א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם מוֹעֲדֵ֣י יְהוָ֔ה אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם מִקְרָאֵ֣י קֹ֑דֶשׁ אֵ֥לֶּה הֵ֖ם מוֹעֲדָֽי׃ ג שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֮ תֵּעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ כָּל־מְלָאכָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ שַׁבָּ֥ת הִוא֙ לַֽיהוָ֔ה בְּכֹ֖ל מֽוֹשְׁבֹתֵיכֶֽם׃ ד אֵ֚לֶּה מוֹעֲדֵ֣י יְהוָ֔ה מִקְרָאֵ֖י קֹ֑דֶשׁ אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם בְּמוֹעֲדָֽם׃ ה בַּחֹ֣דֶשׁ הָרִאשׁ֗וֹן בְּאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר לַחֹ֖דֶשׁ בֵּ֣ין הָעַרְבָּ֑יִם פֶּ֖סַח לַיהוָֽה׃ ו וּבַחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֔ה חַ֥ג הַמַּצּ֖וֹת לַיהוָ֑ה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים מַצּ֥וֹת תֹּאכֵֽלוּ׃ ז בַּיּוֹם֙ הָֽרִאשׁ֔וֹן מִקְרָא־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃ ח וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֛ה לַיהוָ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בַּיּ֤וֹם הַשְּׁבִיעִי֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃ ט וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ י דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ נֹתֵ֣ן לָכֶ֔ם וּקְצַרְתֶּ֖ם אֶת־קְצִירָ֑הּ וַהֲבֵאתֶ֥ם אֶת־עֹ֛מֶר רֵאשִׁ֥ית קְצִירְכֶ֖ם אֶל־הַכֹּהֵֽן׃ יא וְהֵנִ֧יף אֶת־הָעֹ֛מֶר לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לִֽרְצֹנְכֶ֑ם מִֽמָּחֳרַת֙ הַשַּׁבָּ֔ת יְנִיפֶ֖נּוּ הַכֹּהֵֽן׃ יב וַעֲשִׂיתֶ֕ם בְּי֥וֹם הֲנִֽיפְכֶ֖ם אֶת־הָעֹ֑מֶר כֶּ֣בֶשׂ תָּמִ֧ים בֶּן־שְׁנָת֛וֹ לְעֹלָ֖ה לַיהוָֽה׃ יג וּמִנְחָתוֹ֩ שְׁנֵ֨י עֶשְׂרֹנִ֜ים סֹ֣לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֛מֶן אִשֶּׁ֥ה לַיהוָ֖ה רֵ֣יחַ נִיחֹ֑חַ וְנִסְכֹּ֥ה יַ֖יִן רְבִיעִ֥ת הַהִֽין׃ יד וְלֶחֶם֩ וְקָלִ֨י וְכַרְמֶ֜ל לֹ֣א תֹֽאכְל֗וּ עַד־עֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה עַ֚ד הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־קָרְבַּ֖ן אֱלֹהֵיכֶ֑ם חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל מֹשְׁבֹֽתֵיכֶֽם׃ טו וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙ מִמָּחֳרַ֣ת הַשַּׁבָּ֔ת מִיּוֹם֙ הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־עֹ֖מֶר הַתְּנוּפָ֑ה שֶׁ֥בַע שַׁבָּת֖וֹת תְּמִימֹ֥ת תִּהְיֶֽינָה׃ טז עַ֣ד מִֽמָּחֳרַ֤ת הַשַּׁבָּת֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תִּסְפְּר֖וּ חֲמִשִּׁ֣ים י֑וֹם וְהִקְרַבְתֶּ֛ם מִנְחָ֥ה חֲדָשָׁ֖ה לַיהוָֽה׃ יז מִמּוֹשְׁבֹ֨תֵיכֶ֜ם תָּבִ֣יאּוּ ׀ לֶ֣חֶם תְּנוּפָ֗ה שְׁ֚תַּיִם שְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֔ים סֹ֣לֶת תִּהְיֶ֔ינָה חָמֵ֖ץ תֵּאָפֶ֑ינָה בִּכּוּרִ֖ים לַֽיהוָֽה׃ יח וְהִקְרַבְתֶּ֣ם עַל־הַלֶּ֗חֶם שִׁבְעַ֨ת כְּבָשִׂ֤ים תְּמִימִם֙ בְּנֵ֣י שָׁנָ֔ה וּפַ֧ר בֶּן־בָּקָ֛ר אֶחָ֖ד וְאֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם יִהְי֤וּ עֹלָה֙ לַֽיהוָ֔ה וּמִנְחָתָם֙ וְנִסְכֵּיהֶ֔ם אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַיהוָֽה׃ יט וַעֲשִׂיתֶ֛ם שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּ֑את וּשְׁנֵ֧י כְבָשִׂ֛ים בְּנֵ֥י שָׁנָ֖ה לְזֶ֥בַח שְׁלָמִֽים׃ כ וְהֵנִ֣יף הַכֹּהֵ֣ן ׀ אֹתָ֡ם עַל֩ לֶ֨חֶם הַבִּכּוּרִ֤ים תְּנוּפָה֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה עַל־שְׁנֵ֖י כְּבָשִׂ֑ים קֹ֛דֶשׁ יִהְי֥וּ לַיהוָ֖ה לַכֹּהֵֽן׃ כא וּקְרָאתֶ֞ם בְּעֶ֣צֶם ׀ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֛ם בְּכָל־מוֹשְׁבֹ֥תֵיכֶ֖ם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם׃ כב וּֽבְקֻצְרְכֶ֞ם אֶת־קְצִ֣יר אַרְצְכֶ֗ם לֹֽא־תְכַלֶּ֞ה פְּאַ֤ת שָֽׂדְךָ֙ בְּקֻצְרֶ֔ךָ וְלֶ֥קֶט קְצִירְךָ֖ לֹ֣א תְלַקֵּ֑ט לֶֽעָנִ֤י וְלַגֵּר֙ תַּעֲזֹ֣ב אֹתָ֔ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ כג וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ כד דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר בַּחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ יִהְיֶ֤ה לָכֶם֙ שַׁבָּת֔וֹן זִכְר֥וֹן תְּרוּעָ֖ה מִקְרָא־קֹֽדֶשׁ׃ כה כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֖ה לַיהוָֽה׃ כו וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ כז אַ֡ךְ בֶּעָשׂ֣וֹר לַחֹדֶשׁ֩ הַשְּׁבִיעִ֨י הַזֶּ֜ה י֧וֹם הַכִּפֻּרִ֣ים ה֗וּא מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֖ה לַיהוָֽה׃ כח וְכָל־מְלָאכָה֙ לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּ֣י י֤וֹם כִּפֻּרִים֙ ה֔וּא לְכַפֵּ֣ר עֲלֵיכֶ֔ם לִפְנֵ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ כט כִּ֤י כָל־הַנֶּ֙פֶשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־תְעֻנֶּ֔ה בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וְנִכְרְתָ֖ה מֵֽעַמֶּֽיהָ׃ ל וְכָל־הַנֶּ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֤ר תַּעֲשֶׂה֙ כָּל־מְלָאכָ֔ה בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וְהַֽאֲבַדְתִּ֛י אֶת־הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽהּ׃ לא כָּל־מְלָאכָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל מֹֽשְׁבֹֽתֵיכֶֽם׃ לב שַׁבַּ֨ת שַׁבָּת֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם בְּתִשְׁעָ֤ה לַחֹ֙דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב מֵעֶ֣רֶב עַד־עֶ֔רֶב תִּשְׁבְּת֖וּ שַׁבַּתְּכֶֽם׃ לג וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ לד דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר בַּחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֜ר י֗וֹם לַחֹ֤דֶשׁ הַשְּׁבִיעִי֙ הַזֶּ֔ה חַ֧ג הַסֻּכּ֛וֹת שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים לַיהֹוָֽה׃ לה בַּיּ֥וֹם הָרִאשׁ֖וֹן מִקְרָא־קֹ֑דֶשׁ כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃ לו שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים תַּקְרִ֥יבוּ אִשֶּׁ֖ה לַיהוָ֑ה בַּיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֡י מִקְרָא־קֹדֶשׁ֩ יִהְיֶ֨ה לָכֶ֜ם וְהִקְרַבְתֶּ֨ם אִשֶּׁ֤ה לַֽיהוָה֙ עֲצֶ֣רֶת הִ֔וא כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃ לז אֵ֚לֶּה מוֹעֲדֵ֣י יְהוָ֔ה אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם מִקְרָאֵ֣י קֹ֑דֶשׁ לְהַקְרִ֨יב אִשֶּׁ֜ה לַיהוָ֗ה עֹלָ֧ה וּמִנְחָ֛ה זֶ֥בַח וּנְסָכִ֖ים דְּבַר־י֥וֹם בְּיוֹמֽוֹ׃ לח מִלְּבַ֖ד שַׁבְּתֹ֣ת יְּהוָ֑ה וּמִלְּבַ֣ד מַתְּנֽוֹתֵיכֶ֗ם וּמִלְּבַ֤ד כָּל־נִדְרֵיכֶם֙ וּמִלְּבַד֙ כָּל־נִדְב֣וֹתֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר תִּתְּנ֖וּ לַיהוָֽה׃ לט אַ֡ךְ בַּחֲמִשָּׁה֩ עָשָׂ֨ר י֜וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֗י בְּאָסְפְּכֶם֙ אֶת־תְּבוּאַ֣ת הָאָ֔רֶץ תָּחֹ֥גּוּ אֶת־חַג־יְהוָ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בַּיּ֤וֹם הָֽרִאשׁוֹן֙ שַׁבָּת֔וֹן וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁמִינִ֖י שַׁבָּתֽוֹן׃ מ וּלְקַחְתֶּ֨ם לָכֶ֜ם בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֗וֹן פְּרִ֨י עֵ֤ץ הָדָר֙ כַּפֹּ֣ת תְּמָרִ֔ים וַעֲנַ֥ף עֵץ־עָבֹ֖ת וְעַרְבֵי־נָ֑חַל וּשְׂמַחְתֶּ֗ם לִפְנֵ֛י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃ מא וְחַגֹּתֶ֤ם אֹתוֹ֙ חַ֣ג לַֽיהוָ֔ה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים בַּשָּׁנָ֑ה חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בַּחֹ֥דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֖י תָּחֹ֥גּוּ אֹתֽוֹ׃ מב בַּסֻּכֹּ֥ת תֵּשְׁב֖וּ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים כָּל־הָֽאֶזְרָח֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל יֵשְׁב֖וּ בַּסֻּכֹּֽת׃ מג לְמַעַן֮ יֵדְע֣וּ דֹרֹֽתֵיכֶם֒ כִּ֣י בַסֻּכּ֗וֹת הוֹשַׁ֙בְתִּי֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּהוֹצִיאִ֥י אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ מד וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אֶת־מֹעֲדֵ֖י יְהוָ֑ה אֶל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

תפארת יהונתן

יהונתן אייבשיץ

פסוק ב:
דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי ששת ימים תעשה מלאכה וגו'. עד כאן דבר אל הכהנים משא"כ ענין קביעות המועדים ועיבור השנה לא תדבר אלא לבני ישראל וכדאיתא בש"ס אין מושיבין כהן בעיבור השנים וק"ל:
פסוק ב:
אשר תקראו אותם מקראי קודש. ודרשו חז"ל אתם אפילו מזידין שאין הקדוש ב"ה מקדש החודש מלמעלה עד שקדשו ב"ד למטה וכתב הרא"ה בבדק הבית ריש נדה מעניינים המופלאים והשגחת אלהי בקביעות הוסת באשה למשל האשה קבעה וסת בט"ו לחודש כשיגיע ט"ו לחודש תראה אע"ג דסתם וסת מל' יום לל' יום אפ"ה כשעברו ב"ד את החודש והוי ט"ו בחודש יום ל"א לראותה לא תראה ביום י"ד בחודש רק ביום ט"ו אמנם לכאורה כל זה שייך במועדים מ"מ עדיין קשה המשך הכתובים אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת גבי שבת איך שייך קביעות חכמים אך נראה דלק"מ דמ"מ גם שבת תליא בקביעת חכמים באופן כשיעברו החודש או השנה ומתוך כך חל ר"ה או יה"כ בשבת וקרבנות צבור דוחין את השבת וא"כ ע"י קביעתם את השבת ליכא למיחש לזה ורשות נתונה להם ויש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה אמנם הנ"מ הוא בין שבת לשאר המועדים שבת הוא לה' בכל מושבותיכם בכל מקום שאתם יושבים משא"כ שאר המועדים לפעמים לא הגיעו שלוחים לשם וכדאית' במסכת ר"ה ודוק:
פסוק י:
דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן והניף את העומר לפני ה' לרצונכם ממחרת השבת יניפנו הכהן. הנה יש להבין אנו מתפללים בראש השנה ועל המדינות בו יאמר איזו לרעב ואיזו לשובע ולכאורה זה נגד מתניתין דמסכת ר"ה דבפסח נידונין על התבואה אמנם האמת הוא כך דבא"י ר"ה הוא פסח על התבואה אבל בשאר ארצות נידונים בר"ה על התבואה וזה מה שאנו אומרים ועל המדינות בו יאמר ודוק וזה גופא היה טענתם של חרטומי מצרים שסיפר להם פרעה חלומו ואין פותר אותם לפרעה וכמו שפירש רש"י שלא היה לו קורת רוח בפתרונם שהיו אומרים לו שבע בנות אתה מוליד שבע בנות אתה קובר אשר לכאורה יפלא איך כולי האי רחקו לשונם מדבר אמת והלא יותר מסתבר להשבע פרות רועים וכן שבע שבלים מורה על ענין שובע ורזון אבל למה שכתבתי לעיל נכון הוא ע"פ דאיתא במסכת ר"ה בר"ה יצא יוסף מבית אסורים והחרטומים חשבו בלבם דזה רחוק שיהיה יורה כעת ענין מהרעב והשובע דאין זה זמנו דהא בפסח נדונים על התבואה אבל יוסף ידע האמת שבשאר ארצות ר"ה זמן הדין על התבואה וא"כ שפיר אמר את אשר ה' עושה הראה לפרעה וא"כ כיון דבא"י בפסח נדונין על התבואה ולכך ממחרת השבת יניפנו הכהן מנחת העומר והוא ממחרת הפסח ולכך חדש אינו נוהג אלא בא"י ודוק היטב והנה הא דמביאין עומר בשני לפסח ולא ביום הראשון של פסח דאז נדונין על התבואה הטעם הוא כמ"ש האר"י ז"ל בי"ט דר"ה דבי"ט ראשון די לנפשות ובשני דין לגופות וכן הדבר כאן בתבואה דאי לך דבר שאין בו רוחני כדכתיב לא על הלחם לבד יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם היינו הרוחני שבלחם ויהיה התבואה ביום ראשון של פסח נדון על הרוחני וביום השני על הגשמי