פסוק ב:דבר ערמב"ן בענין מועדות ולא רצו שינהגו במדבר וכו', ובשו"ת ריב"ש סי' צ"ו כ' דלא נצטוו בשביתת מועדות עד לאחר שהוקם המשכן, וק' מנ"ל זה שלא שמרו מיד לאחר נותן תורה, ועמ"ש בזה בשו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב סי' קמ"ג, וכל"ח בקו"א אות כ"ו – ובמנחות פ"ד מ"ג אי' להיפך כל האמור בחומש הפקודים קרב במדבר וכל האמור בת"כ לא קרב במדבר וע"ש בהגהות צבי תפארת במשניות ווילנא, וק' ממוספין שהי' קרבין במדבר, אך באמת לא נזכר מוספין שלא רצה שינהגו במדבר, ובפנים יפות בפסוק ח' תמה ג"כ שבפירוש אי' במנחות שם דקרב במדבר. ובכל"ח אות ו' כ' עפמ"ש בחגיגה (ו'.) דתמידין ומוספין שהיו קרבין במדבר רק שבט לוי, ולא ישראל שמנודין היו מחמת עגל וכאן דיבר לכל ישראל. ולכן לא רצה להזכיר הקרבנות שהי' קרבין במדבר ולהם ל"ה חלק בזה עש"ה, ובהקו' הנ"ל קדמו בשו"ת הרשב"ש בנו של התשב"ץ סי' י"ב, וע"ע בס' אמבוהא דספרי פנחס (דף רמ"ה:), וע"ע ברמב"ן בענין שבות, ובשואל ומשיב שתיתאה סי' נ"ג:
פסוק ב:שם) מועדי ה' אשר תקראו אתם מקראי קדש אלה הם מועדי, ובפ"ו כ' אשר תקראו אותם במועדם, וכ' בשפת אמת תרנ"א כי ביו"ט אשר קדושה מיוחדת בזמן ההוא, אכל קדושת שבת צריכין לקרוא תמיד. שהשבת מאיר לכל ימי המעשה לכן לא כ' במועדו, וכן אמר החי' הרי"מ ז"ל שלכן בשבת אין מברכין שהחיינו כמו ברגל דמיני' מתברכין כל שיתא יומין נמצא קיום כל הימים ע"י השבת ול"ש לברך שהחיינו, (וצ"ע דבלא"ה ל"ש זמן רק הבא מרוחק ל' יום כמ"ש באו"ח סי' רכ"ה) – ובנועם מגדים כ' עפמ"ש במגילה (ז':) אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד, ותיבת בלבד מיותר, וי"ל לזהר אמור (ק"ד.) בחגין אם הוא חדי בלחודי' ולא יהיב למסכנא עונשי' סגי וכו', אבל שבת אע"ג דלא יהיב לית לי' עונשא ע"ש, וזה אין בין יו"ט לשבת אלא אוכ"נ בלבד, שיאכל בלבדו בלי אורחים בשבת לא הוי עונש כ"כ משא"כ יו"ט, וז"פ אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו, ר"ל בשבת יוכל לאכול בלבדו אבל ביו"ט יעשה לכם לך ולעני, וז"ש מועדי ה' אשר תקראו אותם. ר"ל כר"מ פ"ו הי"ח מיו"ט דעיקר שמחת יו"ט להזמין עניים, וזה אשר תקראו אותם ר"ל להעניים, כמ"ש בש"א (ט' י"ג) אח"כ יאכלו הקרואים, אלה הם מועדי זה עיקר שמחת יו"ט – ובמלא העומר כ' שבת הקדמה למועדים, שבשבת (קי"ח.) אם שמרו שבת לא הי' שליטה לאוה"ע, וממילא ל"ה בטל סמיכה מב"ד בירושלים, והי' גם להלאה קידוש החודש וקידוש מועדים. נמצא שקידוש מועדים תלי' בשמירת שבת: ועי' שואל ומשיב תנינא ח"ב סי' פ"ה מענין יו"ט שני, ובשו"ת יד אלעזר סי' קל"א, ובס' מלאכת מחשבת כאן, ונחל אשכול על ס' האשכול ה' חנוכה, תשובה גדולה ממקורות נאמנים מש"ס בבלי וירושלמי וגדולי ראשונים ופוסקים ע"ש, ובס' חזון למועד ח"ד מהגאבד"ק פלאצק שליט"א בקונ' מועד ושבת מענין זה, והביא איזה תשובות מגדולים מענין זה שאין ב"ד יכול לבטל גזרה זו והמקור מפסחים (נ"ב.) וראשונים שם, ומגודל אריכות לא העתקתי עש"ה:
פסוק ג:ששת ימים ק' מה ענין שבת לכאן במועדות, וגם ש"י תעשה מלאכה למה כ' זאת וכי מי שלא יעשה מלאכה בש"י לא יהי' מחויב לשמור שבת, ואמר הגר"א ז"ל מווילנא, דהכל קאי על יו"ט דששה ימים הם יו"ט, א' של פסח וז', א' שבועות, א' ר"ה. וסוכות א' וח' שמיני עצרת, ומותרין במלאכה לצורך אוכל נפש, וכ' הה"מ בפ"א ה"א מהל' יו"ט דבמלאכה שאינה אוכל נפש קרא מלאכת עבודה. וז"פ ש"י תעשה מלאכה,ר"ל מלאכת אוכ"נ. וביום השביעי יום כפור דנקראת שבת שבתון כל מלאכה לא תעשה אפי' אוכ"נ: ובס' תורת הצבי כ' ש"י תעשה ל' תתפעל, וכן בתשא (ל"א ט"ו) יעשה. דבמד' דמשה פעל אצל פרעה שישבתו יום אחד. שעי"כ יוכלו לעבוד יותר בימי החול ובחר יום שבת. וז"פ ישמח משה במתנת חלקו. ושלא יחשבו שזה טעם העקרי של שבת, וראוי דמי שאינו עובד כל השבוע אין הפרש אצלו בין שבת לימות החול. ובא תעשה תתפעל אפי' אם מלאכתך נעשית ע"י אחרים בכ"ז שבת קדש לה'. ועפרד"י תשא (דף שכ"ב.) בענין שבת שבתון: בענין תוספות שבת. ראיתי שהאבני נזר ז"ל כשהי' בילדותו, ובביה"ח עשו סיום על מס' שבת, ואמרו לו אם יאמר הדרן מיני' וכו' יתנו משקה, ואמר, ביום שבת יש כ"ד שעות, וכנגדם כ"ד פרקים, וקשה הא איכא הוספת שבת והי' להיות יותר מכ"ד פרקים, אך תוס' שבת לאו דאורייתא, ופרק בתרא דשבת הוא מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לעכו"ם [בדף קנ"ג.] וכ' המפו' משום דתוס' שבת לאו דאו' לכן הקילו שיתן כיסו לעכו"ם, וז"ש הדרן עלך פרק מי שהחשך, ומוכח דתוס' שבת לאו דאו', וממילא סליקא לי' מס' שבת, אבל אי דאו' הי' צריך לחיות עוד ב' פרקים כנגד תוס' שבת מלפניו ולאחריו. ואזכיר דברי צחות מהג"ר יושע בער סאלאוייטשיק מבריסק ז"ל, פ"א הי' באכסניא בשבת ולא הי' לחם משנה, ושאל לו א' הא אפשר לצאת סעודה שלישית בדברי תורה, ויען הא אפשר שאחד מהשומעים יסתור דברי ואשאר בלא תורה, ובלא שלש סעודות, וזה רגיל כפי הבריות שיוצאין ג' סעודות בד"ת ולא מצאתי זה רק במג"א סי' תמ"ד סק"ג שכ' שרשב"י נהג כן, ואולי הטעם ששלחן צדיקים במקום מזבח, ומכפר כמו מזבח, עי' חגיגה [כז.], ומזה נודע המנהג שחסידים חוטפים שיריים מסעודת הצדיק כדי שישתתפו בהכפרה, וגם בתענית [כז:] בזמן שאין מזבח ד"ת מכפרין ולכן באין שלחן כלומר שאין סעודה הוא כמו בזמן שאין מזבח שאז ד"ת עומדים במקומו, ומשתמשים בזה רק בשלש סעודות שע"פ רוב נאכלת בכבדות וטעון אכילה גסה, להגאון הנ"ל פנה א' ממשכילים ואמר הנה יוצאים חדשים לבקרים ספרים ומחמירים בחומרות חדשות, ואנו מיחלים כי ספרי כ"ת יהיו בנוים ביסודם להקל מקצת, ויענה הנה קלעתם אל המטרה, והרבה קולות הכרעתי בספרי וכאלה אשר אתי בכתובים ואבוא איזה דוגמאות למען ידעו את טובו וערכו של האוצר כולו, ואקיים מה שנאמר, תן חלק לשבעה, א', יש מחמירים להגביל תפלות ערבית רק עד חצות ואני מקיל כל הלילה, ב', יש מחמירים בתפילין דרבינו תם, דהוא רק לחסידים וגדולי תורה, אנכי הכרעתי להקל דמותר לכל אדם להניחם ואינו משום יוהרא, נ' יש מחמירים שלא לומר פיוטים באמצע התפלה מפני הפסק ואנכי מתיר. ד' יש מחמירים בספירות העומר שאם שכח לספור בלילה אחד שלא לספור עוד בברכה ואנכי מתיר, והטעם גמצוה לממני יומי ושבועי, מנחות ס"ה. והן ב' מצוה, ותחול הברכה על מנין השבועות]. ה' יש מחמירים שלא ללמוד בערב ט"ב שחל בשבת ואנכי מתיר. ו' יש המחמירים שלא להתענות בר"ה ואני מתיר. ז' יש מחמירים שלא להתענות ב' ימים יום כפור ואנכי מתיר:
פסוק ד:אשר תקראו אתם. בר"ה (כ"ה.) אתם אפי' שוגגין אפי' מזידין אפי' מוטעין שוגגין שסבורין שראוי להתעבר וטעו, ומוטעין שהטעו עדי שקר. ומזידין. פלא שיועיל וגם בירושלמי שביעית פ"י ה"א יכול קדשו קודם זמנו או אח"כ יהי' מעובר. ת"ל אשר תקראו אותם אלה הם מועדי בזמנו הם מועדי. ובתורה תמימה כ' עפ"ז דעיקר גירסת ת"כ ור"מ פ"ב ה"י מקה"ח שגורסין במקום מזידין "אנוסין". וע"ש בהגהות מיימוני - ועתו"ס ר"ה (כ"א.) ד"ה לוי דאתם אפי' שוגגין כו' רק לקבוע חודש בל' או ל"א אבל לא בל"ב. וזה אשר תקראו אותם כו' מ"מ רק "במועדם" הראוי לקבוע בו החודש. עי' במקרא מפורש – וראיתי בשם המגיד מקאזניץ ז"ל. ומטו לה משמי' הקדושת לוי ז"ל דהמליץ על ישראל. דיש ק"ו מה כאן דכ' אשר תקראו "אתם" בחולם אפ"ה דרשו חז"ל "אתם" בפתח. אתם אפי' שוגגין וכו' מכל שכן כשכתב "אתם" בפתח (דברים י"ד א') בנים אתם לה' אלקיכם. וכ' בפירוש אתם. הוא בודאי אפי' שוגגין וכו'. וראוי לסלוח להם ופח"ח. ואי' בספרים ה' מבטיח כשב"ד יקבעו זמן מימים טובים יהי' מועד האמתי "במועדם", לפי שב"ד של מעלה תמיד יסכים לב"ד שלמטה ויהי' יו"ט אמתי:
פסוק ה:פסח לה' עי' אוה"ח, ובהגדה ריח דודאים לזקני הגאבד"ק לאסק ז"ל, פסח הי' ערב ומועיל. ברש"י תולדות (כ"ז י"ט) טעם הגדי כצבי. וצלי אש כדרך שמלכים אוכלים. עי' חולין (קל"ב:). ויפה לבריאות מכל בשר, וכ' על מצות ומרורים יאכלוהו. לא למלאות התאוה רק אכילת קדשים. ומצה קשה לעיכול כמ"ש חכמי הרפואה והוא היפך המועיל. ומרור היפך הערב ע"ש בדברים נכונים – ובפסחים (ל'.) חמץ במשהו. וכ' ראשונים ריש פסחים הטעם שהוא בכרת ולא בדילי מיני'. וכ' מפו' שרמז שבין חמץ למצה רק משהו דבין ח' "חמץ" ובין ה' "מצה" רק משהו. והוא כחוט השערה דיצה"ר נדמה כחוט השערה (סוכה נ"ב.) ויש ביניהם ג'. כי ה' מספרו חמשה וח' מספרו שמונה. וזה קנאה תאוה וכבוד. דאית בהו כרת דמוציאין מן העולם:
פסוק ז:מלאכת עבודה ערמב"ן. ובמכות (כ"א:) אין חילוק מלאכות ביו"ט. וער"מ פ"א ה"ג מיו"ט. והנה בכל עבירות אם התרו בו ועשה כל היום אינו חייב רק א' כמו נזיר ששתה יין כל היום. ואם התרו בו כמה פעמים חייב כפי התראות. ואם עשה בבת אחת חייב רק א'. וע"ש בדף כ': תד"ה ל"צ שכ' וכי אדם אוכל ב' זתים בב"א ובחדא המראה מי חייב ב' מלקות. ותי' בקרחה גזה"כ. נראה מדבריהםדאם אכל ב' זתים חלב בפ"א, והתרו בו בפירוש על שניהם שיחייב על שניהם, ואם בלע ב' זתים חלב בב"א דבית הבלוע מחזיק ב' זתים, מחויב ב' מלקות, ובמנ"ח מ' רצ"ח אות ט' תמה דזה הוי רק ריבוי בשיעורין, ואם יבשל ביו"ט שלא לצורך הרבה שיעורין, והתרו בו על מאה שיעורין כא' יתחייב כמנין השיעורין וחייב ק' מלקות, זה אין הדעת סובלת נוטה כלל עש"ה, אך במח"כ לא ראה בפהמ"ש מכות פ"ג מ"ז שהביא ירושלמי, בנזיר שהי' שותה יין כל היום והתרו בו, זה שאתה שותה שיעורו כך וכך, ועל כל שיעור אתה חייב מלקות לוקה כפי השיעורין ע"ש, והירו' הוא בנזיר פ"ו ה"ג: ובב"י אה"ע סי' מ"ד הביא בשם בעל העיטור דמומר לחלל שבת בפרהסיא דהוי מומר לכל התורה חולין (ה'.), רק במומר לחלל שבת בעבודת קרקע ולא בשאר מלאכות, וכן הגרע"א בחי' ליו"ד סי' ב' ס"ה הביא בשם התשב"ץ והניח בצ"ע ואין לזה מקור בגמ', ומצאתי בשו"ת שערי דעה ח"א סי' ב' שהביא ג"כ זה בשם תשב"ץ ח"ג ענין מ"ז, וכ' דסמיכתו עפ"י רמב"ן כאן דמלאכת עבודה הוי במחובר לקרקע, וחמירא שלא הותרה לצורך אוכל נפש, ועיקר מה דמחלל שבת כעכו"ם נלמד מדנסמכה פ' מקושש לפ' ע"ז, וכמ"ש הרא"ם סו"פ שלח (ט"ו ל"ד), ובשבת (צ"ו) מקושש תולש הי' והוא עבודת קרקע, אין לך אלא חידושו אבל סיים שאין לבנות יסוד על זה, וכן מצאתי בקובץ שערי תורה סי' נ"ב שהאריך בזה, וע"ע בזה בס' זכרון להגרי"ל גרויבארט ז"ל דף ש"ל, ובענין בפרהסיא בכמה, ובענין בעבירה שרק בלאו, או איסור דרבנן אי הוי מומר, ועפמ"ג פתיחה לאו"ח ח"ד אות ג', ופת"ש יו"ד ב' סק"ו, ודעת תורה סי' ב' סקכ"ט, ודו"ח מערכה ג', ופרד"י ח"ב (דף של"ב. ושנ"ח:):
פסוק ח:רש"י מלאכת עבודה שיש חסרון כיס כגון דבר האבד שיש חסרון כים, ורמב"ן בפסוק ז' כ' שאינו נכון ע"ש, ובס' בית האוצר ח"א כלל ס' אות י"ג הק' דא"כ בשאר יו"ט דכ' רק מלאכת עבודה, א"כ העושה מלאכה גרידא שאינו דבר האבד יופטר ממלקות דאעמה"ד - ולפמ"ש ביראים סי' קט"ו דכל המועדים איתקשו זל"ז י"ל, דילפי' שאר יו"ט מפסח דכ' כל מלאכה לא יעשו בהם, וכולל אפי' אינו דבר האבד, ועי' פנים יפות, ואמרי בינה ריש הל' יו"ט אריכות בזה:
פסוק י:כי תבואו עי' ת"כ ובסדרי טהרות כלים (דף מ'.) בזה, ובתשובות אביו ז"ל בתחלת הספר, ובס' דברי אמת, בכר דוד בדרשותיו דל"ט:
פסוק י:שם) והבאתם את העומר, במד"ר מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, (קהלת א' ג', ה' י"ז) תחת השמש אין לו יתרון אבל למעלה משמש יש לו יתרון, אותיות למעלה משמש ת' נ' ת' "תתן" דאם יעמול על עולם הזה, בכל יום הולך וחסר ויעזוב לאחרים חילו, אמנם אם יעמול למען יוכל ליתן צדקה. וכדומה זה נקרא שלו וכמ"ש המפו' בקדושים (כ"א ח') איש אשר יתן לכהן לו יהיה, זה נקרא שלו, וזה הי' קשה למדרש איך אמרו ראשית קצירכם, דהו"ל קציר דאינו שלו, דבע"כ יעזוב הון ביתו, וכן וצדקתו עומדת לעד (תהלים קי"א ג'), אמנם עי"ז שמביאין עומר נקרא קצירכם, ולכן למעלה מן שמש, "תתן" יש לו יתרון שהוא שלו, עי' בס' פני מבין:
פסוק יא:לרצונכם בת"כ מלמד שאין כופין הצבור על כך, ועמנ"ח מ' ש"ב אות ד' שתמה דבודאי כל קרבנות צבור כופין כמו כל מ"ע בב"ב (מ"ח.), ובר"מ פי"ד הט"ז ממעה"ק נראה דכאן גזה"כ דאין כופין, וי"ל דבכל הקרבנות דרשי' כי יקריב אותו בע"כ וכ' לרצונו, הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, אבל כאן לא כ' יקריב נראה דבעי רצון גמור, ועי' בפי' הראב"ד על ת"כ שכ' פי', שאם לא רצו להביא לתרומות הלשכה כדי ליקח מהם קרבנות צבור, אין כופין אותם על כרחן אלא כופין אותו עד שיאמר רוצה אני שהרי חייבים הם להביאם עכ"ל:
פסוק יד:עד עצם יום הזה, עמנ"ח מ' ע"ג חקר הא דבזמן ביהמ"ק קיים העומר מתיר, מה הדין אם הב"ד נתעצלו ולא הקריבו העומר אם מותר בלילה, דדוקא באין ביהמ"ק מותר בלילה, אבל בזמן ביהמ"ק תלי' עיקר בעומר, ואי ליכא עומר אסור כל השנה, או דמותר בלילה שלאחריו, ע"ש שלא מצא גילוי לזה בש"ס, ובמח"כ אישתמטתי' לי' תוס' ר"ה (י"ג.) ד"ה ומהיכן, שכ' בפירוש דאי לא הקריבו הי' אסור רק כל היום בלבד, ובלילה מותר, וכ"כ בתשובות ב"ח החדשות סי' מ"ח, וכ"כ בטורי אבן ראש השנה (ז':) דאחר יום הנף מותר אף אם לא הקריבו העומר גם בזמן המקדש ע"ש. ובחמדת ישראל ח"א (דף ל"א):
פסוק יד:שם) חקת עולם. ענובי"ת או"ח סי' פ"ז דקאי על איסור חדש שנוהג גם בזה"ז. וכ"כ ברמב"ן ובפ' מסעי (ל"ה כ"ט). ועי' בס' מגן אלף בקונ' שם חדש להגר"ל חריף ז"ל מפלאצק. ובקונ' מיד ולדורות בכל"ח במדבר אות י"ג אריכות – והבעש"ט ז"ל שאל בחלומו על חדש בזמן הזה איך הדין. וענו לו שלאחר פטירת הב"ח ז"ל ציננו את הגיהנם מ' יום לכבוד הב"ח. ובבוקר עמד הבעש"ט ושלח להביא שכר מחדש ושתהו, ואמר כדאי הב"ח שמתיר לסמוך עליו (בס' זכרון טוב די"ב). ובס' בעש"ט הנדפס מחדש הביא מהג' חלקת יואב ז"ל שהעיר, שהב"ח לא התיר רק בשל גוים בחוץ לארץ. ועי' ב"ח יו"ד סי' רצ"ג וט"ז וש"ך שם ובפנ"י קידושין בקונ' חדש: וזקיני הג' מלאסק ז"ל הביא בספרו בנין דוד על איכה [ג' ל"ט] שהב"ח ז"ל לא הי' דרכו לקונן על חורבן ביהמ"ק באשמורת, לכן נגזר שלא יודפסו ספריו ולא יצאו לאור, פ"א עלה על לבו ישוב נכון ואמת ע"ד הטור, ובכה מאד על כי לא יתפשטו דבריו לאור לזכות הרבים כי לא ידע הסבה שבעבורו לא יצאו ספריו לאור, ובאשר בכה אז חשב אחרי אשר בכיתי על צערי טוב לי שאבכה על גלות השכינה, ואז מיד הותר לו מן השמים, ונמסר הדבר להגה"ק בעל מגלה עמוקות ז"ל והדפיס ספריו:
פסוק טו:וספרתם לכם. ערמב"ן דבספירת נדה ל"צ שיוציא מפיו המספר ז' נקיים. ודלא כשל"ה. עי' בזה בשו"ת נובי"ת יו"ד סי' קכ"ג מה שהשיב להגרי"פ ובהגהות מבנו ז"ל. ועי' בחינוך מ' ש"ל. ורדב"ז סי' כ"ז. ובהפלאה כתובות (ע"ב.) - ובשו"ת הרשב"א סי' קכ"ו כ' דמשו"ה לא מברכינן שהחיינו בספירת העומר. דהספירה הכנה לעיקר מצוה דלאחר הספירה יקרבו שתי הלחם, ועתה סופרין לבד בלא עיקר המצוה ולהכי אין אומרים שהחיינו כו' לזמן הזה דהוא רק צער בזכרונינו חורבן ביהמ"ק. וג"כ להכי אומרים אחר הספירה הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת בהמ"ק. כי מדאו' נוהג רק בזמן המקדש כשהקריבו העומר, ועתה רק זכר מדרבנן ומתפללים שנזכו לקיים לאמירה ולתכלותה – וגם תי' דימי העומר הם ימי דין ומשפט רשעים בגופם. בעדיות פ"ב מ"י. והי' מגפה בתלמודי ר"ע יבמות (ס"ב:). ולכן מצות הספירה בתחלת הלילה להחליש תוקף הדין השוטט בלילה. וברכת שהחיינו רק על שמחה. וער"ן סוף פסחים. ומטה משה סי' תרס"ט בזה. ורדב"ז אלף שכ"ז שהוא רק הכנה לחג עצרת. וסומכין על עצרת וכמו שאין מברכין על עשיית סוכה, ועשו"ת יהודה יעלה או"ח סי' קנ"ד. ובס' שער בת רבים יש אריכות בזה: ועי' בהגדה מעשה נסים לאא"ז הגאון מליסא ז"ל בפתיחה. על הא שלא תקנו ברכה על סיפור יציאת מצרים בלילה הזה. וכ' דבעינן סיפור מעליא ולא יצא בדיבור א' כמ"ש הרשב"א דבדיבור א' יצא. ורק דבכל דבר שתקנו ברכה בגוף המצות לא תקנו ברכה על צוותו, ואינו בדין לתקן ברכה על ברכה עש"ה. וחתנו הגה"צ ר' אלעזר מסוכוטשוב ז"ל בהגדה זכרון נפלאות בדף י"ב: הק' על זה. וגם אמאי לא תיקנו ברכה על ק"ש. וכ' שרק מצוה שהוא במעשה מברך ולא באמירה. והא דמברכינן ברכת התורה על עסק התורה והלל ומגילה וספירות העומר, הטעם כמ"ש בשבת (כ"ג.) היכן צונו מלא תסור. ותקנו הברכה בלשון וצונו להזכיר שגם המצוה ההוא שתקנו הוא בכלל וצונו ע"ש אריכות בזה:
פסוק טו:שם) אוה"ח ממחרת השבת פי' מעכשיו קודם שתכנסו לארץ וכו'. משמע שגם כשהי' במדבר היו סופרין ספה"ע, וכ"כ תוס' מנחות (מ"ה:) ד"ה קרבו. וע"ס טעמי המנהגים ח"ג דל"ח. בשם ס' מנחת ציון. דאיך ספרו הא לא יכלו לומר היום כך וכך לעומר שהרי לא הקריבו עומר. והביא מזה"ק (צ"ז.) דהמצוה הי' תיכף בעת צאתם ממצרים רק ספרו ליצי"מ ולא לעומר ע"ש. ועי' בקונ' נצוצי אורות מכל"ח ז"ל שהביא רמב"ם דמצות ספה"ע בזה"ז מה"ת. הרי דלא תלוי בהבאה וה"ה במדבר כאוה"ח. אך צ"ע דהר"מ מונה מצות ספה"ע בה' תמידין פ"ז הכ"ב ולא בהל' תפלה. וגם מלשונו מצוה לספור מיום הבאת העומר, נר' דס"ל דתלי' בהקרבת העומר. ומ"ש אח"כ בהכ"ד שנוהג בכ"מ וכ"ז. דהר"מ לשיטתי' שמקריבין אע"פ שאין בית ולכן ספה"ע מצוה אף בזה"ז. אבל במדבר דל"ה עדיין הקרבת עומר כלל ל"ש מצות ספה"ע אך מדכ' דנוהג בכ"מ וכל זמן נר' דאף בזמן חורבן בית ראשון הי' נוהג אע"ג דאז בטלה קדושת הארץ. וג"כ לא משכחת הבאת העומר אך י"ל כיון שקדושת ירושלים לא בטלה. גם קדושת א"י מירושלים לא בטלה. ומשכחת עומר מתבואה שגדלה בירושלים, ואע"ג שאסור לזרוע בירושלים זה רק מדרבנן: וברמב"ן שם מסופק מה דאי' בת"כ וספרת לך בב"ד. אם בא לומר שב"ד סופרין ומברכין או שיזהרו ב"ד במנין וקידוש שנת החמשים. עי' המאסף תרס"ח סי' ה'. דיש להוכיח מל'הת"כ עצמו שהחיוב הוא לספור בפה מדכ' ומנין שיספור לשני שבוע ת"ל והי' לך ימי שבע השנים וכו', ואם נאמר שהסיפור רק במחשבה שיזהרו ב"ד במנין לבד א"כ מה זה בא ללמדני, אע"כ בא ללמד גם על סיפור בפה כמו בספה"ע דצריך לומר יומי ושבועי עש"ה - ובשו"ת הרשב"א ח"ד סי' כ"ח שאלת מפ"מ נצטוו מקצת המצות בל"י ומקצת בל"ר, תשובה, בזה נתבאר הטעם במקצתם בגמ' ובמקצתם לא נתבאר, ואנכי לא ידעתי בספה"ע צוה בל"ר וספרתם לכם ובספירת של שמיטה והיובל צוה בל"י וספרת לך שבע שבתות, ובא בביאורו כי ספה"ע מוטלת על כל או"א וספירת שני השמיטה והיובל אינה מוטלת עכאו"א אלא על ב"ד, ובחיוב ראשית הגז בחולין (קל"ה.) בהמה משני שותפים חייבת ברה"ג ור' אילעי פוטר, מ"ט ראשית הגז צריך דוקא צאנך ולא שותפות, ורבנן למעוטי שותפות כותי, מ"מ לכ"ע לשון יחיד בזה למעט אחרים, למר שותפות כותי ולמר אפי' שותפות בנ"י, וראשית דגנך לכולם אתי למעוטי שותפות כותי עש"ה, וכן יש מצות אחרות שביאורו לנו הטעם בזה, ובחולין (כ"ט.) תזבח שלא יהי' ב' שוחטים זבח אחד ע"ש ומש"ל בפ' בהר (כ"ה ח') - ובדברי שאול הק' למה אמר יום אחד לעומר ולא ראשון אחר שיש אחריו שני, ול"ש תי' רמב"ן לענין יום אחד במעשי בראשית, ועט"ז ריש סי' תקפ"א, וי"ל דעשו להוציא מצדוקים שאמרו ממחרת השבת, ואם יאמר יום ראשון הי' משמע יום ראשון של השבוע, ועפרד"י ויקהל (דף שס"ג.) - עי"ל דראשון ל"ש רק כשיאמר אח"כ יום שני, אבל כאן מוגה ביום השני שני ימים א"כ מספר גם יום הראשון בכלל, ובזה לא יפול שם ראשון רק אחד, וכ"מ בהזאת אחת ואחת וכו' נמצא דמנה גם הזי' ראשונה בשם אחת ולא אחד וראשון, וע"כ כיון דסיפר אח"כ שתים ושלש יתכן בזה שם אחת:
פסוק טו:תמימות במד"ר פכ"ח אימתי הן תמימות בזמן שעושין רצונו של מקום, ובידי משה כ' הא דהוסיף יום א' מדעתו, שאי' (תצא כ"ה י"ח) ויזנב בך כל הנחשלים שעשה עמלק לישראל בעלי קריין וסותר יום א' מספירות נ' יום, ולכן ניתנה התורה לנ"א יום, וז"ש אימתי תמימות כשעושים רש"מ, משא"כ אז שהרהרו ובאו לטומאת קרי ל"ה תמימות כי סותר יום א', ועשו"ת בנין ציון החדשות סי' כ"ט מ"ש במדרש הנ"ל:
פסוק טז:רמב"ן גם ריב"י מודה דב"ל רק מדאו' דל"ד לעומר. עי' ס' בית לוי במנחת העומר בשער חדש בחו"ל בפ"ב אריכות, ועי' מהרש"א עה"ת:
פסוק יח:על הלחם בגלל הלחם רש"י ורא"ם, והאריך בכנה"ג או"ח ומהאריכות לא העתקתי, ועי' מקור ברוך מבוא פ"ט ערך ניים, ועפרד"י תצוה (רצ"ג.):
פסוק יח:שם) תיב"ע דלא עירובין, המפרש פי' בפ' תצוה ושם לא נמצא כלום, ועוד חסר כתרגם חצי הפסוק וצע"ג, ועי' בפ' אחרי (ט"ז ג') ובס' אהבת יהונתן:
פסוק כא:בעצם היום הזה, ל"נ רק בשבועות ויה"כ דבשאר יו"ט רק לזכר מה שהי' קודם יצי"מ וענני הכבוד וכו' והיום אין לנו, אבל שבועות יש לנו גם היום התורה, ויה"כ יום סליחה, ולא חוגגין לזכר לבד רק בעצם יום הזה וכאן כ' מקרא קדש יהי' לכם ויל"ד יהי' לכם מיותר, דמקרא קדש מוסב על וקראתם, וי"ל עפמ"ש באו"ח סי' תצ"ד שלא לקדש בשבועות בעוד יום דבעינן תמימות ע"ש, אך תוספת יו"ט לא בטלה ככל יו"ט, דהחג כולל ב' ענינים תשלום ימי הספירה כמ"ש כאן, ושהוא חג הקציר כמ"ש במשפטים (כ"ג ט"ז), ומשום חג הקציר צריך תוספות ככל יו"ט, אבל קידוש אם יהי' בעוד יום יבטל התמימות, וביומא (פ"א.) מבעצם יום הכפורים מיעוטו תוספות מעונש ואזהרה ע"ש, וז"ש וקראתם בעצם יום הזה, היינו קריאה דקידוש שיהי' בעצם היום ולא בתוספת, אך מקרא קדש יהי' לכם למלאכה ומאכל ומשתה, כמ"ש ברש"י פסוק כ"ג זה אינו בעצם דוקא, עי' בס' גן רוה, ובדברי חנוך כ' על זה דקידוש יו"ט רק דרבנן כהמ"מ פכ"ט הי"ט משבת, ומג"א סי' רע"א סק"א, ואיך נוכל לפרש הפסוק על קידוש יו"ט שרק דרבנן, אך י"ל לפמ"ג בפתיחה כוללת בה' ברכות אות י"ט בשם שטמ"ק ביצה (ד':) דקידוש יו"ט דאו', וכ"ה בתשו' מהרי"ל סי' ל"ו, אך כל הפוסקים עונים ואומרים דהוי דרבנן, וי"ל דמג"א שם כ' אף דקידוש שבת דאו' מ"מ בקידוש שבתפלה יצא ע"ש, ובמנ"ח מ' ל"א דחה דבריו דבפסחים (קי"ז:) צריך להזכיר יצי"מ בקידוש והוא מה"ת, ובליל שבת דאין מזכירין יצי"מ בתפלה ודאי אינו יוצא ידי קידוש עכ"ד, לפ"ז י"ל דבאמת הכל מודים דקידוש יו"ט דאו' כשטמ"ק, וגם מלשון ר"מ פכ"ט הי"ח משמע כן) דכולם איקרי שבת, ול"ש יוצא בתפלהלא מבעי' לרמב"ן דתפלה רק דרבנן, אלא אפי' לרמב"ם ריש ה' תפלה דמדאו' מבואר שם דנוסח התפלה מדרבנן, ובפרט בערבית דרק רשות, ומ"ש הה"מ ומג"א דקידוש יו"ט דרבנן, רק עכשיו שתקנו חז"ל להזכיר יצי"מ בתפלת יו"ט יוצא קידוש מדאו' במה שהזכיר בתפלה, דביו"ט הדרה סברות מג"א דבתפלה יצא ול"ש סתירת המנ"ח, ועט"ז סי' תרס"ח סק"א בשם מהרש"ל דבליל שמיני עצרת אין לקדש קודם צאת הכוכבים, וק' למה רמזה תורה רק בשבועות ולא בשמ"ע, וי"ל דרש"ל כ' דאם יקדש ביום יעקר הברכה לישב בסוכה, וידוע דכל ברכות מצות רק דרבנן, וא"כ שאני בשבועות דאם יקדש ביום ליכא תמימות ורמזה תורה על זה, אבל בשמ"ע דטעם משום ביטול הברכה ומה"ת ל"ש כלל ברכה, ועי' בזה בתורה תמימה אות ו':
פסוק כב:פאת שדך ערש"י ובס' זרע ברוך ר"ה (ד':) בבל תאחר, כ' תוס' בלקט אי עבר חייב לאלתר, ועי' בפלוג' ר"ע וריה"ג ביומא (ל"ו.) ר"ע סובר תעבור מעיקרא משמע ואי עבר ושקל לקי, ול"מ מה שיתן אח"כ לעניים, ור"י סבר תעזוב השתא משמע אחר שעבר על ל"ת ניתקו לעשה ע"ש אריכות:
פסוק כב:שם) ברש"י חזר ושנה וכו', וק' דבפ' קדושי (י"ט ט') ג"כ כ' תעזוב אותם ורש"י לא פירש שם, וכ' בס' מעשה רוקח ע"פ תוס' חולין (פ"א.) ד"ה הנח, דדוקא היכי דליכא בעשה מעשה, אז אמרי' ל"א חד עשה ועקר ב' לאווין, אבל כשעשה במעשה עקר אפי' ב' לאווין, וביומא (ל"ו:) דלאו דלקט שכחה ופאה הוי להנל"ע, ופרש"י דכ' תעזוב אותם דהיינו אם לא הניחו בשעת קציר תעזוב עוד ואינו לוקה, והנה א"נ דתעזוב אותם והנח לפניהם והם ילקטו, נמצא עשה דתעזוב א"ב מעשה ואינו עוקר רק חד לאו ושפיר נ"מ בב' לאווין, אבל א"צ דתעזוב הפי' דבעה"ב מחלק לעניים, ונמצא עושה מעשה בידים ועוקר ב' לאווין שוב אין נ"מ בב' לאווי, וא"ש פרש"י חזר ושנה לעבור בב' לאווי, ואת"ל מה נ"מ הא הוי להנל"ע דעוקר אפי' ב' לאווי, לכך פי' הנח לפניהם, ואין לך לסייע וא"ב מעשה ואין עוקר ב' לאווי, וע"ע בשפת אמת בליקוטים:
פסוק כד:באחד לחדש יהי' להם שבתון זכרון תרועה, הרה"צ מווארקי ז"ל אמר ב' ימים ר"ה כיומא אריכתא דכ' ובחדש השביעי "באחד" לחדש, ולא כ' בראשון לחדש, דבכל מקום שיש אחד אין שני, ובתהלים (פ"א ד') בכסא ליום חגינו, ובר"ה (ח'.) איזהו חג שהחדש מכסה בו ר"ה, ערש"י ותוס' על מתכסה, וי"ל עוד דר"ח היו אצל ישראל לחג וכמ"ש חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי (ישעי' א' י"ד), אבל ר"ח תשרי מחמת יו"ט לא נראה הר"ח, וא"כ הר"ח מתכסה בו - ראב"ע ר"ה אסור להתענות ועזרא יוכיח, והוא נחמי' (ח' י') לפי דרשות חז"ל סנהד' (צ"ג:) שנחמי' כנה ספרו על שמו, לכן ראב"ע כנה בכל מקום שהביא פסוק מס' נחמי' ס' עזרא, וע"ל בפ' ויקרא (ב' י"א), ועי' מגילה (ט'. ל': ביצה ט"ו: סוכה י"ב. ב"ב כ"ה. ושבועות ט"ו), ובענין תענית בר"ה עי' ט"ז או"ח סי' תקצ"ז סק"א, וחכ"צ סי' (ל"ה:) ולקמן (כ"ג כ"ג):
פסוק כד:שם) בבעה"ט הביא מסורה זכרון תרועה, אין זכרון לראשונים (קהלת א' י"א), אין זכרון לחכם עם כסיל (קהלת ב' ט"ז), וראיתי לפרש דאי' בזה"ק כאן (צ"ט:) וש"ד דתש"ת כנגד האבות, תקיעה נגד אברהם, שברים נגד יצחק, ותרועה נגד יעקב, וק' למה הזכירה תורה תרועה נגד יעקב, ולא ת"ש נגד אברהם ויצחק, אך יעקב הי' המובחר שבאבות והי' מטתו שלימה, כי מאברהם יצא ישמעאל, ומיצחק עשו, וז"ש זכרון תרועה זכר ליעקב, וק' אין זכרון לראשונים, למה לא כ' זכר לאברהם ויצחק והתירץ אין זכרון לחכם עם כסיל, אברהם ויצחק הי' להם בן כסיל ורשע ולא יעקב - ובחות יאיר פ' וילך כ' דבפ' ברכה (ל"ג כ"ח) וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש, דבשביל ג' דמעות של עשו אנחנו בגלות, וק' דיבטלו בדמעות שלנו, והתי' דמין במינו לא בטל, אך אם אין שווין בטעם בטל, ועשו בכה שנטל ממנו יצחק ברכות של עולם הזה, ואנחנו גם כן בוכים על עולם הזה הוי מין במינו, אבל כשבוכים על גלות השכינה והטומאה גוברת הוי מין בשאינו מינו, וז"ש וישכן ישראל לבטח, כן הי' צריך להיות, ועכ"ז אנחנו בדד יושבים, והתי' דעין יעקב מה שאנו בוכים על ארץ דגן ותירוש הוי מב"מ, וז"ש זכרון תרועה שראוי שיזכרנו לטובה, ובאמת אין זכרון לראשונים, והטעם אין זכרון לחכם עם הכסיל דשוה בשוה דמעותיו: עי"ל דאם אין זכות עצמם, ה' מרחם עליהם בזכות אבותם, וכמ"ש וזכרתי את בריתי יעקב וכו', ועוד כי יערוך אותם נגדעכו"ם כי לעומתם ישראל טובים, אך ה' צוה לנו קדושים תהי' אתם בעצמכם ולא תשענו על אבות ולא להערכה נגד אוה"ע, וז"פ ולא יצטרכו עמך ישראל זל"ז ולא לעם אחר, דאנחנו בעצמינו בלתי הצטרפות מאחרים, ולזה שופר לעורר בתשובה. וזה זכרון תרועה שתזכרו ותשפרו מעשיכם למען תקראו עם קודש, ואז אין זכרון לראשונים לא יצטרכו לזכור זכות אבותיהם. ואז אין זכרון לחכם עם הכסיל לא יצטרכו להערכה נגד עכו"ם ובס' מגדל דוד כ' ע"פ גמ' ר"ה (ס"ט:) בגבולין ל"ה תוקעין בשבת לפי של"ה בקיאים בשופר, ושמא יטלטלנו לילך אצל בקי ללמוד ויעבור ד' אמות בר"ה, ולפיכך רק זכרון. תרועה, משא"כ בזמן בהמ"ק קיים שכהנים זריזים ובקיאים הי' תוקעין אפי' בשבת, וז"ש זכרון תרועה בגלות בשבת רק זכרון, משא"כ אין זכרון לראשונים ר"ל ראשונים בזמן ביהמ"ק קיים היו תוקעין ממש ולא זכרון, ונותן טעם כי אין זכרון לחכם עם הכסיל, כי הראשונים היו חכמים ובקיאים התוקעים בשבת, משא"כ עתה שאין בקיאים:
פסוק כד:שם) זכרון תרועה ערש"י ויפ"ת ויקרא פרשה כ"ט סי' י', ובפנחס (כ"ט א') כ' יום תרועה, ובר"ה (כ"ט:) כאן ביו"ט שחל בשבת כאן ביו"ט שחל בחול, ובתורה תמימה אות פ"א הק' כיון דעיקר ענין שופר בא בפרשה זו, ובפ' פנחס רק דרך אגב ענין קרבנות מהראוי לכתוב כאן יום תרועה ושם זכרון תרועה, דרוב ימי ר"ה חלים בחול, וי"ל עפמ"ש בשבת (פ"ז:) דפסח חל אז בחמישי בשבת וע"פ קביעת השנים אם חל ביום ה', חל ר"ה בשבת ולכן רמזה זכרון תרועה להורות על דחיית תקיעת שופר בשבת, ובס' הדרוש ועיון הק' דהסימן לקביעת מועדים א"ת ב"ש כו' רק בזה"ז שמקדשין ע"פ חשבון עי' או"ח סי' תכ"ח ס"ב. אבל כשהי' מקדשין ע"פ ראי' א"א לקבוע מקודם בדיוק ר"ח, כי אי אפשר לדעת מראש מתי תראה הלבנה. אך י"ל ע"פ ר' חננאל הובא בר' בחיי פ' בא, שכל מ' שנה במדבר ל"ה מקדשין ע"פ ראיית הלבנה רק ע"פ חשבון, משום שעמוד הענן הי' מכסה יומם. ועמוד האש לילה ולא ראו השמש ביום וירח בלילה וקבעו רק ע"פ חשבון ע"ש:
פסוק כד:שם) רמב"ן יום שביתה עי' ס' גבורות ארי על יומא (ע"ו.), ובפתיחה לאגלי טל אות ג', ובס' אהבת אברהם סי' ז', ובקובץ שערי תורה ח"ג סי' י', ומהאריכות לא העתקתי – ובענין אי בעל מקריא יקרא בתפלות לחש, לא נמצא בש"ע, ועי' שד"ח חי"ב מערכת ר"ה סי' ב' אות ט"ז הרבה מזה וסיים שאין נכון להקרות:
פסוק כד:שם) בר"ה (ט"ז:) ג' ספרים נפתחין א' של צ"ג כו' עי' חינוך מ' שי"א, צדיקים גמורים שכולו זכאי, ורשעים גמורים כולו חייב, וזה לא כפרש"י ותוס' דצ"ג היינו רובו זכיות וער"ן ופנ"י, ובצ"ג אי' בגמ' נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, ובר"ג וכתבים ונחתמים לאלתר למיתה, בינונים תלוים זכו נכתבין וכו' ולא הוזכר בבינונים לשון נחתמין, וכ' בפנ"י דבר"ה ה' מתנהג במדת אמת, ע"כ אותן הנכתבין בר"ה נחתמין ג"כ כי חותמו של הקב"ה אמת. אבל ביה"כ ה' מתנהג במדת החסד, דשטן לית לי' רשות לאסטוני וסולח ומוחל לעונות, דזה מדת ורב חסד, ע"כ אינו נזכר לשון נחתם כי חותמו אמת ופח"ח - והלשון בגמ' בינונים תלוים ועומדים, וק' אם תלוים אינם עומדין, ואם עומדין אינם תלוים, רק אם א' נשפט לתלי', התליון יתן החבל על צווארו, ויציג כסא קטן תחת רגליו עד אשר יתקן החבל על צוארו, ואח"כ מסיר הכסא מתחת רגליו ונשאר תלוי, כן בינונים תלוים ועומדים שהחבל נתן בר"ה על צואריהם. רק יציגו כסא תחת רגליהם עד יה"כ, וכשעושים תשובה אז נוטלים החבל, ואם אין עושים תשובה אז יסירו הכסא ונשארו תלוים למיתה ח"ו, וז"פ בפ' תבא (כ"ח ס"ו) והיו חייך תלוים מנגד ופחדת יומם ולילה, ולא תאמין בחייך, פי' שאתה מן התלוים ועומדים: ור"ר שמעלקי ז"ל אמר במ"ב (ג' ט"ו), באלישע והי' כנגן המנגן ותהי עליו רוח ה', וק' דהי' סגי לכתוב והי' כנגנו, ורק ע"י שמחה מעורר רוח הקודש, וצריכה רעותא דלבא בלי מחשבה זרה. ובכלי בודאי אין בה מחשבה זרה וז"ש והי' כנגן המנגן המובן שהמנגן צריך להיות כנגן היינו הכלי אז תהי' עליו רוח ה'. וז"ש (ישעי' נ"ח א') כשופר הרם קולך בלי שום גיאות ורק כשופר שהוא גולמי. וגם שופ"ר ר"ת שורש פורה ראש ולענה. שופר לוקח כל השרשים הרעים. כן אמר החידושי הרי"מ ז"ל: ובעמוס (ג' ו') אם יתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו. אם רעה תהי' בעיר וה' לא עשה, מלפנים כשהגיעו ימי הדין וקול השופר באלול פחדו, והיום אין מחריד וכשתשאל הלא אבותינו הי' יראים הרבה מאתנו כמ"ש אבותינוחטאו ואינם ואנחנו עונותינו סבלנו (איכה ה' ז'), כי חטא הוא שוגג ועון מזיד, ואבותינו אם רק חטאו בשוגג כבר יראו לנפשותם "שאינם", ואנחנו גם עונות החמורים לא מרגישים, והסיבה יען ששרץ במות שכופרים דלית דין ולית דיין. כל אחד יבחר לו אלקים, זה אומר לזהב אלי אתה. וזה עובד לחכמתו, ובאלקים לא יאמינו, וז"ש בקהלת (ג' ט"ז) ועוד ראיתי וגו' מקום המשפט שם הרשע, אף בעת אשר מלך המשפט דין הארץ והי' להם לירא, עכ"ז שמה הרשע ואמרתי אני בלבי, לברם אלקים יען שהם עצמם בוררים להם אלהיהם ובאלקים לא יאמינו, ויאמרו מקרה א' לכולם, וז"ש אם יתקע שופר בעיר ובכ"ז לא יחרדו, יען אומרים אם תהי' רעה בעיר ה' לא עשה רק מקרה הוא: ובר"ה (ל"ד.) ילפי' שופר מיובל ובעי פשוטה לפני' ולאחרי', רמז כי יוכל לעורר אדם שיתבונן. מה שיש לו אינו שלו דשב לבעלי', מכ"ש קנין שאינו שלו, ומה בצע כי יצבור בר ולבסוף יעזוב לאחרים, וזה רמז פשוטה לפני' ולאחרי', כאשר בא כן ילך מופשט מכל טוב, ערום יצא מבטן אמו וערום ישוב וזה ילפי' מיובל – ושם (ח':) מלך וצבור מלך נכנס תחלה דלא ליפוש חרון אף, י"ל לזה"ק פנחס (דף רל"א.) אלמלי הוי ר"ה יומא חדא לא הי' יכול עלמא למיקם, דאי' במד' דדן ישראל ביום בשעה שעוסקים במצות ועכו"ם בלילה כשהם ישינים מן עבירות, א"כ אי הי' ר"ה יום א', אי הי' דן עכו"ם בלילה ולמחרתו ביום את ישראל יהי' חרון אף מפיש, ולא יכול עלמא למיקם. לכן ר"ה ב' ימים ודן מקודם ישראל ביום ובלילה אח"כ עכו"ם, וז"פ אל תבא במשפט "את" עבדך, את הוא טפל היינו שמקודם תדין עכו"ם ואח"כ תעשה טפל ישראל, שאז מפיש חרון אף: בדניאל [ט'' ז'] לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים לא בחסד ולא במעשים, וק' מה הבושה הלא עניות אינה בושה, ורק מי שחוזר על הפתחים מוכרח להיות זקן או חולה שאינו יכול לעבוד, אבל צעיר ובריא, אומרים לו למה לא תלך לעבוד, כן כשאנחנו באים לבקש מה' כדלים וכרשים, יוכל ה' להשיב לנו, האם חולים אתם לעבוד עבודת הבורא, ומדוע תבקשו נדבות, ע"ז אנו מקדימים לך ה' הצדקה כו' בושנו ונכלמנו מאד להרם פנינו, כי לא בחסד ובמעשים רק עצלים אנחנו, ויש בזה מוסר גדול אם יבא עני אומרים לו לא תוכל לעבוד? ואם בא בפעם ב' אומרים לו כבר היית פה, ואם העני יש לו שכל יוכל לענות הלא בעצמך אתה עני יותר ממני, הייתי בביהכ"נ ושמעתי שאתה אמרת לא בחסד ולא במעשים כדלים וכרשים כו', וגם אתה אינך חלוש ממני ובאת לבקש נדבות לא בפעם הראשונה רק בכל שנה: ביוצר לר"ה הן למורט הן לחיים חי חי יזכור, י"ל עפמ"ש בנחלת יעקב בפ' ואתחנן על מחז"ל בינונים תלוים ועומדים, דאסור לומר לחיים "בפתח" דמשמע לא חיים רק "בצירי", ובר"ה (ט"ז:) צ"ג נכתבין לאלתר לחיים בנקודתן בצירי, ור"ג לאלתר במיתה בפתח, ובינונים תלוים ועומדים, שהבינונים נכתבין בר"ה באותו ספר לחיים רק בלי נקודות לכן תלוים. והתיבה לחיים עומד, וביה"כ נכתב החתימה כלומר הנקודות שהוא סוף דבר של התיבה כי אין רעה יבא משמים ופח"ח, וז"ש הן לחיים והן למות חי חי יזכור תיבת לחיים נכתב: כל באי עולם יעברו כבני מרון, במעשר בהמה הי' צריך לספור א' ב' עד י', ומלקין בחוט הסיקרא לסימן שהוא קודש, ושה העשירי אינו יודע אם יש על י' סימן, והוא מוכן לשחיטה והולך בדיר יחד עם אחרים. אבל אם השה הי' פקח הי' הלך למים לרחוץ מעליו הכתם שלא להכירו, והי' ניצל אז ממות. כן ה' מעביר צאן קדשים ישראל תחת שבטה ומונה, ויכול להיות שיש בבהכ"נ איש אשר עליו הסימן מחוט הסיקרא אשר יהי' קודש בשנה הזאת, והולך בשמחה לביתו, אבל יש עצה לרחוץ הכתם במים ע"י תפלות ובכיות, ובתהלים (נ"א ד') הרב כבסיני מעוני. ומחטאתינו טהרנו, ועי' בפרשת בחקתי בפ' העשירי יהי' קודש (כ"ז ל"ב): היום הרת העולם וכו' ק' האם כעבדים אין אנו צריכים לרחמים, וי"ל אם בן יחטא יכול לבקש מאביו גם בעת שאביו ברוגז כי בודאי ירחם עליו, דכן בטבע אב, ומקדים רחמים לרוגז, אבל עבד כשיחטא רק יבקש חנינה בעת שיודע שאדוני מלא רצון וטוב לבו, ולכן אומרים אם כבנים מבקשים תיכף רחמים גם בזמן הדין, ואם כעבדים שא"א לנו לבקש עתה, עינינו לך תליות עד שתהי' עת חנינה, ונבין מה שמבקשים אלהא דמאיר עננו, (ע"ז י"ח.) ולא שאר תנאים, דבקידושין (ל"ו.) אי' רמ"א בין כך וב"כ קרוים בנים. לזאת כשאחד ח"ו בעת צרה ומבקש ישועה תיכף, כי אי אפשר להמתין מזכיר את ר"מ דלשיטתו אנו בנים, ואב מרחם תיכף - ובשיטת ר"מ יש להבין איך אמר בין כך וב"כ קרוים בנים, והא מקרא מלא בפ' בהר (כ"ה נ"ה) כי לי בנ"י עבדים. ודרשי' בב"ב (י'.) בזמן שאין עושין רצונו של מקום קרוים עבדים, וי"ל דבב"ב (קכ"ז:) אמר בני וחזר ואמר עבדי אינו נאמן דעבד, אמר עבדי וחזר ואמר בני, נאמן דבניומשמש לי' כעבדא קאמר, וכ"פ בחו"מ סי' רע"ט ס"ג, ולפ"ז בפ' בהר נאמר עבדים ואח"כ בפ' ראה כ' בנים, הרי זה כאומר עבדי ואח"כ בני דקימ"ל דהוי בן, ועי' בקובץ דרושים ח"ו סי' ד': - ובענין כרחם אב על בנים ולא להיפך עמ"ש בפרד"י ויגש (ש"כ.) ובח"ב בהערות (דף ת"נ:), ועי' של"ה שער אותיות אות ד', אב א' מפרנס י' בנים וכו', ובסוטה (מ"ט.) רחמי האב על הבן ורחמי הבן על הבן, ועפ"ז יובן הא דה' צוה לבנים על כבוד אב ואם, וכנגד זה לא צוה על האבות לגדל ולכלכל את בניו, דזה הי' מוטבע בנפש האדם עוד מטבעו של אדה"ר, וע"ע מה שכתבתי בזה בפ' קדושים (כ' כ"ה): זכרנו לחיים, הקונה בחנות צריך להבין מה דורש שלא להחליף לו על דבר אחר, וגם אצלנו החנות פתוח והחנוני מקיף סחורה הנקרא חיים, ראוי לנו לידע מה החיים, א' הי' לו משפט, שאלו השופט כמה ימי חייך וענה נ' שנה, וראה השופט בתעודה שלו שנרשם שם נ"ב שנה, ואמר ב' שנים ישבתי במאסר, ואז לא חייתי, דאז לא נקרא חיים, וכן אצלנו נמצאו לרבבות שחייהם אינם חיים (עי' פסחים קי"ג: ג' חייהם אינם חיים, וביצה ל"ב:) ורוב העולם נלקה באחד מן הדברים שנזכר שם, וא"כ איך יוכל לומר חי אנכי עי"ל כמ"ש ועתה ישראל (עקב י' י"ב), אין לגבי משה זוטרתא, וק' מ"מ לגבי העם לא זוטר, והתי' דשאלת קיום החיים ופרנסה בעוכרנו, ורבים שואלים מה נאכל למחר אם נשמור שבת ושאר חוקיים, וז"פ "עולת שבת בשבתו" לפנים הי' מקריבים כבשים לקרבן שבת וכעת השביתה עצמה לקרבן תחשב, וז"ש עולת שבת בשבתו", אבל במדבר לא חסר להם כלום, שם הי' יראה זוטרתא, וז"פ ועתה כו' וזה המלצה ביום הדין, באין מליץ יושר להמליץ, אז תגיד ליעקב, למען זכותם דבר "חוק ומשפט", חק לשון מזון כדכ' יאכלו את חקם (ביצה ט"ז.), כי קשה להשוות פרנסתו של אדם עם משפט התורה, כמעט הם דברים המתנגדים זל"ז, ומתוך כך וצדקנו במשפט - גם י"ל דהדין בסנהדרין אזלי' בתר רוב הן לחוב והן לזכות, וכולה חייב זכאי בסנהד' (י"ז.) והוא חוק בלי טעם, ובדיני שמים אין הולכין אחר רוב, וראי' דכ' אם יש מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו ויחננו ויאמר סלחתי (איוב ל"ג כ"ג), א"כ יוכל חלילה להיות שגם בדין שמים כולם אומרים חייב שלא יהי' זכאי מהדין בארץ, לזה אמר באין מליץ יושר ויהי' כולה חייב אז תגיד דבר חוק ומשפט, על פני הארץ שהדין זכאי וצדקנו במשפט שנצא זכאי - והרמ"ע מפאנו ז"ל פי' לכו נא ונוכחה יאמר ה', כי עני ועשיר שבאו לדין הדיין אומר או לבש כמותו או הלבישהו כמותך, ואנחנו חטאים כשנים והשי"ת מלבושו כשלג, ובשביל דהלבישהו כמוך, אם יהי' חטאינו כשנים כשלג ילבינו, ועי' בס' חסדי אבות סי' ט"ז אות ב': בסליחות כי סרנו ממצותיך ומשפטך הטובים ולא שוה לנו, הפשט דראוי לנו להגביה עסק התורה ומצות, להיות עיקר מרובה על הטפל, על חומר הגשמי למעט בעסק ולעסוק בתורה, זאת לא עשינו, ועכ"פ ראוי להיות שניהם שוים, חפצי שמים עם חפצי האדם, אבל כה ירדנו וסרנו מהדרך כי אף "לא שוה לנו" עם עסקי הגוף, וז"פ בתהלים (נ"ה כ"ה) אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם, שיהי' עכ"פ שוה בשוה עניני הנפש עם עניני הגוף בשיווי המשקל, וגם אי' מ"ש יה"ר שנהי' לרא"ש נוטריקן לעשות רצון אביך שבשמים: ומ"ש על חטא שחטאנו לפניך ביצה"ר, י"ל דאי' ביומא (כ"ב:) שאול באחת ולא עלתה לו דוד בשתים ועלתה לו, והפי' דוד הכיר חטאו כמ"ש כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד (תהלים. ל"ח י"ח), ושאול שגה עוד יותר ואמר הקימותי את דבר ה' (ש"א ט"ו י"ג), והלביש החטא במעטה צדק, ובזה האופן חוטא יחד עם יצה"ר דשליחותו רק להסית על עבירות, ואם ירמה לעבירה שהוא מצוה הוא חוטא, כמ"ש הבעש"ט ז"ל על תוס' שבת (ע"ה.) צובע משום מה חייב, וכ' תוס' שוחט דעלמא, ופי' מלאך המות דהוא השטן, וק' משום מה מחייב, כלו' מדוע יחייב השטן דהא על זה הוא שליח, ותי' משום צובע העבירה, וא"ל שהוא מצוה, וע"ז הרמאות אינו נעשה שליח, וז"פ וכוף את יצרנו להשתעבד לך, שאנו מתפללים שה' יכוף יצה"ר שיהי' משועבד לו, שלא לעשות רק כפי שמצווה לפתות על עבירות ולא לרמות, וז"פ ע"ח שח"ל ביצה"ר, שאנו חוטאים ביחד עם היצה"ר שגם הוא חוטא: בר"ה (ט"ז:) תוקעין ומריעין לערבב השטן, פרש"י דמחבבין המצות, וק' וכי עבור זה לא יגיד עבירות שלהם, ורק תשובה מאהבה זדונות נעשו כזכיות (יומא פ"ו.), ומחבבין דרךחיבה ואהבה, וירא להגיד עונות שיהי' מהם זכיות: ובתשא (ל"ג י"ט) וחנותי את אשר אחון ורחמתי א"א ארחם, אם א' עושה לחבירו רעה ומבקש מחילה מוחל לו, אך אם ידע כי יעשה עוד עול הזה בודאי לא ימחול לו, אבל השי"ת לא כן, וזה וחנותי א"א אחון, אף שאהי' נצרך לחון עוד הפעם - ובב"ק (כ"ג:) ארס נחש בין שניו עומד, דאין נחש ממית רק החטא, ושטן הוא מלאך המות וכשתקח מנחש ח' נשאר שן, וכן משטן ט' נשאר שן, ואותיות ח"ט בין השני ש', וזה ארס נחש שהם אותיות ח"ט בין שיניו עומד והוא חטא: ישעי' (א' ד') "הוי גוי חוטא", ואמר הקדושת לוי ז"ל שהי' מליץ של ישראל, המטהרים את עצמם מכל חטא, "עם כבד העון" שכבד להם לעשות עון, "זרע מרעים" מרעים אהובים, אברהם יצחק ויעקב, בנים משחיתים, משחיתים גופם לעשות רצון יוצרם, עזבו את ה' נאצו קדוש ישראל, אם לפעמים יעזבו ה' "נזיר אחור" תיכף נזיר אחור ויעשו תשובה - גם אמר למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך, ועבדים נאמנים למלכם יש להם הצדקה לדרוש דין וחשבון מאת מלכם, וטענות שלנו כך הוא: רבש"ע אנחנו מניחים תפילין, וכן אתה, בתפילין שלנו כ' שמע ישראל ה"א ה' אחד (ואתחנן ו' ד'), ובתפילין שלך ומי כמוך ישראל גוי אחד בארץ (ש"ב ז' כ"ג), אם אצלינו נופלין תפילין לארץ, מגביהים אותם ומנשקין ויושבים בתענית לפייסך על שלא נזהרנו בהם, ותפילין שלך מושלכים זמן רב, ומונחים בתהום, ואתה יושב ושותק בעת שבידך לשמוע לקולנו: וגם אמר ומפני חטאנו גלינו מארצינו, דב' שנים קודם הזמן נחרב הבית מקדש ונתגרשנו, (ונושנתם ערש"י ואתחנן ד' כ"ה) וז"ש ומפני חטאנו גלינו מארצנו, עוד קודם החטא, קודם שנתמלאה הסאה, וכמו שהגלית לנו קודם הזמן, כן תפדנו קודם הזמן וקודם שנעשים תשובה: יהי רצון שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה, "טובה" יכול להיות גם על דבר רע ח"ו דכשם שמברכין על הטוב מברכים על הרע (ברכות מ"ח:), וכל מה דעביד רחמנא לטב עביד (ברכות ס':) לכן מתפללים "ומתוקה": כתבנו בספר פרנסה וכלכלה, שלא נהי' טרודים כל כך, עד שלא נוכל ללמוד בספר, וגם להיפך שלא נהי' רק בספר, מחמת שלא יהי' פרנסה ח"ו: ברוך אתה ה' מלך מוחל וסולח, וקשה מה שמברכים ברכה מקודם, ומנא ידעינן שלא יהי' ברכה לבטלה, ורק כמו ילד חכם כשרואה פירות על השלחן מברך ברכה, ואב לא ירצה שיברך ברכה לבטלה ומוכרח ליתן לו הפירות, כן הכא: זכרינו לחיים כו' למענך אלקים חיים, מה שאנו מבקשים, אין מבקשים למענינו למען נתענג בתענוגי חיים, רק כוונתינו אך למענו ית' שנוכל לעשות רצונו ולעבדו בלב שלם אם יהי' לנו כל טוב, (בינה לעתים דרוש י"ג, ועי' ברכת אהרן מאמר קכ"ג) - הא דמכים על חטא ביד, דהיא כותבת החטאים כמ"ש והיד כותבת (אבות פ"ג מט"ז), והדין יד העדים תהי' בו בראשונה (דברים י"ז ז'): מקודם אמרו שקר בבהכ"נ על חטא, כי לא חטאו, ובחוץ אמרו אמת, הן הי' הן, ולאו הי' לאו, ועכשיו להיפך, וז"ש מי שיש לו בית הכנסת ואינו נכנס לתוכו להתפלל, ורק לשיח, ועי' פרד"י ח"א (דף ק"כ:) באריכות: אם ישוב מיד תקבלו (יוצר ר"ה) הרה"צ ר"י מווארקי ז"ל אמר כל דבר יש לו זמן מיוחד (סעזאן) ואז אפי' סחורה גרוע יש לו קונים, לא כן בשאר זמן יבחור רק מן המובחר, כן בימי הנוראים זמן וסעזאן לתשובה, ואין מקפידין אז כל כך אבל - אנחנו ואבותינו חטאנו, וקשה אדרבה הי' לנו להזכיר זכות אבות, ורק א"ש להשל"ה, בפ' בחקתי (כ"ו מ"ב) וזכרתי את בריתי יעקב, זה מן התוכחה, ילד מאבות טובים ישיג בחדר הכאות למה לא ילמוד מאבותיו, ומזכירים חטאת אבותינו ואין עלינו חוב כל כך, וע"ש בפרד"י בחקתי, ובפ' לך (ע"ב:, וירא ק"ל.): ובעניני תשובה אעלה מה שראיתי בספרים שונים עם הוספות הרבה ממני בעזה"י: הושע (י"ד ג') ונשלמה פרים שפתינו, בתוספתא פ"ג דפאה חסיד א' שכח עומר בתוך שדהו אמר לבנו להקריב עבורו שלמים, ושאל למה, וא"ל כל מצות מדעתו, אבל שכחה שלא מדעת ע"ש, ועמ"ש בפ' ויקרא (דף ל"ה.), נשמע דמצוה שאי אפשר לעשות בבחירה ראוי להביא קרבן, וכן במצות תשובה שזדונות נעשו כזכיות, שא"א לבוא ע"י בחירה ורצון, שהאומר אחטא ואשוב ל"מ תשובה ביומא (פ"ה:) דרק אם חטא ועשהתשובה מאהבה נעשו זכיות, וא"כ צריך להביא קרבן ויש כאן קישוי תשובה, ועז"א כי ל"צ קרבן, ורק ונשלמה פרים שפתינו, ותורה בדיבור סגי, וזה במקום שבע"ת עומדין כו' דתשובה א' מתרי"ג מצות, וצדיק גמור שלא חטא אינו יכול לעשות תשובה ויחסר לו מצוה א', ועפרד"י פ' וישב (רצ"ו) ובפ' הקרבנות יה"ר כאלו הקרבתי עולה וכן בכולן, ובמנחה לא כ' יה"ר, לפי שבזמן המקדש עני מקריב מנחה, אבל כשאומר בלבד, יוכל העני ג"כ להקריב כמו העשיר ולמ"ל יה"ר כאלו הקרבתי מנחה, וז"פ ונשלמה פרים שפתינו (הושע י"ד ג') כי בשפתינו אנחנו יכולים להקריב סרים כמו העשירים: ושם ביומא (פ"ה:) אשריכם ישראל לפני "מי" אתם מטהרים, "מי" קודם שתכנסו לנ' שערי טומאה, אתם מטהרים אתכם, "ומי" מטהר אתכם אביהם שבשמים ושם גדולה תשובה שדוחה ל"ת, לכאו"ק לתוס' עירובין (ק'.) דע"י פשיעה לא דחי, והלאו בא ע"י פשיעה, וי"ל דבסוכה (נ"ב.) ז' שמות ליצה"ר ישעי' קרא מכשול, וז"ש שובה וגו' ולא עשה דהוי ע"י פשיעה, ותירוץ כי כשלת ויצרו אונסו ולא הוי פשיעה: ובנצבים (ל' י"א) לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא, דהק' המפו' איך מהני תשובה, הא מקודם הי' נראה וכשחטא נדחה מקדושתו, וקיי"ל נראה ונדחה אינו חוזר ונראה, והתירוץ דבזבחים (ל"ד:) כל שבידו לתקן לא חשוב נדחה, ובידו לעשות תשובה, וז"ש כי תאמר בלבבך מה מהני לי תשובה דנראה ונדחה א"ח ונראה, ע"ז התי' לא נפלאת ממך והוי בידו, עי"ל דבעל חי חוזר ונראה, וקשה דהרי הקרבן נמי בע"ח ואפ"ה קיי"ל א"ח ונראה, וי"ל דבהמה לא הוי בע"ח דסופה לשחיטה, אבל אדם אע"ג דסופו למות יחי' בתחיית המתים, דצדיקים אין חוזרין לעפרם:. עוד הקשו למה מועיל תשובה הא מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול (כתובות י"ז.) והתירוץ שנקראו בנים ואב שמחל ע"כ מחיל (קידושין ל"ב.) וק' הא כ' מלך מוחל וסולח, וי"ל דדוקא בהוה על להבא מלך א"י למחול שנא' שום תשים עליך מלך שתהי' אימתו עליך, אבל על כבוד לשעבר יכול למחול, עמ"ש בזה הרבה בפרד"י משפטים (קפ"ט:): ובענין תשובה מאהבה ויראה, מזקיני הגאון מלאסק ז"ל, עפמ"ש בחו"ה שער התשובה דומה לעבד הבורח מאדונו ע"ש, ויש ב' מינים בורחים ושבים, א' אם אדון המטיב עם עבדיו והם עצלים ויברחו, ובהיות להם רע ישיבו לאדוניהם וירצו להם, והב' אם מרדו, ונתפסו והוחזרו בעל כרחם. והשר הוציא משפט שלכת הא' יתנו שכרם גם על הזמן שעבר בעת ברחם, והב' יקבלו שכרם רק מעתה, כי הא' נתברר להם כי טוב הי' האדון, ולהבחנה זו באו ע"י בריחתם ולולי שברחו הי' עבודתם בהכרח לא ברצון, ומעתה יעבדו בחשק, נמצא הבריחה הי' טוב גם להאדון, אבל הב' שחזרו בע"כ והבריחה ל"ה טובה לאדון, אין מגיע להם שכר בעת שברחו, וזה תשובה מאהבה שהתבונן מה שפגם בהעבירות ומתחרט על סכלותו, ונתברר לו שכל תענוגי עוה"ז הבל וריק, והתשוקה כנשיו לעבודת ה' גדולה מגיע לו שכר גדול, דהחטא הי' סיבה לעבודה שלימה ונעשה לו כזכיות, לא כן שב מיראה אין מגיע לו שכר עבור החטא, והימים הראשונים יפלו ודי שיהי' כשגגות, וז"ש ביחזקאל (י"ח כ"ז) ובשוב רשע מרשעתו תיבת מרשעתו מיותר, וה"פ ובשוב רשע והסבה הוא מרשעתו שע"י רשעתו נתברר לו שטוב לעבוד לה', ועשה משפט וצדקה חי יחיה, ב' פעמים יחי' על הרשעה ועל משפט צדק, ועמ"ש בענין תשובה בפרד"י בראשית (דף כ"ג. ושמות י"א:): ובע"ז (י"ז) כל הפורש ממינות מיד מת, וכ' רש"י דצריך ללחום עם יצה"ר, וא"א לגבור עליו לכן מת, וכ' בבנין אריאל, ז"ד בתשובה מיראה שנעשה שוגג ונשאר בו רושם החטא עוד יצרו מתגבר עליו, וה' יחוס עליו שלא ישוב לקיאו, אבל מאהבה יכול לחיות, וז"פ בנצבים (ל' ו') ומל ה"א כו' לאהבה, היינו תשובה מאהבה וממילא תהי' אתה וזרעך ותשאר בחיים, ועתש"ו מים חיים אה"ע סי' ע"ה - והובא משל דאצל גבירים יש על השלחן פעמון עלעקטרי וכשיצלצל יביא המשרת אוכל, פ"א ראה אחד זה, ועשה גם הוא פעמון בביתו, וכשבא עת האוכל התחיל לצלצל בלי הרף, ואשתו אמרה הכי משוגע אתה ויען כי ראה כן אצל גביר פלוני כשיצלצל יביאו אוכל, ושחקה עליו, שוטה! כשמכינים מקודם מאכל יפעל הפעמון להזכיר שיביאו מאכל, אבל אתה לא הכינות מאומה, כן הבקשות זכרנו לחיים וכו' המה כמו הצלצל להזכיר כביכול, כי יתן מלחמם אשר הכינו כל השנה במעשים טובים אבל לא למי שלא הכין כלום - וגם זאת לאהי' עוד רעה, אם לא בא במעשים הי' עכ"פ כעני שמבקש בקשת חנם, אבל הסחורה שהוא הביא הוא טרפה, כל מיני חילול שבת שנאת חנם ולשון הרע ועוד, וכשיבא מעט מעט לזכך על הפילטער לא ישאר הרבה מזוקק, וז"פ באין מליץ יושר וכו' כי גם המצות שעשינו ונברא מלאכים הם רפוים מאד מחוסרים אבר, כי בעת עשיית מצוה עשינו בלי מחשבה, אבל העבירות עשינו בלהבת אש התאוה, וז"פ באין מליץ יושר למאומה נחשב, מול מגיד פשע, כנגד המלאך הנברא מעבירות, וזה"פ במקום שבע"ת כו', כי בעשה תשובה מאהבה שעבירות נעשו כזכיות, הם יותר גדולים מצדיקים גמורים שעשו מצות בלא כוונה שלימה, וז"פ ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון, כלומר המלאכים שנבראו ממצות יחפזון הם בלי כח יען שלא נעשו בשלימות: ובואתחנן (ו' ה') ברש"י מחז"ל ואהבת וגו' בכל לבבך בשני יצריך יצה"ר ויצ"ט, וק' איך יעבוד ביצה"ר, ובברכות (כ"ט.) הלל אומר אל תאמין בעצמך עד יום מותך, משמע אבל ביום המות בטוח שלא יחטא, דאל"כ הול"ל עד מותך, וכן בשבת (קנ"ג.) שוב יום אחד לפני מותך, ולא אמר שוב ביום מותך, וכיון שאינו יודע מתי ימות יהי' תמיד בתשובה, ועוד וכי תשובה צריך יום שלם הלא הרהר תשובה סגי, וי"ל דביום האחרון נסתלק ממנו יצה"ר כמו ביום כפור בנדרים (ל"ב:) לי"ל רשות לאסטוני, ואף דתשובה מועיל גם ביה"כ מ"מ אינה גדולה כ"כ בערכה כמו קודם, כי תשובה צ"ל באותו ובאותו מעמד, ר"ל תחת כבישת יצה"ר שהי' בשעת עבירה, וביה"כ יצה"ר אינו שולט, וז"פ בשני יצריך שצריך לעזור בשני יצרים, שתשובה צ"ל אם יש לו ב' יצרים, וזה שוב יום אחד לפני מותך, אבל ביום מותו אין תשובתו שלימה, וזה אל תאמן בעצמך עד יום מותך, אבל ביום מותו אין לו יצה"ר, ומשום זה הרבנים דורשים בשבת תשובה ולא ביום כפור כי אז אין לו יצה"ר: והרמב"ם פ"ב ה"ב מתשובה, עד שיעיד עליו יודע תעלומות כו', החידושי הרי"מ ז"ל אמר שזה ע"פ הלכה, דפסק הר"מ בהל' תשובה פ"ב ה"ד וכ"ה בר"ה (ט"ז:) דתשובה מהני מכא שינוי מעשה, ע"ש ברש"י שינה מעשה שב מרעתו, והנה צריך להיות שינוי מעשה שאינו חוזר לברייתו, לכך א"ש פסק הר"מ, אבל באמת מדרבנן מהני אף שאינו חוזר לברייתו מטעם תקנות השבים עי' גיטין (נ"ה.), וכאן ג"כ הוי תקנות השבים, דלהר"מ יקשה לעשות תשובה, ולכך מהני אף שינוי החוזר, ועפרד"י בראשית (דף ל"ט ומ'.) ובפרשת אחרי (ט"ז ל'): יומא (פ"ה:) אחטא ואשוב ב"פ ל"מ, והפשט תשובה הוא מ"ע וא"א לקיימה עד שלא יחטא תחלה שיהי' לו על מה לשוב, ולכן אם יחטא פ"א יוכל לומר כי חטא רק בשביל לקיים מצות תשובה, ורק בב' פעמים אזיל לי' התירוץ ולכן אין מספיקין בידו לעשות תשובה, ועפרד"י וישב (דף רצ"ו. ובח"ב במלואים דף תמ"ח:), ומשל לסוחר שנתן בהקפה, ואחד העני ולא הי' לו לשלם, ובא לפני בבכי' שימחל לו, ומחל לו וקרע השטר חוב, והי' שוטה א' ששמע זאת ובא להסוחר ובכה ג"כ שיתן לו מאה זוז, והסוחר שחק לו, והלה שאלו מדוע מחלת לו, וענה בשעה שנתתי לו בהקפה הי' בטוח ועתה נתדלדל, מה ארויח אם לא אמחול לו, לא כן אתה, כן אם חטא ובוכה ועושה תשובה ימחול ה' לו, אבל השוטה שאמר אחטא ואשוב אין מספיקין, וכן הבדל בין הקורע שט"ח שנפרע במזומן, ובין שנמחל ע"י בכיה, שלהראשון יתן עוד הפעם בהקפה ולהשני לא, וז"פ וסלחת לעונינו ולחטאתינו ונחלחנו זאת לא יספיק שתסלח לנו רק ונחלתנו שמנחיל עוד אותנו, ונהי' עוד סוחרים להבא -- ושמעתי בשם הגה"ק ר"י מראדזימין ז"ל שהק', דלמה הי' יוסף צריך להסביר החטא בהסברות נמוסית הן אדוני וגו', ולא הספיק בזה שהוא חטא גדול, ורק באמת הי' לה טענות שראתה שעתידה להוליד ממנו בנים כמ"ש רש"י, ובאמת הוליד מבתה, וא"כ הוכיחה לו שזה רצון ה', ולכן הסביר לה יוסף שזה חטא נמוסי, ואי אפשר בשום אופן שדבר אשר הנו חטא מצד הנמוס והמוסר האנושי שיהי' בו רצון ה' ומצוה: ובתהלים (ק"ג י"ב) כרחוק מזרח ממערב הרחיק ממנו פשענו, הר"מ מפרעמישלאן ז"ל אמר כמו ממזרח למערב הוא מרחק רב, רחוק שטח הארץ של כדורו, וג"כ סמוך מאד אם אתה עומד פניך למזרח יכול אתה בפסיעה א' להיות במערב כן בתשובה: ובע"ז (ד':) לא הי' דוד ראוי לאותו מעשה רק להורות תשובה, משל למלך שהי' לו אבן טוב, ונפל לארץ ונפגם ובא א' ואמר אצייר בו שם המלך ויהי' עוד יפה מבתחלה, וממקום הפגם התחיל לחרוט ולא ניכר הפגם, וזה ג"כ ממקוםהפגם, בת שבע, יהי' הציור היפה, היינו להורות תשובה: הקו' מה רבותא גדולה תשובה שדוחה ל"ת הלא בכל מקום עדל"ת, י"ל ע"פ ירושלמי בתוס' קידושין (ל"ח.) ד"ה אקריב, דמשו"ה לא אכלו מצה מחדש דאין עשה דלפני הדבור דוחה ל"ת דלאחר דבור, ותשובה קדמה לעולם, וגם בקין הי' תשובה כמ"ש במד"ר פגע אדה"ר וא"ל מה נעשה בדינך, א"ל עשיתי תשובה ונתפשרתי, ול"ש לדחות לל"ת לכן אמר גדולה תשובה: בסנהד' (ק"ב.) תפש הקב"ה לירבעם בבגדו וא"ל חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בג"ע, א"ל מי בראש א"ל ב"י, אמר לא בעינא, וק' כיון דא"ל ה', אתה וב"י ממילא הקדים את ירבעם ולמה שאל מי בראש, וגם למה השיבו ב"י בראש ובשביל זה מנע לעשות תשובה, ואמר החי' הרי"מ ז"ל דדוד חידש שתשובה מועיל כמ"ש להורות תשובה עביד (ע"ז ד':), וירבעם רצה לחדש עוד דגם למחטיא רבים מועיל תשובה לכן החטיא, והאמת אינו כן כי ל"מ תשובה, רק לירבעם בעצמו הי' מועיל משום שבאמת חטא רק בשביל שרצה לחדש תשובה, וא"ל ה' חזור בך אני ואתה וב"י, שבאמת הי' ירבעם קודם לב"י, ושאל מי בראש פי' מי הועיל וחידש יותר או אני או ב"י, באם ירבעם הועיל דאפי' מחטיא רבים מועיל תשובה ממילא גדול מב"י, והשיב ה' ב"י בראש דדוקא תשובת עצמו מועיל ולא למחטיא, וע"כ אמר לא בעינא: ובמד' וישב אמר ה' לראובן מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה ואתה פתחת בתשובה, חייך שבן בנך פותח בתשובה שובה ישראל, וק' הא אדה"ר וקין עשו מקודם תשובה, ואי' בקול שמחה דכל האומר ראובן חטא טועה, וז"פ מעולם לא חטא אדם באם "לא חטא" ואפ"ה ועשה תשובה, דהראשונים חטאו, וראובן לא חטא רק בנדנוד עבירה, וכן שובה ישראל כי ישראל הם הצדיקים אע"פ שלא יחטא אעפ"כ אין צדיק וכו': ובצל"ח ברכות (ד':) מיכאל באחת וגבריאל בשתים, נפש החוטאת ירדה בעמקי הקליפות, וע"י תשובה שאדם עושה לעצמו כנפים ופורחות למעלה, ובתשובה מאהבה די לו בפריחה א', ומיראה צריך ב' פריחות, בפ"א נעשה כשוגג, ובב' משוגג לזכיות, והבחינה לידע אם רשע שב מאהבה או מיראה, אם מצליח ואעפ"כ שב, ראי' שהוא מאהבה, ואם אינו מצליח י"ל ששב מיראה, ומיכאל חסד וגבריאל גבורה, וז"פ מיכאל מי שה' מתנהג עמו במדת חסד שמצליח, די לו בפריחה א' וגבריאל צריך ב' פריחות, ועי' ערבי נחל בשבת שובה תקנ"ב, וע"ע בפרד"י פקודי (דף שע"ג:) - וביומא (פ"ו:) אדם עובר עבירה פעם א' מוחלין לו וכו' רביעית אין מוחלין לו, האבני נזר ז"ל אמר דחוטא מקלקל ההשפעה הניתנת משמים וחובל בעצמו ובכל העולם כולו, וכמו שמסלקין הסכין מיד התינוק שלא יחבל בעצמו, וזה המשפט בר"ה, וכל עוד שאינו מוחזק בג' פעמים אינו מוחזק למזיק, ועי' שם משמואל זכור ברית ש' תרע"ו:
פסוק כז:אך בעשור ביומא (פ"ו:) יה"כ מכפר רק עם תשובה ורבי ס"ל אף בלא תשובה, ועי' שבועות (י"ג. ובכתובות ק"ג:) ביום שמת רבי נפק בת קול שכל שהי' באשכבתא דרבי מזומן לעוה"ב, לפמ"ש במד' אחרי וירושלמי יומא פ"א ה"א, כשם שיה"כ מכפר כן מיתת צדיקים, ואם יה"כ רק לשבים גם מיתת צדיקים מכפר רק לשבים, אבל לרבי גם מיתת צדיקים מכפר אף לאינם שבים, ולכן ביום פטירתו של רבי לכבודו הורו משמים הלכה כמותו, ונפק ב"ק שכולם מזומנים לעוה"ב ואף אינם שבים, ועי' ברכת אהרן מאמר קפ"ד:
פסוק כז:שם) מקרא קדש, עי' פמ"ג בפתיחה להל' יו"ט ח"א אות ב' שתמה על הר"מ בסה"מ מ"ע קס"ו, דבר"מ מביא קרא דשבתון בא לאיסור מלאכה, ע"כ דס"ל דשבתון מבורר יותר לאיסור מלאכה מקרא דמקרא קדש, א"כ אמאי בסוכות מביא קרא דמקרא קדש אע"פ דכ' בי' ג"כ שבתון, ובחמדת ישראל בקונ' נר מצוה אות ל"ט הביא רש"י כאן ביה"כ מקרא קדש קדשהו בכסות נקי (בפל"ה) מבואר מזה דמקרא קדש אינו הכרח דוקא לידרש על איסור מלאכה, ולכאו"ק על הר"מ איך יליף מיני' איסור מלאכה, וי"ל דסובר דכל ימים טובים דכ' בהו ושמחת בחגך, וממילא איתרבי כל הני דכל מה שיש בו שמחה חייב אדם, ולא נצרך לזה קרא דמקרא קדש ולכן דרשי' מיני' לאיסור מלאכה, משא"כ ר"ה ויה"כ דלא כ' בהו שמחה, ולדעת הרבה פו' מותר להתענות בר"ה (עמש"ל כ"ג כ"ב) עכ"פ שמחה ודאי לא כ' בי', וא"כ נצרך לזה קרא דמקרא קדש ולא שמעי' מיני' איסור מלאכה לכך מביא הר"מ קרא דשבתון בר"ה ויו"כ לאיסורמלאכה - וברמב"ן מקרא קודש ביו"ט הפי' דהוי מצוה דאו' שיתאספו ציבור לקדש היום בתפלה, ועפמ"ג או"ח סי' ת"צ מ"ז סק"ב דלדבריו הוי תפלות יו"ט בצבור דאו' ע"ש, ועי' ס' אבן שלמה ברכות (דמ"ז:) בזה: שם ועניתם את נפשיכם וכל מלאכה לא תעשו, ובפסוק ל"א כ' עוד הפעם כל מלאכה ל"ת, הפסוק הראשון קאי על ועניתם, אזהרה מיוחדת שלא להתענות יותר מדאי, ולא לעשות כעכו"ם שכ' ויתגודדו כמשפטם בחרבות וברמחים (מ"א י"ח כ"ח), באמת צריך "ועניתם את נפשותיכם" אבל וכל מלאכה לא תעשו, ולא מלאכה לענות לא תעשו:
פסוק כח:וכל מלאכה ל"ת כי כל הנפש אשר לא תעונה וגו' בכל יו"ט מלאכת אוכל נפש מותר ולא ביו"כ, ונתנה תורה טעם לפי שצריך להתענות ולא שייך אוכל נפש, ומה שצריך לקטנים אין קושיא שצריך ביו"ט שוה לכל נפש, ולא רק חלק, וזה הטעם בחנוכה בביהמ"ק הראשון מהשמחה אכלו אז (מו"ק ט'.), ג"כ בישלו ביו"כ (רש"י בעין יעקב), הי' אכלו להכין מערב יו"כ, רק לפי שהותרו לאכול אז ממילא הוי הבישול אוכ"נ ומותר כמו בשאר יו"ט ועי' במלא העומר: אחר כל תענית יאמרו תפלה שיהי' חשוב הדם והחלב שנפחת מהתענית יקובל לרצון כמו שהקריבו לפני מזבח, ועל מזבח הותר רק דם וחלב טהור, ומי יודע אם הדם וחלב מה שאנו מקריבים אינם מאכילות איסור ופסול לקרבן, להכי עשתה התורה אכילת ערב יו"כ למצוה, ממילא חלב ודם שאנו מקריבים עם התענית יו"כ כשר להקרבה שם) בעצם יום הזה עי' יומא (פ"א.) חד לעונש דיממא וחד לעונש דלילה. ועי' בתו"י לא ידענא אי בעינן בכל דוכתא עונש דיממא ולילה במלאכה, כגון שבתות וימים טובים וחש"מ עכ"ל, ועי' מכילתא יתרו ורא"ם, ובשיח יצחק יומא בדפי הספר (קכ"ח:) שכ' דוקא הכא משום דהוצרך הכ' לכתוב בעצם כו' למעט תוספות מעינוי ואזהרה, וה"א דלמעט לגמרי בא דבעצמו של יום ממש דמוזהר ויענש לא בלילה, לכן איצטריך הכא, אבל בשאר דוכתי ודאי דדברים האסורים ביום אסורים נמי בלילה, דאין יום בלא לילה עי' פסחים (ב':), ועי' רא"ם כאן שכ"כ, וע"ע בילקוט תשא רמז שצ"א, ובתוס' יה"כ, ולקח טוב כלל ז':
פסוק כח:שם) יום כפורים הוא לכפר, בתהלים (נ"ו ד') יום אירא אני אליך אבטח, פי' אני ירא מהיום אשר עליו הי' כל בטחוני, כי אנחנו בטוחים ביה"כ שימחל לנו, ומשל בעיר קטנה שלא הי' רופא עברה מחלה מתדבקת ר"ל, וע"פ מקרה עבר שם בנסיעתו רופא גדול, ועכבו בני העיר והי' משכנו אצל גביר ר' שבתי, והי' אשה א' שנחלת בנה, ובכתה שלא תוכל לילך לבית ר' שבתי כי בנה השליך לו אבן, ולא די שלא גערה בי ועוד זלזלה אותו, וא"ל שכנתה, שתלך אליו ותבקש סליחתו ובטח יסלח כי איש טוב הוא, כן יה"כ רופא גדול אבל מה נעשה כי משכנו אצל ר' שבתי (שבת קודש), ואם היינו שומרים ש"ק, השבת בעצמי עזר לנו לבקש מיה"כ הרופא שיכפר, לא כןאשר בנינו זורקים אבנים על ר' שבתי ומחללים שבת (פוטבאל) וא"כ ר' שבתי יגרשנו מביתו, וז"ש יום אירא אני מתיירא מיום השבת, אשר אני אליך אבטח, ורק יש עצה קודם שיבא אל הרופא יבקש רחמים משבת ולהבטיח לו שמהיום יהי' נזהר מלחללו ובכדור עמש"ל (רכ"ג.):
פסוק כח:שם) ברמב"ן עמ"ש בדבריו בתי"ט פאה פ"א מ"א ד"ה והקרן. ופ"ב מ"ז:
פסוק כט:אשר לא תעונה. וביומא (פ'.) שינו הכ' בשיעורו בככותבת. מדלא כ' בלשון אכילה שהוא ב' זתים עמג"א ר"ס תפ"ו. דבציר לא מייתבא דעתו, ושם האוכל אכילה גסה פטור. ובטור או"ח סי' תרי"ב כ' והא דבעינן שיעור דוקא לכרת וחטאת אבל איסורו בכ"ש, ומדבר שאין ראוי לאכילה כ' אבי"ה דאף איסור ליכא, ובמשקין שאינן ראוין איכא איסורא, ותמה הב"י מה חילוק בין אוכלין למשקין, וכ' באוכלין מיירי בפחות משיעור ובמשקין מיירי בשיעור, ולעולם שווין משקין לאוכלין, ותמוה מה נפק"מ בין כשיעור לפחות דהא אינו ראוי, ועי' שאג"א. סי' ע"ד, ונלע"ד דבתוס' יה"כ הק' אמאי לא נחלקו ר"י ור"ל בשאר איסורין ורק כאן ביה"כ, וי"ל לפמ"ש בישיעות יעקב כאן לפמ"ש הריטב"א בשבועות דהא דח"ש אסור מה"ת צריך לטעם דאחשבי' לאכילה, וא"כ ביה"כ דשיעור גרוגרת לאתובי דעתי', א"כ ביה"כ ל"ש סברות אחשבי' ח"ש לאכילה הא אכילה אינו בכזית וצריך גרוגרת, ועי' שואל ומשיב תליתאה ח"א סי' ת"ב, וא"ש הקו' דאי הוי חולקין בשאר מקומות הי' אמרי' דביה"כ ר"י מודה דח"ש מותר מה"ת דל"ש אחשבי', לכן נחלקו ביה"כ ומטעם חזי לאצטרופי, ולפ"ז י"ל טעם הא דאוכלין שאין ראוין אסורין אף דל"ש חז"ל ולא דמי לח"ש. דכאן שייך אחשבי', דבאמת איכא שיעור גרוגרת, ורק דאינו אוכל וכיון דאחשבי' לאוכל אסור, ואי דשוב אף ח"ש יאסר מטעם חז"ל, לזה י"ל דבשיעור שלם איכא מלקות אף ח"ש אסור דחז"ל, אבל באוכלין שאינן ראוין דאף בשיעור שלם רק אסור ולא מלקות ל"ש סברות אחשבי' וא"ש הב"י, אך עי' תוס' שבת (צ"א:) ד"ה כגון דאף במקום דליכא מלקות רק עשה בעלמא ח"ש אסור מה"ת, ועתו"ס חולין (ל"ד:) ד"ה והשלישי דבאיסור דרבנן לא גזרו אח"ש ומותר ע"ש, ועי' יד המלך פ"ו ה"א מחמץ, שהק' דל"ה חז"ל דליכא מלקות ומשום זה כ' דבאיסור עשה אף לר"ל ח"ש אסור מה"ת וע"ש בפ"א משחיטה: ובחולין (ק"ג.) בפלוגתא אי הנאת גרונו או מעי', נסתפק המנ"ח מ' שי"ג אות ב' מה הדין ביה"כ דבעי כגרוגרת ליתובא דעתי', וזה אינו רק במילוי הכרס ע"ש היטב, ועי' חת"ס או"ח סי' קכ"ז, ושו"ת בית יצחק יו"ד סי' צ' בזה, וצ"ע משבועות (י"ג: וכריתות ז'.) דחנקתי' אומצי', ועי' שו"ת מהרש"ם ח"א סי' א' וקכ"ד, וחלקת יואב יו"ד סי' ט', וכתב סופר יו"ד סי' קי"ז, ודברי חיים סי' ל"ג – ובחלק"י הביא ירושלמי תרומות פ"ח דאף ביה"כ ל"צ הנאת מעיו, ובמנ"ח נסתפק עוד אי הנאת מעיו לבד בלא הנאת גרון אי הוי יתובי דעתי', דבכל איסורים א"ח בפסחים (קט"ז.) במצה שכרכו בסיב דלא יצא כיון דלא נגע בגרונו, ועי' מל"מ פי"ד ה"ב ממ"א דבכל איסורין כן ע"ש, וכל זה באיסורין דכ' אכילה אבל. כאן כ' לא תעונה, וביתובא דעתי' תלי' אפשר דלא בעי הנאת גרון, אך ז"א דאי לא בעינן רק מילוי מעים, א"כ אפי' אכל יותר מכא"פ הו"ל לצרף, כל זמן שלא נתעכל הח"ש הראשון דבמעים הוי שיעור שלם – ועמג"א סי' ר"י סק"א בבהמ"ז אפי' יותר מכא"פ מצרף, ובפמ"ג כ' דוקא אם אכל כזית דילפי' מואכלת בעי כא"פ, אבלה באכל כדי שביעה עיקר בהמ"ז על הנאת מעיו והוא שבע אף יותר מכא"פ, וא"כ ביה"כ דבעינן כא"פ ע"כ דבעי הנאת גרון ג"כ ודאי דאינו חייב רק בכא"פ - וע"ש במנ"ח דבהמ"ז על הנאת גרון לחוד כגון אכל והקיא וחזר ואכל א"ח, דשביעה ל"ש רק בהנאת מעיו במילוי הכרס, וג"כ ביה"כ כן דלא מייתבי' דעתו ובהנאת גרון לבד לא מייתבי' דעתו ע"ש, ופלא שלא הביא שכ"כ הרא"ש ברכות פ"ב סי' ו' דבהמ"ז תלי' במעיו, ועי' חת"ס שם. ובשו"ת פנים מאירות ח"ב סי' כ"ז, וכתב סופר או"ח סי' צ"ז וקי"ז: ובענין שיעור כדא"פ במנ"ח האריך בזה אי הוא שיעור באיש בינוני, ועמל"מ ברכות פ"ג הי"ב לענין שתיית קאווע אם מצטרף יותר מרביעית, ועי' בזה בתוס' יה"כ יומא, ועי' מג"א סי' פ"א סק"ב מבואר דבכל מאכל משערין שיעור פרס וע"ש בפמ"ג: ובחינוך שיעור כא"פ ונותנין ריוח בין אכילה ושתי' של פעם א' לפעם ב' כדי שיעורכא"פ, ומשמע דוקא הפסקה נחשב אבל האכילה אינו נחשב. ובאמת בר"מ כ' אם יש מתחלת אכילה ראשונה כו', א"כ נחשבת האכילה אם מתחלת האכילה עד סוף האכילה יותר מכא"פ, אף שהפסקות לבד הוא פחות מכא"פ, מ"מ אין מצטרפין כיון שיש מתחילת אכילה עד סוף אכילה בכדא"פ, ולשון הר"ן כחינוך, ובתוס' יה"כ תמה עליו, ועמנ"ח מ' שי"ג אות ו', ותולדות אדם להגר"ז מווילנא בפרק ב' בזה:
פסוק לב:שבתון בענין נו"ן המקטנת, כתבתי בזה הרבה בפ' תזריע (י"ג י"ט) עש"ה:
פסוק לב:ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב מערב עד ערב תשבתו שבתכם, וברכות (ח':) וכי בט' מתענין אלא כל האוכל ושותה בט' כאלו מתענה ט' וי', ב"י סי' תר"ח, ובכ"מ פ"ג ה"ט מנדרים כ', דדרשה זו לענין תוספת יה"כ כמ"ש בר"ה (ט'.), ולענין דאכילה בט' כתענית רק אסמכתא בעלמא. ועי' בס' המדרש והמעשה שאיך תקרא אכילה על שם עינוי וע"כ כסברות ראשונים, רא"ש יומא פ"ח כ"ב, דעיקר טעם מצוה של אכילה ושתי' בעי"כ כדי שיוכל להתענות ביה"כ, ולפיכך הוציא בל' עינוי לפי שהיא הקדמה והכנה אליה, וע"ע בשאלתות סי' קס"ז והעמק שאלה שם, דמשו"ה אין מברכין על אכילה זו דעי"כ, לפי שאינה רק הכנה לעינוי יו"כ וטפלה אלי', ויהי' נפק"מ אי אכילה בעי"כ מצוה בפני עצמה, ואפי' לא הי' בדעתו להתענות ביה"כ כמו חולה, מ"מ שכר מצוה בידו מה שאכל בט', אך לרא"ש ושאלתות דרק הכנה ליו"כ, י"ל דאם אכל אדעתא שלא להתענות ביו"כ ולא התענה אין לו מצוה, ויש לדחות כיון דאוכל ביה"כ רק משום דחוי' דפק"נ, ורק במדה שצריך לו א"כ ג"כ בכה"ג יש מצוה בט' -- ועי' בגליוני הש"ס זרעים כרך ב' אות נ"א מירושלמי דמצוה לשתות יין, וגם משמע דענין המצוה כדי שיהי' לו כח לצום ביה"כ מדקאמר ומכי דצומא ליקום. משמע דמצות אכילה ושתי' בעי"כ להכשיר בצום: ובמנ"ח מ' שי"ג אות ט' הביא בשם ספר א' שנסתפק אי נשים חייבות באכילת עי"כ, אם נימא דהוי מ"ע שהז"ג, או כיון דאפקי' רחמנא בלשון עינוי ונשים חייבות, והוא בתשו' רע"א סי' ט"ז יסיים בצ"ע, וראיתי גם בלימודי ה' סי' נ"ט שנסתפק בזה והעלה בס' ל"ב דמחויבים ע"ש, ולהנ"ל דאכילת עיו"כ הוי הכנה לעינוי יו"כ, וכיון דנשים חייבות בעינוי ג"כ חייבות באכילה. ועי' בשו"ת כתב סופר או"ח סי' קי"ב בשם מהרי"ל במנהגיו דאשה חייבות לאכול בעיו"כ, דאי' שם דאשה שנדרה שלא לאכול בשר ולא לשתות יין רק בשבתות ויו"ט מותרת ג"כ בעיו"כ דיו"ט מקרי ע"ש, ומשמע ג"כ מחויבת לאכול בעיו"כ ע"ש, ולא הביא שדברי מהרי"ל מובאים בדרכי משה סי' תר"ד במקומם, ובברכת אהרן מאמר נ"ה כ' עפ"ד אבודרהם בטעם דנשים פטורות במעשהז"ג דמשועבדות להבעל, וכ"כ בס' מגן אבות לתשב"ץ פ"ב מ"ו, וזה ניחא בכל מ"ע שיכול הבעל למחות אבל מצות אכילת עיו"כ דא"י למחות שתאכל שחייב במזונותי' ממילא חייבות אף בהז"ג, ברם בעיקר סברא הנ"ל באנו למחלוקת אי דרשי' טעמא דקרא בב"מ (קט"ו.) אבל במלא הרועים ערך ט"ד, כ' דלחומרא הכל מודים דדורשין ט"ד, והכא הוי לחומרא לחייב נשים באכילה, ובענין נשים בעיו"כ ע"ע ביד דוד יומא (פ"א:), שו"ת חסד לאברהם מ"ת סי' ס"ה וסיים דחייבות, וע"ע קובץ יגדיל תורה קונ' ט' סי' קכ"ג, ושד"ח חי"ב מער' יה"כ סי' א' אות ה': וראיתי בשיח שרפי קודש ח"ג אות רע"ט שהאבני נזר ז"ל חקר ג"כ אי אכילת עי"כ רק הכנה לעינוי דמחר, או אכילה עצמה מצוה, ומרמב"ם משמע שהיא מצוה עצמיית שפוסק בפ"ג ה"ט מנדרים, נשבע להתענות בעיו"כ אינו חל דנשבע לבטל מצוה וע"ש בכ"מ, ומנ"ח מ' שי"ג אות ט', ואי רק הכנה למה אינו חל, ואמר שהרשב"ש אומר שחל שבועה על הכנה, ולבד מזה לא מצינו שהכנה יהי' חיוב קודם חלות המצוה, ובנו השם משמואל ז"ל הקשה הא דל' יום קודם לפסח זקוק לבער, ותירוץ אביו ז"ל דרק דרבנן הוא ושם בח"ה (דף כ"ג) כ' כי הראש הברזל מלובלין שאל להחוזה ז"ל על איחור זמן תפלה, והשיבו כי תפלה צריך הכנה רבה, ועי"ז נתאחר זמן תפלה, ושאלו הא יכול להשכים בעוד לילה לעשות הכנות, והשיבו שהכנה צ"ל בזמן תפלה כמו באברהם וישכם אברהם בבוקר, והי' יכול להשכים בלילה לבקש עצים שיהי' מוכן תיכף בבוקר, ש"מ דהכנה צריך להיות בזמן המצוה, וע"ל בחקותי (כ"ו כ"א) בהכנה בשם אב"נ ז"ל: וראיתי בס' התגלות הצדיקים [דף כ"ז:] שהרה"ק מריזין ז"ל אמר לחסידים תראו להתפלל תפלה בזמנו, וסיפר מעשה מאיש א' שבישלה לו אשתו בכל יום בבוקר קטניות, פעם א' איחרה מלבשל בבוקר והתמהמה איזה שעות, ואמר לה חשבתי כי היום בשלת איזה מאכל יקר, ומפני זה אחרת, כי צריך הכנה על זה, אבל לקטניות איני רוצה להמתין, וכשנסעו לביתם פגעו בדרך בזקן אחד וסיפרו לו הנ"ל, ואמר להם: הקפדה של הבעל הוא דוקאאם אין אהבה גמורה אצלם, אבל כשאוהב אותה באמת, הכל ישר בעיניו אפילו אם איחרה הרבה, וכשבאו שנית לרבם סיפרו לו מה שאמר הזקן. ענה להם, כי הזקן כבר נפטר מן העולם, ולא בא לעולם רק בשביל דיבור זה ע"ש, ועי' בגמ' ומדרשים וזה"ק שישראל כנגד הקב"ה כביכול כאשה לבעלה, וגם אי' בזה"ק ויקרא [ז':] ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים, וכמ"ש את קרבני לחמי [פנחס כ"ח ב'] וגם אי' בברכות [כ"ו:] תפלה במקום קרבנות תקנו, וע"ס זכרון רב פ' פנחס: ובנפלאות חדשות בשם הגה"ק מקאצק ז"ל בפ' אחרי על גמ' הנ"ל ברכות (ח'. פסחים ס"ח: ויומא פ"א:) וכי בט' מתענין וכו', וק' מנ"ל דאכילה נחשב כעינוי דילמא חיוב להתענות עכ"פ חצי יום כדי שיהי' בעינוי כל יום עשירי, דאם יאכל בעי"כ לא יקיים עינוי יו"כ רק חצי יום י' שהוא שבע מעי"כ, וי"ל ע"פ זה"ק אחרי (ס"ט:) שהק' על לעיל פכ"ז אך בעשור כו' הא אך חלק ונימא שיו"כ מקצתו יהי' מותר באכילה וכמו בערב פסח, ותי' כיון דאכילה בעי"כ כל היום ממילא אין מתענין ביו"כ רק חצי יום ומקוים אך חלק ע"ש, וא"ש קו' הנ"ל דאי"ל ועניתם שיתחילו להתענות בט' כדי שיהי' כל יו"כ בעינוי, דא"כ איך יתקיים אך חלק וע"כ שמותר לאכול בעי"כ עד ערב ויתקיים אך חלק, ואיך נפרש ועניתם בתשעה, וע"כ שבא לומר דאוכל בט' הוא כהתענה ט' וי', ויש להקשות דלא הול"ל רק כאלו התענה ט', ונ' ע"פ זה"ק הנ"ל דאך חלק מקוים בזה שאוכל בט', וקשה במה יתקיים תוספות יו"כ, וצ"ל כיון דאכילה בט' חשוב כעינוי מקוים תוספות עינוי, וא"ש מ"ש ט' וי' שבזה מקוים תוספות של יו"כ - ועל קו' הנ"ל דהו"ל כאלו התענה בט'. דבעשירי יתענה באמת. ראיתי בשם הג"ר ישעי' מושקאט ז"ל מפראגא. דבכריתות (ו':) כל תענית שאין בו מפושעי ישראל אינו תענית. לפ"ז ביו"כ שתולה כל כפרת בנ"י ואולי פושע"י לא יתענו. והתענית לא יהי' תענית. לכן חידשו חז"ל שאכילה בעיו"כ לא שהוי כאלו התענו ט', ורק כמו שהתענו ג"כ בי'. ממילא פושע"י יהי' בכלל תענית יו"כ. דהם יאכלו בט' בבירור וממילא הוי כאלו השתתפו בתענית יו"כ. ואכילה עי"כ עושה שתענית עשירי יהי' תענית טוב ואמתי, ושייך לומר כאלו התענה תשיעי ועשירי: ובת"כ וילקוט אחרי רמז תקע"ה, יכול יהי' בשבת אסור באכילה ת"ל שבתון הוא לכם ועניתם הוא אסור בכולן ולא שבת, ופליאה למ"ל קרא הרי מקרא מלא בפ' בשלח (ט"ז כ"ה) אכלוהו היום כי שבת היום לה', הרי בהדי' דשבת מותר באכילה וצ"ע, ובס' דברי חנוך תי' דבסנהד' (פ"ו.) סתם ספרא (ת"כ) ר"י ואליבא דר"ע, וביומא (ע"ה.) לחם אבירים אכל איש, לחם שמלאכי השרת אוכלים דברי ר"ע, וא"כ אין ראי' ממן לשיטתי' דמן מאכל מלאכים, והרי גם הם אוכלים ביה"כ, אבל שאר מאכלים הו"א שגם בשבת אסור, ועפרד"י, ח"ב בהערות אדמו"ר מגור שליט"א אות ל"ד: ובס' המצות ברמב"ן שורש השני ד"ה ואני חוזר כ', וקרבן ומלקות באכילה דיה"כ אין לנו בתורה ונלמד בג"ש בגמ', והרב מנה אותו בק"ו במצוה קצ"ו, וכ' על זה במגלת אסתר שטעות נפל בדפוס במ"ש מלקות, כי לא מצאתי בעונש יה"כ רק כרת וקרבן ומרדות. כמ"ש הרב בפ"א ה"א משביתות עשור. ודודי הגאבד"ק לאסק ז"ל בשו"ת חדות יעקב תנינא סי' צ"ד תמה, דמשנה מפורשת בר"פ אלו הן הלוקין וקחשיב אוכל ביה"כ. וגם הר"מ בפי"ט ה"א מסנהדרין מנה אוכל ביה"כ לכרת. ובהל' שביתות עשור הביא מרדות על שאר עינוים ועל אכילה כרת וממילא ידעי' מלקות. דכל ח"כ ישנן בכלל מלקות מ' וצע"ג:
פסוק לב:שם) ובפ' אחרי (ט"ז כ"ט) הבאתי הרבה מענין כילת עי"כ. דע"י אכילה העינוי יותר בעשירי, ע"פ גמ' תענית (כ"ו.) וזהר אחרי (ס"ח:) בתרי חולקין ומשתכח כהתענה ט' וי'. ומש"ל שאין מברכין על אכילת ט' דאם נאנס ולא התענה לא קיים מצות אכילת ט' וחיישינן שמא יאנס, וכתוס' כתובות (ע"ב.) שמא תראה ותסתיר. וכן בתענית בתפלת שחרית באו"ח סי' תקס"ה ס"ג. ובצדקה שמא לא ירצה לקבל כתשו' רשב"א סי' י"ח והובא בתומים וקצה"ח סי' צ"ז סק"א. ובס' מנחת בלולה הביא רלב"ג המתענה בעשי"ת תועים הם וזה זר וחדש בעיני עכ"ל. ולהנ"ל אינו כ"כ זר דאי ירגיל א"ע בתענית יקיל לו תענית יה"כ. וצריך להשתדל שירגיש היטב בצער יה"כ ועי' שד"ח חי"ב מער' יה"כ סי' א' אות ג' וי"ח. וח"א אסיפת דינים ברכות סי' א' אות ט"ז הרבה מזה ובמג"א סי' תרכ"ד סק"ז נתן טעם שלא לעשות ב' ימים יה"כ. דא"כ הי' אתמול עי"כ ואסור להתענות ע"ש. ונר נ"ל דאכילה בעי"כ לאפושי צערא דיה"כ. א"כ אם יתענה ב' ימים גדול צערו מאד, ול"ש כלל המצוה של אכילת יו"כ דבלא"ה יש עינוי גדול. אולם אפשר דאדרבה אם רגיל בתענית לא איכפת לי' וכיון דדש דש וכרלב"ג הנ"ל ולזה"ק הנ"ל דאך חלק א"ש דאם יתענהגם בי"א לא יהי' אז אך חלק. כן כתב כ"ז בס' דברי חנוך – ובענין אי במים יש כרת הבאתי הרבה בפ' אחרי. וע"ע בפחד יצחק אות יה"כ. ויד דוד יומא. ואורחות חיים סי' תרי"ב אות ז'. ושד"ח חי"ב מער' יה"כ סי' ג' אות ז': ובתוס' ברכות (ח':) ד"ה כאילו הק' הא כ' בפ' בא (י"ב י"ח) בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות והוא ערב של ט"ו. וה"נ נימא ערב של עשירי. וי"ל עפמ"ש בפנים יפות והמקנה קידושין (ל"ז:) דאיך שמרו האבות שבת הא ב"נ ששבת חייב מיתה. ותי' דבב"נ הלילה הולך אחר היום ובישראל להיפך. ועשה מלאכה ביום ו' וגם במוצ"ש, וממ"נ אי דינם כישראל שבתו לילה ויום. ואי כב"נ חיללו שבת דלא שבתו לילה ויום (ועפרד"י נח ס'.). וא"ש דבפ' בא נאמר קודם מ"ת. ולילה נמשכת אחר יום שלפניו. והי' אפ"ל דבערב של ט"ו פטורים דעוד הוא יום י"ד ובעי קרא שגם בליל ט"ו מחויבים. אבל כאן דכ' מערב ועד ערב תשבתו. ונרמז דלילה נמשכת ליום שלאחריו א"כ למה הוצרך בתשעה לחדש משו"ה דרשו חז"ל מה שדרשו: וחקרו המפו' גם לדידן בתינוק הנמצא במחצה עכו"ם ומחצה ישראל דמטילין עליו ב' החומרות חומרי ישראל ועכו"ם. בר"מ פט"ו הכ"ה מא"ב, ואה"ע סי' כ'. ומה יעשה אם ישבות שמא הוא ב"נ ואם לא ישבות שמא ישראל. עשו"ת בנין ציון סי' קכ"ז. ומנ"ח במוסך השבת אות ל"ט. ולהפנים יפות יוכל לעשות מלאכה בע"ש ומוצ"ש וממנ"פ יוצא. וע"ע שו"ת רע"א בהשמטות לסי' קכ"א מ"ש על הפני"פ. ועוד יש תקנה דהא מותר לצאת בשבת לרה"ר בטלית המצוייצת (שבת קמ"ז. מנחות ל"ז. ור"מ פי"ט ה"כ משבת, ואו"ח סי' ש"א סל"ח) דציצית נוי וא"כ בספק ישראל, יש עצה שיצא לרה"ר בשבת בציצית דממ"נ אם ישראל לא חילל שבת, ואם עכו"ם הציצית משוי וחילל שבת: עוד יש עצה לאיש זה לפמ"ש תוס' עירובין (צ"ז.) ד"ה אביי, וחולין (ט'.) ד"ה ואידך. ומנחות (ל"ה:) ד"ה שעת. בשם ר' אליהו דצריך לעשות קשר בכל יום. ור"ת הביא ראי' דל"צ מעירובין (צ"ז.) דאינן מקושרין אסור להכניסן בשבת דצריכין קשירה, ולמה לא יקשר דלר' אלי' הוי קשר שאינו של קיימא דצריך להתיר בכל יום ועתו"ס שם וריטב"א. וי"ל דאיש כזה יתנהג כר' אלי' שבכל יום יעשה קשר ובשבת יקח התפילין ויעשה קשר, (ובאו"ח סי' ש"ח ס"ד דבתפילין ל"ש מוקצה. ובפרט כשיש צורך וכמ"ש הפמ"ג שם) ואמרי' ממ"נ אם ישראל לא חילל שבת בקשירה דל"ה של קיימא. ואם הוא עכו"ם הרי חילל שבת ע"י קשירה דהוי קשר של קיימא. דל"ש לומר למחר יצטרך לקשור מחדש, דאינו מחויב בתפילין ולא יצטרך לקשרם כלל: ובשו"ת אבני נזר ח"א, או"ח סי' קפ"ג הביא הגהות מרדכי פ"א חילין דראיות ר"ח אינו ראי'. די"ל אע"י דלאו קשר אסור לקשרו בשבת דרחמנא קרי' קשר. וכסוכה (כ"א:) רחמנא קרי' אוכל, (וכ"כ בטעם המלך הי' תפילין דר"א סובר אף שהוא קשר שאינו של קיימא מ"מ כיון דהוי קשר לתפילין הוי נמי קשר לענין שבת) וא"כ לדידן דלא קיי"ל כר"א אינו יוצא בתפילין אלא בקשר של קיימא כמו בשבת, דאי"ל דרחמנא קרי' קשר אף דאינו של קיימא דמנ"ל הא. והני דלקחו תפילין של אחרים. ומשנים קשר למדת ראשם לא שפיר עבדו. דהבעלים ישנו אח"כ הקשר לפי מדת ראשם נמצא ראשון ל"ה של קיימא. ולא יי"ח ומצוה לפרסם הדבר עכ"ל. וראי' לדבריו דבסיכה (מ"ב. וערכין ב':) קטן היודע לנענע חייב בלולב. להתעטף חייב בציצית. היודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין. והמפו' דחקו מדוע בתפילין נקט אביו לוקח לו תפילין ועתו"ס ערכין ד"ה אביו. דגבי ציצית לא אמר לוקח לו אביו דמסתמא יש לו טלית. ובלולב נמי יכול לצאת בלולב של אביו עכ"ל וק' דבתפילין נמי יכול לצאת בשל אביו. ועי' מעדני יו"ט על רא"ש סו"ה ציצית אות ת'. וטו"ז סי' תרנ"ז סק"א בשם רש"ל. ולהאב"נ א"ש דאם יניח תפילין של אביו יצטרך שנות הקשר, ובכה"ג שניהם לא יוכלו לצאת יי"ח: וא"ש נמי מה שהק' במנ"ח במוסך השבת אות כ"א. על שבת (קל"א.) אם צייץ בשבת חייב דבידו להפקיר הטלית וא"צ לחילול שבת. והק' דחילול שבת הקשירה. ובלא"ה למה צריך לחילול שבת דהו"ל לעשות הקשר ע"מ להתיר. ואם יעשה של קיימא חילל שבת בחנם ולמה צריך טעם דבידו להפקיר (ועתש"ו רע"א שם ובהגדה ריח דודאים בפתיחה אות ה'). ולפמ"ש א"ש די"ל דקשר של ציצית יש לו דין קשר של תפילין דבמנחות (ל"ט.) גבי ציצית קשר עליון דאו' פרש"י הלמ"מ וכ"כ בסנהד' (פ"ח:). וא"כ צריך בציצית קשר של קיימא כתפילין. ובמרדכי בהלכות קטנותסי' תתק"מ בענין קשר של ציצית שר"ת עשה. והק' עליו הר"צ והביא ראי' מקשר של תפילין. וחזר ר"ת ועשה קשר אחר מטעם דבעינן קשר של קיימא ע"ש. וא"כ הוצרך לומר משום דבידו להפקיר דאי"ל דהי' יכול לצייץ בקשר שאינו של קיימא דהא אינו מה"ת: וא"ש מה שהק' הפמ"ג סי' שי"ז בא"א סק"ו דלמה אסור להטיל ציצית בשבת הא יש עצה שלמוצ"ש יתיר מיד ע"ש. ולהנ"ל א"ש דקשר שאינם של קיימא הציצית פסולין כתפילין. ולכאו"ק דלמה לא מצינו שר"א הצריך לקשור בכל יום קשר ציצית וי"ל דבציצית מודה לר"ת דבטעם המלך ה' תפילין הק' לר"א היאך מניחין תפילין בשבת למ"ד שבת זמן תפילין הא צריך לקשור ואסור בשבת. וכ' דטעם ר"א משום דלילה מפסקת ואי שבת זמן תפילין ע"כ דגם לילה זמן תפילין כגמ' שם של"י הז"ג. וי"ל דר"א סובר כשי' רוב פו' הא דלילה לאו זמן ציצית אינו ממעט רק כסות המיוחד ללילה. אבל כסות יום חייב בציצית אפי' לבשו בלילה. ועי' ד"מ סי' י"ח סק"א דכן הלכה, ושפיר מודה ר"א דא"צ לקשור מחדש דהלילה אינה מפסקת – המורם מכל הנ"ל להאב"נ נסתר תי' הב' בספק ישראל, דאי אפשר לומר דמחדש בכל יום ועביד מעשה קשירה בתפילין, דא"כ לא יי"ח מצות תפילין - ובגוף דברי האב"נ ז"ל עי' בכלי חמדה וילך אות ב'. המליץ על מנהגינו שאין מדקדקין בכך לשאול תפילין ולעשות קשר חדש ע"ש. ועי' קול תורה חו"ב סי' מ"ז אריכות גדול מזה, ובס' שלחן מלכים בהל"מ דף ש"י, ובס' שלחן נגד צוררי במפתחות אות ס"ז: וראיתי בשם אדמו"ר מגור שליט"א. דאמרו חז"ל בתפלת מנחה בערב יו"כ צריך להתוודת. לפי שאם אכילת עי"כ כמו תענית. ממילא צריך גם וידוי באכילה כמו בתענית יו"כ בעצמו – וכ' בס' שש"ק ח"ד אות ר"מ בשם הרה"צ ר"ב מביאלא ז"ל. מה שסומכין אף על רופא עכו"ם ביה"כ. ואמר ששואלין לרופא דוקא ביה"כ ולא קודם יה"כ שיאמדו אותו על יה"כ. כי ביה"כ עצמו יש גם על הרופא אימת יה"כ ולא ישקר. אבל קודם יה"כ יש חשש שישקר עכ"ל וזה חדש - ובפס"ת ח"ב (דף מד.) הביא ג"כ בדם אדמו"ר מגור שליט"א מה שהעולם מקדמין לשאול להרופא. על חולה אם יוכל להתענות ביה"כ. איזה ימים מקודם. הלא בין כך יוכל להשתנות לטוב ויוכל להתענות עכ"ל - ובהגהות מהרש"ם או"ח סי' תק"נ כ' מינקת שפסקה להניק תוך כ"ד חודש. יש להקל שלא תתענה בג' תעניות. כיון דאבריה מתפרקין ואין נפשה חוזר עליה עד כ"ד חודש כמ"ש ביו"ד סי' קפ"ט סל"ג – וגם הובא שם מהגה"ק מקאצק ז"ל דבאשה יש להקל בתענית משום דצריכה כח להוליד בנים. והגה"ק מסאכאטשוב ז"ל אמר דאשה העומדת על פירקה יש לדונה לענין ג' תעניות כמו יולדת. כי בכל שעה יש לחוש שמא עתה תלד וצריכה להיות לו כח להוליד ועשו"ת שבו"י ח"ב סי' י"ח במעוברת בחודש ז' דאין דעתו כן: בר"ה דף כ"ה. בא אליו במקלו בתרמילו ביו"כ שחל בחשבונו וכו'. ובפ' וישלח [ל"ב י"א] כי במקלי עברתי. מליצה זו מהשארת המקל נשארה לדורות. על מי שאבד כל הונו. ובשלמה אחר שנטרד ממלכותו ע"י אשמדי. בגיטין ס"ח:. אחז במקלו וקרא זה חלקי מכל עמלי. ובר"ה שם במקלו. ורומז למ"ש בברכות כ"ח. שהי' חי בדוחק ולא הי' לו אלא מקלו. ובירושלמי נדרים פ"ט ה"א מקלו של ר' מאיר. ובמד"ר קהלת פ"ב שכמה שהשתכר חלק לתלמידי חכמים ולא נשאר לו רק מקל. והי' למשל "מקלו של ר"מ: ובמנ"ח אות ס' כ' דאין חיוב דוקא לאכול פת בשבת ויו"ט רק יוצא בכ"ד. וכ"ה במג"א סי' תרצ"ה סק"ט גבי פורים ואפשר דאינו יוצא אלא אם אכל בעי"כ שיעור ככותבת דאכילה הוי כעינוי – במג"א סי' תר"ח סק"ז כתב מצוה לאכול דגים בערב יום כפור ממעשה דחייט בטור סי' תר"ד. ושמעתי שר"מ בפהמ"ש אוסר. וחפשתי ולא מצאתי: ועי' מהרש"א בח"א ריש יומא בענין כסות נקי', ובס' ארצות השלום. ובס' נוה שלום סי' ט"ו מעניני יו"כ – ובענין וכי בט'. מתענין וכו' בפרד"י פ' בא (דף פ"ב:) - ובענין ליגע באוכלין ביה"כ. בפ' בא (ע"ח.). ובענין עשה מלאכה ביה"כ במשפטים (רכ"ג:) ובענין רחיצה ביה"כ בפרד"י ח"ב (דף תנ"ח.):
פסוק לד:חג הסוכות. בסוכה (ט':) עצי סוכה אסורין בהנאה כל ז'. ותוס' הק' דכאן משמע דמה"ת ובשבת (מ"ה.) משמע דרק מדרבנן. וכן בביצה (ל':) דאינו אלא משום מוקצה. ותי' כל זמן שהסוכה בעמידתה אסורה בהנאה מה"ת. וכשנפלה רק משום מוקצה ולא שני בין עצים לדפנות. זבין כדי הכשר סוכה ליותר מכדי הכשרה. דבעמידתה הכל אסור מה"ת ובנפילתה הכל מדרבנן. וכ"מ ממג"א ר"ס תרל"ח. ב'. לשי' ר"ת מה שיש כדי הכשרה אסור מה"ת ויותר מדרבנן. ג' הרא"ש מחלק בין סכך לדפנות בדפנות אפי'איסור דרבנן ליכא, ד' הכ"מ בפ"ו הט"ו מסוכה דכאיסור הסכך כך איסור הדפנות, אלא שהר"ן פ"ד מביצה מחלק לדבריו דעכ"פ בדפנות אין איסור אלא בכדי שיעור סוכה ולא ביותר מכדי הכשרה, ולשי' רוב ראשונים אפי' מה שאסור משום מוקנה ל"מ תנאי לפי שע"כ בודל מהם כל ביה"ש משום סתירת אהל, לבד משי' רי"ף ביצה דתנאי דאינו בודל מהני להנות בחוה"מ, ובשו"ת עונג יו"ט או"ח סי' מ"ט אוסר לשבת בסוכת החג בשעת ירידת גשמים מטעם נהנה מן הסוכה שלא בשעת מצוה, והנך שיש להם גגים דינה בשעת כסויה כסוכה שנפסלת ומהני בה תנאי, ודמי כמו שהתנה להנות בה, וכ"ז ע"י גג דוקא, ובס' המדרש והמעשה כ' דאין לאסור הנאת עצי סוכה רק בהנאה של כלוי לבד וכמ"ש הט"ז סי' תרל"ח סק"ג, ובעיקר מ"ש דבכל איסור הנאת עצי סוכה יש גם הנאת ישיבה שלא בשעת מצוה, ונסתייע מתוס' ר"ה (כ"ח.), אין ראי' דמי יכחיש דהוי הנאה מה שבא בצל קורתה, אנן לא קאמרינן אלא דהנאה זו לא נאסרה, ולא אסרה התורה רק הנאה של כלוי: ובס' זכותא דאברהם כ' ג"כ האיך אנו יושבים בסוכה בשעת ירידת גשמים על ידי סגירת הגגות כסי' תרכ"ו ס"ג, הא משתמש בעצי סוכה שלא בשעת חיוב ואסור מדאו' כסוכה (ט'.) ואו"ח שם, ובשלומא להפו' דמהני תנאי בעצי סוכה ולזה הוי כהתנה, אבל לרמב"ן דאפי' תנאי ל"מ קשה, ואפ"ל כיון דילפי' מחגיגה דכ' חג הסוכות לה' א"כ לא חמור מהקדש, וקיי"ל דאין מועלין במחובר, וקודם שחיברה ויושב בה רק הזמין לסוכה לא חל עלה קדושה, דהזמנה לאו מילתא הוא, ואף דמועלין מדרבנן לזה אפשר דלאיסורא דרבנן גם רמב"ן מודה דמהני תנאי, ועי' מחצת השקל סי' תר"מ סק"ט דמחויב לישב בסוכה שנסגר הגג - ומי שבירך לישב בסוכה בשעה שהגג מסוכה הי' מכוסה אי יברך שנית, עי' באהל מועד שנה ג' סי' כ"ז ול"ד, והעלה דיברך שנית - ובדגל התורה ש"ב סי' ל"ב העיר, אי מותר לקצוץ אילן מאכל לצורך קיום מצות סוכה, אי הוי לצורך גופו דמותר, ואי"ל עדל"ת דלא הוי בעידנא, ועי' רד"ק מ"א (ו' כ"ג) אף לצורך בנין בהמ"ק הי' אסור לקצוץ אילן מאכל, ועי' ב"ק (צ"א:) דאם הוא מעולה בדמים מותר ועי' אחרונים, ובחינוך מ' תקכ"ט, ור"מ פ"ו ה"ח ממלכים - ועי' שבת (ק"ו.) אם תיקון מצוה הוי תיקון, אך לרא"ש שם דבצורך למקומו מותר ה"ה לתיקון מצוה, ורד"ק מיירי ביש לו עצים אחרים, ועשו"ת שאילת יעבץ ח"א סי' ע"ו מה שדחה לרד"ק בשתי ידים, ועשו"ת חיים שאל ח"ב סי' כ"ג מה שדחה ליעב"ץ - וע"ע מ"ב (ג' כ"ג) וכל עץ טוב תפילו, וברש"י אע"פ שנ' (דברים כ' י"ט) לא תשחית כאן התיר להם שהיא אומה ניקלת, וברד"ק כ' שפשט הכ' אלא כשיצורו על עיר כמ"ש כי ממנו תאכלו, וראיתי במ"ע שמנה רמב"ן מצוה ו' דבצאת מן העיר מותר להשחית, וכן להציר לאנשי עיר מותר וכן השחתה בחנם, והר"מ בהקדמתו לזרעים ד"ט, מבואר דנוהג גם בעמון ומואב רק אלישע עשה לפי שעה, ומחויבים אנחנו לעשות כדבריו אפי' בביטול מצוה, ועי' בזה במנ"ח בח"ג במצות שמנה רמב"ן דף ק"ב ע"ד: ועי' באה"ט סי' תרכ"ו סק"ז מענין סוכה על הגג, וראיתי בהפסגה קובץ ה' ח"א שהוציא מזה חדשות, דמותר לעשות סוכה עם תקרה של זכוכית ולהנחת סכך כשר ע"ג התקרה, דהחמה יורדת דרך הזכוכית כמו שהיתה פתוחה לגמרי, וע"י הסכך צלתה מרובה מחמתה, ומשום גזירת תקרה ל"ש דרק היכי שישתמש בה לסכך, אבל כאן יש סכך כשר, ועי' סוכה ט"ו סע"א ורש"י ד"ה בביטולן: בפייט לסוכות ליום ב' ד"ה בל תהי' מצות סוכה בעיניך קלה, כי כנגד כל המצות דת חקוקותי' שקולה, ועי' באה"ט סי' תרל"ט סק"א בשם מהרי"ו דבאלו נעשה שיתוף להקב"ה וכו', וי"ל דמצינו בע"ז (ג':) לעת"ל כי יאמרו רבש"ע תנו לנו מראש כו' מצוה קלה יש לי וסוכה שמה וכו', ולפי טענת אוה"ע שרוצים לקיים התורה, וירצו ליתן להם מצות סוכה, שמעינן דמצות סוכה שקולה כנגד כה"ת, ועפרד"י ח"ב במלואים (דף תמ"א.), וקובץ דרושים ח"ו סי' ט"ז, ובני יששכר תשרי מאמר י' אות כ"ה בזה, חמודי אפרים (דף קנ"ט.), באר שלמה מ"ת מער' ס' אות ד', ומליצי אש תשרי סי' קל"ד: וע"ע בפרד"י וישלח (דף ר"נ:) בענין סוכה ובח"ב (דף כ"ג.) בענין סוכה ז' ימים כיומא אריכתא מהגה"צ מאסטראווצא שליט"א, (ובדף רע"ט:) אי בעינן בסוכה כדרך גדולתן כד' מינים עש"ה, ובסוכה (י"א:) פלוג' ר"א ור"ע בקרא בסוכות הושבתי בנ"י אי ענני הכבוד הי' או סוכות ממש. ובפנים יפות כ' דר"א לשיטתי' דסוכהשאינה ראוי' לשבעה פסולה דענני הכבוד הי' קבועים במקומם ע"ש, וכה"ג מפורש בעירובין (נ"ה:) כיון דכ' ע"פ ה' יחנו כמאן דקביעא דמי', ובמנחות (צ"ה.) אי לחה"פ נפסל במסעות ביוצא כיון דכ' ע"פ ה' יחנו כו', אמנם בירושלמי סוכה מוכח דלר"א סוכה שא"ר לז' מדרבנן משום קנס, ועי' בזה בשו"ת שערי דעה ח"ב סי' רע"ב: ועפרד"י תולדות (קצ"ז.) מ"ש מקידושין (ע':) דבגרים נאמר והייתם לי לעם ואנכי אהי' לכם לאלקים דצריך אתערותא דלתתא וע"ש ברש"י, ושמעתי מהאבני נזר ז"ל לבאר בזה הא דבסוכה איצטריך רבוי דכל האזרח לרבות הגרים ובלולב לא בעינן ריבוי כזה, דידוע הוי אתדל"ת בכח נענועים מעוררים שפע ברכות מדעת עליון, וסוכה הוי אתדל"ע, אימא עילאה פריסת גדפהא מלעילא, וא"כ גבי לולב כיון דהוי אתדל"ת וזוהי מדת גרים, ממילא ל"צ רבוי, אבל סוכה דהוי הפוך ממדת הגרים, והי' ס"ד דאין להם שייכות למצוה זו לכן צריך רבוי דכל האזרח ופח"ח, והר"ר א"ז פרידמאן נ"י כתב לי דלכן נאמר במגילה קימו וקבלו עליהם ועל כל הנלוים אליהם, דהא דרשו קימו למעלה מה שקבלו למטה, א"כ הי' כאן אתדל"ת לכן הי' גם על הנלוים אליהם היינו הגרים, דגבי אתבל"ת מתקרבים גם הם כנ"ל ובזה י"ל מדוע לולב אין נוטלים בשבת ובסוכה יושבים גם בשבת, שידוע ששבת אתדל"ע כי קבוע וקיימא מכח שמים בלי שום הכנות מצד האדם, ולכן לא שייכא בה מצות לולב שהוא ההיפך מתל"ת, אבל סוכה שהיא ג"כ אתדל"ע שייכת לשבת, וכעין זה כ' בספרים דלא בעי שופר בשבת כי שופר הוא לעורר בהפעולה את הרחמים והחסד, ובשבת שיש אתדל"ע גם בלי פעולה לא נחוץ זה: ועי' בס' יבין דעת בחסדי אבות סי' י"ג שהביא שאדמו"ר מגור שליט"א נסתפק בסוכה שגבוה למעלה מכ' אמה דפסולה משום דלא שלטה בה עינא, מהיכן מודדין מקרקע בסוכה או מעינא, והביא ירושלמי דמשמע דמודדין מקרקע עש"ה, ובקו' תוס' סוכה (ט'.) דלמ"ל לך לפסולה סוכה גזולה בלא"ה הוי מהב"ע, כ' במנ"ח דיש ב' מינים במ"ע. א'. חיוב אקרקפתי' כמו תפילין אתרוג ומצה ואם מבטל יענש, ויש מצות שאין חיוב לעשותם כמו ציצית דאינו מחויב ללבש בגד של ד' כנפות, ואם רוצה אין לובש כלל, וכן סוכה יש ב' חיובים, בליל א' מצוה לאכול כזית בסוכה, ואם אינו רוצה לאכול אינו יכול לפטור עצמו, ובשאר הימים אם רוצה אינו אוכל ואינו יושב בסוכה, אך אם אוכל מחויב לאכול בסוכה, ומהב"ע דאין קטיגור נעשה סניגור כר"ן פ' לוה"ג, וזה שייך במצוה חיובית, אבל באינה חיובת, אמת דבעבירה לא קיים רצון ה' אבל מ"מ לא ביטל המצוה רק דלא קיים, והוי כמו אינו לובש בגד כלל, או לא אוכל דלא ביטל ולא קיים ול"ש מהב"ע, זה ת"ד בקיצור במצוה שכ"ה אות ט', ועי' שו"ת הרד"ד או"ח קמא סי' מ"א דבר נכון בזה: ובר"ן סוכה (ז') בסיכוך על מבוי שש לו לחי דמגו דהוי דופן לשבת הוי דופן לסוכה, וכ"ה באו"ח סי' תר"ל ס"ז, וכ' במנ"ח דאם גזל דפני סוכה בשבת שיהי' יוצא בסוכה משום מגו כו', אך ז"א דרק שייך מגו בדפנות, אבל לא אמרי' לשווי' לאיש הזה דופן ולומר, מגו דהוי דופן לנגזל יהי' דופן גם לגזל ע"ש באריכות: וראיתי בס' גאולות ישראל על המד' פליאה לא נתקררה דעתו של איוב עד שראה בסוכות וכו', דבב"ק (י"ח.) בחצי נזק צרורית, ופריך אי כמו כגופו לשלם כולה נזק, ואי לאו כגופו ח"נ נמי לא ישלם, ומשני לעולם כגופו, וח"נ צרורית הלכה למשה מסיני דמשלם רק חצי, והק' הרא"ש למה לא משני לעולם לאו כגופו דמי ורק מהלמ"מ דמשלם כולו, ורק הלמ"מ רק לגרוע אתי, וכמו בסוכות דאתי' לגרועי דדופן הג' רק טפח, וכן לאיוב הי' קשה על יסורים שלו, ורק חשב שהוא על חטאת אבותיו, ואי כחו לאו כגופו דמי למה נענש, עד שבא לסוכות והלכה לגרועי קאתי, וח"נ צרורית הלמ"מ דכמו כגופו, ונתקררה דעתו דנענש על חטא אבותיו: וראיתי טעם נכון לסוכות מהגרש"ק מבראד ז"ל, בתענית (כ"ד.) בבעל כותית ונגדי' רבא ומת, ושמע בבי מלכא ובעי לצעורי לרבא, א"ל איפרא דהורמז אימא דשבור מלכא, אל תתחרה ביהודאי דבעיין רחמא ואתא מטרא, ושלחי' לרבא ואתי מטרא עד דשפך מרזבא דצפורי, א"ל אביו בחלום טרחת קונך יותר מדאי שני דורתך ושני, למחר אשכח דמרשם פוריא בסכיני, שרצו שדים להרגו וחתכו מטתו, מוכח מזה דמי שטרח קמי שמי' יותר מדאי יש לירא ממזיקין, וצריך לשנות מקומו, כן בימי נוראים שהטרחנו בוראינו בתפלהיותר מדאי יש ג"כ לירא מפני מזיקין וצריך לשנות מקומו, לכן צוה ה' לצאת מבית לסוכה ודפח"ח:
פסוק לה:מקרא קדש רש"י ביה"כ בכסות נקיה וכו', ערא"ם ושפ"ח דלמה ציין רש"י אחר פ' והאבדתי דמשמע דקאי אסוכות, ובפמ"ג או"ח בפתיחה ליו"ט ח"א אות ג' כ', דבפסח ועצרת לא פי' כלום דמקרא קדש עשה לשבות, ובר"ה אע"ג דכ' שבתון קאי אזכרון תרועה לומר זכרונות ושופרות, כמ"ש רש"י שם עלה קאי מקרא ש להיות בצבור להתאסף וכו', משא"כ סוכות דכ' שבתון עשה למ"ל מקרא קדש אע"כ לומר כאכילה ושתי', ואגב נקט רש"י הפי' של יה"כ כאן דשם ל"ש אכילה רק בתפלה וכסות נקי', גם בר"ה וסוכות שבתון י"ל תוספות מחול אל קודש, משא"כ יה"כ כ' שבת שבתון א' לעשי' וא' לתוספות ומקרא קדש ע"כ לתפלה, ומ"ש רש"י לתפלה, ברש"י בא (י"ב ט"ז) לא נמצא המלה ולתפלה, והוא ממכילתא שם:
פסוק לו:עצרת הרה"צ מווארקי ז"ל אמר מ"ש קשה עלי פרידתכם, פרידת ישראל זה מזה בהליכתם לביתם ונפרדים זה מזה, וכ"נ בתולעת יעקב בשם מדרש ויק"ר, ועי' סוכה (נ"ה:) ובינה לעתים דרוש י"ז - ומה שז' של פסח וח' של סוכות נקראו בשם עצרת, ולא יו"ט ראשון של פסח וסוכות ויו"ט של שבועות, כי ימי חג אחרונים נקראו עצרת בערך ימי חוה"מ שלפניהם שנאסרו ג"כ בקצת מלאכות, וביו"ט צריך להעצר מכל מלאכה, עי' תוה"מ סי' קס"ד וקפ"ז, ואילת השחר סי' תקמ"ד:
פסוק לח:מלבד יש הבדל בין מלבד ובין לבד, שכ"מ שיש לטעות להכניס דבר בכלל החשבון, ורוצה לומר שאינו בכלל החשבון, יאמר "לבד מן" אבל במקום שא"א לטעות להכנס הדבר בחשבון, ויכוין רק להודיע שמלבד הנאמר הי' עוד דבר פלוני יאמר מלת מלבד, תוה"מ ואיה"ש סי' תקע"ז:
פסוק מ:ביום הראשון, במדרש וטור סי' תקפ"א ראשון לחשבון עונות ועי' ט"ז שם, ובנחל קדומים כ' תבערו היצה"ר שאור שבעיסה דיליף ט"ו ט"ו מחג המצות, פרי עץ הדר ס"ת יצ"ר לבער היצה"ר, אתרוג לולב הדס ערבה עם הכולל גימ' אלף כ"ד, והמזבח הי' ל"ב כשתכפול ל"ב פעמים ל"ב הוא אלף כ"ד, וז"ש חז"ל כל המקיים לולב באגודו והדס בעבותו מעלה עליו הכ' כאלו בונה מזבח, וזה תשב אנוש עד דכ"א ר"ת אלף כ"ד דעד הוש"ר מועיל תשובה, ועי' פרד"י ח"ב במלואים (דף תי"ג:) מ"ש בפי' המד': ובס' הקול קול יעקב כ' ע"פ המדרש ויהי ערב ויהי בקר יום א' זה יה"כ, א"כ אי יום א' למעשה בראשית הי' ביה"כ י' בתשרי, א"כ יום ששי הי' ביום ט"ו בתשרי, יום א' סוכות, ובאותו יום חטא אדה"ר, ולפיכך ולקחתם לכם ביום הראשון לכפר על חטא ראשון שהי' בזה היום – ובנפש יהונתן כ' דבסוכה (ל'.) לכם למעט גזול, והק' תוס' ת"ל משום מהב"ע. וי"ל דאיצטריך על גזל עכו"ם למ"ד דמותר מה"ת, וכיראים סי' קכ"ד ומג"א סי' תרל"ז סק"ג. נהי דג"ע מותר לא הוי לכם, ובב"מ (פ"ז:) ח"א רעך ולא של הקדש, וח"א למעט עכו"ם, ותלי' אי גזל עכו"ם מותר ל"צ למעט עכו"ם דבלאו קרא ידעי' דמותר, וע"כ צ"ל למעט הקדש, ולמ"ד ג"ע אסור בא למעט עכו"ם ע"ש, ובמד' דאדה"ר הי' לו תירוץ על אכילת עה"ד דהוי כפועל בכרם, אך אי' רעך למעט הקדש חטא אדה"ר, וז"ש במד' ולקחתם כו' וק' ל"ל קרא ת"ל משום מהב"ע. וצ"ל למעט ג"ע, וא"כ ג"ע מותר ורעך ע"כ למעט הקדש דעל עכו"ם ל"צ קרא, וא"כ חטא אדה"ר וצריך לכפר על מעשה ראשון ופח"ח (צ"ע דלכם איצטריך למעט שאול, ותוס' הק' רק אגמ' דלכם גם על גזול, גם צ"ע המד' דאדם הי' לו תירוץ משום פועל הא מ"מ עבר על מצות ה' שצוהו שלא לאכול מעה"ד): שם מספרים שהי' גאון אחד שלא רצה לקבל רבנות, ואשתו הציקה מאד שיקבל רבנות ואמר לה אם תקנה לו אתרוג הדר אז אראה אם לקבל הרבנית, וקנתה לו הדר מובחר, וכשנודע לבני העיר שיש לו הדר באו כולם לברך עליו, ותיכף ביום הראשון נשתנה מראיתו עם כתמים, אמר לה: עתה תראה שאף הדר גדול נעשה אינו הדר כשנופל ביד הקהל, ובסוכה [לה.] עץ שטעם עצו ופריו שוה - הידור העמים הוא במה שאין הפרי דומה לעצו, הבנים מתרחקים מאבותיהם, ותרבות עמי אירופי היום אינה כתרבות אבותיהם לפני אלפים שנה, אבל הידור ישראל הוא אם טעם העץ ופריו שוה, וע"ע בפרד"י נח [דף מז.): ובמד"ר פ"ל פרי עץ הדר אלו ישראל, אתרוג טעם וריח, ישראל בעלי תורה ומע"ט, כפ"ת טעם ואין ריח בעלי תורה ואין מע"ט, הדס ריחו ולא טעמו מע"ט ולא בני תורה, וערבה אין טעם וריח, יעשו כולם אגודה א' - מאושר הי' עם ישראל בעת שמפלגותיו היו מסודרות ע"פ סדר הנ"ל, והיו לנו אנשים גדולים בתורה ומע"ט, שהאצילו מרוחם על החיים הדתיים והצבוריים של העם, וקודם הי' נשמע בין כל שדרות העם מן הקצה אל הקצה, ולמטה מהמפלגה הזאת היו מפלגות אחרות שחשב המדרש, ועתה נשתנה הסדר, חיים אנו בתקופה שחז"ל נבאו אליה, שת"ח יתמעטו והשאר כלה ביגון [סנהדרין צז.] נתמעטה הדמות של ת"ח בכמות ואיכות, עם ישראל נלקה בחסר ויתיר. אין לנו גדולי התורה כדור הקודם, איןלנו פילאנטרופים כמו קודם. נתמעטו הלבבות, נתקטנו המוחות. בשביל שאנו נותנים לזרים כחנו כמ"ש [הושע ז' ט'] אכלו זרים כחו והוא לא ידע: וברשב"א ר"פ לוה"ג הדר, ריגוג לשון חמדה כדכ' ונחמד העץ ותרגם ומרגיג וכו' (ובדף ל"ה) ודאי קים להו דהדר היינו אתרוג ורק זה סימן והוכחה גמורה שהוא שם האתרוג וכו', ועי' בריטב"א, והר"מ בהקדמה לזרעים כ' ג"כ לא נסתפקו מעולם מה הדר, והי' הלמ"מ מסורה בידם שהוא אתרוג אלא שנחלקו מאיזה תיבה מהפסוק מרומז, וברמב"ן כאן ג"כ משמע כן, ועי' בס' ארבעה טורי אבן שא"ש בזה קו' תוס' (ל"ג) ד"ה ואימא מה ס"ז ליפסל מידי הדר כ' בקרא. ולהנ"ל ניחא דהי' להם בקבלה, רק רצו לסמוך הרמז בקרא וגם אסמכתא בעלמא, ועי' מג"א סי' תרמ"ח סקכ"ה שרמז לתוס' הנ"ל. וזה כוונתו דמורכב פסול דלא מקרי אתרוג כלל ע"ש אריכות, ועשו"ת בכורי שלמה או"ח סי' כ"ה והבאתי בפ' שמיני (דף קג:): ובמורה נבוכים ח"ג פמ"ג. ביציאה ממדבר בלי פרי וצמיחה ומים. ובבואם לארץ המצומחת צותה תורה להביא היפה מכל, אתרוג היפה מפירות. לולב היפה מעלים וענפים. הדס היפה מריחות. וגם ערבה היפה מדשאים – ובפענח רזא "פרי עץ הדר" בגימ' אתרוג עם הכולל, כפת חסר שיבא לולב אחד. ראש וסוף התורה, בראשית לעיני "ב' ל'", של נביאים, יהושע ויהי, שמואל ישראל, "ו' ל'" אותיות לולב, שמקיים מצות לולב קיים כל התורה ונביאים - אם לא אעלה לך את ירושלים על ראש שמחתי, "אעלה" ר"ת אתרוג ערבה לולב הדס, והחוב ד' מינים מין ארץ ישראל: ובסוכה [לו.] אתרוג כושי כשר דומה לכושי פסול, בא"י שרחוקים מכוש פסול כושי, ובבבל שקרובים כשר, בעמוס [ט' ז'] הלא כבני כושים ישראל, כשתביט על כושי תדמה שגם הדם בעורקיו שחור, אבל כאשר יפצע תראה שדמו אדום, כמו באדם לבן, וכן בנ"י אל תראני שאני שחרחרת שזפתני השמש [שה"ש א' ו'], יש יהודים שמראיהם שחור סר צר אלקים מפניהם, אבל ע"י פצע קל השחרחרת תעבור, והיהודי מופיע לעיניך, ובגמ' הנ"ל שכשרותו של אתרוג הכושי תלוי בתכונתו או במקום, כן היהודים בעת שהוא בסביבה יהדות והשליך מעליו על אלקים, זה הוי אתרוג הדומה לכושי או ככושי בא"י ופסול, משא"כ במקומות שכושי כדרך גדולו בחו"ל, תנאי המקום גורם לשחרותו, אז אין להרחיק יהודי כזה מגבולינו, כמו בנח יש דורשין לשבח וי"ד לגנאי אלו הי' בדורו של אברהם ל"ה צדיק, וכן אם קובע עתים לתורה ושומר שבת בארצנו, אינו דומה לשומר במקומות החפשים, ופ"א אסרו להג"ר ישראל סאלאנטר ז"ל בט"ב שהתאספו לאכול אחר הקינות, והלך שמה ופתח הדלת ואמר חשק טוב לכם, והם חשבו שיחרפם כיאות, ואמר להם מדוע לא תבינו, שלפחות יהי' בחשק ולתיאבן ולא להכעיס, וכן שוקלים בכף מאזנים המצות לפי המקום והזמן: ובשו"ת חת"ס ח"ו בחי' על פ ו (דף ל"ו.) הביא מההפלאה ז"ל, הא שדונוי. פסול דבברכות (לה:) הרבה עשו "כרשב"י" ולא עלתה בידם, כרשב"י ולא רשב"י ממש, דמי שכוונתו לש"ש בודאי יעלה בידו אבל הם עשו כרשב"י נדמו לו רק, לכן לא עלתה בידם, וז"ש אתרוג הכושי היינו הצדיק המשונה במעשי ככושי המשונה בעורו הוא כשר, אך דומה לכושי שרוצה לדמות עצמו כרשב"י זה פסול ע"ש באריכות ופח"ח – ובס' תולדות אפרים, י"ל כיון דמינים אלו משמשים בתור כלי זיין נגד יצה"ר כסוכה (ל"ח.) דין גירא בעיניו דשטנא, ובמדרש פ" דישראל אינון נצוחייא, ובשעה שישראל יוצאין למלחמה, זקוק להם איזה זכות כרש"י בשלח (י"ז ט'), ומצינו דשיעבוד הלב להשי"ת הוא זכות המועיל לנצחון האויב, כר"ה פ"ג מ"ח דלכך הרים משה ידיו, ונבחר לולב שטבע עץ תמרים להיות גדל ישר למעלה בלי שום נטיה לצד וכיומא (ל"ח.) מתמר ועולה כמקל, ועי' סוכה (מ"ה:) מה לולב אין לו אלא לב אחד כך ישראל א"ל אלא לב א' לאביהם שבשמים: בקידושין (ע"ג.) דרש ר"ז גר מותר בממזרת רגמוהו כ"ע באתרוגים כו' וצ"ב, ועי' יומא (כ"ו:) פ"א נסך ע"ג רגליו ורגמוהו באתרוג, וכ' רש"י להודיעני שניסך המים רק בשעת נטילת לולב, אבל כאן קשה מה נפק"מ במה רגמוהו, ובס' הדוה"ע כ' דהוא סגנון מליצי שסתרו דבריו מהאתרוג שבידם, דהדרש הוא דכ' לא יבא ממזר בקהל ה' וגרים לא איקרי קהל, ויש בזה זלזול לגרים, ורצו לסתור דברי ר"ז שלא טוב עשה שזלזל כבוד גרים כי אדרבה גרים חשובים לפני ה', ויש להוכיח זה מאתרוג שירמז על אברהם, וכמד"ר כאן פ"ל פרי עץ הדר זה אברהם והי' ראש לגרים עי' סוכה (מ"ט:), ועי' במד"ר פ"ח אברהם ושרה שהיו גרים והי' אברהם ירא ה' וכו' וכן יתברכו כל הגרים ע"ש, והפי' ורגמוהו כלו' סתרו דבריו עם אתרוגים שבידם, שאדרבה גדול כבוד הגרים וחלילה לזלזל בהם: ובענין נסוך המים כתב לי הרה"ח חכם וסופר ר' אברהם זושא פרידמיאן נ"י מווארשא באחד מהערותיו לספרי פרד"י בפ' חיי שרה (דף (ק"ס.), על מה שהבאתי שם שאותו היום שבא אליעזר לבאר הי' יום א' דסוכות, ואפשר דמפני זה תקנו נסוך המים ביום זה כדי להזכיר חסדה של רבקה שנתנה מים לשתות לאליעזר וגמליו, ועי"ז נגמר הזווג עם יצחק ויצא עם ישראל, ואוליובמשנה ברורה סי' י"א ס"ו נסתפק, במי שגזל חוטי ציצית ואחר שהטילם בבגדו שילם לו או נתנם לו במתנה, אי יש חשש בזה משום תולמ"ה ע"ש, והג' בעל חלקת יואב ז"ל אמר דפשוט דמחמת שאול וגזול לא מיקרי תולמ"ה דאין החסרון בגופו רק מבעלים, ומבואר בר"ש נגעים פי"א מ"א, דבגד של עכו"ם ונתגייר יראה כתחלה, אף דבנגע בגוף העכו"ם ונתגייר שוב אינו מטמא, אבל בבגד דאין החסרון רק מחמת הבעלים אם נעשו ישראל שוב מטמא וכן בתולמ"ה, ועי' שו"ת כתב סופר יו"ד סי' קל"ט, ובשו"ת שערי דעה ח"ב סי' י"ט ובהשמטות: ובענין הגזרה שמא יעבירנו בר"ה, עתי"ט סוכה (פ"ד מ"ב), ותוספת חדשים שם, ותפא"י אות ט', ועי' הגהות רש"ש שבת (פ"י מ"א), ובשו"ת הרד"ד תנינא או"ח סי' ל"ז, ומה שהק' שם דהוי טעה בדבר מצוה, וכה"ק בטעם המלך ה' שופר, ועי' בלחמי תודה דר"ב בזה, ועי' ביש סדר למשנה פ"ו מ"ב מפסחים שהביא קו' זו בשם ס' נזירות שמשון, וכ' בטריד בד"מ רק חיוב חטאת ליכא אבל איסור איכא מדאו' עש"ה, וצ"ע שלא הביאו כולם סמ"ג ה' לולב וז"ל וגזרה דרבה כך הוא שמא יעבירנו ד"א לאחר שיצא בה, ובהל' שופר כ' גזרה דרבה שמא יטלנו ויולכנה למי שיתקע לו ויעבירנו אח"כ ד"א עכ"ל, וע' באשכול ה' פורים, גרסי' בסוכה מפ"מ אין לולב דוחה שבת ביו"ט ראשון משום דלא בקיאין בקביעא דירחא ומספיקא לא דחינן, וכן בשופר ומגילה כ"כ הרי"ף במגילה, ופי' דאי ידעי' ודאי שהיום יו"ט ל"ה חיישי' שמא יעבירנו דהוציא ברשות דהוי טעה בד"מ, ונר' אפי' אי ידעי' ודאי חיישי' שמא לאחר שיתקע בו יחזיר לביתו עם השופר ויעבירנו ד"א, ול"ה טרוד בד"מ דכבר נפיק בי', וטעם הרי"ף לא קאי על אין בקיאין, דא"נ בקיאין אית לן למיחש שמא יעבירנו במידי דרבנן, אלא בעי למימר דמגילה נמי אין קורין בשבת שמא יעבירנו, ועי' בנחל אשכול, - ואם נשים רוצות לברך על לולב בשבת אם רשאית דל"ש שמא יעבירנו ד"א ובהיל, דפטורות ול"ש הגזרה, עי' כנסת חכמי ישראל: סי' קצ"ד אות ו', ושד"ח מער' ל' סי' קמ"א אות מ': ובענין אי מהני לחבר האתרוג במחט, עשו"ת בית יעקב סי' קמ"ב שמתיר, ובשבות יעקב ח"א סי' ל"ה אוסר, ועשו"ת הר המור סי' א' בשם מהרי"ק דדיבוק מועיל שיהי' שלם כמו בס"ת ולחם משנה, אבל אינו פועל שם אחד כמו דל"מ דיבוק בשופר, דשופר א' אמר רחמנא ולא ב' וכן באתרוג, ועי' ס' קול סופר מזה ושד"ח מער' ל' סי' קמ"א אות י"ט אי חיבור אדם הוי חיבור ע"ש, ובכללים מערכת ח' כלל כ"ח וח"ס או"ח סי' מ"ו. ושו"ת דברי מלכיאל ח"א סי' ל"ג: ובענין מילה במחובר כשר כמו בשחיטה עי' ביו"ד סי' ו' ס"ב, ועפת"ש בשם שו"ת רע"א סי' נ"א - ובענין לקיחות אתרוג במחובר אם יטלנו בידו בעודו על האילן אי יצא, עי' ירושלמי בכורים פ"ג ה"א אף בשעת הפרשת פרי, משמע דפרי מחובר לא מקרי פרי דמחובר לקרקע כקרקע, ועשו"ת אור המאיר סי' מ', לחם שלמה סי' קי"ג, וברכת אהרן מאמר צ"ז: ובענין לולב בעציץ שאינו נקוב עי' נשמת אדם כלל קנ"ב, וחקר הלכה ח"ב (דל"ב.), וכתבתי בגליון דבירושלמי ספ"ז מכלאים איבעי' אי יש לברך על פת שגדל בעציץ שאינו נקוב ולא איפשטא, וע"ע ירושלמי ספ"ה מדמאי ובפ"א ה"ב ממעילה, ופ"א ה"א מחלה, וע"ע מנחות (ע'.) ובהגהות רש"ש פסחים (ל"ז:) תד"ה אוציא מ"ש להוכיח דמקרי לחם הארץ הגדיל בעציץ שא"נ ע"ש, ובשד"ח ל' סי' קמ"א אות ס"א, וקרן אורה מנחות (ע'.) וע"ע גליוני הש"ס ירושלמי זרעים כ"ב סי' (רי"ח.) ועי' מכל ענין במחובר בפרד"י שמות (דף לז:) ובהשמטות שם (דף שפ"ה.) וע"ע צל"ח שבת ר"פ ראד"מ שכ' שפשוט שאף במחוברין יצא יי"ח ע"ש, ועי' בזה בשו"ת ערוגת הבשם או"ח סי' קצ"ד: ובענין ד' מינים כנגד ד' אמהות עמ"ש בפרד"י ויצא (דף רי"ט.) - ובענין ד' מינים אי בעי שיהי' כדרך גדולתן ע"ש בפרד"י תרומה (רע"ט:) - ובענין ד' מינים בבת אחת עי' ויקהל (דף שס"ד. ושע"ט.) - ובענין ישראל דומין לד' מינים ע"ש במלואים (תי"ט:) ובענין אתרוג טעם עצו ופריו שוה ע"ש בבראשית (ט'.) - ועשו"ת בכורי יעקב או"ח תרנ"א מהג"ר יעקב עטינגער ז"ל אי יוכל לצאת מד' מינים שהובאת מאמעריקא או ממקום אחר, שהדין שצריך להחזיק הד' מינים כדרך גדולתן, ושם הארץ תחת רגלינו כידוע, נמצא דהם להיפך מדרך גדולתן, ועשו"ת תורת חיים ח"ג סי' ז', ובנין שלמה סי', מ"ח, אורחות חיים חדש סי' תרמ"ט ז', ושד"ח מער' ל' סי' קמ"א אות ל"ג: באו"ח סי' תרנ"א ס"ה על נטילת לולב, והוא מלשון וינטלם וינשאם (ישעי' ס"ג ט'), ועי' סוכה (מ"א:) ונתנה לר"י במתנה נטלו ר"י ויצא בו, לכאורה מלת נטל מיותר, וכ' בס' נפש חי' שלקיחה ראשונה דהוי לזכי' אינה חשובה לקיחה לצאת, כי לצאת בעינן שתהי' לכם בשעת לקיחה ובעי למישקל זימנא אחריתא, ועקצה"ח סי' ר' סק"א שבזכי' לא אמרי' גיטה וידה באין כאחד, וא"כ הנוטל אתרוג של חבירו לצאת צריך ליטלה מקודם לקנותו ואח"כ יטלנו לצאת, אמנם במנ"ח מ' שמ"ב כ' במצוה נגמר הקנין בלא מעשה הקנין, ועי' לקמן. בהר (כ"ה י"ד), ועי' בכורות (י"ח:) ובתד"ה אקנויי, חזינן היכי דאיכא מצוה נגמר הקנין בלא קנין וזה חידוש גדול, ועי' אבני מליאים סי' ל' שכ' דהר"ן כ' ג"כ כן ומביא תוס' הנ"ל, וא"ש ט"ז סי' תל"ד סק"ו ע"ש: ועי' מנ"א סי' שס"ט סק"א ורעק"א יו"ד סי' רצ"ד סט"ו, וי"ל דהתם מצוה למכור כו', ובריטב"א ב"מ הא דלא נגמר קנין בדברים משום דלא סמכא דעתי' שמא יחזור בו דאתי דיבור ומפקא מדיבור, וזה בהדיוט אבל במצוה גמר ומקנה כמו אמירה לגבוה כמסירה להדיוט, ועתוס' ב"ב (ע"ז:) סד"ה וקנה, וא"כ אם נטלו יצא מיד אפי' בלא קנין מיוחד, אך ביומא (מ"ט. וזבחים י"ד.) דכ' ולקח אי קוף רמי לידי' בעי למשקל זימנא אחריתא, נר' שבעינן שיקח הלולב ממקומו או מידו של חבירו ולא שחבירו יתנו בידו דולקחתם בעינן, (וע"ע חו"מ קצ"ח ס"ב, וט"ז או"ח שס"ו ו' שצריך להגביה, וצ"ע מרש"י ב"מ (ט'.) ד"ה מה, ותוס' ב"ק צ"ח ד"ה וה"מ, וכתובות ל"א. ד"ה נימא): וכעת ראיתי עוד בשו"ת שערי דעה ח"ב סי' י"ט שיש מדקדקין לקבל הד' מינין מאת הנותן ולהניחו על השלחן ולחזור וליטול מעל השלחן ע"מ לצאת בו, דבנטילה ראשונה שהוא כדי לקנות לא סגי לצאת בו גם י"ח המצוה כי הגבהה זו הוא רק בשביל קנין ואינה עולה לכאן ולכאן, והביא כן ממרכבת המשנה בה' שגגות, ועי' אמרי בינה ה' יו"ט סי' כ"א אות י"ז, ושו"ת משיב דבר סי' מ', ושד"ח ערך ארבעה מינים סי' ג' אות ו', וסי' קמ"א אות נ"ח אריכות: וע"ש בהשמטות, וכ' עוד דמי שיש לו אתרוג כשר ע"פ דין, אין לו להדר אחר מתנה ע"מ להחזיר כנהוג במהודר יותר, ודוגמא ירושלמי יומא ר"פ שני שעירי דאם א' משובח במראה וא' בגופו זה שמשובח בגופו קודם, וה"נ ענין לכם שיהי' בלא שום שאלה וספק עדיף ממהודר, וגם יותר מסתבר שההידור כזה רק דרבנן, אף למאן דמפרש הדר דקרא כמשמעו מ"מ כל שכשר לכך הוה בכלל זה ע"ש וע"ע בשו"ת ערוגת הבשם סי' קצ"ד שחקר היכי דנקט ללולב קודם אור היום עד שהאיר אי יצא יי"ח או לא, דלקיחה לא מקרי אלא מה דעושה עקירה ממקום הנחתו למנקט בידו, והכא כיון שכבר הי' בידו קודם זמן חיובו לא יצא, או דמקרי לקיחה ע"ש, ועי' יומא (מ"ט.) חפן חבירו ונתן לתוך חפניו מהו, וע"ש בתוס' (ובדמ"ז:) ד"ה אלא, וע"ע זבחים (י"ד.) סד"א דכ' ולקח ואי אתי קוף רמי לי' אידי' בעי למשקל זימנא אחריתא קמ"ל, ופרש"י ולקח הוא בעצמו יקח, נראה דלא מקרי לקיחה אלא שהוא בעצמו לוקח, לאפוקי היכי דחבירו נותנו לתוך ידו: ובענין הנ"ל אם נטל לולב בלילה ובעודו בידו עלה השחר אם יצא, או צריך להניח מידו ולחזור וליטול, ע"ע שו"ת מחנה חיים ח"ג סי' נ"א, ובכורי יעקב או"ח סי' תרנ"ב, וס' אורחות חיים החדש שם, וילקוט הגרשוני שם, ובשו"ת משיב דבר סוס"י מ', ושו"ת תירוש ויצהר סי' ק"ז, ושדי חמד מערכת ל' כלל קמ"א, ובמערכת ארבעה מינים סי' ג'. וע"ע ב"מ (צ"ד:) בפלוג' מקלל אביו ואמו, כל א' לבד מנין ת"ל או"א דברי ר"י, ר"י משמע שניהם בא' ומשמע כ"א בפ"ע עד שפרט יחדיו, ובתפארת ישראל שם פ"ח אות ד' הק' ולקחתם לכם פרי עץ הדר דלא כ' יחדיו, א"כ לר' יוחנן יהי' סגי בא', והביא שטמ"ק שפלוג' ר"י ור"י רק בלא תחרוש לא תקלל ולא בעשה, ועשו"ת רע"א סי' מ"ו, ובתפארת יעקב דפוס ווילנא - ובחלקת יואב ח"א או"ח סי', ל"א דיוצא בד' מינין בזא"ז, ועי' אב"נ או"ח סי' שע"ט בעושה ב' דברים בב"א אי כעושה זאח"ז ובפרד"י וארא (דף מ"ז) הארכתי בזה ע"ש חדשות וע"ע בירושלמי ערלה פ"א ה"א ולקחתם לכם בדמים, ועי' פ"מ וציון ירושלים שם, ומ"ש בזה בפרד"י בא (ס"ג:) - ואי בעינן שיהי' שוה פרוטה, וברש"י סוכה (כ"ז:) עמ"ש הרבה בפרד"י ח"ב במלואים (דף ת"ג.), וע"ע שו"ת חסד לאברהם מ"ת סי' ע"ו, ושד"ח סי' קמ"א אות נ"ה, בי"צ או"ח סי' ק"ד ובענין ד' מינים עפרד"י דברים חדשים, בח"א (דף מ"ז. ורי"ט) ע"ש היטב: ובס' חסדי אבות סי' י"ג הביא הגאבד"ק קוטנא שליט"א מאדמו"ר סגור שליט"א, ע"ד ס' ביכורי יעקב דאסור ליטול ד' מינים בלי ברכות התורה, והעיר אי אסור בכלל לעשות מצוה בלי ברכת תורה ע"ש, ובהגר"א או"ח סי' מ"ז מבואר דקודם המצוה א"צ לברך ברכת התורה, ועי' או"ח סי' ח' ס"י דטלית קטן יוכל ללבוש קודם נטילה והרי מקיים מצות ציצית בלא ברכת התורה, ובהקדמת ס' אגלי טל כ' דבכל מצות יש בה חלק ללמוד וללמד, ואפ"ל דמצד ללמוד שבה מחויב בבה"ת, ומשו"ה נשים א"ח בבה"ת, אף אי נימא דעל מצות נמי מברכינן מה"ת, דאינהו ל"ה בחלק ללמוד וללמד, ועי' הקדמת ס' חמדת ישראל ח"א: בשו"ת חת"ס יו"ד סוס"י פ"א כ', בשבת בתוך החג יש להסיר הלולב לעת ערב ממים ע"י נכרי שלא יופסלו מטעם כבוש, ובפתחי תשובה יו"ד סי' פ"ז סקי"ט כ' דלא שמענו כבוש רק בדבר הראוי לאכילה, ועי' ב"י סי' תרמ"ה ד"ה כ' האוה"ח, דהדם וערבה ששלקן או כבשן לרפואה פסולין, ובקובץ יגדיל תורה קונטרס ט' סי' קל"ט כ' דט"ס בב"י וצ"ל כשרים, ועי' אורחות חיים החדש סי' תרמ"ח אות כ"ג, ובשד"ח מער' ל' כלל קמ"א אות ט"ו, שראה בכת"י אורחות חיים וכ' כמ"ש בב"י דפסול, וע"ע שו"ת כתב סופר סי' קכ"ב, וכ' דאינו פוסל מה שחוץ למים עש"ה, ובס' שערי שמחה שער ד' סי' ג': מה שקונים בהקפה ומשלמים אחר החג, עי' מחנה אפרים הל' קנין משיכה סי' ב', דלא יאות עבדין דכל כמה שלא נתן מעות הוי רק קנין דרבנן ובעינן לכם מן התורה, ועי' שואל ומשיב רביעאה ח"ג סי' כ"ט מה שהאריך בזה, ושו"ת בית יצחק או"ח סי' ק"ז אות ז' ושד"ח מערכת ארבעה מינים סי' ג', ומער' ל' סי' קמ"א אות כ"ד: אם קנה אתרוג הדר ובא א' וגזלו ונפסל בידו, אי מצי פטר נפשי' באתרוג כשר אבל אינו הדר כראשון האריכו בזה הפוסקים. ומקור הדבר הוא בב"ק (ע"ח:) הרי עלי עולה והפריש שור ובא א' וגנב אי מצי פטר נפשי' בכבש, עשו"ת מהר"ם מינץ סי' קי"ג, וחכם צבי סי' ק"כ, והביאם במשל"מ פט"ז ה"ז ממעשה הקרבנות ובאר היטב סי' תרנ"ו סק"ד. ופמ"ג שם ס"ק א' במש"ז, ושע"ת סק"ד. וע"ע בזה בשו"ת תפארת צבי סי' כ"ח, שמן רוקח ח"א סי' כ"ג, שו"ת בית שמואל אחרון הוספות בתשובה ה' מהחמדת שלמה ז"ל אריכות, ושו"ת מהר"ם שיק סי' שכ"ט, ושד"ח מער' ארבעה מינים סי' ג' אות כ"ג, ויש אריכות גדול בזה עש"ה: אתרוג של טבל, בכפת תמרים סוכה (ל"ד.) פוסל דטבל הוי מוקצה ואסור לטלטלו, ועי' בית מאיר סי' תרמ"ט, ושד"ח מערכת ל' סי' קמ"א אות ל"ד: אתרוג האסור (של ערלה או תרומה טמאה) אי מותר לבטלו. עי' פמ"ג יו"ד סי' צ"ט בשפ"ד סקי"א, ואו"ח סי' תרכ"ו במ"ז סק"ב, ובס' אבן שתי' סי' כ"ד, ובענין אי במצוה שייך אין מבטלין לכתחלה, וע"ע שד"ח מערכת ל' סי' קמ"א אות ל"ז, ומער' ארבעה מינים סי' א' אות י"ג: אתרוג האסור שנתערב ואינו ניכר, אי יש תקנה על ידי שיטול שניהם דקמי שמי' גלי' איזהו הכשר, ובשו"ת זית רענן ח"ב סי' ז' מחמיר, מאחר לדידן שניהם אסורים, ועתידים לשריפה אינו יוצא בהם, ועי' בזה בשד"ח מער' ל' סי' קמ"א אות ל"ח. ומער' ארבעה מינים סי' א', ובקובץ כנסת חכמי ישראל ריש סי' ס"ב – ובענין בל תוסיף כיון דמתכוון לצאת רק בהכשר, ובענין ב"ת אי פוסל המצוה, מרמב"ם פ"א הט"ו מציצית משמע דפוסל, וע"ע שו"ת דבר משה תנינא סי' צ"ו, וח"א סי' י"ז, בית יצחק יו"ד ח"ב סי' מ"ג אות ח', וסי' קל"ד אות י"א, ושו"ת שערי דעה ח"א סי' י"ב. נודע בשערים ח"ב או"ח סי' ב', ומה שהבאתי בפרדס יוסף משפטים (דף ר"נ.), עש"ה אריכות ובירור הדברים: אתרוג המונח תחת המטה, כיון שאינו ראוי לאכילה לא קרינן לכם, ובבינת אדם או"ה סי' ס"ג מיקל באוכלין חיין שתחת המטה, ובשם הגר"א ז"ל דה"ה אוכלין חיין כמו צונן, והכי משמע בב"ב (נ"ח.), ועי' פתחי תשובה יו"ד סי' קט"ז סק"ד וה'. והביא בשם שבות יעקב ח"ב סי' ק"ה דפשוט דרק אזהרה לכתחילה ולא פסול בדיעבד (וער"מ פי"ב ה"ה מהל' רוצח לא כ' רק תבשיל), גם בשו"ת עין יצחק סי' כ"ד נשאל בזה. ובאורחות חיים סי' תרמ"ט אות י' הביא מסקנת שו"ת בנין עולם סי' ל"ג דאם לא מצא אתרוג אחר יכול לצאת בו, וצ"ע אם יברך, וכתב אם הכין למצוה פשוט ששומר מצוה לא ידע דבר רע, וכ"כ בעקרי הד"ט סי' י"ט אות כ"ו – (ובשו"ת שם אריה יו"ד סי' י"חנשאל במים בשכונת מת אם כשרים לנטילת ידים, והשיב ספק בנט"י לקולא ובדיני המנהג לשפוך המים עי' ביו"ד סי' של"ט ס"ה וע"ש בבאה"ט ופת"ש, ובס' זכור לאברהם ח"ב הל' אבל אות כ"א, דאם נמצא מים בבית המת בשעת המיתה, אינו שולט מים בבתים אחרים, ועי' בזה בשו"ת בית שלמה ח"ב יו"ד סי' רי"ח): בשו"ת שערי דעה ח"ב סי' כ"ה נסתפק, בד' מינים אי בעינן ג"כ שיהי' ראוין לשבעה כמו סוכה או מצה (פסחים ל"ח.), מדכ' שבעת ימים שיהי' ראוי לשבעה, וה"נ כ' ושמחתם שבעה ימים, וביותר למאן דיליף לולב מסוכה לענין תעשה ולא מן העשוי (סוכה י"ב.), ונ"מ לאתרוג קטן שבימי החג יחסר מהשיעור, ובסוכה פסול (בדי"ג:) ירקות דלכי יבשו נפלו פסול לסכך וע"ש בריטב"א, וברכי יוסף סי' תרס"ה חילק דבלולב דמפסקי לילות מימים לא בעינן ראוי לשבעה דכל יומא מצוה באנפי נפשי', ועי' בזה בשע"ת סוס"י תרמ"ח דל"ש הך חילוק רק לענין הוקצה למצותי', אך אינו דומה לסכך אם עתיד להתייבש דנין ע"ש סופו, ואף שיוכלו לסכך בסכך אחר מ"מ אזלי' בתר אורחא דמילתא שמסככין פ"א שיהי' ראוי לז', משא"כ בזה שהרבה פעמים מניח אתרוג זה ולוקח אחר, וכיון דעתה יש כשיעור יוצא בו ע"ש, ועמ"ש בזה בשואל ומשיב חמישאה סי' נ"ג - ואתרוג במשכון אי מקרי לכם, עי' שער המלך פ"ה הכ"ה מאישות, ושו"ת תליתאה ח"א סי' קפ"ח, וחמישאה סי' נ"ד: וראיתי בקובץ וילקט יוסף תרס"ב סי' ו', רבים שואלים על ארבע המינים, שאלת חכם מארבעה בנים, אם אמת כי כל הארבע מינים אהובים וכולם ברורים, בכל זה האתרוג הוא ההדר שבהדורים, טעמו וריחו מאירים, למה נעשה ככה, על הלולב לעשות הברכה, ולא על האתרוג, אשר עליו נפשינו תערוג, אם יפגע איש את רעהו בבוקר, אותו דורש וחוקר על האתרוג ברכת? ולא שואל אותו את הלולב לקחת? יען כי האתרוג הוא העיקר, גם במחירו הוא היקר, לכן על נטילת האתרוג הי' לנו לברך, אף כי הלולב הוא הגדול והארוך, לא על הכמות על כי אתו שלשת מינים אגודים, כי אם על האיכות זה האתרוג שכולו מחמדים, גם השם אמר על שמואל כאשר ראה את אליאב, ולמשוח אותו למלך תאב, אל תבט אל מראהו ואל גובה קומתו, והשם יראה ללבב, (ש"א ט"ז ז') אך שמע נא קורא נעים פתרון החידה, מה שעלה לי במצודה, מוסר גדול טעון בברכה זו שתקנו חז"ל על ארבע מינים שאנו לוקחים באגודה, נבוא נא החברה, לבית מדרש לחכמינו שאמרו הלולב דומה לשדרה, ההדס דומה לעינים, והערבי נחל דומה לשפתים, האתרוג דומה ללב, מוסר זה רצו אותנו לאלף, אם נבוא לפני השם להתפלל, גבורותיו למלל, לברכו ולהלל, בשדרינו להשתחוות, עד שיתפקקו החוליות, עינינו לישא לשמים אליו להיות תליות, ושפתינו ידובבו לפני השם אשר הכל לפניו גלויות, ניחד עמהם גם הלב האבר הראשי שבאדם, הארבע אברים יחד לאחדים, כי תפלה בלי כוונת הלב כגוף בלא נשמה, ולמה יאמר עלינו היושב רמה, בשפתים כבדוני ולבם בל עמהם, אין אני חפץ בתפלותיהם, ועל רעיון זה כיונו חז"ל בברכה זו שתקנו על ארבע מינים, ודבריהם מאד נכונים, על נטילת לולב הברכה נאמר, הלואי שיהי' בכוונת הלב כי זה לבד המצוה גומר, והשאלה מיושב עתה כמין חומר, כי בכלל לולב גם האתרוג שרומז על הלב נכלל, והעיקר ברכה על האתרוג מתגולל, ועל כוונה זו נאחז יחד הארבע מינים לגמור בהן את ההלל: ערבה שאין בו טעם וריח, בפ' תשא (ל' ל"ד) ברש"י שם וכריתות (ו':), דחלבנה בין סימני קטרת ללמדנו באגודת תענותינו לצרף פושעי ישראל, ועפרד"י בא (צ"א.), אבל צ"ע שאין תפלת צדיקים רצוי' רק בעת שנמצא במקום רשעים זה נפלא מאד, ובתוספת ברכה כ', דאי' בזהר שמות (ב':) מה השושנים אלמלי קוצים אין שושנים מתקיימים, כך לולי רשעים אין הצדיקים ניכרים ע"ש, ואוסף נקרא בשם צבו"ר "צדיקים בינונים ורשעים", אבל ק' כיון שמין חלבנה מין גרוע ורק בא לרמז למאמר רז"ל, למה מנה הכתוב במספר שלישי (נטף שחלת וחלבנה) והי' די לחשבו באחרונה, אך בר"פ פנחס (כ"ה ט"ו) ראש אומות בית אב, כ' רש"י והוא ממד"ר כי הנמנה שלישי הוא גרוע, וניחא שנמנה חלבנה לשלישי וצ"ע מה שקורין לשלישי לרב בצבור, ומקורו בגיטין (ס'.), וי"ל דהשלישי בקריאה נחשב ראשון, יען כי כהן לוי נחשבים למערכה מיוחדת, אשר כבודם הוגדל בתורה לקדושים (ונקדשתי לכל דבר שבקדושה גיטין נט:), וכן הלוי, (עקב י' ח') הבדיל ה' את שבט לוי כו', ומה שקודמים הם לשלישי, אין זה מסבב שום פחיתת להבא אחריהם, והשלישי יחשב לראשון, ובענין ששי עי' פרד"י ח"ב (דף שכ"ו.),ומענין ערבה עי' דורש לציון דרוש י"א: ובס' הפרדס לרש"י ז"ל ה' סוכה סי' קצ"א אם ערבה גבוה מהלולב אינו יוצא י"ח, והוסיף כיון דהדס נגד בנ"א שיש בהם מעשים טובים, וערבה נגד בנ"א שאין בהם תורה ולא מעש"ט, אין להגביה ערבה והמגביהו עובר על דברי חכמים, וזה דבר חדש ואינו מובא בפוסקים ובס' עזרת ישראל כ' הטעם שחובטין ערבה בהיש"ר דבאומות הקודמים הי' הערבה נקדשת דעל ידה יהי' ברכה בתבואות ופירות, ובשנת בצורת היו נושקין הערבה ומתפללין אלי' שיהי' שנת שובע, וגם הרבה חוקרים אמרו שעם ערבי נקראו על שם ערבה, וזאת המחשבה המדומה הי' ג"כ במצרים, ולכן בחג האסיף כשבנ"י התפללו על גשם, הי' חובטים הערבה ומשליכים על הארץ, לשרש זאת שהערבה מקודשת להשפיע שובע וגשם, וגם ראיתי מה שאומרים בהושענות למען דעת כל עמי הארץ וכו', דבסוכות הקריבו ע' פרים כנגד ע' אומות, על זאת אנו פונים אליהם למען וכו', כי ה' הוא אלקים אין עוד, ואנו מאב אחד, והוא רוצה שיהי' שלום בעולם:
פסוק מב:בסוכות תשבו, בסוכה (כ"ח:) כעין תדורו, עי' בתוספת ברכה, להפעל "ישב" ב' הוראות. א' ישיבה ולא עמידה, ועלי יושב (ש"א א' ט'). ב' מנוחה ושלוה, תשבו בארץ גושן (ויגש מו ל"ד) וישב יהודה וישראל לבטח (מ"א ה' ח'), ובמגילה (כ"א.) אין ישיבה אלא עכבה שנ' ותשבו בקדש ימים רבים (דברים א' ט"ז), ושופטים (ה' ט"ז) למה ישבת בין המשפתים, שהכוונה למה נתעכבת, ובירמי' (ח' י"ד) על מה אנחנו יושבים, הכוונה על מה אנחנו מתעכבים, וחגי (א' ד') העת לכם לשבת בביתכם, כלו' העתה עת להתעכב בבית ובמו"נ ח"ג פמ"ג שהוא עת המנוחה והפנאי באספך שדה, ועוד שישיבה בסוכה אז אפשר לסבלה כי אין חום גדול, ולא מטר מצער, ועי' טוא"ח סי' תרכ"ה ורשב"ם כאן:
פסוק מב:שם) האורח לרבות הגרים סוכה (כ"ח:), עי' שמע שלמה בא, הק' דבסוכה ילפי' גרים מה"א דוהזרח, ורש"י כ' מישראל, וכן סותר עצמו מפ' בא וצ"ע, עפרד"י בא (פ"ג: וצ"ה:) ועמ"ש לעיל בזה בשם האב"נ ז"ל - ובס' הדרוש והעיון מביא מזקינו הבי"צ ז"ל וז"ל אם נזכה לסוכה של לויתן זה אך לדפנות דכ' תוס' שבת (ע"ג) ד"ה מפרק, דדג ל"ה גידולי קרקע, אך י"ל דסוכה של לויתן ל"ה רק לתענוג כרש"י סוכה (ב':) וסוכה תהי' לצל עכ"ל, ומ"ש בשם תוס', כ"כ גם רש"י בסוכה (י"א:) ד"ה כי, כל בהמה גידולי קרקע הן שמן הקרקע גדלים וניזונין, אבל דגים ומלח וכמיהין ופטרית לא גדולי קרקע נינהו וכו' וע"פ רש"י הנ"ל בסוכה, תהי' קו' בתוקפה דרש"י כ' שם דלכן אין מסככין גם בעורות של בהמות, דנהי דגידולי הארץ איקרי על שם שהארץ מגדלתן במרעה ופרנסה, אבל גידולים מן הארץ לא איקרי אלא דבר הצומח מן הקרקע ולא בהמות, הרי שאין מסככין גם בעור של בהמה אף דהוי גידולי קרקע, כיון דל"ה גידולו מן הארץ, ולסכך בעינן שיהי' גידולו מן הארץ, ומש"כ שאין לסכך בעור של דג, שאפי' גידולי קרקע ל"ה, וק' איפוא איך יהי' יוצאין לעת"ל בסוכה מעורו של לויתן, וע"כ דתרוויי' רק לדפנות ולא לסכך: אך מגמ' משמע דגם הסכך יהי' מעורו של לויתן, בב"ב (ע"ה.) עתיד ה' לעשות סוכה לצדיקים מעורו של לויתן, זכה עושין לו סוכה לא זכה עושין לו צלצל, ופרש"י דסוכה היינו גם מלמעלה וד' דפנות, וצלצל היינו סיכוך בלא מחיצות ומשמע דהסכך יהי' לכולם מעור לויתן, וכן בדפנות יהי' דהזוכה יהי' דפנות מלויתן ושאינו זוכה לא, וע"כ הסברא כתי' הב' מבי"צ הנ"ל, דהסוכה לעת"ל יהי' רק לתענוג כרש"י סוכה (ב':), אך ממהרש"א ב"ב משמע דבסוכה לעת"ל תהי' סוכה של מצוה ע"ש:
פסוק מג:למען ידעו וגו' והק' למה עושים סוכות בתשרי נגד היקף ענני הכבוד, הי' ראוי לעשותו בניסן שהי' תחלת היקף עננים, עי' טור סי' תרכ"ה, והחי' הרי"מ ז"ל תי' דבסוכה כ' "למען ידעו", לסוכה צריך דעת, וכל שנה שמלאים בחטאים, ואין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות סוטה (ג'.), ובזהר ח"א (דף קכ"א.) א"א עושה עבירה אלא מי שהוא גולם ולא אדם, ממילא הוא "חסר דעת" ולא יוכל לקיים מצות סוכה, ורק לאחר ר"ה ויו"כ שנמחלו עונות, אז ישיג דעת אמתי ואז זמן למצות סוכה וזה הטעם המצטער פטור מן הסוכה (סוכה כה:), כשיש לאדם צער ח"ו וחסר לו ישיבת הדעת, ממילא א"י לקיים המצוה שאמרה תורה "למען ידעו" - ובשש"ק ח"ה (דף נ"ט:) הביא מהה"צ מביאלא ז"ל דק' דהול"ל למען תזכור אשר הוצאתי ממצרים כמו בכל המצות, וי"ל דז' ימי סוכות ז' מדות, ומזה יבא לבחינת דעת ובא לרמז זה למען ידעו, וע"ע בתולדות נח דרוש י"א: והגר"א ז"ל אמר דאחר חטא עגל נלקחו ענני כבוד (כתשא ל"ב כ"ח) "וירא משה את העם כי פרוע הוא" שנפרעו ונתגלו מענני הכבוד, וכשהשי"ת נתרצה להם י' ימים בתשרי נאמר סלחתי כדבריך, ונצטוו לעשות משכן וענני הכבוד ובאו לחזרה, וממחרת יו"כ י"א תשרי אמר משה לבנ"י להביא נדבות למשכן, ובמשך ב' ימים הביאו הנדבות, והם הביאו אליו בבקר בבקר לשני בקרים י"ב י"ג תשרי, י"ד תשרי חכמי לב לקחו הנדבות ממשה, וט"ו תשרי התחילו לעסוק במלאכת המשכן, ואז חזרו ענני הכבוד, ממילא ט"ו בתשרי זמן העיקרי מן סוכות ענני הכבוד, ועי' בהכתב והקבלה - ואי לעשות סוכה ברה"ר עמ"ש בפ' צו (ו' י"ח): בסוכה (כ"ח:) הי' גשמים יורדים כו', משל לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון של מים על פניו, ואמר הגר"א ז"ל, בר"ה ויו"כ ימי דין ואחריהם ימי החג בלולב וסוכה, והם ימי רחמים להמתיק הדינים ע"י המצות, וברדת גשמים המבטלים מצות סוכה, עד נאמן שה' אינו רוצה להמתיק הדינים, ומזיגה הוא עירוב מים ביין להמתיק חריפתו, וזה המשל לעבד שבא למזוג הכוס, לבטל חריפתו, והאדון ששפך המים הלאה, וזהו ושפך לו קיתון של מים על פניו, ר"ל שאינו רוצה בהמזיגה ובס' דבש השדה אות קפ"ז על פניו על פנימיות, שלא עשינו מצות סוכה באמתיות פנימיות בא עלינו גשם - ועי"ל על פנים זועפת שלכם דאין להתעצב בזה אם רצון הבורא בכך נקבלנו בשמחה - עי"ל על פני הדור שהמה מחויבים בדבר הזה. שבא הגשם - ובאו"ח סי' תרל"ט סק"ז כל הפטור ועושה נקרא הדיוט, ועי' שטמ"ק ב"ק (פ"ז.) ד"ה גדול המצווה בשם מאירי, הא דפטור ועושה נקרא הדיוט רק בדבר שאינו יוצא ממנו שכל או מוסר או סלסול או הבנות הלב ועושה ממנו על עצמו מצוה עכ"ל, בזה יתורץ הרבה קושיית, ועפרד"י יתרו (קנ"ג:) בזה ואי' מאא"ז הה"ק ר"ר פישעלע מסטריקוב ז"ל, שישב ואמר ארצה להיות הדיוט ולישב בסוכה, והה"צ מאיזביצע ז"ל אמר הטעם דפטור משום מצטער, וכשישראל יש לו צער יותר ממה שאינו יושב בסוכה, ממילא מחויב בסוכה, וע"ס בית יעקב: בסוכה (כ"ז.) רא"א י"ד סעודות חייב לאכול בסוכה א' ביום וא' בלילה וק' דהי' להתחיל א' בלילה וא' ביום דסעודה ראשונה בלילה, ועו"ק דאי אפשר ז' ימי סוכות בלי שבת וחייב עוד בסעודה ג', וכה"ק בפנ"י דט"ו סעודות הוי, וכ' ביש סדר למשנה דבסעודה א' לא מיירי, דחייב לאכול אפי' לחכמים בגמ' שם, אלא רק מאותן סעודות דאינן חיוב כ"כ ופטור אם ירדו גשמים, משא"כ סעודה א' חייב אפי' ירדו גשמים ע"ש, והוי שפיר י"ד סעודות עם שלש סעודות, ושפיר נקט א' ביום וא' בלילה דמי"ד סעודות הוי ראשונה ביום, ולפ"ז א"ש מג"א סי' תקכ"ט סק"ה אהא דביו"ט אין אוכלין סעודה ג' וכן משמע בסוכה פ"ב ע"ש, ודאי כוונתו דאם יתחייב לאכול סעודה ג' ביו"ט א"כ אכתי איכא ט"ו סעודות, א"ו דביו"ט רק ב' סעודות, ובקו' הנ"ל עמ"ש במחצית השקל שם, ובס' הקובץ על הרמב"ם הל' שבת פ"ל ה"ט, ובביאורים לחת"ס ביצה (דט"ו:): ועפרד"י ח"ב בהערות אדמו"ר מגור שליט"א אות ד', בענין אם בונה סוכה בשאר ימות השנה אי מצוה קעביד, או דרק חביבה מצוה בשעתה, ובואתחנן (ד' מ"א) אז יבדיל משה, מצוה הבאה אל תחמיצנה ע"ש, בסוכה (מ"ו.) עושה סוכה מברך שהחיינו נכנס לישב בה אומר אקב"ו לישב בסוכה, ובירושלמי פ' הרואה עושה סוכה לעצמו מברך ואומר אקב"ו לעשות סוכה לאחרים לעשות סוכה לשמו ע"ש, א"כ לירו' יש מצוה בעשיית סוכה ע"ש, ועי' אב"נ או"ח סי' תנ"ט מן אות י', וחלקת יואב או"ח סוס"י כ"ז ולא הביאו ירו' הנ"ל, ועי' הגהות חשק שלמה בנובי"ת יו"ד עמוד כ"ד מ"ש בזה, ושו"ת חבלים בנעימים חלק ג' סימן א', ושו"ת מנחת אליעזר הובא בריש ס' מנחת עומר, והרב מגאלין שליט"א הערני לזה, ואולי יש לברך גם אם עושה הסוכה שלא בזמנו וצ"ע, ועמש"ל בפ' בחקותי (כ"ו כ"א): ושמעתי עוד בשם מרן מגור שליט"א למה בפ' ראה לא נכתב שמיני עצרת, כי אי' בספרים שג' רגלים הם כנגד אברהם יצחק ויעקב, ושמ"ע רגל בפני עצמו הוא כנגד משה, ולא יאות שיכתב משה בעצמו רגל שהוא בעבורו:
פסוק מד:את מועדי ה', עפרד"י בא (פ"א:) ובפסחים (ע"ז.) ר"ח נקרא מועד, מדאמר אביי תמוז דההוא שתא מלויי מליוה דכ' קרא עלי מועד, ועפרש"י, ובפירושו על ע"י ביאר דחדש חסר הבא אחר חדש מלא עושין ב' ימים ר"ח, והיינו קרא עלי. מועד שניתוסף אז מועד חדש, ותמוה דשי' רש"י בב"מ (נ"ט:) שבזמן שקדשו ע"פ ראי' לא עשו כלל ב' ימים ר"ח אף בחודש מעובר, וכ"כ שלטי גבורים סופ"ק דר"ה, וא כ אף אם מלויי לתמוז עדיין אין כאן מועד חדש, והגר"י ראזין מדווינסק ז"ל תי' שאף שלא היו עושים את ל' ר"ח מ"מ היו עושים סעודה לעיבור החדש, וע' בסנהד' (ע':) ועי' בספרו צפנת פענח הל' קדה"ח, שפי' ירושלמי תענית פ"ד ה"ה, שלמד שעושין ב' ימים מויהי ממחרת החדש השני גבי שאול, שר"ל שקאי על סעודת העבור והסעודה השני' הי' בשביל ר"ח, וזה ר"ל מועד ג"כ, וע"ע תענית (י"ח.) לא נצרכה אלא לחדש מעובר ע"ש, וראיתי עוד שאין הכוונה כפרש"י שבע"י, אלא שכונת הגמ' הוא ביום ל"א שהי' ראוי להיות יום חול עשאוהו ליום מועד ור"ח, אך זה דוחק, ולשון רש"י בפסחים משמע כרש"י שבע"י, וביע"ד ח"ב די"א הביא שבזמן שהיו ישראל במדבר לא היו מקדשין ע"פ ראי', כי הענן הי' מכסה את הלבנה ולא הי' נראה והיו מקדשין ע"פ החשבון כמו בזה"ז, ועי' ס' הדורות ב"א תפ"ח, שכ"כ הבחיי בשם ר"ח ע"ש, וא"כ א"ש דמאותו טעם עצמו שאינו עושים ב' ימים ר"ח, מפני שאם הי' ע"פ ראי' הי' אפשר שיהי' ביום ל' ר"ח, מה"ט גופי' עשו גם במדבר ב' ימים ר"ח, ועי' המודיע שנת תר"ע ט"ז: