פסוק ג:כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו. הנה ירא' מלשון התורה בזה שמנהגי ארץ מצרים ונימוסיהם בעניין העדיו' היה בתכלית מהגנות וכן הענין במנהג ארץ כנען ונימוסיהן בענין העריות ולזה הזהירם הזם יתעלה שלא ינהגו בכמו אלה המנהגים הפחותים ההם כמו שאמר בסוף זאת הפרשה אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם:
פסוק ה:אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. ר"ל שמדרך משפטי השם יתעלה וחקותיו שיהיה חיי האדם בהם כי הם מישרים לשלמות הנפש שהוא החיים הנצחיים עם שכבר ימצא בהם תועלת גם כן באלו החיים הגופיים כמו שנתבאר בהרבה מהמצות:
פסוק ו:איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה. ראוי שתדע שבזאת ההזהרה תועלת במדות ותועלת בעיון אמנם התועלת אשר בעיון בזה היא הערה שאין המבוא אשר בהולדה לזכר ולנקבה בהדרגה אחת ולזה הזהירה התורה שתהיה הנקבה שאר בשר הזכר כי שאר הבשר יחשב היותה מטבע אחר לפי שחצבו מצור אחד וכבר התבאר בטבעיות שיש הבדל נפלא בשה בין הזכר והנקבה והוא שזרע הזכר הוא הפועל בהולדה והנקבה תתן החומר שהוא המתפעל בהולדה ואמנם התועלת אשר במסות בזה זכרו הרב המורה והוא שאלו הנקבות שהם שאר בשר אם היו מותרות לאדם הנה לרב מציאותם אצלו ולחוזק האהבה אשר ביניהם בטבע יקרה שיהיו נשמעות אליו תמיד ויבא אליהן גם בזולת אישות ואע"פ שיהיו לאיש אחר ויגיע מזה הפסד נפלא בדברים הטבעיים המדיניים עם שכבר ישחית עצמו מצד רבוי המשגל וראוי שתדע כי גלוי הערוה ישלם בפתיחת הרחם כי אז יתגלה הנסתר והפתיחה ההיא תשלם בהכנסת העטרה לבד ואעפ"י שלא נגמרה הביאה והנה תמצא במקומות שכונה התורה שתהיה בשכיבה שכבת זרע כמו שתראה בשפחה חרופה בפרשת קדושים אמר ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע ואולם בזה המקום לא זכרה כי אם גלוי ערוה לתוספת הרחקה בזה כי אפילו בתחלת הביאה יתחייב כרת וראוי שתדע שזאת השכיבה תהיה אם כדרך הנקבות אם בזולת דרך הנקבות שהרי אמר בזה העניין ואיש כי ישכב את זכר משכבי אשה להעיר שהמשכב ההוא גם כן משכבי אשה ואם אינו עושה פרי ולפי שגלוי הערוה הוא התחלת הביאה הנה לא יהיה גלוי הערוה אלא במי שתתכן בו הביאה והוא בזכר מבן ט' שנה ויום אחד ומעלה ובנקבה מבת ג' שנים ויום אחד ומעלה כמו שהתבא בשרשים הכוללים ומזה המקום יתבאר שאם גלה ערוה בזולת קושי לא יתחייב כרת כי אין זה הענין התחלת ביאה והוא מבוא מזאת האזהרה שהקרב לאחת מהעריות קריבה המביאה לגלות הערוה עובר בלאו אבל לא יתחייב כרת אם לא גלה ערוה שהרי אמר בסוף הפרשה כל אשר יעשה מכל התועבות ונכרתו הנפשות העושות למדנו שלא נתחייב כרת אם לא עשה מעשה לא על השתדלותו לעשותו ואמנם הזהירה התורה בזה להוסיף הרחקה בזה הענין:
פסוק ז:ערות אביך וערות אמך לא תגלה. הרצון בערות אב משכב זכור ויתחייב עליו משני צדדין האחד מפני שהוא משכב זכור והשני מפני שהוא ערות אב ואם עשה זה בשוגג יתחייב שני חטאות כי כבר חייב על הזדון כרת כמו שהתבאר אחר זה והרצון בערות אם בין כדרכה בין שלא כדרכה וכן הענין בשאר העריות וכן אם היתה אמו עם זה אשת אביו יתחייב עליה ג' חטאות משום אשת איש ומשום אשת אב ומשום אם כמו שיתבאר במה שיבא אח' זה:
פסוק ח:ערות אשת אביך לא תגלה. ר"ל אף על פי שאינה אמו והיא נקראת אשת אב משנתארסה ואע"פ שמת האב מן הארוסין יתחייב עליה משום אשת אב ואולם אנוסת אביו ומפותת אביו אינה אסורה לו משום אשת אב כי אינה אשתו:
פסוק ט:ערות אחותך בת אביך או בת אמך מולדת וגומ'. אחשוב שמולדת בית היא ההולדה ר"ל שתהיה לאשה מאישה ומולדת חוץ היא ההולדה שתהיה לאב ממי שאינה אשתו או ההולדה שתהיה לאם ממי שאינו אישה וביארה התורה שאע"פ שהיא אחותו בזנות או בממזרות בין מן האב בין מן האם יתחייב עליה משום ערוה וזהו מה שלמדנו באמרו או מולדת חוץ:
פסוק י:ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה ערותן כי ערותך הנה. הנה יתבאר ממה שאמר כי ערותך שכבר יתחייב אם גלה ערות בתו אבל היא יותר ראויה בזה כי היא יותר אמתית בעניין שאר הבשר וזה ממנהג התורה כמו שהתבאר מהשרשים הכוללים:
פסוק יא:ערות בת אשת אביך מולדת אביך. ר"ל שתהיה נולדת מאביו שאם לא היה הענין כן כבר תהיה מותרת לו אם לא היתה אמו אשת אביו הנזכרת בזה המקום וכבר יתחייב עליה משום בת אביו כשהיתה אשתו ואולם אם היתה בת אנוסת אביו או מפותת אביו לא יתחייב עליה משום בת אביו אבל יתחייב עליה משום אחותו מן האב:
פסוק יב:ערות אחות אביך. ביאר שאחות האב ואחו' האם הם ג"כ אסורות משום ערוה כי הם שאר אב או אם ערות אחי אביך לא תגלה. ר"ל למשכב זכור ויתחייב עליה משום משכב זכור ומשום ערות אחי האב. אל אשתו לקרב:
פסוק יד:דודתך היא. ר"ל שלא יקרה אליה לגלות ערוה והוא מבואר מצד הוראת הגדר שלא יקרא אחי האב סתם אלא כשהיה אחיו מן האב לא כשהיה אחיו מן האם ולא מן האב וכבר יתבאר בפרשת יבמה ועוד כי מפני שמנעה אחות אב ואחות אם ימנע אחי אב ולא אחי אם הנה יראה שלא מנע אלא מי שהוא אחי האם מן האב לא מי שהוא אחי האם מן האם ועוד שהוא מבואר שלא תקרא דודתו אשת אחי האב מן האם:
פסוק טו:ערות כלתך לא תגלה אשת בנך היא. הטעם לפי שהוא ערות הבן הוא שאר בשר:
פסוק טז:וערות שאר אחיך. הוא לפי שנתן הסבה בזה שהיא ערות אחיו ומצאנו בערות אחותו שהשוה אחותו מאביו לאחותו מאמו. הנה יתבאר שזה הדין ינהג גם כן באשת אחיו מן האם:
פסוק יז:ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקח לגלות ערותה. הרצון בזה שיהיה לו אישות עם אחת מהם ולזה אמר לא תקח ומפני האישות ההוא נאסר עליו האחרת מפני שהוא שאר אשתו כמו שאמר שארה הנה זמה הוא וכזה תמצא באחות אשתו שאמרו בה לא תקח להעיר כי מפני נשואי אשתו נאסרה על האחת ובזה תמצא בפרשת קדושים שאמר לשון קיחה בזה הענין אמר האיש אשר יקח את אשה ואת אמה זימה היא ולא תמצא לשון קיחה בשאר העריות ולזה יראה במה שאין ספר בו שתהיה אחד מהן אשתו ולזה אמר בפרשת תבא ארור שוכב עם חותנתו ואין לאומר שיאמר שיקח שתיהן לנשים ואז יתחייב כרת כשיגלה ערו' השנית שאם נתחייב כרת כשגלה ערותה אחר שלקחה לאשה כ"ש שהוא ראוי שתאמר לו כשלא לקחה לאשה ולזה הוא מבואר שאין לו לקוחין כי אם עם אחת מהן ובעבורה נאסרה לו האחרת וזה שאם היתה היא אשתו הנה נתחייב כרת אם יגלה ערות בתה או בת בתה או בת בנה וכן אם היתה בת הבת אשתו הנה תאסר עליו חמותו ואם חמותו ותאסר עליו גם כן אם חמיו לפי שאשתו היא בת בנה ולזה הוא מבואר שהאונס אשה או המפתה אשה לא תאסרנה עליו קרובותיה לפי שאין לו אישות בה:
פסוק יח:ואשה אל אחותה לא תקח לצרר. ר"ל כשנשא אשה לא ישא אחותה באופן שתהיין צרות זו לזו ויגלה ערותה על ערות אשתו בחייה אמנם אחר מות אשתו תותר לו אחות אשתו מה שאין כן בשאר קרובות אשתו הנזכרות בפסוק הקודם וראוי שנדע שאין הבדל באחות אשתו בין היותה אחותה מן אביו או מאמה שכבר תמצא בפרשת קדושים שנקראת אחות סתם מי שהיא אחות מן האב או מן האם אמר ואיש אשר יקח אחותו בת אביו או בת אמו וגו'. ערות אחותו גלה:
פסוק יט:ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב לגלות ערותה. הנה זה כולל טמאת היולדת שהרי נאמר בה כימי נדת דותה תטמא וטמאת שבועים כנדתה וטמאת זבח קטנה וזבה גדולה שהרי נאמר כל ימי זוב טמאתה כימי נדת דותה תהיה ויתבאר שכל זמן שלא טבלה ינהג זה האסור לפי שטהרתה תלויה בטבילה לא בימים וזה עם שהוא מבואר בנפשו יתבאר מטמאת נבלת עוף טהור שהוא טמאת ערב ועם זה אמרה התורה בפרשה הקודמת ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו אף על פי שארך הזמן אחר זה כיון שלא טבל עדין הוא בטמאתו ומזה המקום יתבאר שהבא על אשתו והרגישה שכבר ראתה דם אסור לו להכניס האבר או להוציא כי הכנסה וההוצאה הם גלויי ערוה והם מעניין הביאה ולזה ראוי שיתעכב וישים לבו לדבר אחר עד שיסור קושי האבר ואז יוציאהו כי זה אינו נכנס בגדר גלוי הערוה:
פסוק כ:ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע לטמאה בה. ראוי שתדע שאמרו לזרע איננו תנאי עד שאם לא יוציא זרע לא יתחייב אבל יתחייב כיון שנתן בה שכבתו אף על פי שלא הוציא זרע שכבר נאמר בפרש' כי תצא כי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל ומתו גם שניהם ואמנם אמר לזרע להורו' שהשכיבה שאין מדרכה שתהיה לזרע לא יתחייב עליה כאלו תאמר אם הכניס האבר מת והוא באופן שלא יתכן בו הקשי:
פסוק כא:ומזרעך לא תתן להעביר למולך ולא תחלל את שם אלהיך. כבר התבאר לפי הוראת הגדר כי מולך היתה ע"ז עובדים בה האש והאב נותן מקצת זרעו לכומרי ע"ז ההוא וברשותם יעבירהו ברגליו תוך האש וידמו שבעבודה הזאת כרת ברית עם ע"ז ההיא בתתו מזרעו לה ולזה ידמה שלא היו מעבירים שם כי אם קצת זרע ואחשוב שתהיה הכונה בזאת לעובד מאדים כי הוא אשר ישלוט על הויות האש השורף כמו שנזכר במשפטי הככבים ויתבאר מאד מן החוש ולפי שהוא יורה על המשגל המגונה כשיכונו אל כונה זו זכר בזה המקום כי הוא יזכור אחר זה משכב הזכור והבהמה אשר בתכלית הגנות והנה אפשר שזאת הע"ז היתה מחקות המצריים או הכנענים שזכר ולזה זכרה בזה המקום והוא אפשר עוד שתהיה הכונה בזאת הע"ז שאין שם סבה צוריית אבל הפעולות שנראה לנמצא נמצא הם מצד החום אשר לו עד שתהיה ההזנה מצד החום מזולת נפש כמו שחשבו קצת הקודמים ולזה חשבו שיהיה אלוה מי שהוא התחלת החום אשר בנמצא נמצא ומה שהוא בזה התאר הוא היותר אמתי בחום ולזה היו עובדים אותו והוא מבואר שבעלי זאת האמונה לא יאמינו במציאות הנפש כ"ש שלא יאמינו בהשארותה ולזה לא יגדרו עצמם בכמו אלו הגדרים התוריים אבל ישתדלו בהשגת ההנאות לבד כי אין שם תכלית אחרת לפי זה הדעת ואפשר עוד שזכרו בזה המקום להורות על חוזק גנות אלו העריות שיזכיר עד שהוא מתיחס בגנותו לגנות ע"ז וזה כי כאשר ישכב את זכר שהו' משכב בלתי עושה פרי יורה שהוא לא יתן לא לבו להשיג מה שהיה מן החסד והחנינה במה שנתן השם יתעלה מן הכח בזה הזרע ולזה לא ישתמש בתועלת הנפלא המיוחס לו וכן העניין כמי שיתן שכבתו בבהמה והוא מבואר שמי שמנהגו זה המנהג ר"ל שלא יחקור מה שהיה מן החכמה והסדר והיושר באלו הנמצאות השפלות לא תשלם לו השגה שתהיה בכאן סבה פועלת וצוריית ויבא מפני זה לכמו אלו הדעות הנפסדות עם שהנטיה החזקה להנאות זה החוש בזה האופן תמנעהו מההשתדלות בהשגת שום מושכל ויפול מפני זה ביותר פחות מהדעו' הנפסדות באלו ביארה התורה שלא נקל באלו האזהרות כי המרותנו בהם אפשר שיבא לזאת העברה הנפלאה:
פסוק כב:ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא. ר"ל שזה הענין הוא נתעב מצד עצמות:
פסוק כג:ובכל בהמה לא תתן שכבתך לטמאה. ראוי שתדע שזה הדין שוה בבהמה ובעוף כי הגנות בכלם אחד ואמנם זכר בהמה להיותה יותר קרוב מטבע האדם משאר הב"ח והנה אין הבדל בבהמה בין הגדולה לקטנה שנאמר וכל בהמה וכיון שהערה בה או שהערת בו חייב אם היה גדול כי משכב כולל המשכב אשר כדרך והמשכ' אשר לא כדרך כמו שקדם:
פסוק כג:ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה תבל היא. ר"ל דבר בלי והשחתה להשתמש בכח האנושי להולדה בזה האופן הנפסד שאם היה שתהיה ממנו הולדה לא יהיה הנולד אדם כמו שלא יהיה הנולד מסוס ואתון ולא חמור אבל מין אחר שעם זאת הולדה גם כן תכלה אל מין אחר בלתי מוליד כמו שהתב' בספר ב"ח והוא מבואר שהאדם גדול המעלה מאד ביחס אל הבעלי חיים האחרים ולזה ראוי שיגיע ענש נפלא למי שישתמש במה שהכין הטבע להיות ממנו אדם אל שיהיו ממנו שאר ב"ח:
פסוק כד:אל תטמאו בכל אלה. ר"ל באי זה שיהיה מאלה כי כן מנהג לשון הקדש אמר וכל דם וכל חלב שור וכבש ועז לא תאכלו והנה ביארה התורה שאלו המעשים המגונים האלו היו סבה לאבדן האמות ההן ולהקיא הארץ יושביה כי לולי רשעת הגוים ההם לא היה מסכים השם יתעלה לאבדן ולגרשן כדי להטיב לישראל כי זה יהיה עול בחק השם יתע' ולפי ששב לכלול בזה הגר שב להזכיר כי גם הגרים בארץ הגיע להם הענש בסבת הפעולות המגונות ולזה אמר כי את כל התעבות האלה עשו אנשי הארץ כי גם הגרים יקראו אנשי הארץ ואמנם תחלה זכר האזרחים במה שאמר כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם כי הגוים אשר בארץ הם האזרחים שהם לגוי אחד ומשפחה אחת כאלו תאמר החתי והאמורי ומה שידמה להם מאלו האמות:
פסוק כח:ולא תקיא אתכם וגו'. קבלתי בפרוש זה הפסוק מהרב אדוני אבי ז"ל ולא תחשבו שיהיה זה העש המגיע לכם בה שתקיא אתכם כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם אבל יתחייבו כרת הנפשות העושות איזה דבר שיהיה מכל התועבות האלה וזהו ההפרש בין העונש שיגיע לכם בזה ובין הענש שהגיע מזה לגוים ההם וכבר יסתפק מספק ויאמר שהו' ראוי שיהי' הענש המגיע מזה לישראל יותר עצום למעלתם כי כל מה שהיה החוטא יותר נכבד היה ראוי שיהיה ענשו יותר חזק וזה הפך מה שיראה מה המאמר ואנחנו אומרים בהתר זה הספק כי אלו האומות התנהגו בכללם באלו הפעולות המגונות ובזולתם ולזה היו ראוים לכמו זה הענש הנפלא ולולי הסתבכם בהם כלם לא הגיע להם זה העונש הכולל ולזה ארך זמנם עם רוע מנהגיהם כמו שאמר כי לא שלם עון האמורי עד הנה ואולם ישראל יענשו אף על פי שלא יחטאו בזה כי אם איש אחד ופעם אחת בשתכרת נפש החוטא ההוא ואמנם שאר האנשים אשר יהיו בקצת עלו המעשים המגונים ע"י ב"ד יתבארו בפרשת קדושים תהיו ושם יתבאר כי כאשר הסתבכו ישראל באלו הפעולות תקיא אותם הארץ אמר ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם ולא תקיא אתכם הארץ וזה מורה שאם לא ישמרום תקיא אותם הארץ ולזה אחשוב גם כן שתהיה הכונה בזה המקום שישמרו משמרת השם לבלתי עשות מחוקות התועבות האלה כדי שלא תקיא הארץ כאשר קאה את הגוי אשר לפניהם כי זה יקרה להם כשיחטאו בזה רבים מהם והוסיפה התורה להזכיר עונש אחר יקרה לאיש ואיש אשר יחטא בהם והוא הכרת הנפש ההיא ויהיה אמרו כל אשר יעשה וגו'. כאלו יאמר ראוי שתשמרו משמרתי לבלתי חטאו באלו הפעלות המגונות כי כבר יגיע זה העונש לאיש ואיש שיחטא בזה וזכרה תחלה הענש הכולל שיקרה לכלל האומה אם יסתבכו באלו הפעולות ואחר זכר העונש הפרטי שיקרה למי שיחטא בזה היה פרט או כלל ובכאן נשלם ביאור זאת הפרשה:
