א וַתְּדַבֵּ֨ר מִרְיָ֤ם וְאַהֲרֹן֙ בְּמֹשֶׁ֔ה עַל־אֹד֛וֹת הָאִשָּׁ֥ה הַכֻּשִׁ֖ית אֲשֶׁ֣ר לָקָ֑ח כִּֽי־אִשָּׁ֥ה כֻשִׁ֖ית לָקָֽח׃ ב וַיֹּאמְר֗וּ הֲרַ֤ק אַךְ־בְּמֹשֶׁה֙ דִּבֶּ֣ר יְהוָ֔ה הֲלֹ֖א גַּם־בָּ֣נוּ דִבֵּ֑ר וַיִּשְׁמַ֖ע יְהוָֽה׃ ג וְהָאִ֥ישׁ מֹשֶׁ֖ה ענו (עָנָ֣יו) מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃ ד וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה פִּתְאֹ֗ם אֶל־מֹשֶׁ֤ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֙ וְאֶל־מִרְיָ֔ם צְא֥וּ שְׁלָשְׁתְּכֶ֖ם אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַיֵּצְא֖וּ שְׁלָשְׁתָּֽם׃ ה וַיֵּ֤רֶד יְהוָה֙ בְּעַמּ֣וּד עָנָ֔ן וַֽיַּעֲמֹ֖ד פֶּ֣תַח הָאֹ֑הֶל וַיִּקְרָא֙ אַהֲרֹ֣ן וּמִרְיָ֔ם וַיֵּצְא֖וּ שְׁנֵיהֶֽם׃ ו וַיֹּ֖אמֶר שִׁמְעוּ־נָ֣א דְבָרָ֑י אִם־יִֽהְיֶה֙ נְבִ֣יאֲכֶ֔ם יְהוָ֗ה בַּמַּרְאָה֙ אֵלָ֣יו אֶתְוַדָּ֔ע בַּחֲל֖וֹם אֲדַבֶּר־בּֽוֹ׃ ז לֹא־כֵ֖ן עַבְדִּ֣י מֹשֶׁ֑ה בְּכָל־בֵּיתִ֖י נֶאֱמָ֥ן הֽוּא׃ ח פֶּ֣ה אֶל־פֶּ֞ה אֲדַבֶּר־בּ֗וֹ וּמַרְאֶה֙ וְלֹ֣א בְחִידֹ֔ת וּתְמֻנַ֥ת יְהוָ֖ה יַבִּ֑יט וּמַדּ֙וּעַ֙ לֹ֣א יְרֵאתֶ֔ם לְדַבֵּ֖ר בְּעַבְדִּ֥י בְמֹשֶֽׁה׃ ט וַיִּֽחַר אַ֧ף יְהוָ֛ה בָּ֖ם וַיֵּלַֽךְ׃ י וְהֶעָנָ֗ן סָ֚ר מֵעַ֣ל הָאֹ֔הֶל וְהִנֵּ֥ה מִרְיָ֖ם מְצֹרַ֣עַת כַּשָּׁ֑לֶג וַיִּ֧פֶן אַהֲרֹ֛ן אֶל־מִרְיָ֖ם וְהִנֵּ֥ה מְצֹרָֽעַת׃ יא וַיֹּ֥אמֶר אַהֲרֹ֖ן אֶל־מֹשֶׁ֑ה בִּ֣י אֲדֹנִ֔י אַל־נָ֨א תָשֵׁ֤ת עָלֵ֙ינוּ֙ חַטָּ֔את אֲשֶׁ֥ר נוֹאַ֖לְנוּ וַאֲשֶׁ֥ר חָטָֽאנוּ׃ יב אַל־נָ֥א תְהִ֖י כַּמֵּ֑ת אֲשֶׁ֤ר בְּצֵאתוֹ֙ מֵרֶ֣חֶם אִמּ֔וֹ וַיֵּאָכֵ֖ל חֲצִ֥י בְשָׂרֽוֹ׃ יג וַיִּצְעַ֣ק מֹשֶׁ֔ה אֶל־יְהוָ֖ה לֵאמֹ֑ר אֵ֕ל נָ֛א רְפָ֥א נָ֖א לָֽהּ׃ יד וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה וְאָבִ֙יהָ֙ יָרֹ֤ק יָרַק֙ בְּפָנֶ֔יהָ הֲלֹ֥א תִכָּלֵ֖ם שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים תִּסָּגֵ֞ר שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וְאַחַ֖ר תֵּאָסֵֽף׃ טו וַתִּסָּגֵ֥ר מִרְיָ֛ם מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וְהָעָם֙ לֹ֣א נָסַ֔ע עַד־הֵאָסֵ֖ף מִרְיָֽם׃ טז וְאַחַ֛ר נָסְע֥וּ הָעָ֖ם מֵחֲצֵר֑וֹת וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּמִדְבַּ֥ר פָּארָֽן׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

שפתי חכמים

שבתי בס

פסוק א:
ז כלומר הא אין דרכן של נשים צנועות להתרעם על בעליהן בפני שכנותיהן על דבר התשמיש:
פסוק א:
ח דאם לא כן מה כושית דקאמר וכי כושית היתה והלא מדינית היתה אלא מה כושי משונה בעורו אף זו משונה בעורה וביפיה. (גור אריה) ומפני שהוא קצת רחוק שידבר הכתוב על דרך חידה לכך אמר כושית בגימטריא יפת מראה:
פסוק א:
ט פירוש על אודות הפרשתה שפירש בעלה ממנה ומקרא קצר הוא:
פסוק א:
י פירוש הרי כבר נאמר ועוד למה נאמר כי אשה וגו' משום דכל כי נתינת טעם הוא על הדבר ומתרץ יש לך וכו':
פסוק א:
כ זהו לפי פשוטו והראשון הוא על פי המדרש רז"ל ולכן לא כתב על זה דבר אחר כי זה הפירוש לא הוזכר בשום מקום:
פסוק א:
ל ואם תאמר והא רש"י פירש זה כבר לעיל על אודות האשה על אודות גירושיה ויש לומר דשני פירושים הם הפירוש הראשון הוא רבי נתן שהוא מפרש על אודות האשה על אודות גרושיה אם כן מה תלמוד לומר כי אשה כושית לקח אלא יש לך כו'. אבל רש"י פירש דפשוטו של קרא כי אשה כושית לקח הוא כמו שפירש על אודות האשה וכו' כי אשה כושית לקח ועתה גרשה:
פסוק ב:
מ (נחלת יעקב) הוקשה לרש"י שני מיעוטים רק אך דהוה ליה למימר הרק במשה דבר הלא גם בנו. ועל זה תירץ עמו לבדו ולא עם אחרים כלל הן עם צדיקים כיוצא בו והן עם צדיקים שפחותים ממדרגתו הלא גם בנו דבר ואף על פי שאנו ממועטים ממדרגת נבואת משה ולכך צריך ב' מיעוטים למעט הדבור וכיוצא בזה מתרץ בספרי:
פסוק ד:
נ דאם לא כן מאי נפקא מיניה דכתיב פתאום. רא"ם:
פסוק ד:
ס מדכתיב הכא פתאום ובנזיר גם כן כתיב פתע פתאום מה נזיר צריך הבאה במים אף טבול יום כן וקל להבין:
פסוק ה:
ע דאם לא כן למי לי למכתב וירד ה' בענן הא כבר נאמר ויאמר ה' צאו שלשתכם ולא הוה ליה למימר אחר זה אלא ויעמוד פתח האהל וגו' אבל בפרשת כי תשא דכתיב וירד ה' בענן שהוא תחלת הגלות השכינה אליו בבקר יש לומר שבא להודיע הגלות השכינה אליו ולא ללמד שירד יחידי עם עמוד עננו כמו שדרשו הכא:
פסוק ו:
פ כלומר אף על פי שחרה בם אף ה' וילך מכל מקום אין נא אלא לשון בקשה ודבר עמהם בנחת שאלו היו דבריו בכעס לא היו דבריו נשמעים וללמוד קל וחומר לבשר ודם שיהיו דבריו בנחת:
פסוק ו:
צ דבקרא משמע דנביאיהם יהיה ה'. לכך פירש אם יהיה לכם נביאים ומלת ה' דבקה עם במראה אליו אתודע:
פסוק ו:
ק באומרו שכינת שמי מורה שפירוש ה' הוא כאלו אמר אני ה' דאם לא כן יתוודע מיבעי ליה:
פסוק ח:
ר ואם תאמר והא אמרינן (שבת דף פז) ג' דברים עשה משה מדעתו והסכים הקדוש ברוך הוא עמו ואחד מהן שפירש מן האשה משמע שלא צוה לו הקדוש ברוך הוא עיין בתוספות (שם ויבמות דף פ"ג):
פסוק ח:
ש ואם תאמר איך עלתה על דעתו של הקדוש ברוך הוא שיאמרו אהרן ומרים הכי ויש לומר לפי שהם אמרו הרק אך במשה דבר אלהים הלא גם בנו דבר ה' ולא פירשנו מדרך ארץ ולמה פירש מדרך ארץ אלא משום גיאות שהוא גס רוח וכך היו אומרים והלא שכינה שורה עליו וכתיב אשכון את דכא ושפל רוח ומשה היה רוח גבוהה ולמה שורה שכינה עליו אלא כביכול הקדוש ברוך הוא אינו יודע שהוא רוח גבוהה לכן אמר זו קשה משל ראשונה ולכך נכתב גם כן כאן והאיש משה עניו מאד שאהרן ומרים אמרו שהוא גס רוח ולא כמו שפירש הרא"ם שדרשו כן מיתור הבי"ת של בעבדי שהוא בי"ת השימוש והקשה אם כן למה לא דרשו גם כן למ"ד השימוש יתירה גבי לעבדך ליעקב וגם לאדוני לעשו והביא שם גירסא אחרת כדי לתרץ קושיא זו ולפי דרכנו אין צריך לשבש הספרים שלנו וקל להבין:
פסוק יב:
ת דכתיב כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא. ובמצורע כתיב והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו יטמא:
פסוק יב:
א פירוש אפילו משמעות הקרא נוכל לפרש אותו מבלתי שנצטרך לומר שכינה הכתוב וכתב אמו במקום אמנו ובשרו במקום בשרנו כשנאמר שדבריהם אינם בשביל אחותם אלא שכל אח סתם אין ראוי להניח אחותו להיות כמת וכו':
פסוק יב:
ב ופירוש אל תהי כמת שאין לו תקוה שמאחר שבשרה שהוא אחד עם בשרנו נאכל ואין תרופה למכתה:
פסוק יג:
ג דמלת לאמר קרא יתירה הוא דהל"ל ויצעק משה אל ה' אל נא רפא נא וגו' אלא שאמר לו השיבני דומיא דוידבר משה וגו':
פסוק יד:
ד הוסיף מלת ואם כאלו אמר ואם אביה וכו' מפני שלא מצינו שירק אביה בפניה מעולם ולא הנזיפה בשום זמן אלא ר"ל אלו אביה ירק כו' ואמר הראה לה פנים זועפות להורות שאין ירק ירק כמשמעו רק נזיפה המתחייבת מן היריקה:
פסוק יד:
ה ואם תאמר והא קל וחומר הוא אפילו כמה וכמה ימים ולמה נקט דוקא י"ד יום. ויש לומר לפי שאמרו זכרונם לברכה (נדה לא) ג' שותפין באדם הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו דאב ואם כל אחד נותן ה' דברים לולד והקדוש ברוך הוא לבדו נותן י' דברים שמע מינה שיש לו חציו של ולד. ועוד יש לומר לפי שהמצורע כשמוסגר ז' ימים אם לא פשה ועמד בעיניו מסגירו עוד ז' ימים ואם פשה טמא מוחלט הוא לכך נקט י"ד ימים שהוא טמא מוחלט כלומר הרי היא ראויה שתהיה מצורע עולמית:
פסוק טו:
ו ויש לפרש משום דמדה טובה מרובה ממדת פורעניות אחת לחמש מאות הכי נמי היא המתינה למשה שליש של שעה ונשתלם לה חמש מאות שלישיות שעות דהיינו ז' ימים דיום ולילה עמו כ"ד שעות ולז' ימים ולילות קס"ח שעות תחלקם לשלישיים יהיו יתירים על ה' מאות דהיינו על הז' ימים מכל מקום כיון דלאו יום שלם הוא אלא שעה אחת ושליש של שעה אין בכך כלום ואפשר עוד בשכר שהלכה לקרוא לאמו של משה הוסיפו לה ד' שלישיים והא דנקט רש"י שעה אחת לאו דוקא שעה שלימה שהוא אחד מכ"ד שעות שביום אלא כלומר עת אחת דהיינו שליש שעה וקל להבין: חסלת פרשת בהעלותך