פסוק ב:דבר בהגהות רצ"ח ברכות (י"ד:) בערבית, דבר אל בנ"י ואמרת אליהם אני ה"א, וברשב"א הק' הא כל פסוקי דלא פסקו משה אנן לא פסקינן, ועשו"ת תפארת צבי סי' י"ד, וביד המלך ה' ק"ש כ' דפסוק זה הוא מקרא שלם בפ' אחרי, וא"כ אין לו ענין להנך דלא פסקי משה כיון דמשה עצמו פסקה במקום אחר וזה מעליותא של שמעתתא וכו' עש"ה, ועמג"א סי' נ"א סק"ט, רפ"ב א', ותכ"ב ח, ועמ"ש בזה בפרד"י ח"ב במלואים (דף ת"י:) ושם בהערות מאדמו"ר מגור שליט"א אות מ"ח - וכיד המלך כ' ג"כ בחת"ס או"ח סי' י' ועי' ח"ס יו"ד סי' ר"ס, ולא הזכיר מטורי אבן ר"ה דל"א ד"ה עד, (ומ"ש החת"ס יו"ד סי' ק"ח ע"ד הטו"ז דלא יתחיל דאסור להתחיל עשו"ת עבודת הגרשוני סי' י"ג), וגם י"ל דבני מערבא לא ס"ל הך דכ"פ דלא פסק משה לא פסקינן. ועי' חוות יאיר סי' קצ"ב אות ל"ז, ועי' נדרים (ל"ח) וברא"ש:
פסוק ג:כמעשה ארץ מצרים לא תעשו, אין הכוונה על עבירות שכ' בפירוש להלן, רק גם פעולות של רשות ג"כ לא תעשו כגוים ממצרים וכנען, ולא תאכלו כגוים ולא תיישנו כהם ועי' שפ"א ש' תרל"ה - אם אינם יודעים איך להתנהג הבט למעשה מצרים וכנען ועשה ההיפך, וכ' לך מנגד לאיש כסיל ובל ידעת שפת שקר (משלי י"ד ז'), אם בל ידעת שפת שקר ואינך יודע להבחין בין טוב לרע לך מנגד איש כסיל, וברש"י כאן אין לך אומה מקולקלת יותר מן האומות שדרו בה ישראל ארמ"צ וכנען, וכ' בהגדת ריח דודאים לזקיני הגאון מלאסק ז"ל (דף ל"ו:) שתמוה הכי לפי שישבו בארץ ישראל מקולקלים ביותר, ונ' דבתהלים (י"ב ט') סביב רשעים יתהלכון, שסט"א רוצה להדביק בקדושה לינק ממנה, ולכן ישראל מטמא במת יותר משאר או"ה כיבמות (ס"א:), ולכן במקום שישראל שורין שם רוצה הסט"א להאחד, ויען שבישראל אינה יכולה להאחז כלל לפי שקדושים המה, מתדבקים בהאומות אשר ישראל שורין שם, ולמדים מישראל קצת מצות ומע"ט, ועי"ז קונים מעט קדושה ובהם מתדבק הסט"א ועי"ז הם מקולקלים ביותר ע"ש דברים יקרים, ועמ"ש בפרד"י תולדות (קצ"ט.) ובס' פרי חיים ונדפסו דבריו בקובץ המגיד ש"ז ח"ו: והרר"י ביעזונסקי מראדום כ' לי להקשות מה כמעשה "ארץ" וגו' וכי הארץ עושה ולמה אינו אומר אנשי ארץ וכתרגום, ונראה דאצל הכתוב אינם חשובים כברואים אלא כאלו הם גוש ארץ חי, והם כעכבר שחציו מאדמה (סנהד' צ"א.) וכרמש שהוא מן האדמה, ובבראשית (א' כ"ו) וירדו וגו' ובכל הארץ פי' מפו' מלשון ירידה שמתגלגל ויורד להיות חלק הארץ היינו דומם, וכן כוונת התרגם עמא דארעא, עם של הארץ שהם כמוה, וכמו שבו לכם פה עם החמור (וירא כ"ב ה') דומה לחמור ובת"כ כמעשה אמ"צ וכו' יכול לא יבנו בנינים כו' מבואר דעיקר הקפידא רק על מעשים מכוערים שהם עושים, וכ"כ ב"י יו"ד סי' קע"ח בשם מהרי"ק, וצ"ע מסנהד' (צ"ב:) שאין בכל הני משום פריצות, ובב"י שם דהדבר מסור לחכמים, ומטעם זה התירו לקרוב למלכות ללבוש בגדיהם, ובאמת הוא בתוס' ב"ק (פ"ג.) ד"ה התירו, וכ"כ ברמ"א שם דרק בדבר שעושים לשם פריצות וכו', ועי' סנהד' (ל"ט:) כמקולקלין שבהן עושין: וגם אי' שאע"פ שיש התנצלות להנהגה מקולקלת מפני הגידול בארץ מקולקלת, וכמ"ש בתהלים (ק"ו ל"ה) ויתערבו בגוים וילמדו ממעשיהם, וכן הרבה שכנים רעים עושים (סוטה ז'., ופסחים קי"ב:) אל תדיר בעיר שכנציב שאנשים אנשי לצון, וכן אזלת לקרתא הלך בנימוסי', (ב"ר פמ"ח ושמות פמ"ז), ובא לומר שלא יתנצלו על הנהגה המקולקלת שלהם בהרגל במנהגי המקום שהולכים משם, אעפ"כ תהי' זהירים. ומצינו לשון "אשר" מורה על סבת הדבר, (וישב ל"ט ט') ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך "באשר" את אשתו, יען כי את אשתו, ושם פכ"ג "אשר" ה' אתו, יען כי ה' אתו - ובס' אביר הרועים אות רכ"א הביא מאב"נ ז"ל, שהביא תשובות הרשב"א ח"ד בלאו דלא ילבש גבר דאם הראשון עשה להתדמות לנשים אף דהבאים אחריו אינם מתכוונים רק להתדמותאליו מ"מ כולם נידונין ע"פ כוונת הראשון, וגם כ' שם שחלילה לקרות לתורה יעמוד כהן יעמוד לוי ורק בשם, וכרש"י סנהד' (ע"ד:) אפי' על ערקתא דמסאני יהרג ועל יעבור דרק מנהג, וע"ע בתשובותיו אבני נזר חו"מ סי' ק"ג והביאותי בפ' קדושים (כ' כ"ו):
פסוק ד:את משפטי ערש"י ורמב"ן דברים שאלו לא נכתבו הדין הי' שכותבין, כגון גזלות ועריות וע"ז וש"ד וקללות השם. ובפסוק ו' כ' והנה העריות מכלל החוקים דברים שהם גזרות המלך וכו', וצ"ע דלעיל חשוב עריות ממשפטים שכליים, ובאמת ד' רמב"ן ראשונים, הם גמ' יומא (ס"ז:), ובת' פרקים לר"מ פ"ו חשיב ג"כ עריות מכלל חוקים, וכבר תמה בזה הגרי"פ בגליון שם, וכ' שמ"ש מהרש"א ביומא דין הוא שיכתבו ר"ל לפי שהם מצות בני נח. א"ש קצת עש"ה, ור"ל דאינו מן המצות השכליית רק מה שגם ב"נ נצטוו ומצאתי בס' איי הים סוכה (נ"ב.) שחילק בין עריות דא"א דהוי משכליית, וכעירובין (ק':) אלמלא לא נתנה תורה היינו למדין גזל מנמלה ועריות מיונה, אבל עריות דערוה זה לא הוי משכליית, כחז"ל בהעלותך (י"א י') בוכה למשפחותיו על עסקי עריות, ורמב"ן בפ"ו כ' מקודם ואין לאדם נשואים הגונים כמו שישא את בתו לבנו וינחילם בנחלתו וכו', הרי דזה לא הוי משכליים, וע"ל בקדשים (י"ט י"ט) ובס' אהבת אברהם סי' ז':
פסוק ד:שם) ללכת בהם, בהם פורט יותר מבם, כי מורה שיתפשט בכולו, תוה"מ ואיה"ש סי' תקצ"ה - וי"ל לא לעמוד במקום אחד בתורה, עמידה היא ירידה ולכן נאמר דור שבן דוד בא זקנים יעמדו בפני נערים (סנהד' צ"ז:), הזקנים יעמדו במקום אחד, במדרגה אחת עם הנערים, ועי' בכ"ס:
פסוק ה:ושמרתם, ובעקב (ז' י"ב) ושמרתם ועשיתם, ודרשו חז"ל ושמרתם זה משנה ועשיתם זה מעשה, אף כי העיון מוצאו מן השכל, והמעשה מן החומר, וגם העיון מלמד לאדם איך לעשות, ומעלת הרב גדול מתלמוד, אמנם בקדימת הזמן מעשה קודמת, ואם לא יתרגל לעשות לא יבא אל העיון, כמו אם לא יחרוש ולא יזרע תשאר סגולתה אך בכח ולא בפועל, ולכן נקרא "אדם", שסגולת אדם דומה לסגלת אדמה להוציא סגולותיה מכח אל הפועל ע"י מעשה, וכן בכל האומנות חיט נגר סנדלר וסופר, בראשונה ירגיל ידיו לחתוך לחפור ולכתוב בלי שום רעיון ויופי והידור, ואח"כ בא הרעיון לעשות ביופי, וכן תמיד המעשה תחזק הרעיון, והרעיון יהדר הפעולה, וכן במדות צריך להרגיל עצמו לעשות אף כי לא יבין הטעמים, ובהרגל יתעורר בלבו לדעת הכוונה, ומן החשק יעלה אל הכוונה יותר גבוה, וז"פ באבות פ"ג מ"ט כל שמעשיו מרובים מחכמתו שהתחיל במעשה ועי"ז נתחכם, אז חכמתו מתקיימת, שגדול תלמוד שמביא לידי מעשה יותר מעילה, וכל שחכמתו מרובה ממעשיו, כי הקדים בשכלו לבקר על טעמו אין חכמתו מתקיימת, כי קרוב הדבר שלא יבין הטעם וימנע מעשייתה, וחכמתו תשאר ריקם, וזה הי' הקדמת נעשה לנשמע:
פסוק ה:שם) וחי בהם, בעת שהוא חי, בילדותו, ולא כאותם אנשים שנעשים חרדים במצות בזקנה קודם המיתה, והגה"ק מקאצק ז"ל אמר וחי בהם המצות יעשה עם חיות, ולא מצות אנשים מלומדה - וגם אף דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא אבל לשמור סייגים ותקנות יש שכר (עפרד"י ח"א פ"ג, קל"ד. ור':, ובח"ב רנ"ד: וד"ש. ועוד), וזה מרמז ושמרתם הדברים אשר יעשה "האדם" האדם הוא איש גדול הדור, אז וחי בהם, ויהי' לו שכר בהאי עלמא: ובזהר תרומה (קנ"ח: ותצא רע"ט.) אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עלי', וגם אי' כאן ויומא (פ"ה: וחגיגה י':) וחי בהם ולא שימות בהם, ולכאורה סתרו אהדדי, והתירץ דלכאו' למה מתו נדב ואביהו בהתקרבתם לפני ה', וי"ל בכל המצות צריך לעשותם בכלות הנפש דכ' כלתה נפשי (תהלים פ"ד ג'), ורק ה' ברוב רחמיו בזכות המצוה משיב הנפש, והוא בבחי' אור החוזר, אבל בני אהרן הקריבו אש זרה, והם עשו בכלות נפש, ממילא לא שב נפשם, מחמת שלא הי' מצוה, וא"ש הנ"ל דלעולם חייב למסור נפשו בשביל תוה"ק, אבל הבטיח ה' שיחזיר החיות, וזה וחי בהם ולא שימות בהם, היינו שישאר נפשו בזכות תורה ומצוה שלא תצא נפשו כמו נו"א ובבכור שור מגילה (ל"ב.) כ' אהא דאי' שם הקורא בלא נעימה כו' משפטים לא יחי' בהם, מתקיף אביי כו', וק' איך ס"ד דר"י דהא שפיר פריך לי' אביי, וי"ל דידוע דכוונת תורה ומצות הוא הנשמה והחיות שבאותה תורה ומצות, וכ' המפו' דהקול ונעימה בתורה ותפלה מעורר הכוונה וכן הנענוע (עפרד"י בראשית ל"ד.), והיינו דאר"י הקורא בלא נעימה, שעי"ז אינו מכוון כראוי עלי' הכ' אומר משפטים בל יחיה, פי' אין חיותבאותן משפטים, ואין כוונת ר"י דבל יחי' קאי על הקוראים בלא נעימה רק על המשפטים, וזה נ"ל פשט הכ' אלה המצות וגו' וחי בהם, דבשבועות (כ"ו.) האדם בשבועה פרט לאנוס, פרש"י לשון האדם מורה על הכוונה שיהי' לבו עליו, וזה הפי' אלה המצות אשר יעשה האדם, פי' שלבו עליו ועושה בכוונה ואז וחי בהם פי' שיהי' חיות באותן המצות וערמב"ן מי שעובד ע"מ לקבל פרס בעוה"ז יקבל, ומי שעובד עמלק"פ בעה"ב יקבל בעוה"ב, ועשו"ת כתב סופר יו"ד סי' קכ"ט שתי' בזה מד' קהלת בפ' אוהב כסף לא ישבע כסף (ה' ט'), מי שאינו עושה מצות הקבוע לדורות כגון כתיבת ס"ת ובנין בהכ"נ הבל, ותמוה, ורק מי שעובד עמלק"פ בעוה"ז אינו עושה מצוה לדורות דמה לו בכך לדורות, אבל מי שיודע שעה"ז הבל ועיקר עוה"ב עושה ג"כ מצוה לדורות, ומי שאינו עושה כן הוי הבל ע"ש עוד, ועי' במשניות ווילנא מכות פ"ג מט"ו בלקוטים שם בשם ש"ל, ובשו"ת כנף רננה יו"ד ח"א סי' נ"ב, ובהקדמה לפרד"י ח"ב דף מ"ו - עי"ל דבכל מצוה נברא מלאך מליץ יושר, וברמב"ן תשא (ל"ג כ') כי לא יראני האדם ואי זה מלאך, א"כ י"ל אשר יעשה האדם וחי בהם, אשר יעשה נמשך גם על "וחי בהם" והכוונה שיעשה האדם במצות אדם חי, זה מלאך מליץ טוב, עי' בזה בשפת אמת בלקוטים, ופתחי שערים אחרי ופרד"י שמות (ד':). ובירושלמי תענית פ"ד ה"ה וחי בהם אין מאור עיניו של אדם חוזר אלא לאחר מ' יום, והפי' שנתן טעם מה שלא קבעו תענית י"ז בתמוז יום ולילה כמו בת"ב, משום דתענית ממעט מאור עינים ואינו חוזר אלא לאחר מ' יום, ובת"ב צריך להתענות מעל"ע, לכן לא גזרו זה בתוך מ' יום פעמים: ובתורת משה הק' למ"ש ביומא (פ"ה:), שפק"נ דוחה הכל ואין לך דבר שעומד בפני פק"נ, ובפסחים (כ"ה:) ונפסק ביו"ד סי' קנ"ו דבע"ז ג"ע ושפ"ד יהרג ואל יעבור, ותמוה הלא וחי בהם שממנו למדו חז"ל שאין דבר שעומד בפני פק"נ כ' גבי עריות, וכי נאמר בעריות איפכא וסיים שמצוה ליישבו, ובאמת כבר עמד ע"ז מורו בפנים יפות כאן, ותי' דתד"ה והא כ' דכל היכי דלא עביד מעשה, כגון שהי' מקושה ועכו"ם הביאו על ערוה, אינו מחויב לעשות מעשה בסכנת נפשו להציל מן העבירה, והיינו דכ' אשר יעשה האדם וחי בהם, ודייקינן מיני' ולא שימות, דאינו מחויב לעשות מעשה בסכנת נפשות אפי' בג"ע כדי להציל מן עבירה בשוא"ת, עתו"ס סנהד' (ע"ד:) ד"ה והא, וכתובות (ג':) ד"ה ולדרוש, וע"ע לקמן בפ' בהר (כ"ה ל"ו) וחי אחיך עמך: וראיתי מעשה שהגאון נצי"ב מוולאזנע ז"ל, הי' מיסב במסיבת משכילים, וספרו בשבח משכיל אחד, וכי הוא אוהב ישראל ועוד מעלות, וישאלוהו לפלס מעשיו ומעלותיו, ואמר להם אספר לכם ספור קטן וממנו תבינו דעתי על זה האיש: הי' עשיר גדול ולו בת יחידה וצנועה, והיתה חולנית והרופאים הכירו בה מחלת השחפת ר"ל. ורק רפואה אחד יש שתאכל בשר חזיר שמן, ושאלו להרב ואמר כ' וחי בהם ולא שימות בהם, ופק"נ דוחה כל איסור, וכששמעה הבת זה מפי הרב, בקשה שעכ"פ ישחטו החזיר בחליף כשר של שחיטה, והרב בהתאפקו מלשחוק הבטיח לה על זה, ואחר השחיטה בקשה להשוחט שיבדוק גם את הריאה כדין, והנה כמו להכעיס נמצא שאלה בהריאה, וביקשה לשאול את הרב השאלה, והרב לא ענה דבר, ואחר הפצרות אמר באמנה לא אדע מה להגיד, אם קרה זה השאלה בבהמה כשרה וטהורה אז אמרתי כשר, אבל עתה בזכרי כי הוא מחזיר, איך אוכל להוציא מפי המלה "כשר" עם כל הכשרות שלו מן הצד ביסודו הוא "חזיר", כן לא אוכל לחוות דעתי ולומר על המשכיל תשבחות, כי יסודו הוא "חזיר": והרה"ג ר' יצחק מרדכי ראבינאוויטש נ"י אבד"ק פלאוונא כתב לי, בחולין (י"א:) ברוב דילפי' מהורג נפש וכ"ת דבדקינן הא קא מנוול וכ"ת משום איבוד נשמה דהאי נינוולי' וכו', והק' בנובי"ת יו"ד סי' ר"י דאדרבה ע"י הניוול אנו רוצים להמית הרוצח, ואם לא ניזל בת"ר, אם לא נינוולי' ינצל הרוצח דאמרי' טריפה הרג, וי"ל דבשבת (קל"ב.) מנין לפק"נ שדוחה שבת מה מילה שאבר א' דוחה שבת ק"ו לפק"נ, והק' הג"ר גרשון חנוך ז"ל מראדזין דמה ק"ו זה, דבשלמא אם לא ימול הי' סכנה לאבר המילה, ותורה התירה למול בשבת משים סכנת האבר ניחא הק"ו, אבל באמת אין סכנה לאבר אם לא ימול אותו, וליכא כלל ק"ו, ואמר שא"א ללמוד גמ' זו רק ע"פ דרכי החסידות שבאמת ברוחניות יש סכנה להאבר אם לא ימול אותו, וס"ל להגמ' דהרוחניות שוה לגשמיות ויכולין ללמוד מזה על זה, והג"ר חיים מבריסק ז"ל אמר על זה יישר (ועי' הקדמת אגלי טל), ורש"י בלשונו יומא (פ"ה:) מילה הוא תיקון א' מאבריו של אדם שדוחה שבת לפי שחייבין עלי' כרת לאחר זמן כך שנוי' כתוספתא עכ"ל, ואינו מובן דא"כ מה ק"ו יש, אי הטעם דיש כרת על מילה א"כ הוא פקו"נ של כל הגוף ולא הוי סכנת אבר אחד, וכן הק' בתוס' יו"כ שם, ובתוס' חולין (י"א ) ד"ה אבל הק' אמאי לא ילפי' רוב מקרבנות שדוחין שבת ול"ח שמא ימצא קרבן טרפה וחלל שבת, ותי' די"ל דמספק נמי דוחה שבת משום קרבן כמו בפק"נ דלא תלכו בו אחר רוב ע"ש, וצ"ב דמה דמיון זל"ז משום דפק"נ דוחה שבת הה"ד בקרבן, ולהנ"ל א"ש דפק"נ הצלת גוףבגשמיות וקרבן הצלת נשמה ברוחניות שיהי' כפרה ותיקון לנשמה, וגם בתמיד יש כפרה כמד"ר פנחס פכ"א מעולם ל"ה אדם בירושלים ובידו עון, תמיד של שחר מכפר על עבירות שבלילה, ותמיד של בין ערבים על עבירות שביום ע"ש, וגם מוספין מכפרין ברש"י פסחים (ע"ז.) ד"ה שאר, ושפיר כ' תוס' כמו להצלות הגוף בגשמיות פק"נ דוחה שבת כן להצלת כפרה נשמה ברוחניות קרבן דוחה שבת, וא"ש קו' נוב"י, ויתורץ ג"כ לשון הגמ' וכ"ת משום איבוד נשמה וכו' למה הזכיר נשמה, הא הטעם משום פק"נ דההוא ננוולי', ונשמה מה בעי הכא, ולהנ"ל ניחא, דרוצח אין לו תיקון וכפרה להנשמה רק אם מקיימין בו דין והב"ד והורגין אותו, ואם מת מעצמו, וב"ד אין הורגין אותו אין כפרה להנשמה, והוי שפיר איבוד נשמה, וזה כונת הגמ' וכ"ת משום "איבוד נשמה נינוולי', לא איבוד הגוף, דאי לא ניזל בת"ר ואין הורגין אותו ואף דל"ה איבוד הגוף, הוי איבוד נשמה דאין לו כפרה רק במיתה, ואם הורגין אותו בב"ד הוי רק איבוד הגוף ולא איבוד נשמה, וכמו פק"נ דוחה שבת ולא הולכין אחר רוב משום דהוי תיקון הגוף, כן מותר לנוול כדי להרוג הרוצח אף דלא אזלי' בת"ר כדי שיהי' תיקון להנשמה וא"ש:
פסוק ו:לא תקרבו רש"י להזהר נקבה כזכר, ובתוס' יה"כ יומא (פ"ב:) הביא ראי' מזה לשי' ר"מ, ועתי"ט סופ"ג דכריתות ד"ה והנדה מה שהק' ארש"י ורע"ב, ועי' זרע יצחק כריתות (דע"ו:) - ועי' שערי תורה ח"ב סי' ב' וכ' ול"ז, בעבד אי שיעור גדלו בי"ג שנים או בי"ב כאשה, ועתו"ס ב"ק (פ"ח.) ד"ה יהי', וזבחים ק"ג ד"ה אין, (ועמל"מ פ"י ה"ז ממלכים, ופמ"א על ב"ק, ונובי"ת חו"מ סי' י"א, ובית אפרים יו"ד סי' ס') ועי' מה שכתבתי בזה בפ' ויקרא (א' ד'): הר"מ פכ"א ה"א מאסורי ביאה כ', הבא על הערוה או שחבק ונשק ונהנה לוקה מה"ת שנ' לא תקרבו, אבל רמב"ן בסה"מ ל"ת שנ"ג כ' דרק אסמכתא, ולשון קריבה יאמר רק על הביאה, וגם הביא ראי' משבת (י"ג:) ברוך המקום שהרגו שלא נשא פנים לתורה שנ' ואל אשה נדה לא תקרב, ואי קירוב איסור דאו' הול"ל שעבר על דברי תורה: דנשיאת פנים שייך רק על נדר וסייג ע"ש, ובאדר"נ ופ"ב איזהו סייג כו' שעשתה תורה, יכול יחבקנה ת"ל לא תקרב הרי דקירוב בשר רק מסייג ואעפ"כ הוא איסור מדאו', ועי' בזה בחמדת ישראל ח"ב (דף ע"ז:) ובענין דהוי לאו שבכללות, ובשאג"א סי' פ"ב, ומ"ש בדבריו בס' נחלת עזריאל חולין (ד"ב:), ובס' תוספת ברכה, ומצינו לשון תקרבו מל' הגשה, ולא קרב זא"ז (בשלח י"ד כ') - כי תקרב אל עיר להלחם (שופטים כ' י') - וגם מהוראות אישות, ואבימלך לא קרב אלי' (וידא כ' ד'), ואקרב אליה (תצא כ"ב י"ד), ואל אשה נדה לא יקרב (יחזקאל י"ח ו') ונקט לשון נקיה:
פסוק ז:אביךָ עי' משל"מ פ"ב ה"ב מא"ב, ומהרש"א עה"ת, וכנה"ג בנמוקי רש"י באו"ח אריכות:
פסוק ח:אשת אביך, ר"ל אמו חורגת, וגם אשת אב מאירוסין בכלל וכפרש"י סנהד' (נ"ג.) דמשעת לקיחה נקראת אשתו, דארוסה נקראת אשתו בפ' תצא (כ"ב כ"ד) בנערה המאורסה אשת רעהו, ובפ' ויצא (כ"ט כ"א) הבה את אשתי, והארכתי בזה בפרד"י ח"א (דף כ"ז. רט"ו. ושס"ז. ובח"ב קצ"ה.) ע"ש ציונים מהרבה מקומות ובס' אבני שהם מביא לפמ"ש בסוטה (ב'.) אין מזווגין אשה אלא לפי מעשיו, ורק בזיווג שני, ואשת אביו היא זווג שני לכך אמרה תורה לא תגלה כי בזה ערות אביו הוא, שזווג שני לפי מעשיו, אך קדמה יענה אם בן זה מאשתו שני' ומזנה עם אשתו ראשונה שהוא אשת אביו, וא"כ לאו ערות אביו היא דזווג ראשון אינו לפי מעשיו, אמנם בס' ילקוט האורים כ' לפמ"ש בסוטה (י'.) כל המזנה אשתו מזנות, הד"א איהו בקרא ואיתתא בבוציני (מגילה י"ב.), וזש"ה ערות אשת אביך ל"ת, דיאמרו הבריות שג"כ הוא מזנה ועי' בס' בית אהרן על כתובות (דף ק"ג.) מהג' מפינסק שליט"א, בשם שד"ח כללים אות א' אי חייבים בכבוד אשת חבר לאחר מיתת בעלה, והביא ראי' משם שאינו מחויב, דאל"כ מה צורך הי' לרבי להזהיר בניו שיזהרו בכבודה תיפוק לי' שאשת חבר היא, אכן בעיקר הספק לא ידעתי דבשבועות ל', באשת ר' הונא שבאה לפני ר"נ וקם מקמה אע"ג דלאחר מיתת ר' הונא הי' כמו שפרש"י שם.
פסוק טו:כלתך במנ"ח מ' ר"א דלאחר מיתת הבן אינו עובר משום כלתו, כי כלתו הפי' כל זמן שבנו חי, ומשום אשת בנך הוא, דעובר לאחר מיתה, וביראים סי' רכ"ד כ' להיפך דאשת בנו מחיים דוקא דלשון אישות הוא כשהאיש קיים, וכמו באשת אביך דדריש שיש לו אישות,וכלתו מקרי לעולם אפי' לאחר מיתה, גם בקרא זנתה תמר כלתך (וישב ל"ח כ"ד), ותאמר נעמי לשתי כלותיה (רות א' ח'), אע"ג דהי' לאחר מיתת הבנים, ועי' תורה והמצוה קדושים (כ' ב') ובס' סביב ליראיו על ס' יראים שם, ולקמן בפ' קדושים בזה וביבמות (ח':) דרק בחיי', וערמב"ן, ובמדרש תלפיות (דף רמ"ב. ובפרד"י ויצא דף רכ"א:) - ואי מחויב רק על הקידושין בלבד עי' חינוך מ' ר"ו, וקומץ מנחה שם - ובתרגום רות (ד' ג') למצו בביתו, וכ"כ הב"ש אה"ע סי' א' סקנ"א בשם הגמי"י פ"ד מיבום, דרגמ"ה תיקן שלא ישאו ב' נשים רק משום קטטה, ולא משום דררא דאיסורא, וערש"י כתובות (ע"ז.) שאסור מדרבנן לישא ב' נשים, וכ"מ ברש"י בראשית (ג' ו') מב"ר פי"ט, וכ' ותתן גם לאשה שלא תמות היא ויחיה הוא וישא אחרת, משמע שבחייה לא חששה שישא אחרת עליה, ובמו"ק (ט':) דלא תמות אנתתך ולא תתנסב אנתתא אחריתא, משמע דבחיי אשתו אין לחוש לאחרת, ובכתובות (ס"ב:) ואמרו זאת אשתו וזאת זונתו, ואין לחשוב מכל הנ"ל שאיסור יש בדבר כרש"י כתו' כי אם הי' לצד תיקון עולם, ובפסחים (קי"ג.) אי נסבת תרתי נסיב תלת ע"ש הטעם, וביבמות (ס"ה.) נושא אדם כמה נשים והוא דאית לי למיזן נינהו, ועי' בזה בס' אהבת יהונתן ח"ג (דף קט"ו): ובס' דרוש שמואל הביא מפסחים (קי"ט:) לעת"ל כשיתנו הכוס ליעקב לא ירצה לברך, כי יאמר עלי נכתב ואשה אל אחותי ל"ת, וק' הלשון "עלי", וגם הול"ל להיפך אחותה של אשה לא תקרב לצרור, דהרי הי' לו מקודם הראשונה שלקח ונקראת אשתו והשני' אחותה, אלא יעקב עבד ברחל והיא נקראת אשתו ולאה נקראת אחות אשתו, דרחל הי' עיקר אשתו עקרת הבית, וזה עלי כתב ואשה אל אחותה, דלקח מקודם אחותה ואח"כ לקח את רחל שנקראת אשתו: וביבמות (ג':) ילפי' מצרור דיבום אסור בערוה ואף צרתה אסורה ביבום, וע"ש בדף ט' דרבי דריש מולקחה, ובר"מ פ"ו הי"ד מיבום כ' דצרה אסורה שנ' אשר לא יבנה את בית אחיו, שבית שאין מקצתו יכול לבנות אינה בונה אפילו מקצתו שמותרת, וע"ש ביש"ש שתמה שמביא דרשות שלא נאמר בגמ' ומה שנאמר השמיט, וכ' בתו"ת דדרך הר"מ היכי דאין נ"מ בדין, בחר דרשה פשוטה ומבוארת בטעם, ועתו"ס כריתות (ט"ו.) ד"ה ערוה, דרגיל הש"ס להסמיכו על דרשה פשוטה אף כי נדחית, ובפי' המשניות לר"מ כ' ג"כ כן, ועי' אבני מלואים סי' ל"ט ס"ג שכ' ג"כ דרש הנ"ל על הטעם דערוה פוטרת צרתה, וע"ש בהגהות מחתנו ז"ל דתמה ג"כ בזה, וע"ע בס' גן יוסף עדן דוד על יבמות שהאריך בזה:
פסוק יט:בנדת, בחינוך מ' ר"ז כ' שבנות ישראל החמירו ע"ע, וראו חכמים שחומרתן טובה וצריכה והודו לדבריהם, ועי' ס' ידי אליהו תקון פ"ו שדבר זה ק', דאיך יתכן שיהי' כל בנות ישראל או רובן מסכמת לדעת אחד ואח"כ יודו חכמים לדבריהן, ועוד דבברכות (ל"א.) חשיב לה להלכה פסוקה, משמע דעיקר הלכה לחכמים, אלא הנכון כמו שנר' מרי"ף ורא"ש נדה פ"י ה"ז שכ' אע"ג דתקנתא דרבי ליכא למיחש עוד, עבדו רבנן הרחקה יתירה ואנהיגו בנות ישראל למיעבד כר"ז, משמע דחכמים קבעו מנהג זה, ולפי שקבלו עליהם חומרא יתירה ייחסו להן ע"ש עוד, ובהל' נדה עמ"ש בפ' מצורע (ט"ו ל"ג):
פסוק כ:אשת עמיתך עי' ס' יראים סי' רט"ו וסביב ליראיו אות ד' וה', ומה שקוראים פ' עריות ביו"כ במנחה, י"ל ע"פ המשנה תענית (כ"ו:) כי לפנים הי' אותו יום, יום כפורים, חג לאומי וצעירים וצעירות היו מטיילים בגנות ופרדסים ונשתדכו ביניהם, ולמען לא יכשלו בהשתדכות קרובים האסורים קראו פ' עריות שיזכרו עם מי אסור להשתדך, אבל שחרית אין לדחות הקריאה מחובת היום עי' ס' תוספת ברכה, ומצינו מעשים מכוערים שאירעו ביום זה ביחושי אישות, ביומא (י"ט:) האידנא יומא דכיפורא ואיבעל כמה בתולות בנהרדאי, וגיטין (נ"ז. וב"מ פ"ג:) בדקו ומצאו אב ובנו שבאו על נערה מאורסה ביה"כ, ופליאה שביום קדש כזה יארע כזאת, אך להנ"ל שהי' טיול, וידוע שאין יצהר שולט רק במה שעיניו רואות (סוטה ז'.), ונמצאו אנשים גסים ופרעים פורעי חק ומוסר גם ביום קדוש כזה:
פסוק כא:ומזרעך לא תתן להעביר למלך, ועי' מגילה (כ"ה.) האומר ולא תתן לאעברה בארמיותא משתקין אותו בנזיפה, דנותן כרת לבא על הכותית ומגלה פנים בתורה שלא כהלכה, ועי' מהרש"א ותי"ט ותפארת ישראל פ"ד אות ס"ט ועי' סנהדרין (ס"ד:) בעניני מולך, והי' מדליקין אש גדולה ומוסר בנו לכהנים עובדי אש, ואח"כ נותנין הבן לאביו להעבירו באש ולאששורפו ממש אלא רק בהעברה בעלמא, ופליגי אביי ורבא אי הפערה ע"י שורת לבנים והאש מכאן ומכאן ומעבירין אותו עליו, או דהוא קופץ ברגליו משפה לשפה, וער"מ פ"ו ה"ג מעכו"ם: ובשו"ת הרשב"א ח"ד סי' י"ח שאלת, הא דכל זרעו פטור ומפורש בסמ"ג מחמת שבמיתת ב"ד מתכפרין המומתין, וזה שנתן כל זרעו למולך עשה כ"כ עבירה גדולה שאינו מתכפר לו, דנותן מקצת זרעו טועה ושוגה באותו מקצת, וחייבו מיתת ב"ד על שגגתו או על זדונו למען יתכפר לו, ונותן כל זרעו שוטה מוחלט זה, ופטור ממיתת ב"ד שהקב"ה אינו רוצה שיתכפרו עונותיו הנמרצים של שוטה זה במיתות ב"ד, כי הרבה לפשוע וצריך למנוע ממנו התשובה, ושיהי' כלה במדוכה של גיהנם ושאול תחתית עכ"ל, ובמהרש"א סנהד' ס"ד הביאו, והא דלא חשוב התראות ספק שמא יתן אח"כ כל בניו למולך, עי' מנ"ח מ' ר"ח אות ח' דאקמינן אחזקתי', כתוספת גיטין (ל"ג.) ד"ה אפקעינהו, ועי' בזה בס' הקובץ על הר"מ פ"ו ה"ד מעכו"ם: וכומר א' שאל להמהר"ל מפראג ז"ל הא דמעביר כל בניו פטור, והשיב דמצינו עוד דין העושה כל גרנו תרומה אין תרומתו תרומה (בחלה פ"א מ"ט), והטעם דזה סימן שהוא מטורף דהתורה לא ירצה שיתן כל גרונו, והוא איש איננו מיושב, וכן אם יתן כל בניו למולך איננו מן הישוב, ומטורף כזה אין יכולין לדונו: ובחינוך כ' דאף אם חייבות בנתנה בנה למולך, ובמשנת חכמים פקפק בזה, וכן בשטמ"ק כריתות (ג'.) כ' ג"כ דאשה פטורה דכ' מזרעך ואין הבנים מתייחסים אחר האם אלא אחר האב, ועי' ערכין (ז'.) דבנים הוי ממונו של בעל, ועי' כל"ח אות ז'. ופמ"ג או"ח סי' רכ"ה באשל סק"ה, וס' סנהדרי קטנה סנהדרין (כ"ז.) ופרד"י תשא (דף שמ"ג:) – ובירושלמי סנהד' פ"ט ה"י דקפיצה בכלל מעביר הוא, ועי' ס' טוב עין במבוא (דף ט':) בזה: ראב"ע ורמב"ן כ' באש שורפו, ור"מ פ"ז ה"ז כ' דאינם בשריפה, רק מבערין אש והפסל נקרא מולך, והי' מעבירן על האש מצד זה לזה, וכ"כ רש"י, ובחזקי' שסכתו אמו בסלמנדרי' שם (ס"ג.) לא למולך הי', וערש"י ירמי' (ז' ל"א) ומה שהאריך בזה בתפארת ישראל סנהד' פ"ז מ"ז: ובסנהד' שם בן בנו ובן בתו מנין ת"ל כי מזרעו, דשם זרע כולל גם בני בנים, ובתורה תמימה העיר דבגמ' בכ"מ משמע דבן ובת כולל גם בן הבן ובן הבת, מקרא ומסברא, יבמות (ס"א: ע'., ויומא ס"ו: וקידושין ס"ח:) ולמ"ל כאן ריבוי על זה, וי"ל דמנהג עכו"ם להעביר למולך רק בניהם ממש, וצריך ריבוי על זה, ועמ"ש בזה בפרד"י ח"א (דף קכ"ז, ר"ל. ושכ"ח.) וח"ב (דף מ"א. ותי"ד) - ועי' תורה והמצוה קדושים סי' צ"ג: וברש"י זרע פסול מנין וכו', ועי' קידושין (ס"ו:) תד"ה ולזרעו שהק' מקידושין (ד'.) ע"ש, וברשב"א תי' דלא מקרי זרע פסול אלא פסולי קהל נתן וממזר, אבל פסולים כהונה זרעו מקרי ע"ש, ובשעה"מ פ"ו ה"ה מע"ז, וטו"ז או"ח סי' תקצ"א סק"ג, ופרשת דרכים דרוש ז' מהר"י באסן, ומהרי"ט בשניות או"ח סי' ז', ובס' גרש כרמל קדושים (כ' ג') ופמ"ג בפתיחה ח"ה אות ד': וע' כלי חמדה דף פ"ה ע"ג המולך בנו טרפה חייב כיון דעכ"פ מעביר מזרעו למולך וכ"כ במנ"ח, ובמקלל אביו טרפה עי' קובץ קהילת יעקב סי' ל"ו, ובענין אי עשה חבירו טרפה אי חייב עי' אהל מועד שנה ג' סי' מ"ג, ופרד"י בראשית (דף ט"ו. ותשא שמ"ג:):
פסוק כג:ובכל בהמה, עי' סנהד' (נ"ד:) ומהרש"א נדרים (נ"א.), ותורה תמימה כאן, ובמנ"ח מ' ר"י בטרפה מה הדין:
פסוק כד:אל תטמאו בכל אלה, ובסנהד' (פ"א.) מאי בכל אלה אחת מכל אלה, וכ"ה כספרי ס"פ תצא (כ"ה ט"ז) כי תועבת ה' כל עושה אלה, ובמכות (כ"ד.) עושה אלה לא ימוט לעולם (תהלים ט"ו ה') ובשוחר טוב שם. ובירושלמי קידושין פ"א ה"ט כל העושה מצוה אחת מטיבין לו, מי שיחד לו מצוה א' להחזיק ולעסיק בה בתמידות, ובמכילתא בשלח כל המקבל מצוה א' באמונה שורה עליו רוה"ק, ובפהמ"ש לר"מ סוף מכות, כשקיים מצוה מתרי"ג מצות כראוי וכהוגן לשמה זכה לעוה"ב, ובס' האמונות והדעות לר"ס גאון מאמר זכות וחובה, כל מי שמיחד לו מצוה א' להתחזק בה נקרא עובד ה', ובעקרים פכ"ט מאמר ג' מצוה א' תספיק לתת השלמות כראוי, ועי' תורה תמימה אות ע"ד, ובאוה"ח מצות סגולות, עפרד"י תשא (דף שכ"א:):
פסוק כה:ותקיא רמב"ן א"י אינה, מקיימת עוברי עבירה עפרד"י לך (ע"ו: ובשלח קכ"ג:):
פסוק כח:ולא תקיא פענח רזא, כלומר בתמי' וכי לא תקיא בטומאכם. ד"א שאל תדמו שתקיא אתכם כאשר קאה את הגוי, דהיינו שלא יהי' לכם רק עונש זה שתגלו, כי כל וגו' שמיועדים אתם לעונשים אחרים גדולים זולת הקיאה, וכן בקדושים (י"ט י"ז) ולא תשא, ביאורו הוכח וגו' למען לא תשא עליו חטא, ועי' מור וקציעה סי' רכ"ד והגהות רצ"ח ברכות נ"ז: וגם אם איש מחזיק בביתו יתום והוא כבן בית, ואם אינו הולך בדרך הישר אז יגרשוהו מביתו, אבל בנו שיחטא אז יכהו ויכריחו שישמע לקולו. וזה המשך כמעשה ארמ"צ וגו' לא תעשו ותקיא, ולא תאמרו כי גם אתם אם תחטאו לא אענוש אתכם רק בגלות לבד. לזה אמר ולא תקיא ר"ל לא יהי' די במה שתקיא כי עוד אענשכם בעונש חמור יותר ונכרתו וכו'. ובהכרח ושמרתם לבלתי עשות מחוקות התועבות ולא תטמאו בהם, פע"ר ועי' ס' שער בת רבים: ובשופטים (י"ז ט"ז) ולא ישוב את העם מצרימה, ושם (כ' ח') ולא ימס את לבב אחיו, וקדושים (י"ט י"ז) ולא תשא עליו חטא, ואתחנן (ד' ב') לא תוסיפו ולא תגרעו. ע"ד הלשון כל המוסיף גורע (סנהד' כ"ט): ובדברי שאול כ' ולא תקיא הארץ אתכם, ובקדושים (כ' כ"ב) ולא תקיא אתכם הארץ, י"ל עפמ"ש דא"י אינה יכולה לקיים עוברי עבירה, וכאן שכ' ולא תעשו מכל התועבות האלה, ועל זה אמר שאם תעשו, הארץ א"י לקיים ומוכרחת להקיא, ואמרו ולא תקיא הארץ, כי הארץ מוכרחת להקיא יהי' מי שיהי', כל עוברי עבירה והקדים הנושא להנשוא, אבל שם כ' ושמרתם את כל חקתי, ועז"א שעי"ז לא תקיא אתכם הארץ, וא"כ העיקר קאי על תיבת אתכם שעי"ז שתעשו ותשמרו יהי' השכר לכם, שלא תקיא הארץ אתכם לכך הקדים אתכם לארץ, אבל כאן עיקר הוא שהארץ תקיא אתכם. אבל התם העיקר שלא תקיא הארץ והוא דק שכלי: ומה שהוסיף כאן עונש כרת דמיירי באזהרת ל"ת. ובקדושים מיירי בעשיית טוב כמ"ש ושמרתם את כל חקתי, ומבטיח להם בעד זה לא תקיא אתכם הארץ, ולא שייך לומר כי בעד זה לא תענש בכרת כי אין זה סגנון הלשון:
פסוק כט:ונכרתו וההפרש בין כרת למיתה ביד"ש ובין כרת לערירי, עתו"ס שבת (כ"ה:) ד"ה כרת ויבמות (ב'.) ד"ה אשת, ועונש כרת יש בעוה"ז שמת בחטאו ובעוה"ב בסנהד' (ס"ד: וצ':). ובר"מ פ"ה ה"א מתשובה, והכלל כי נפש האדם חלק ה' א"א להתבטל לגמרי כי אם שבים ליסודם, אלא ענין כרת שאינה מגיעה למעלה הראשונה וכו', ועי' בזה בפמ"ג בפתיחה כוללת ח"ג אות י"ח, וס' לב דוד חיד"א פרק ד' שהאריך בזה: ומצינו ג' לשונות, א'. ונכרת האיש ההוא (בשמן המשחה וקטרת ושחיטת חוץ והקטרה בחוץ ועוד), ב'. ונכרתו הנפשות (מילה חמץ עריות ועוד), ג'. הכרת תכרת הנפש ההוא. הכרת בעה"ז תכרת לעה"ב (בשבועות י"ג.) והענין, א'. חטאים שרק הגוף נכרת קודם ס' שנה (כמו"ק כ"ח.) ולאחר מותו אינו יורד לגיהנם, ויש לו חלק לעוה"ב ויקום לתחיית המתים, והיינו אוכל חלב וכו', והוא צדיק אלא יצרו הכשילו בעבירה – ב'. דגוף יהי' בריא כמ"ש (תהלים ע"ג ד') כי אין חרצובות למותם, וכ' (קהלת ז' ט"ו) ויש רשע מאריך ברעתו, וחי כל שנותיו בטוב כמ"ש (דברים ז' י') וישלם לשונאיו אל פניו להאבידו והם רשעים גמורים שעונותיהם מרובים מזכיותיהם גופן כלה וכו' (ר"ה י"ז.) – ג'. עבירות חמורים שהגוף והנשמה יכרתו, הגוף מעה"ז ונשמה מעה"ב ותחה"מ, וכנגד כרת גוף אמר ונכרת מקרב עמו. ונגד כרת נשמה אמר ונכרתו הנפשות וזה רק בע"ז ומגדף. עי' רמב"ן ור' בחיי, וס' הברית ח"ב מאמר ח', ובפרד"י וארא (מ"ה. ובא פ'. ותשא שכ"א:) כתבתי בזה הרבה, ועי' בכל"ח אריכות – ויש הבדל בין כרת ובין אבדון, שהאובד מתבקש ונמצא והוא רק שינוי מקומות, תוה"מ אמור סי' ק"פ ואיה"ש סי' תקמ"ז, ועי' שיח יצחק יומא ע"ב, וס' אהבת יהונתן:
פסוק ל:ושמרתם עי' הקדמת הרמב"ם לסדר זרעים חלק הרביעי: