א וַתְּדַבֵּ֨ר מִרְיָ֤ם וְאַהֲרֹן֙ בְּמֹשֶׁ֔ה עַל־אֹד֛וֹת הָאִשָּׁ֥ה הַכֻּשִׁ֖ית אֲשֶׁ֣ר לָקָ֑ח כִּֽי־אִשָּׁ֥ה כֻשִׁ֖ית לָקָֽח׃ ב וַיֹּאמְר֗וּ הֲרַ֤ק אַךְ־בְּמֹשֶׁה֙ דִּבֶּ֣ר יְהוָ֔ה הֲלֹ֖א גַּם־בָּ֣נוּ דִבֵּ֑ר וַיִּשְׁמַ֖ע יְהוָֽה׃ ג וְהָאִ֥ישׁ מֹשֶׁ֖ה ענו (עָנָ֣יו) מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃ ד וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה פִּתְאֹ֗ם אֶל־מֹשֶׁ֤ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֙ וְאֶל־מִרְיָ֔ם צְא֥וּ שְׁלָשְׁתְּכֶ֖ם אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַיֵּצְא֖וּ שְׁלָשְׁתָּֽם׃ ה וַיֵּ֤רֶד יְהוָה֙ בְּעַמּ֣וּד עָנָ֔ן וַֽיַּעֲמֹ֖ד פֶּ֣תַח הָאֹ֑הֶל וַיִּקְרָא֙ אַהֲרֹ֣ן וּמִרְיָ֔ם וַיֵּצְא֖וּ שְׁנֵיהֶֽם׃ ו וַיֹּ֖אמֶר שִׁמְעוּ־נָ֣א דְבָרָ֑י אִם־יִֽהְיֶה֙ נְבִ֣יאֲכֶ֔ם יְהוָ֗ה בַּמַּרְאָה֙ אֵלָ֣יו אֶתְוַדָּ֔ע בַּחֲל֖וֹם אֲדַבֶּר־בּֽוֹ׃ ז לֹא־כֵ֖ן עַבְדִּ֣י מֹשֶׁ֑ה בְּכָל־בֵּיתִ֖י נֶאֱמָ֥ן הֽוּא׃ ח פֶּ֣ה אֶל־פֶּ֞ה אֲדַבֶּר־בּ֗וֹ וּמַרְאֶה֙ וְלֹ֣א בְחִידֹ֔ת וּתְמֻנַ֥ת יְהוָ֖ה יַבִּ֑יט וּמַדּ֙וּעַ֙ לֹ֣א יְרֵאתֶ֔ם לְדַבֵּ֖ר בְּעַבְדִּ֥י בְמֹשֶֽׁה׃ ט וַיִּֽחַר אַ֧ף יְהוָ֛ה בָּ֖ם וַיֵּלַֽךְ׃ י וְהֶעָנָ֗ן סָ֚ר מֵעַ֣ל הָאֹ֔הֶל וְהִנֵּ֥ה מִרְיָ֖ם מְצֹרַ֣עַת כַּשָּׁ֑לֶג וַיִּ֧פֶן אַהֲרֹ֛ן אֶל־מִרְיָ֖ם וְהִנֵּ֥ה מְצֹרָֽעַת׃ יא וַיֹּ֥אמֶר אַהֲרֹ֖ן אֶל־מֹשֶׁ֑ה בִּ֣י אֲדֹנִ֔י אַל־נָ֨א תָשֵׁ֤ת עָלֵ֙ינוּ֙ חַטָּ֔את אֲשֶׁ֥ר נוֹאַ֖לְנוּ וַאֲשֶׁ֥ר חָטָֽאנוּ׃ יב אַל־נָ֥א תְהִ֖י כַּמֵּ֑ת אֲשֶׁ֤ר בְּצֵאתוֹ֙ מֵרֶ֣חֶם אִמּ֔וֹ וַיֵּאָכֵ֖ל חֲצִ֥י בְשָׂרֽוֹ׃ יג וַיִּצְעַ֣ק מֹשֶׁ֔ה אֶל־יְהוָ֖ה לֵאמֹ֑ר אֵ֕ל נָ֛א רְפָ֥א נָ֖א לָֽהּ׃ יד וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה וְאָבִ֙יהָ֙ יָרֹ֤ק יָרַק֙ בְּפָנֶ֔יהָ הֲלֹ֥א תִכָּלֵ֖ם שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים תִּסָּגֵ֞ר שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וְאַחַ֖ר תֵּאָסֵֽף׃ טו וַתִּסָּגֵ֥ר מִרְיָ֛ם מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וְהָעָם֙ לֹ֣א נָסַ֔ע עַד־הֵאָסֵ֖ף מִרְיָֽם׃ טז וְאַחַ֛ר נָסְע֥וּ הָעָ֖ם מֵחֲצֵר֑וֹת וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּמִדְבַּ֥ר פָּארָֽן׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
רש"י ד"ה ותדבר, אין דיבור בכל מקום אלא לשון קשה וכו'. אכן הדיבור שכאן קשה הוא, אבל קשה לי: וכי כל "וידבר ה' אל משה לאמר" הוא לשון קשה, ולהיפך, כל "ויאמר ה'" הוא לשון תחנונים? צריך לבדוק את כל המקומות שבהם מקפידים חז"ל על "כלל" זה ולהגיע למסקנה. דְבר הצורך בבדיקה מעין זו נתעורר אצלי בשעת לימוד עם נתנאל משה שי'. (פ' בהעלתך תשמ"ח) וראה רא"ם בספר ויקרא (י, יט). לדבריו, לשון דיבור הוא לשון קשה רק כשאין אחריו לשון אמירה.
פסוק א:
"על אֹדות האשה הכֻּשִׁית". במדרש "שוחר טוב" (סוף פרשה ז) כתוב: "וכי כושית היתה? אלא כושית במעשיה כושית בשמה. יש אשה כשרה ואינה נאה, ויש נאה ואינה כשרה, אבל צפורה נאה וכשרה. יש נאה בפני אחרים ואינה נאה בפני בעלה, או נאה בפני בעלה ואינה נאה בפני אחרים, אבל צפורה נאה בפני בעלה ונאה בפני הכל". (פ' פינחס תשמ"ז)
פסוק א:
רש"י ד"ה כֻּשִׁית, בגימטריא יפת מראה. ע"כ. זה היה יפה יותר, אילו היה מדויק, שכן מכיוון ש"כשית" כתוב חסר, חסרות ו' יחידות יופי. (פ' בהעלתך תשנ"ה) וראה "בעל הטורים" שלמד מעין זה מלשון הפסוק שלפני כן - האשה "הכשית" (בתוספת ה"א), ועם הכולל יוצא 736.
פסוק א:
רש"י ד"ה כי אשה כֻּשִׁית לקח, מה תלמוד לומר? אלא יש לך אשה נאה ביפיה ואינה נאה במעשיה... אבל זאת נאה בכל. ע"כ. היכן או כיצד היות נאה בכל רמוז כאן? (פ' בהעלתך תשנ"ד) ברא"ם על אתר מבואר שנאמר פעמיים "כשית" בפסוקנו. אחת כנגד יופיה והשניה כנגד מעשיה, להגיד שמושלמת היתה בכל.
פסוק א:
רש"י ד"ה כי אשה כשית לקח, ועתה גרשה. ע"כ. וקשה, שהרי לא עתה כי אם במתן תורה כבר גירשה, ולמה לו לרש"י להוסיף "עתה"? (פ' בהעלתך תשנ"ב)
פסוק א:
רשב"ם ד"ה כי אשה כשית לקח, כדכתיב בדברי הימים דמשה רבנו מלך בארץ כוש ארבעים שנה ולקח מלכה אחת ולא שכב עמה וכו'. לא ידוע לי לאיזה ספר "דברי הימים" מתכוון כאן רשב"ם, אך בוודאי לא זה שבכ"ד הספרים. (פ' בהעלתך תשנ"ו) ובהערה עד ברשב"ם שבהוצאת חורב כתוב: "דברי הימים" דמשה רבנו הוא אוסף מדרשים מימי הבינים שכולל בתוכו מדרשים מקובלים וגם כאלה שאינם מקובלים. עיין שם. הערת הרב יחזקאל פייגלין שי': בהקשר זה יש לציין לדברי ראב"ע אודות ספר "דברי הימים" זה, וכה דבריו (שמות ב, כב): ואשר כתוב ב"דברי הימים" דמשה אל תאמין. וכלל אומר לך, כל ספר שלא כתבוהו נביאים או חכמים מפי הקבלה אין לסמוך עליו, ואף כי יש בו דברים שמכחישים הדעת הנכונה. וככה ספר "זרובבל", וגם ספר "אלדד הדני" והדומה להם. ע"כ. ועוד כתב (שם ד, כ): ואל תסמוך אל "דברי הימים" של משה, כי הבל כל הכתוב בו. ע"כ.
פסוק א:
מפסוקים אלו נשמע שצריך לבאר לשון 'לדבר ב' על פי ההקשר, והרי לשון הכתוב: (בפסוק א) "ותדבר... על אדות" - כמשמעו; (בפסוק ב) "הרק אך במשה דבר... הלא גם בנו דבר" - במשמע אל; (בפסוק ו) "אדבר בו" - במשמע אל; (בפסוק ח) "אדבר בו" - במשמע אל, "לדבר בעבדי במשה" - במשמע על אדות. עדיין לא ראיתי מי שיעיר על כך. (פ' בהעלתך תשס"א)
פסוק ב:
"הלא גם בנו דבר". לא ידעתי היכן דיבר ה' עם מרים. (פ' בהעלתך תשמ"ח) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: הרי נבאה כבר, שעתידה אמה שתלד בן שיושיע את ישראל (מגילה יד ע"א). ע"כ. וראה מש"כ בספר שמות (ו, יח).
פסוק ד:
"...צאו שלשתכם אל אהל מועד". לשון 'צאו אל' תמוה במקצת, שכן בדרך כלל אין יוצאים אל אלא באים אל. וצריך עיון. (פ' בהעלתך תשנ"ד)
פסוק ד:
רש"י ד"ה פתאֹם, ...והיו צועקים מים מים וכו'. התיאור הזה תמוה למדי, שכן הצעקה 'מים מים' אינה עשויה לעזור, שהרי צריכים למקוה טהרה ולא סתם מים, וגם אחר שיטבלו עדיין הם טבולי יום עד שיעריב היום ויטהרו וטבולי יום אסורים להכנס למחנה שכינה. וצריך עיון. (פ' בהעלתך תשנ"א) וראה "תולדות אדם" על הספרי, שבאותה שעה היו מוכנים למסע, וכמו שמוכח מסוף הפרשה (פסוק טו) שלא התעכבו עוד שם אלא לכבודה של מרים, וכבר גללו את הפרוכות ובטל דין המחנות והותרו כל הטמאים להכנס לשם, כדברי רבי אליעזר (מנחות צה ע"א). הערת ר' זאב נוימן שי': מעניינים בהקשר זה דברי חז"ל במסכת חגיגה (יד ע"ב): תנו רבנן: ארבעה נכנסו בפרדס, ואלו הן: בן עזאי, ובן זומא, אחר, ורבי עקיבא. אמר להם רבי עקיבא: כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו 'מים מים'! משום שנאמר: "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני" (תהלים קא, ז).
פסוק ד:
רש"י ד"ה צאו שלשתכם, מגיד ששלשתן נקראו בדיבור אחד, מה שאי אפשר לפה לומר ולאוזן לשמוע. ע"כ. רש"י מפרש כאן על פי הספרי, שהקריאה היתה בדרך ניסית, אף כי אין הכרח בכך, שהרי אפשר להבין כפשוטו - "צאו שלשתכם" הוא לשון דיבורו יתברך. ואף אם תאמר, שלא היו ביחד באותה השעה, כלומר משה רבנו ע"ה לא היה עם אהרן ומרים, וכפי שמשתמע מן הפסוק הבא (וראה רש"י ד"ה ויקרא אהרן ומרים בפסוק ה), עדיין אין הכרח לומר שהקריאה לשלושתם היתה בו־זמנית, כדברי רש"י. וצריך עיון. (פ' בהעלתך תשמ"ח) הערת ר' שמואל עמנואל שי': יתכן שרש"י כתב מה שכתב בגלל שהמילה "שלשתכם" לכאורה מיותרת.
פסוק ה:
רש"י ד"ה בעמוד ענן, יצא יחידי, שלא כמדת בשר ודם. מלך בשר ודם כשיוצא למלחמה וכו'. לא ידעתי, לאיזו מלחמה יצא כאן הקב"ה. (פ' בהעלתך תשנ"ד)
פסוק ה:
ונראה שכל התנגשות, ולאו דווקא פיזית, מכונה מלחמה בלשון המדרש. וכאן הכוונה לדברי התוכחה והנזיפה באהרן ומרים, אליהן יצא ה' יחידי ללא מלאכי השרת כי איננו חושש שימרדו בו. (פ' בהעלתך תשס"ו)
פסוק ו:
"במראה". אונקלוס מתרגם: בחזוין. לעומת זאת בפסוק ח אותה מילה מתורגמת אצלו: בחֵיזוּ. וצריך הסבר הן בלשון הקודש הן באונקלוס. (פ' בהעלתך תשנ"ב)
פסוק ו:
וראה "דעת מקרא" לפסוק ח המבחין בין שתי המילים: בפסוק ח מנוקדת האל"ף בסגול, ואילו בפסוק ו, האל"ף קמוצה. השינוי בניקוד בא להבדיל בין "מַרְאָה" רגילה של כל נביא אחר לבין ה"מַרְאֶה" של משה, שהיה ב"אספקלריה המאירה". שמא זוהי גם הבחנתו של אונקלוס. (פ' בהעלתך תשס"ד)
פסוק י:
"והנה מרים מצֹרעת כשלג ויפן אהרן". לפי הברייתא הלומדת מ"ויפן אהרן" שאף אהרן היה מצורע ונתרפא מצרעתו (ראה שבת צז ע"א), קצת קשה לי: הרי לכאורה אהרן הוא המקבל ואילו מרים היא המדברת (ראה רש"י לפסוק א, ד"ה ותדבר). יוצא מכאן שהבדל יש בין עונשו של דובר לשון הרע לעונשו של מקבלה, שהרי אהרן נתרפא מיד, וזה שלא כפי שמצינו בדרך כלל (ראה רמב"ם הלכות דעות ז, ג - "והמקבלו יותר מן האומרו"). וצריך עיון. (פ' בהעלתך תש"ם, רחובות) הערת הרב איתן שנדורפי שי': לעניות דעתי כלל זה ש"המקבלו יותר מן האומרו" אינו שייך בכל מצב, אלא דווקא במקרה שהמקבל, לאחר ששמע את הדברים, עשה מריבה עם האדם שעליו סופר (ראה "ארח מישרים" סימן ח, סקכ"ג). בדרך דומה יש לבאר דברי חז"ל אחרים העוסקים בחומרת עוון לשון הרע יותר משלוש העבירות החמורות. היעלה על הדעת שעוון לשון הרע, עם כל חומרתו, יהיה חמור יותר מעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים?! על כרחך צריך לומר שאין הכוונה לדיבור חד פעמי של לשון הרע, אלא למי שהוא "בעל לשון הרע", כמדוייק בלשונו של הרמב"ם (הלכות תשובה ג, ו) המונה בין אלו שאין להם חלק לעולם הבא את "בעלי לשון הרע".
פסוק י:
"...והנה מצרעת". לפי רמב"ם בסוף הלכות טומאת צרעת, ניחא שלא ראתה מרים נגעי בתים, אך למה לא באה עליה צרעת הבגד? (פ' בהעלתך תשס"ד) וראה מש"כ בספר ויקרא (יג, א).
פסוק יא:
"ויאמר אהרן אל משה, בי אדֹני... אל נא תהי כמת" וגו'. קצת תמוה שהיתה נחוצה בקשת אהרן אל משה להתפלל בעבור אחותם מרים, והרי היא אחות שניהם. ומדוע אהרן עצמו לא התפלל? (פ' בהעלתך תשס"ג) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: אהרן היה נזוף בעצמו.
פסוק יב:
רש"י ד"ה אשר בצאתו מרחם אמו, אמנו היה לו לומר, אלא שֶׁכִּינָּה הכתוב וכו'. קשה לי, והרי בתיבת "כמת" הכוונה לכל מת שהוא, ולאו דווקא למרים, ולמה לפי רש"י אפוא היה צריך לומר 'אמנו'. (פ' בהעלתך תשמ"ז)
פסוק יב:
רש"י ד"ה אשר בצאתו, ...וכהן אחר אין בעולם (ספרי) וכו'. והרי היו אלעזר ואיתמר, ובתור אחיינים לכאורה אינם פסולים, כמו אהרן עצמו. (פ' בהעלתך תשס"ד) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: וכי בן אח אינו פסול לעדות? אם כן, אם קרוב פסול לראות נגע, גם הוא פסול.
פסוק יד:
רש"י ד"ה ואביה ירק ירק בפניה. ואם אביה הראה לה פנים זועפות וכו'. וכן הוא בתרגום אונקלוס ובתרגום יונתן בן עוזיאל. וכולם מתכוונים למנוע ביאור מילולי - יריקה בפניה ממש. (פ' בהעלתך תשנ"ו)
פסוק יד:
"תסגר שבעת ימים מחוץ למחנה". לא ידעתי לשם מה צריך היה ה' לומר, והרי כבר ידענו פרשת מצורע! (פ' בהעלתך תשנ"ט) וראה "אור החיים" הק' שכתב: נראה שפרחה ממנה צרעת בתפילת משה, וכמאמרו "רפא נא" - פירוש עתה, אלא שגזר ה' שתשב כמנודה, שאם לא כן לא היה צריך הכתוב לומר "תסגר". פשיטא שתסגר עד שתתרפא מצרעתה, אלא ודאי שכבר נתרפאה. ע"כ. והוסיף הגר"א נבנצל שליט"א: בעצם אמירת "תסגר" היה הקב"ה ככהן המסגיר את הנגע.
פסוק טו:
רש"י ד"ה והעם לא נסע, זה הכבוד חלק לה המקום וכו'. וממילא אין לשאול מנין ידעו בני ישראל על דבר צרעתה, והרי זה היה דבר בין האחים ולבינה; ולמה המתינו דווקא לה, והרי מן הסתם היו עוד משולחי מחנה שהלכו מחוץ למחנה?
פסוק טו:
שם. ...בשביל שעה אחת שנתעכבה למשה כשהושלך ליאור וכו' (סוטה ט ע"ב). ושמא נתעכבה שם ימים ואף לילות? ולמה "הושלך" ולא הושם, כאמור שם בריש ספר שמות? (פ' בהעלתך תש"ס) באשר לשאלה הראשונה, ראה תוספות ד"ה מרים במסכת סוטה (יא ע"א) שדייקו מדברי המכילתא (ראה רש"י שמות כ, ו) - "נמצאת מדה טובה יתרה על מדת פורענות אחת על חמש מאות" - שאין הכוונה לשעה אלא לכשליש שעה, כי בשבעה ימים יש מאה שישים ושמונה שעות, וכשנחלקן לחמש מאות נקבל שליש שעה בקירוב. וראה "שפתי חכמים" (אות ו).