ענין בהמה ולכך עומר מן השעורים מאכל וענין בהמה וידוע דביום השבת נשפע השפע לכל רוחני וזהו שבת וינפש ולכך נקרא יום ראשון דפסח שבת כי בו נשפע לרוחני שבתבואה כמו שבת ענין רוחני וגם נקרא יום ראשון דפסח שבת כי כל המועדים ושבת הכל מכח ביטול מלאכה ופדיון מעבודת מצרים וזה היה בשבת בא' דפסח ולכך עיקר שם שבת ל' שביתה ממלאכה חל על ראשון דפסח והנה עומר בא מן השעורים ודבר זה אינו מפורש בקרא ובודאי לית לן מידי דלא רמיזי באורייתא אבל באמת נרמז דבר זה בקרא דכתיב והבאתם את עומר ראשית קצירכם והיינו העומר כי הוא תמיד ראשית קציר והשעורים. מתבכרין בראשונה והטעם שיהיה מן השעורים כי החיצונים מתדבקין תמיד בדבר ראשית כמו שמצינו בבכורים במצרים וכן עדיין צריכין הבכורים ופטרי חמור פדיון וראשית הגז וכל הענינים והשעורים הוא אביב וראשית התבואה וזהו מ"ש משה והפשתה והשעורה נוכתה כי השעורה אביב והחטה והכסמת לא נכו כי אפילות הנה כלומר מתוך כך השעורה נכה ושלט בו המכה בהיות שהוא אביב משא"כ החטה וא"כ במה שאמר הכתוב ראשית קצירכם מורה על השעורים ודוק והיותו ראשית יש לחיצונים בו אחיזה ולכך קרב והניף את העומר לפני ה' לרצונכם כלומר רצונכם תקריבו הוא רצון המותרות והתנופה הוא לרומם המעשים האלהיים על הגופיים ולשבר התאוה והחמדה רק להתדבק במדות ההסתפקות כפי צורך ההכרחי לכן עומר זה הוא רק עשרון כשיעור מאכל אדם ולא יותר:
פסוק יא:
ממחרת השבת יניפנו הכהן. מלבד האמור למעלה יש עוד רמז נפלא ועמוק שבא דווקא ממחרת הפסח ויבואר טעם הספירה מ"ט יום דהענין הוא בהיות דהשם יתעלה שעה למנחת הבל שהביא מבכורות צאנו ולקין שהביא מפרי האדמה לא שעה כי קין הביא שתי לחם והמה לכהן והוא לא היה כהן אך הבל הוא היה כה"ג וקין אמר שהוא כהן ולכך עמד על הבל והרגו ואיתא כל שנותיו לא היה אלא מפסח עד עצרת ובהיות שקין חזר בתשובה גזר ה' כל הורג קין שבעתיים יוקם כי זה הענין בעצמו במספר שבע הוא כלול משבעה שבועיות ונתן לו ה' אות הוא אות וא"ו פי' התורה דהיינו התיקון יהיה בנתינת התורה חטאו נמחק ע"י תשובה והגלות בנע ונד והוא טלטול בגימטריא ע"ח והוא לחם שהוא בגימטריא ע"ח כי מאז לא זכה לשתי הלחם והם שני פעמים ט"ל אך ע"י התורה הותר אז לחם אבל כל זמן שהיו במדבר לא זכו אלא לטל השמים ומזה הטעם לא היו יכולים לאכול חמץ בצאתם ממצרים עד שספרו מ"ט יום נגד השבעתיים לכפר על מעשה קין ואז זכו לאות הזה כי אמרות ה' טהורות מזוקק שבעתים והם המ"ט פנים לתורה ע"כ צריכין למנות יומי ושבועי לכן בעצרת הקריבו שתי הלחם והיה מחמץ כי אז נתבטל היצה"ר והתורה נקרא חרות משל למלכא דהוי ליה בר יחידא וכו' שהביא הזוהר הקדוש פ' תצוה וידוע דלולא שהיו חוטאים במדבר זכו לכנוס תיכף לא"י וא"כ עם כל זה עד שבאו לא"י לא זכו ללחם שהם שני פעמים טל רק נזונים במן שהוא חד טל מן השמים אבל בכניסתם לארץ זכו לזה ולכן צותה התורה לספור מ"ט יום ממחרת השבת עד העצרת שהם שנותיו של הבל יומי ושבועי כי השבעה מוכללים משבעה לכן כל יום ויום משבעת ימי הפסח נכלל משבעה שהוא שבוע אחד וזה מ"ש הכתוב כאן ממחרת השבת כלו' למחרתו של שבוע אחד שהוא יום ב' של פסח יניפנו הכהן ובהיות כי היה הפלפול בקין עם הבל בשביל תאומה יתירה ע"כ אשה נקראת לחם דכתיב את הלחם אשר הוא אוכל קראן לו ויאכל לחם לכך היו שני לחמים ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם דהנה הבל הביא כבשים ולכך יניף את הלחם על הכבשים כי בטל הלחם לגבי הכבשים ולחם ניתנה לאכילה ולא להקרבה ולכך לא שעה ה' לקרבן קין כי אם להבל שהביא ב' בכורות צאנו והם להקרבה והנה המרגלים הוציאו דבת הארץ באמרם ארץ אוכלת יושביה היא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות ויש להבין דהא שקרא לא קאי ומילתא דעבידי לגלויי לא משקרי אינשי ועוד מה ראו על ככה לשקר ועוד דדבריהם סותרים זה את זה דתחלה היו אומרים ארץ אוכלת יושביה ואח"כ אומרים וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות אדרבה ארץ המגדלת אנשים גבורים ואנשי מדות בני ענק אינה ארץ משכלת ויותר קשה הלא מתחלה אמרו ארץ זבת חלב ודבש וזה פריה אבל האמת בדבר ההוא הוא דאויר של א"י הוא כבד בטבע ומימיה ופירותיה עבים וכבדים ויגדלו גידול רב ולא יסבלו אותו בני אדם ממוצעי המזג הבינונים זולת הענקים אנשי מדות גבורי כח החזקים בטבעם ולכך מגדלת אנשים גובה קומה וממיתה שאר בני אדם חלושי כח ואם כן לפי דעתם לא היה בפיהם דבר שקר צדקו בדבריהם מאחר שמגדלת פירות גדולים וגסים כאלו זבת חלב ודבש ומתוך כך ארץ אוכלת יושביה והא ראיה כל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות וענקים ולא זולתם כי ראינו בכל מקום שבאנו לשם מצאנו קוברים מתיהם הבינונים וכמ"ש רש"י ובכל זאת א"י היא ארץ אשר עיני ה' בה מראשית השנה ועד אחרית השנה וע"י השגחה פרטית אדרבה למען יאריכון ימיך על האדמה כתיב כשעושין ישראל רצונו של מקום ואינם עושין כמעשה ארץ מצרים והגוי אשר גרש בפניהם וגדורין מן העריות וזה מה שהיה מתפלל כה"ג לברכה לא לקללה כלומר שלא יהיה אותו ברכה שנתברך בא"י ח"ו לקללה וכן לחיים ולא למות וק"ל היוצא מזה שבאמת תבואת א"י קשה מאוד ובפרטות לשטופי זמה כמעשה כנענים ולכך המיתה כל יושביה הבינונים והנה כשיצאו ישראל ממצרים היו האומות אומרים אם בגופן היו שולטין כל שכן בנשותיהן ולכך צוה ה' למשה לבדקן במים מרים כסוטה ויורהו ה' עץ וישלך אל המים ועץ היה השם כתוב כמ"ש התוס' כמו מי סוטה שהיה השם כתוב על המגילה ובהיות ששבטי י"ה עדות לישראל ולא נמצא בהם עבירה ונקוי מעון ולכך וימתקו המים ויהפך ה' את הקללה לברכה וכן היה הענין במצרים שהיו כורכים פסח מצה ומרור כי פסחא אותיות חספא דכתיב והשקה בכלי חרס וכן צריך ליתן דבר מר לתוך המים כמבואר בגמרא מרור כמשמעו מצה זו השם שהיה ג"כ לבדיקה טרם בואם לא"י כדי שלא יהיה להם ח"ו ארץ משכלת וכנ"ל ובהיות כן כל שנה ושנה יש לחוש שנשתנו לגריעותא ושמא אינם גדורים בעריות ויהיה התבואה חדשה למארה בתוך ביתם ולכך צוה הקב"ה להביא מנחת שעורים כמו גבי סוטה מנחת קנאות להקריב לה' וזה מ"ש הכתוב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה לאחר הקרבה ודוק היטב ולכך והניף הכהן כמו סוטה והובא אל הכהן:
פסוק טו:
וספרתם לכם ממחרת השבת וגו' שבע שבתות תמימות תהיינה. ואיתא במדרש אימתי הם תמימות כשעושין רצונו של מקום וצריך ביאור ונראה לבאר ע"פ מה דאיתא במסכת מנחות אע"ג דנקצר ביום פסול מ"מ אם נקצר בלילה ונטמא קוצרין ביום ולכאורה יש לדקדק הלא זה מעשרה נסים שהיה בבהמ"ק שלא נמצא פסול בעומר רק י"ל דזה כשישראל טובים הם ועושין רצונו של מקום וראוים לנסים ואז לא היה פסול בעומר משא"כ בלא"ה והשתא ניחא אימתי תמימות כשעושין רצונו של מקום ואז לא מצינו שיהיה פסול בעומר וא"כ קוצרין בלילה והוי שפיר ז' שבתות תמימות משא"כ כשאינם עושין רצונו של מקום כשנטמא העומר קוצרין ביום ולא הוי תמימות:
פסוק טז:
עד ממחרת השבת תספרו חמשים יום. הקושיא מפורסמ' הלא החשבון מיציאת מצרים עד מתן תורה היה נ"א יום ונראה דספירת העומר לא תליא במהלך לבנה רק בחמה וכיון ששקעה חמה הוי יום אחד והשתא ניחא דאע"ג כפי חשבון הלבנה היו נ"א יום מ"מ לחמה לא היו רק נ' יום דהא גבי מלחמת עמלק כתיב ויהי ידיו אמונה עד בא השמש לפי שהעמלקים היו מחשבין באצטרלוגי או"ה באיזה שעה הם נוצחים והעמיד להם משה חמה כדי לערבב השעות וכדאיתא במדרש ואם כן באמת לא היה אלא חמשים יום ודוק:
פסוק יז:
ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים ב' עשרונים סולת תהיינה חמץ תאפינה וגו'. וסמיך ליה ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך להיות שתי לחם הם חמץ והיינו כי מצה לחם עוני והתורה עושר וכבוד עמה ולכך לא מקריבין לחם עוני רק חמץ ביום מתן תורה וגם התורה מגינה על שאור שבעיסה לכך ביום מתן תורה הקריבו חמץ כי התורה מגינה ושמא תאמר הלא כל ברכת התבואה למעני היא בשביל תורתי א"כ לא אתן לעני לקט שכחה ופיאה ת"ל ובקצרכם לא תכלה פאת שדך וגו'. אעפ"י שהתורה מגינה על שאור שבעיסה צריך גם כן סיועת הצדקה לכך לא תכלה פאת שדך ליתן מתנות עניים כי תורה וצדקה גרמו לבער שאור ומחמצת:
פסוק כא:
וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו. ואיתא בזוהר תשא המועדים המה ימי דין למעלה והנה אנו מתפללים דאם כבנים רחמנו וכו' ואם כעבדים עינינו לך תלויות עד שתחננו עכ"פ נפקא מיניה טובא אם אנחנו כבנים סתם אב מרחם על בנו משא"כ אם אנו כעבדים אין אנו בטוחים כ"כ לרחמים מ"מ מיחלים אנחנו אולי יחוס אולי ירחם כעבד המצפה אל אדוניו וזה מ"ש הכתוב מקרא קודש יהיה לכם שהוא יו"ט וא"כ הוא יום הדין כמ"ש הזוהר ותחזרו בתשובה שלימה כדי שתהיו בנים למקום כל מלאכת עבודה לא תעשו לא תהיו עבדים במלאכתם רק היטיבו דרכיכם למען תהיו בטוחים לומר אנו בניך ואתה אבינו: