פסוק ג:כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה׳ ומדוע תתנשאו וגו׳.
עיקר הגדר טענת קרח אם בדבר אשר הגדול והקטן שוים אם גם בזה יש מעלה להגדול על הקטן, ועיין במורה אם בשר החמור והבהמה שוים לאדם, ר״ל אם החי של האדם הוא מציאות אחת להחי של בהמה ורק בשכל הוא משונה או גם בכל הדברים הוא גדול, ויש בזה אריכות גדול בכמה מקצועות בש״ס, עמ״ש בהל׳ כהמ״ק גבי מנורה [וגבי כה״ג], עיין גיטין דף ס׳ וסוכה דף ג׳ ע״ב ותמורה דף כ״ה ע״ב ע״ש [דמדמה? נדמה?], ועיקר התחלת מחלוקת קרח הוה דמשה רבינו קודם שנאמר לו הך דין דוילוו דהיינו הך דאמרינן בתמיד דף כ״ו ע״ב דאף בדבר שהלווים דומים עם הכהנים היינו גבי מצות שמירה מ״מ כהן למעלה והם למטה, מ״מ משה רבינו עשה כן מדעתו דהוא עצם התורה, וע״ז חלק קרח [וזה הרמז למה תתנשאו וכו׳], ואמר דבדבר שהם שוים אין לזה מעלה על זה, ונ״מ בכל מעלות אם גם הדבר השוה לא דמו, ועמ״ש בזה בהך דב״ב דף קנ״א וערכין דף ל״ג ושבת דף ט״ו ע״ב גבי כלי זכוכית, ושם דף ע״ט גבי ס״ת בדוכסוסטוס ע״ש וכן נ״מ אם שחיטה דכשרה בזר דוחה שבת ויה״כ, ועמ״ש ביומא דף מ״ו ודף ל״ב ע״ש, וכן בכה״ג אם יש בו גם דין כהן הדיוט ע״ש וביומא דף ה׳ ע״ש, וקידושין דף ע״ז ע״ב ונזיר דף מ׳ ע״ש בזה וכ״מ בזה, וכן בהך מחלוקת בזבחים דף י״ח ע״ב גבי טלית בעלת חמש אם יש בו חיוב ציצית, ר״ל אם חמש הוה דבר חדש או ד׳ ועוד אחד, וכן בהך דמכות דף כ״ג ע״א ע״ש בזה, וזה באמת הוא גדר אפיקורוס של שיטת אפלטון הידוע דגדר החי אדם ובהמה שווים, לגדר הצומח אדם ובהמה וצומח שוים, ובגדר הדומם הכל שווים דכל ב״א לבד משכלם הם שווים וכן בע״ח וזה כפירה בכל התורה, ואז נקרא קרח אפיקורוס כמבואר בירושלמי סנהדרין פ״י, ועיין בהך פלוגתא דר״מ ב״ק דף פ״ו ע״ש ובהך פלוגתא דב״ק דף מ״ה ע״ב גבי צד תמות במקומה עומדת ע״ש בזה.
פסוק ז:ותנו בהן.
בהן, הנה כאן יש הפסק, דכל דבר שאמר משה זה ג״כ בגדר נבואה דהכל מפי הגבורה, והנה הדיבור נאמר סתם וי״ל גם אש של הדיוט ואז לא הוה נענשים כלל על זה דאין זה קרבן כלל דנאמר דחייב מיתה בידי שמים משום זרות, רק בא לטמא כו׳, ועמ״ש הרמב״ם ז״ל בפה״מ סוף ברכות גבי עת לעשות כו׳, זה ר״ל כאן, וגם זה תליא בהך מחלוקת דזבחים דף קט״ז ע״ב גבי במה אם צריך דוקא לא נשתמש בו הדיוט ע״ש בזה, וה״נ כן.
פסוק ז:שם. אש.
עיין תוס׳ יומא דף מ״ה ע״ב דהוה מלפני מזבח, ובאמת החיוב שלהם הוה רק בשביל זה דנטלו גחלים מן מזבח, עיין בירושלמי יומא פ״ב ועיין סנהדרין דף פ״ג ע״ש, דבאמת כיון דזה קטורת דמזבח החיצון ובמחתה לא הוה כלל עבודה בזר, עיין יומא דף כ״ד ע״ב דרק דבר דאם עלה לא ירד, וזה ירד כמבואר זבחים דף כ״ו ע״ב ע״ש, ועיין בת״י יומא דף מ״ז ודף נ״ג.
פסוק ז:שם. ושימו עליהן קטרת וגו׳.
שימו ר״ל (אש) כ״ש, עיין מנחות דף נ״מ ע״ב א״כ פטורים מהקטרה פחות מכזית, אך הם נענשים על לקיחה אש מן מזבח כמ״ש בזה.
פסוק יז:וקחו איש מחתתו וגו׳.
עיין מנחות דף צ״ט ורש״י מגילה דף כ״ו גבי מעלין בקדש, נראה דזה הוה רק תשמיש דתשמיש ורק למזבח החיצון, ועיין בת״י יומא דף מ״ז ודף נ״ג ע״א, ובאמת כיון דקיי״ל אם עלה ירד לא שייך כלל חיוב זר, עיין יומא דף כ״ד ע״ב וגם חיוב של קטרת זרה עיין זבחים דף כ״ז ע״ב ודף פ״ה ע״ש בזה כיון דזה עשה זר, ולפי הנראה החיוב שלהם הוה רק בשביל שהם לקחו אש מן המזבח, עיין ביומא דף מ״ה ע״ב ע״ש בתוס׳ ועיין בירושלמי פ״ב דיומא דגם זה חייב זר מיתה בידי שמים, [והם היינו הר״נ אנשים לא היו כופרים ח״ו רק נענשים מחמת הזר הקרב] ועיין סנהדרין דף פ״ד ע״ש ודף [נ״ד] ע״ש, ופסחים דף ע״ה ע״ש בזה, ולכך נתקדשו המחתות מחמת האש של המזבח, ועמ״ש בהך דע״ז דף [נ״ב?] ע״ב וכתובות דף ק״ו ע״ש מה זה, וזה הוה אזהרה דנאמר לקמן בפסוק זכרון כו׳ אשר לא יקרב ולא על הקטרה, רק שיקרב להקטיר, ור״ל לקיחה מן הגחלים שעל מזבח וכמ״ש.
פסוק כו:ואל תגעו בכל אשר להם.
הוה גדר עיר הנדחת, ורק של דתן ואבירם, וקרח ג״כ הוה מהם כי הוה מן הבלועים ושרופים לחד מ״ד בסנהדרין ובספרי כאן, ולכן למחתה של קרח לא עשו ציפוי, רק נבלע דצריך גניזה כמבואר סנהדרין.
פסוק לב:ותבלע אתם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש.
אבל הבתים של קרח לא נבלע, רק הרכוש, משום דהא כתב הרמב״ם בהל׳ ע״ז דערי מקלט לא נעשו עיר הנדחת ע״ש, וכן מוכח בירושלמי פ״ט דסוטה גבי ע״ע דכמ״ד במכות דף י״ג דרק לבית דירה נתנה, והנה מבואר בזבחים דף קי״ז דבזמן מדבר הוה מגלין (לעיר) למחנה לויה, א״כ הוה הבתים של כל ישראל וא״א להבלע, ועיין בפרשת עקב ע״ש.
