פסוק א:ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי. יש לתת טעם על מה עלתה בדעתו עתה לחלוק ולא מקודם רק נראה ע"פ מה דאמרו בפסוק עתה תראה אבל לא תראה במלחמת ל"א מלכים דנגזר מאז גזירה על משה לבל יכנוס בתחומי א"י וכתיב אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר והיה בזמן מועט שיכנסו לארץ ע"כ לא רצה להתקוטט עם משה להעבירו מנשיאותו בשביל זמן קצר שהעת כלה מהר ונבוא לא"י ואז יחזור העטרה להם ללבוש בגדי מלכות אבל עתה לאחר שסרחו המרגלים שנגזרה גזירה לרעות במדבר ארבעים שנה והוקשה לו דבר נשיאת משה באריכת הזמן כי לא לו יגיע הכבוד כי שם יתמו וגם יסופו ע"כ קם עתה לעורר מדנים גם כל טעם של קרח היה שלא רצה להיות מנושאי הארון כי הארון היה צריך שמירה וקדושה גדולה ביותר ובאם לאו היה מכלה את נושאיו כאשר אמרו כי גלל כן היה שבט קהת קטן במשפחות ולכך חשב להיות כהן או מלך ופטור מלישא הארון אך נשיאת הארון לא היה רק במדבר כנודע ולכך מתחלה חשבו שיבואו תיכף לא"י א"כ בזמן קצר לא חששו לזה החשש רק אח"כ בחטא מרגלים בהאריך הזמן מ' שנה אז בא בתחבולות לחלוק:
פסוק א:ויקח קרח. אמרו במדרש שלקח מקח רע לעצמו הענין כמ"ש ז"ל קרח שפקח היה מה ראה לשטות זה רק עינו הטעתו שראה שמואל יצא ממנו ועיקר התימה הוא מה ראה לשטות זה כי אמרו בהעברת ר"ג מנשיאותו מאן נוקים לנשיא לרבי יהושע בעל מעשה הוא (פירוש בעל מחלוקתו) ויאמרו בשביל הנשיאות חלק עמו וא"כ הקושיא הוא מה ראה קרח להכניס עצמו לחלוק עמו פומבי אף שיעבירו את משה לא ימנו אותו היותו בעל מעשה ולזה משני דלא על עצמו נתכוין רק על זרעו שחשב אם יהיה למשה הנשיאות כל ימי חייו יהיה ירושה לזרעו ולכך ביקש להעביר משה ויהיו כצאן בלא רועה ואח"כ ישובו בניו להנהיג לדור כי עינו הטעתו שראה כי זרעו יהיו רועים לעם וא"כ כל ענין מחלוקת קרח לא היה לעצמו כ"א לזרעו אחריו וזהו שלקח מקח רע לעצמו כי מה לו לעצמו אף לשיטתו מתעבר על ריב לא לו רק בשביל בניו וזהו ויקח קרח מלשון קרח מכאן שאף לפי דעתו יצא קרח ובדרך הלצה יש לומר כי ודאי קרח חכם גדול היה וגם עשיר מופלג ע"כ דימה בנפשו שהוא ראוי לנשיאות ועתה בדור השפל הזה כ"א שיש לו ריב ומצה עם אדם גדול ממנו אומר בלבו אני כקרח שהיה אדם גדול ובאמת הוא שפל ונבזה ושפיר לקח קרח מקח רע לעצמו ע"י מחלוקתו שכל שפל יאמר לדורות שהוא כקרח וגם מרגלא בפי הבריות לומר על בעל מחלוקת האיש הזה הוא קרח ויכונה תמיד בשם הזה וזה בזיון גדול לקרח שהיה מיוחס וחכם. ולפי פשוטו נראה דהנה התנאים וכל קדמונינו היו מרחקים א"ע מהשררה ומאמר התנא ושנא את הרבנות אשר חטא הרבים תלוי בו ומי יתן קולר בצוארו על לא דבר והיכא דשכיח הזיקא ליפול ברשת אשר נלכדו בו רבים כמ"ש על קיסר אגוסטוס בנו של יוליס קיסר כשהכתירו אותו ברומי הסיר הכתר מעל ראשו והעמידה על הארץ וכה אמר לה כתר כתר ראה כמה גדול חשיבתך ויותר מחשיבתך הוא שפלותך באשר שקולר תלוי בצוארך ואם יבחין ויתבונן האדם עד כמה תכבד העבודה לשפלותך אפי' אם היית מוטל על האשפה לא היו משגיחין בך כי כבד הדבר מאוד להיות על ראשו עול גדול כזה וכתב האברבנאל דעי"כ זכה לאריכת ימים על ממלכתו על ענוה זו דהראה בין גדולי העיר וקרח רדף אחר השררה וזהו המקח רע שלקח לעצמו:
פסוק א:ויקח קרח. פרש"י לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה פי' כי קרח התחכם לנטות בישראל שתי כתות כי הוא לא רצה מתחלה להכניס עצמו במריבה כי יאמרו דבשביל קנאה וכיוצא בו הוא עושה רק הסית לבכורי ישראל שיערערו על הלוים למה ידחו את הבכורים ואם כי עבדו את העגל הלא אהרן שהוא ראש לכל דברים בעגל נברר לכהן ואלו הם אשר נאמר עליהן ויקומו לפני משה כי הם לא ערערו על משה ואהרן כלל אדרבא באו לפני משה וקמו לפניו לקבל משפטן על שבט לוי בטענה למה להם משפט קדימה נגד הבכורי' ואחר כך באו הלוים כלומר כמוכרחים לומר הנה כל הערעור שנולד לנו מן הבכורים הוא בסיבת אהרן שנבחר לכהן ואלו לא היה נבחר לא היה לבכורים עלינו טענה וא"כ כל המבוכה הנולד לנו הוא בשביל אהרן וזהו היה כי בחר משה להיות הוא מלך ואין מלך כהן ולכך לא מינה עצמו לכהן כי אז היה פתחון פה לקטרג רק מינה לאהרן ומזה נולד הסכסוך לכך ויקהלו על משה ועל אהרן ובזה יובן המדרש דאיתא מה ראה קרח לחלוק פרשת פרה ראה היינו דשם נצטוה אלעזר ולא אהרן הואיל וחטא בעגל כמ"ש רש"י ולכך ערערו בממ"נ וזהו לקח עצמו לצד א' כי היה עושה שני כתות בישראל:
פסוק א:ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי. פירש"י דיעקב התפלל על עצמו דלא יזכר שמו במחלוקתו של קרח אבל בדוכן יזכר שמו והיינו כי התורה קאמר בן לוי להורות מה שביקש קרח שטען עבור כל בני לוי כי די לו שיטען בעד בני קהת לבד ולזה אמר היותו בן לוי א"כ כל השבט משפחתו וקרוביו ותבע כבודם וא"כ מה שתבע כבוד כל ישראל באמרו כל העדה כולם קדושים הוא היות כל ישראל אחים מצד שכולם בני יעקב וא"כ ראוי להזכיר בן יעקב אבל יעקב התפלל וכו' וזהו אל תחד כבודי ל' אחדות שהוא עושה כל זרע ישראל לאחדים כי בני איש אחד אנחנו אב אחד לכולנו גם יחס התורה את קרח לומר אל תחשבו לנקלה כ"א בן גדולי הדור בן חשובים כאלה ואמרו לא ימושו מפיך ומפי זרעך וגו' בג' דורות התורה חוזרת על אכסניא וא"כ היה קרח גדול הדור בהכרח רק התוספות כתבו שצריך להיות הג' דורות רואים זא"ז והנה קרח ראה ליצהר ולא לקהת ואין ראיה מהפסוק שהיה בהכרח גדול הדור אבל יעקב ראה את לוי ולוי ראה את קהת שהיה מבאי מצרים א"כ ראו זא"ז והיה ראוי לומר בן יעקב שיהיה מוכח דקרח היה גדול הדור גם הזכיר בן לוי כי לוי היה ממאן בממשלת יוסף לומר המלוך תמלוך עלינו ונענש שיוצאי חלציו אמרו ג"כ למה תתנשא ומאס בממשלת משה ואם כן יעקב דמיאן בבכורת עשו הוא גם כן כמ"ש המפרשים כי היה צעיר צריך לעבוד לבכור וא"כ אף זה משרש יעקב דמאס לעבוד לבכור ולכך ביקש יעקב שלא יזכר שמו כי ח"ו שהיה יעקב ממאס בבכור' עשו בשביל לפרוק עול רק מחמת רשעתו של עשו ולכך אף בדוכן לא נזכר שם יעקב רק ישראל:
פסוק ב:ויקומו לפני משה. ר"נ איש היינו שמשך ראשי סנהדרי קטנה מכל שבט וע' אברבנאל כי בני ראובן ערערו בכל פנות הבכורה על המלוכה שנתנה ליהודה ונחלה ניתנה ליוסף וא"כ מבני יהודה ויוסף לא היו עמהם בעצה ונשארו עשר שבטים וסנהדרי קטנה הם כ"ג ושני סופרי הדיינין כמבואר במשנה במס' סנהדרין הרי כ"ה יוד פעמים כ"ה הרי הם ר"נ:
פסוק ב:נשיאי עדה קרואי מועד אנשי שם. דרשו חז"ל שידעו לעבר שנה הענין הוא כי דרשו חז"ל שמש וירח אמרו אם אתה עושה דין לבן עמרם נצא ואם לאו לא נצא וי"ל כי ידוע דלבנה אמרה א"א לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד וא"ל הקב"ה לכי ומעטי א"ע והיינו כי מתחילה היה הלוכם בשוה שניהם סובבים במהירות וא"כ היה הלבנה מלאה תמיד כחמה וא"ל הקב"ה לכי ומעטי את עצמך שהלבנה ממהרת הילוכה ועי"כ התהוה המיעוט וזהו היה ענין קרח להיות מלכים הרבה ולא יהיה למשה לבד ההנהגה וכן כהני' גדולים הרבה כמ"ש רש"י וישתמשו שני מלכים בכתר אחד ואם כן אין ללבנה למעט עצמה ולצאת במהירות יותר מהחמה ולכך אמרו לא נצא וזהו הענין שאמרו שהקדוש ב"ה פייס ללבנה ואמר לה למני בך ישראל והיינו גם כן שאין שני מלכים משתמשין בכתר אחד כי הלבנה מושלת בישראל והחמה באו"ה רק אמרו דישראל נמי מונין לחמה בתקופות והיינו מנין לחשבון התקופות היא לעבורים כדי להיות שנת לבנה וחמה עולין כאחד ואם כן חזר להיות שני מלכים להשתמש בכתר אחד וזהו שבאו אנשים היודעים לעבר שנים במחלוקת ההוא להורות דשני מלכים משתמשין בכתר א':
פסוק ב:אנשי שם. דרשו במדרש שנמסר להם סוד השם והיינו שהיו חכמים גדולים וכבר באו בימים כדאמרו אין מוסרין את השם אלא למי שעמד בחצי ימיו אבל באמת איך חלקו על משה הלא ידעו כי הכה את המצרי בשם כמ"ש חז"ל הלהרגני אתה אומר מלמד שהכהו בשם ולכך לקחו אנשי שם שגם להם יד ושם בזה וגם יתכן שאמרו כל ניסי משה לא היו רק ע"י פעולת שמות ולכך לקחו אנשי שם להראות לעם שיש כח לפעול פעולות רבות ע"י שמות וא"כ משה בחכמתו בשמות הקדושים פעל כל זה:
פסוק ג:ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אליהם רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'. הנה איתא פרק קמא דסנהדרין דר' יהודה סובר דסנהדרי גדולה ע"א דשבעים איש ומשה על גביהן והתיצבו עמך דכתיב משום שכינה ורבנן סברי משה בהדייהו וזה מאמרם מדוע תתנשאו להיות על גבם אין לך רק בהדייהו כמוך כמוהם דכתיב עמך וליכא למימר משום שכינה דהא כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' וא"כ ליכא למימר משום שכינה. והענין שהלבישן טלית שכולו תכלת כי ידוע שתמיד יש בדור צדיק אחד שהוא מרכבה לשכינה וממנו שואף זורח לכל העם וכמ"ש אין להקדוש ב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה ר"ל צדיק שהוא ד' אמות של הלכה וזה ענין תכלת המורה על כסא הכבוד כמ"ש בגמרא ולזה בא המצוה ליתן על כל הפתילין פתיל תכלת בקשורין להיות כל ישראל דבוקין בצדיק אחד אשר הוא המרכבה לכבוד ה' ועליו חופף ה' וכן היו מלכי ישראל הכשרים כדמצינו לא בחרתי בעיר מכל שבטי ישראל ואבחר בדוד פתח בעיר וסיים במשפחה אלא להורות דעיקר המרכבה לשכינה הוא הצדיק ובהשתדלותו משרה שכינתו על הבית, ולכך כתיב וישב שלמה על כסא ה' אבל הם אמרו אין צורך לצדיק אחד רק כולם כסא לה' כאמרם ובתוכם ה' ולכך לבשו טלית שכולו תכלת כי כולם הם כדמות הכסא וזהו ברור ולכך לבשו כלם טלית שכולו תכלת אמנם גוף הדבר שהקשה למשה בענין תכלת וצרעת ובית מלא ספרים הוא לדחות המדה של ק"ו שאינה מדה להדרש בו כי בא הק"ו להיפך הדין וש"מ דליתא לכל הנ"ל מדה ק"ו ובאו בזה בטענה על משה כמו שעשה בשברי לוחות ופרישה מאשה ואי דלמד ק"ו מפסח שהיא מצוה אחת כתיב כל ערל לא יאכל בו כל התורה כולה וישראל מומרים עאכ"ו וכן בפירש מן האשה ומה ישראל במעמד הר סיני דהקב"ה נתגלה להם אמר להם אל תגשו אל אשה אני שכל שעה ורגע מוכן אני אשר ידבר ה' בי פא"פ ולא ידעתי עידן ועידן עאכ"ו דכמו דהוא עשה מדעתו מכח ק"ו כן כולם ולכך באו בטענה לדבריך אין לסמוך על ק"ו דתכלת צרעת ומזוזה יוכיח וא"כ הוספת מדעתך שלא כדת אם כן מי יודע מה שהוספת עוד מדעתך ולכך באו בצרעת פרחה בכולו דהנה אמרו בדור שכולו חייב יבא משיח שנאמר כולו הפך לבן טהור וא"כ ק"ו דשברי לוחות דכל ישראל מומרים נסתר דאדרבא דעי"כ יותר יש להם תקוה מאיש פרטי עובדי כו"ם וא"כ שלא כדין שברת הלוחות גם אמרו כי כל העדה כולם קדושים לשלול חטא העגל כדאמרו חז"ל ויהי ה' עם דוד אפשר שה' עמו וחטא בא לידו כי ודאי שה' שומר ידו מעשות כל רע אלא שעשה להורות תשובה ליחיד וזהו הטענה של קרח באמרו ובתוכם ה' אם כן איך אפשר שה' בקרבם וחטא יבא לידם אלא ע"כ שהיה להורות תשובה לרבים וע"י טענה זאת ערערו על משה ששיבר את הלוחות והיה ג"כ ענין עצת אשתו של קרח כמאמר חז"ל כי קרח אדם גדול ממש אחר משה ואהרן וחשבה בלבה שילך בדרכי הפרישות כמו משה פרוש מאשתו כמ"ש באלדד ומידד אוי לנשותיהן של אלו שנעשו נביאים ולכך הסיתו למרוד במשה ומבלי לשמוע בקולו:
פסוק ד:וישמע משה ויפול על פניו. נראה לפרש דאיתא בגמ' כ"מ שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני ומשה רצה בתקונם אולי יתחרטו ויעשו תשובה ואילו היה נותן בהם עיניו היה מכלה בהם ולכך ויפול על פניו או נראה דרמז להם דקודם חטא העגל הציצו בשכינה בעצמו וניתן להם כח לקבל השפעה מהקב"ה בעצמו אבל אחר חטא העגל נחשכו עיניהם מראות ואפי' ע"י אספקלריא לא היו ראוים לקבל היינו שלא היו זוכים לראות אפי' פני משה כדכתיב יסיר את המסוה עד צאתו ולכך כל הסתת קרח שהסית לישראל לא חטאו בעגל כלל היה מטעם אהרן שעשה העגל זכה לחשן המשפט על לבו ומשה בא לסתור זאת ממה שאינם ראוים לראות בפניו ומגודל ענותנותו לומר זאת בפירוש ולכך ויפול על פניו לרמוז בזה ברמיזה בעלמא:
פסוק ד:איתא במדרש וישמע משה ויפול על פניו מה שמועה שמע שחשדוהו בא"א ונ"ל עפ"י מה שכתבתי כי משה שיבר הלוחות כדי שיהו נדונים כפנויה ולא כא"א וקרח ועדתו אמרו שאין להם חטא העגל ועדיין הם אשת איש כמאז ומקדם שאמרו נעשה ונשמע ושמעו כולם אנכי ה' אלהיך ולא יפה עשה משה בשבירת הלוחות ונתעשר ע"י פסולתן וזהו עין רעה של קרח וזהו חשדוהו מא"א כלומר כי חשבו אף בשבירת הלוחות הם א"א ועדיין כמקדם ולא כפנויה ולא יפה עשה משה כטענם כולם שמעו אנכי וכו' ולא נתבטל הקבלה והקבוץ ההוא כלל. ועוד נראה לפרש המדרש באופן אחר ע"פ מה דאמרו חז"ל ג' דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה על ידו ואחד מהם שהוסיף יום אחד מדעתו ובאמת יש להתבונן למה לא צוה הקב"ה בעצמו לפרוש שלשה ימים מאשה רק וקדשתם היום ומחר אבל ידוע שישראל היו אנוסים והיו צריכים לכפות ההר כגיגית וזהו מאמר המשורר ויפתוהו בפיהם ובלבם יכזבו לו היינו שאין לבם כפיהם שאמרו נעשה ונשמע לקבל התורה ואין לבם מסכים ע"ז ומשה הרגיש בזה ע"כ הוסיף יום אחד דאולי יתנו דעתם לשוב בכל לבבם והקב"ה הסכים על ידו שדרכו לתת לאדם ארכא אבל הוא יודע תעלומות לב שבל יתנו להסכים לבבם לפיהם ומה מהני להו אריכות הזמן ואדרבה בכל יום ויום הס"ם מתגבר להסית לכך לא צוה מתחלה לפרוש רק שני ימים. ואיתא במס' שבת כל המבטל את ישראל מפריה ורביה אפילו לילה אחת מעלה עליו הכתוב כאלו בא על א"א כדמצינו בבני עלי אשר ישכבון עם הנשים בשביל ששהו קיניהם וביטלום מפ"ו מעלה עליהן הכתוב כאלו שכבן וזהו היה כאן טענת קרח באמירתו כי כל העדה כולם קדושים כולם שמעו אנכי וכו' וקשה הא היו כפוים אבל הם כחשו שלא היו כפוים ומתחלה ועד סוף היו ברצון וא"כ לא יפה עשה משה שהוסיף יום אחד וביטל כל ישראל מפ"ו וזהו שחשדוהו באשת איש ובמסכת סנהדרין אמרו שחשדוהו מא"א דכתיב ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה היינו נמי שלקח אוהל שבו הארון כמבואר בגמ' סוף ברכות ואם אין הארון במחנה ישראל אסורים בתה"מ וא"כ הם הביטו אחריו שביטלם מפ"ו וזהו חשד א"א אבל באמת הם היו מנודין כמו שפרש"י ולכך לקחו אבל הם אמרו כולם קדושים ואינם מנודים ואם כן חשדוהו בא"א כי שלא כדין הרחיק את הארון:
פסוק ה:בוקר ויודע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו ואת אשר יבחר בו יקריב אליו. פרש"י עתה עת שכרות הוא לנו ולהבין נראה דהזוהר גילה סודו במה דהקב"ה צוה אחר מיתת בני אהרן יין ושכר אל תשת דהם היו גדולי הדור דמצינו דהיו גדולים ממשה ואהרן וכמאמר משה בעצמו איך יעלה על לב לומר דשכורי יין היו נכנסים למקדש רק האמת הוא כך דאם יראו הבריות השריפה הגדולה אשר שרף ה' לא יתלו בהקרבת אש זרה רק יאמרו שהותר לכל איש להקטיר אש זרה רק בני אהרן מתו שהיו שתויי יין כדת המנבלין להוציא לעז ולכך נצטוה מיד אח"כ לבל ישתה יין להסיר לזות שפתים וזהו הענין כאן דהם היו שכורי יין ואם יענישם ה' בהקרבתם אש זרה יטעו הרואים דהקטרת לא נתקבל בשביל השכרות ולא על שנלכדו באש המחלוקת ולכך בוקר ויודע עד שסר טעם היין. או יאמר בוקר ויודע כי הם ערערו על שבט לוי וכהונת אהרן ומלכות משה ולכך על שלש אלו ויודע את אשר לו הוא שבט לוי אם הם לו או הבכורים ואת הקדוש והקריב אליו היינו מי שהוא כה"ג לשמש בקודש והוא קדוש ואת אשר יבחר בו יקריב אליו הוא הנבחר למלוכה כדכתיב בשאול בחיר ה' והנה בקטרת נתברר ענין אהרן א"כ מלוכת משה לא נתברר אבל מבורר ע"י מן שירד לפני משה בכל בוקר כמנין עומרי ישראל כולם היותו מלך וכולל את כל העם ונוטל חלק בראש וירד בבוקר כדכתיב בבוקר בבוקר וזהו בוקר ויודע:
פסוק ו:זאת עשו קחו לכם מחתות קרח וכל עדתו. וליתן טעם על מה בירר דוקא בקטרת נראה כדי שלא יאמרו הבריות כשיצא קצף על קרח ועדתו דאדרבא הקצף היה על משה ואהרן ומשניתן רשות למשחית אינו מבחין ונלכדו הטובים שבהם ולכך אמר משה שיקטירו קטרת והוא עוצר המגפה וא"כ איך ימותו. גם כבר כתב הש"ך על התורה שכל ענין קרח היה שנתן עיניו בממון כי גדלוהו משל אחיו ונתקנא על שנתעשר משה מפסולת של לוחות כמש"ל לכך אמר לו ליקטר קטורת שמתעשרת כמבואר בגמרא בם ידוע דמי שהוחזק כבר במצוה אין ליתנה לאחר וא"כ יש להם פתחון פה אף שאנו יותר הגונים מאהרן מ"מ שהה הקב"ה עד עכשיו הוא מבלי לקחת המצוה ממנו אף שנמצא אחר יותר הגון וערעור של קרח היה על שנבחר מתחלה לכך ולכך עשה משה הנסיון בקטרת שהיו הם חדשים לקטרת ומעולם לא שנה בה אדם וא"כ אילו אתם הגונים יותר ראוי לקבל מאתכם:
פסוק ז:רב לכם בני לוי. כי אתם אין לכם לתבוע מלכות כיון שאין לכם חלק בא"י וכל מי שאין לו חלק בא"י אינו ראוי להיות מלך:
פסוק ט:המעט מכם כי הבדיל אלהי ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו וגו' ויקרב אותך ואת כל אחיך בני לוי אתך ובקשתם גם כהונה לכן אתה וכל עדתך הנועדים על ה' ואהרן מה הוא כי תלינו עליו. נראה לבאר כי הענין הוא ראיתי בני עליה והמה מועטים ויותר המיעוט חל עליו הקדושה ביותר וכן כל דבר המיעוט הוא הנשגב וכן כתיב לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט דהקב"ה מגודל ענותנותו הוא בוחר תמיד במיעוט שהוא דרך שפלות ולכך בחר בשבט לוי דהיו נמנים מבן חודש ומעלה ואפ"ה לא היה במניינם רק כ"ב אלף ומכ"ש אם יהיו נמנים מבן ך' שנה כשאר מנויי ישראל לא יהיו רק מעט מזעיר נגד שאר השבטים רק אחד המיוחד משבטו הוא הכהן הגדול מאחי אשר יוצק כל ראשו שמן המשחה ועליו מקור שכינתא שריא ומהשפעתו נתמלא כל בית לוי אורה והנה שבט לוי היה המועט שבשבטים ומשפחת קהת היה המיעוט שבמשפחות בית לוי וזהו שכפל משה כי הבדיל ויקרב אותך וכו' א' על השבט וא' על משפחת הקהתי וזהו שדייק המעט מכם הוא דאהני לכם לזכות זה היינו שהשרה הקב"ה השכינה ביניכם ובזה הבדיל וכו' ובקשתם גם כהונה דודאי ראוי להיות כה"ג אחד לבד ולא להיות ר"נ כהנים גדולים מקטירי הקטורת כטענתך לכן אתה וכל עדתך הנועדים על ה' דעיקר טענתם היה דאהרן לא היה ראוי לכהונה וגדולה זו על דסרח והחטיא את הרבים בעשיית העגל רק באמת לא היו ישראל ראוים לאותו מעשה רק כדי להורות תשובה לרבים ופירושו הוא כך דאהרן כל כוונתו לא היה רק להתבושש העם עד ביאת משה אשר התבונן בטעותם אשר התעו העם הזה א"ע ולכך עצר להם בדברים להביא כספם וזהבם ולא פירש מה יעשה לו וכשהצבירו כסף וזהב השליך אל התנור בדעתו שידבר על לב העם ב' או ג' ימים ואז יהיה אלהים מוכן לפניהם ובין כך יבא משה ויחזרו למוטב אבל באמת יצא העגל הזה ולא השלים כוונתו כאשר חשב ובאמת על מה יצא העגל להטעותם אלא להורות תשובה וז"ש משה לא עלינו תלונותיכם כי על ה' דהא באהרן אין לתלות אשמה כלל ומה' יצא הדבר ולא חטא אהרן כלל והוא ראוי להיות כ"ג מאחיו:
פסוק יב:וישלח משה לקרוא לדתן ואבירם בני אליאב ויאמרו לא נעלה המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר כי תשתרר עלינו גם השתרר. נראה לבאר לקרא לדתן ואבירם ליתן להם התמנות בקרב ישראל מגזרת קרואי העדה ועי"כ יחזרו למוטב וזהו שאמרו מכאן שאין מחזיקין במחלוקת אבל השיבו לא נעלה אין אנו מבקשים עלייה ורוממות ובאו בטענה בשלמא במקום שדות וכרמים ורוכלת עמים צריכים שופטים מושלים וכהנה אבל במדבר ואל עומר לגלגולת מה צריך לשופט ומושל הלא אין להם דבר רק ברדת מן לאיש לפי אכלו וזהו אמרם המעט וכו' כי תשתרר וכו' מה זה הלא זה רק רוע לבב ורמזו כי גם במצרים החל להשתרר כאמרם אז מי שמך לשר ושופט עלינו ואמרו מנעוריו איש זה מורגל לבקש שררה וגדולה על אחרים אפילו במצרים וגם עתה השתרר לא כן הדבר רק איש הישר בעיניו יעשה:
פסוק יד:אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו ותתן לנו נחלת שדה וכרם. היינו שאמרו כי תאמר הלא ע"י הוצאה ממצרים זכו לביזה רב ומקדם היו עניים כמאמר חז"ל כי דתן ואבירם ירדו מנכסיהם ולכך טענו כי אין כל המטלטלין שוים נגד קרקע שהוא דבר המתקיים וזה אף לא וגו' ותתן לנו נחלת שדה וכרם:
פסוק יד:העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה. או שיש לפרש דידוע דהצרעה לא עברה הירדן וכתב בזוהר הטעם כי הצרעה היה בזכות משה וכשם שמשה לא עבר כך הצרעה לא עברה והנה הצרעה היה מסמא עיניהם של כנענים וזהו ענין דבריהם שלא תתפאר עצמך כי אף שאין אתה המעלה הצרעה מחמתך והיא המסמא עינים ע"ז השיב בשביל כך עדיין אין כאן כיבוש א"י וזהו אמרם העיני האנשים ההם תנקר מ"מ לא נעלה, או יומשך כי זכו לביזת מצרים וזה היה ע"י שלשת ימי אפילה ואמרו לא זו בלבד שבג' ימי אפילה היה חשך לא ישגיחו בו אלא אפילו עיני אנשים ההם תנקר שיהיו סומין לגמרי לא נעלה גם מוסב שמשה ביקש למנותם לשופטים כמ"ש ואמרו מה תועלת יש בזה הא אינו אלא עבדות דבשלמא דבאנו לא"י נחלת שדה וכרם יש תועלת כי בני העיר מצווין לעשות מלאכתו של דיין אבל במדבר מה תועלת יש ואפילו דתהיה מורשה לנו ליקח שוחד המעור עיני חכמים וזהו, העיני האנשים ההם תנקר הרצון דתתיר לנו ליקח שוחד וא"כ יש תועלת מ"מ לא נעלה לגדולה זו. או כי כל ענין קרח וסייעתו היה כאמרם כי עינם הטעתם שראו שמואל יוצא ממנו וכו' ואמרו שאפי' תמנע השגה זו מאתנו לא נעלה או להיפוך שאמרו בתמיה הנה אנו ידענו טעם שלך שאתה מבקש ליתן לנו שררה למנוע מאתנו ההשגה ברוה"ק ועין רואה כאמרם חז"ל הטל עליהם צרכי צבור והם כלים מאליהם כי השררה מונעת השגת רוח הקודש וזהו אומרם העיני האנשים ההם תנקר כמחשבתך לנקר מאתנו עין רואה וע"כ לא נעלה לא נקבל שררה:
פסוק טו:ויחר למשה מאוד ויאמר אל ה' אל תפן אל מנחתם. הנה אמרו חז"ל לעולם יהיה אדם זהיר בתפלת מנחה שאף אליהו לא נענה רק במנחה וכו' והענין הוא כי תפלת שחרית ומעריב תקנו אברהם ויעקב והם לא היו מתפללים על הרשעים שאמרו ימחו על קידוש השם אבל יצחק התפלל אף בעד רשעים כאמרם אברהם לא ידענו וכו' כי אתה אבינו כי יצחק אפי' לעשו אהב ולכך אליהו שהתפלל אז בעד ישראל שלא היו זכאים לא נענה אלא בתפלת מנחה וזהו הענין כי כל קרבנות הם לה' מדת הרחמים אבל לא לאלהים אבל מנחה שמביא העני בלב נשבר זבחי אלהים רוח נשברה אפי' לאלהים הוא מרוצה ובזה יש לפרש המדרש ואל אלהינו שהוא ירבה לסלוח זהו עשירית האיפה שוויתר הקב"ה משלו והיינו דכתיב אלהינו ואין מדת הדין מתרצה בקרבן זולת עשירית איפה שזהו שוויתר ולכך יצחק שהוא מדת הדין תקן מנחה ולכך ביקש אל תפן אל מנחתם שהוא המרצה אפי' אינם זכאים וגם הם ביקשו להסיב הקרבת הקרבנות ללוים שהם בבחינת דין ולא יתכן בהם קרבן רק מנחה ובקש שגם למנחה לא יפן:
פסוק טו:לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי את אחד מהם. נראה לבאר כי היה בידו להרע להם ע"י השם כאמרם הלהרגנו אתה אומר וכו' ואיתא בירו' שלא ביקש להשתמש בשם הואיל ואכל ונהנה משל אחרים וזהו אומרו לא חמור אחד מהם נשאתי וא"כ היה בידי לשמש בשם ומ"מ לא הרעותי את א' מהם כי כולם היו עוסקים בביזה וכ"א מהם היה לו צ"ו חמורים ומשה עסק בעצמות יוסף שבו תלוי כל הגאולה וא"כ עכ"פ היה מגיע לו מן צ"ו חמורים חמור אחד לחלקו ומ"מ לא לקח ועל הלוים היה מוטל ליקח עמהם עצמות יוסף כי לוי מכרו למצרים ועליהם להוציא משם מ"מ לא הרע משה לאחד מהלוים לטפל בו והוא לבדו נשאהו וגם אמרו כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או עוני או מיתה וא"כ היה בידי לעשות אותן עניים או להמית אותן ואני אפי' מיעוט רכוש כל דהו שהיה להם צ"ו חמורים לא גרמתי להם מיעוט אפילו לחמור אחד וגם לא הרעותי לאחד מהם במיתה:
פסוק טז:אתה והם ואהרן. נראה כי הקטורת היה לכל הכהנים אבל קרח ואהרן שנחלקו בכהונה גדולה היה להם קטרת מיוחד דקה מן הדקה המיוחד לכה"ג ביום הכיפורים:
פסוק יט:ויקהל עליהם קרח את כל העדה אל פתח אוהל מועד וירא כבוד ה' אל כל העדה. נראה כי קרח חשב דזכות הרבים יגן שיהיה הקטרת מקובל כי אל כביר לא ימאס ולכך הקהיל את כל העדה וכדי שלא יאמרו לא כל העתים שוות כשהשכינה שורה מקבל הקטורת וכשאינו שורה אינו מקבלו לכך נגלה כבוד ה' לעין כל לבל יהיה לקרח ועדתו פתחון פה:
פסוק כא:הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע. ולהבין למה נתחייבו כל העדה ח"ו כליה על רוע מעלליו של קרח נראה דאבעי לן בגמרא אי כהנים שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא נינהו ופשיט ליה דשלוחי דרחמנא נינהו דמי איכא מידי דהוא לא מצי למעבד ושלוחו מצי למעבד וממילא מוכח דשלוחי דרחמנא נינהו וקרח טען כי כל העדה כולם קדושים כלו' דכהנים שלוחי דידן נינהו ואנו באמת נמי מצי למיעבד כי כולם קדושים וכל העם הודו לו בזה דכתיב ויקהל עליהם קרח את כל העדה ולכך התחייבו כליה ואכלה אותם כרגע כי רגע אינו מקבל החילוק כי הוא תכלית החלק הקטן וכמו שהנקודה הנדסיות תכלית הקטן במדה כך הרגע תכלית הקטן בזמן ואינו מקבל חילוק כך אכלה אותם בכלל ולא יקבלו חילוק להיות א' מהם נמלט גם אמר כרגע דכתיב חבי כמעט רגע עד יעבור זעם כי רגע א' כועס ה' ואז בעי אינש להסתתר לבל יספה כמ"ש הזהר ולכך צריך שמירה ולכך הזהירם להבדל מהם גם בסתם אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה אבל אלו אכלה כרגע בלי נתינת זמן ביסורים אחרים טרם מכות כליה כי להם הוא צורך שעה לבל יטעו ישראל אחריהם אכלה תיכף כרגע או י"ל דהנה לכאורה יקשה על בלעם דהיה הולך עם שלוחי בלק וקסמים בידם וכי מה איכפת להו בכישוף הא היה יודע דעת עליון לכוין אותו רגע שהקב"ה כועס רק נראה דאיתא בגמרא מ"מ נקרא כישוף שמכחישין פמליא של מעלה וזה ודאי אי אפשר להכחיש כביכול בעצמו רק בפמליא שלו וזהו בעת הזעם שהקב"ה מסיר השגחתו מהעולם וממנה מלאך תחתיו ולכך היה צריך לכשופים ואיתא כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין טוב לרע היינו בעת הזאת שהקב"ה כועס ואז המלאך אינו מבחין וז"ש כאן ואכלה אותם כרגע לבל אבחין בין טוב לרע:
פסוק כב:אל אלהי הרוחות לכל בשר וגו'. פרש"י יודע מחשבות היינו דאיתא בזהר דקרח אדוק במינות היה והעם סוררים אחריו אבל באמת הם לא היו אדוקים במינות ולכך אמר אל אלהי הרוחות היינו מחשבות שבלב לידע מי הוא אדוק במינות או לא. או יאמר כי בבשר אחד כלול רוחות ונשמות הרבה שתלוין בו כי האב הוא אילן והתולדות הם הענפים ולכך בבשר אחד תולין רוחות הרבה וביקש משה שאף שקרח חטא מ"מ תולין בו רוחות הרבה ענפים ונשמת תולדותיו כי בני קרח היו צדיקים ויצאו ממנו נביאים כנודע וביקש שזכותם יגן גם כיון בזה לסוד הגלגול וזהו אלהי הרוחות לכל בשר כי הנשמה מגולגל ונשמת קרח היה לקין ולכך חלק על משה שהיה נשמת הבל ונחלקו אז קין והבל על כהונה גדולה וכן עכשיו ולכך אמר משה אל תפן אל מנחתם כדכתיב ואל מנחת קין לא שעה והתפלל משה שקרח מצד נשמתו הוא עלול לחטוא וקשה לאדם לתקן נשמתו אשר היא עלולה לרע מגלגול הראשון:
פסוק כב:האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף. נראה לבאר דבגמרא רמי תרי קראי אהדדי כתיב פוקד עון אבות על בנים וכתוב אחד אומר איש בחטאו יומתו ומשני כאן כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם וכו' וכדרך הפשוט. נראה לפרש דהפרש גדול יש בין שוגג למזיד דבשוגג איש בחטאו יומת בחטאו דייקא דהוא שוגג ואין אחרים נענשין על ידו אבל במזיד נענשין אחרים על ידו וזהו פוקד עון אבות על בנים עון דייקא שהוא מזיד ומשה ביקש בתקונו של קרח שחשבו כשוגג כי היה טועה בעצמו כמאמר חכמינו ז"ל עינו הטעתו וזהו שדייק יחטא שוגג ואין לך ראוי לקצוף על כל העדה גם ראוי להתרות בו בנגעים וכדומה שאין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה היותו שוגג:
פסוק כד:דבר אל העדה לאמר העלו מסביב למשכן קרח דתן ואבירם. הנה לכאורה קשה הא לא היה בהם התראה רק דלשון העלו מורה דנתן הקב"ה אות לקרח כדי לחזור בתשובה והוא כי מקום משכנו ומשכן עדתו החל לטבוע מעט מעט ונעשה גומא ועמק גדול ממשכנם לשאר משכני ישראל לראיה כי התחיל הטביעה דאולי יחזרו בהם ולכך ישראל שפירשו מהם הוצרכו לעלות כי משכנם היה עמוק בעמק וגומא גדול ולכך נאמר העלו ומשה ביקש לזכות את ישראל שאם יתפרשו מהם כשיראו הטביעה במקצת אין להם כל כך שכר כיון שרואים שכבר החל הפורענות ולכך ביקש שילכו תיכף טרם החל קצת הטביעה ולא ביקש סורו ולא אמר העלו:
פסוק כו:אל תגעו בכל אשר להם פן תספו בכל חטאתם. נראה לבאר ע"פ מה דאיתא בגמרא מנין דהיו מפקירין נכסים של מסרב דכתיב רכושו יחרם והיינו כ"מ שנתנו חכמים עיניהם או עוני או מיתה כי עני חשוב כמת וא"כ טבא עבדו ליה למסרב דחייב מיתה דהיו מפקירין נכסיו והרי הוא עני וניצל ממיתה עצמו דחשוב כמת ואף כאן חשבו ישראל להצילם ממיתה ליתן שללם לבוז ויהיו ענים ובזה ינוצלו ממיתה אבל משה מיחה בזה כי לצורך שעה צריכין מיתה עצמית כדי שלא להדיח את ישראל וגם כבר נצולו ממיתה ע"י עניות כדכתיב כי מתו כל האנשים שירדו מנכסיהם ועדיין לא שבו אם כן צריכין דוקא למות ולכך מיחה בהם לבל יתנו שללם לבוז וזהו אל תגעו בכל אשר להם:
פסוק כז:ויעלו מעל משכן קרח דתן ואבירם מסביב היינו כי בני ישראל לא שמעו למשה לפרוש עד אשר ראו תחילת הטביעה וזהו ויעלו וגו' כאשר כבר הושב לעמק והיו צריכין נענות. ודתן ואבירם יצאו נצבים וגו' פירש"י בקומה זקופה היינו כוונתם היה בזה שיהי' נראה כאלו הם בשוה עם שאר העם העומדים למעלה וכאלו לא היה אהלם נמוך מהם ע"כ זקפו קומתם בכח כאלו הם אתם בשוה:
פסוק כח:ויאמר משה בזאת תדעון כי ה' שלחני וגו' אם כמות כל אדם ימותון אלה וגו' ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה וגו'. כוונת דבריו לאמת שליחתו אם הוא מה' האות בכך אם ימותו כדרך כל הארץ או מיתה משונה ממיתת כל אדם ע"פ מה דמבואר בזהר כי כפרו במעשה בראשית והיינו באדמה כי אמרו האדמה הוא קדמון כדעת אפלטון שהיה אומר ארץ קדמון וממנו ברא הקדוש ב"ה הכל כי הכל היה מעפר ואמרו שעפר קדמון ולא ברא יש מאין ולכך כהן מורה על קדמון והתחלה והם אמרו כי אין התחלה ולכך כפרו בכהן כי כפרו בבריאת ארץ ולכך נתן משה מופת אם בריאה פירוש שנברא הארץ ואינו קדמון אף עכשיו יברא יעשה נס ושינוי טבע ויברא פי לבלעם וידעו כי נאצו ה' לומר שלא ברא ה' העולם יש מאין רק יש מיש ומארץ נבראה גם כשחטא אדם הראשון נתקלל האדמה בעבורו כמו שמקללים האם ארור שזו גידלה היינו כמו שהאם סיבה לפשע הבן לטבעה הרע וגם שלא יסרה אותו כראוי כן הארץ סיבה לחטא האדם כי נפש החומרי סיבה לחטא ולכך נתקללה האדמה כי היא סיבה לחטא כמו אם לבנים אבל בקרח לא היה סיבה לחטאם הנפש החומרי רק בזדון ושאט נפש מרדו ולא היה מסיבת החומרי ולכך תבעה הארץ עלבונם שלא יאמרו כי היא גדלה ובן כסיל תוגת אמו וכמו בן סורר ומורה הביאו אביו ואמו לתבוע עלבונם וכן פה בא אמו שהיא הארץ לתבוע עלבונה כי באמת לא היה חטאם בסיבתה כלל ולכך זהו לאות כי נאצו ה' במרד ושאט נפש ולא היה סיבת נפש החומרי כלל בזה. גם ידוע כי כל מכשפי' אחיזתם בארץ ולכך בעובדא דשמעון בן שטח בשמונים נשים מכשפות הרימו אותן מהארץ ולא היה בכחם לכשף וכן כישוף של אוב היה במחילת הארץ כדכתיב והיה כאוב מארץ קולך כי כשפים בנחש כי הם נקראים נחשים ונחש כחו בעפר ונחש עפר לחמו והם טענו כי אין בכח משה לפעול בארץ כי כל נפלאותיו היה הכל במים ובאויר ולא בארץ ולכך טענו ולא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו כי אין כחו בארץ ולכך נעשה נס על ידו (אין) בארץ. וגם טענו אלו היה משה שליח ה' ותורה משמים היה ראוי להתקן חטא אדה"ר ובחטא אדה"ר נתקללה האדמה וא"כ עכשיו במתן תורה ראוי להסיר הקללה ולא להיות כארץ מדבר קוץ ודרדר שהוא מדבר סיני כי אם שיהיה הברכה כמקדם שהיא א"י ע"פ מה דאיתא יום הששי ששה בסיון שהוא מ"ת שאז היה עיקר הבריאה וכאלו העולם נברא מחדש וזהו טענתם אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש וגו' וא"כ הארץ היה סיבת מרדם בה' ובתורתו ובשליחות משה ולכך נבלעו בארץ גם הם היו גלגול קין והארץ פצתה פיה לבלוע דם הבל וחזרו לקלקולם והארץ שקיבלה אז דם הבל קבלה עכשיו לקרח ולעדתו וזהו אם בריאה אז לבלוע דם יברא ג"כ עכשיו גם ידוע לכל כי תנאי התנה הקדוש ב"ה במעשה בראשית על קריעת ים סוף וצריך להבין. למה היה צריך לתנאי היד ה' תקצר לקרעו בזמנו אבל הענין דכל מי שנעשה לו נס מנכין לו מזכיותיו וא"כ לא היו ישראל מתרצים בקריעת ים סוף לנכות להם מזכותם מה שהיה אפשר ריוח והצלה ממקום אחר ולכך התנה הקב"ה בעת הבריאה ואין זה שינוי טבע הבריאה ואין כאן ניכוי ולכך אמר משה אני אומר שיברא ה' ומזה תשפטו כי לא למעני הוא כי איך אעשה זאת לניכוי זכיותי רק כי נאצו ה' ובשביל קנאת ה' נעשה זאת ובאמת נברא פי הארץ בערב שבת בין השמשות והיינו לא נגמר הבריאה כי כל הברואים בע"ש בה"ש לא נגמרו כדאית' במדרש לאדם שעושה במלאכה והגיע בה"ש אין לו לגמרו רק אח"כ לעת הצורך נגמרו וזה אם בריאה שהחל בריאתו בע"ש בין השמשות יברא ה' היינו שיגמור בריאתו כי אז לא היה רק בכח ועכשיו בפועל:
פסוק לא:ותבקע האדמה אשר תחתיהם ותפתח הארץ את פיה וגו'. היינו שלא היה כשאר טביעות שנעשה בקיעה ברעש אש ומים והולך למרחוק עד שכמה כרכים נטבעו ונשקעו אבל כאן היה רק פתיחת פי הארץ בעלמא לבלוע האנשים האלה ולא היה אח"כ רושם כלל כמו שאר בקיעת הארץ שנשאר מים וכדומה אבל כאן לא היה רושם כלל רק כיסה עליהם ארץ וכדי שלא יחפרו אח"כ למצוא רכוש רב אשר נטבע לזה נאמר ויאבדו מתוך הקהל:
פסוק לב:ואת כל הרכוש. כי כל גאותו של קרח היה עשרו כי נתגאה בעשרו והגיע לו זאת כי יוסף טמן אוצרות בקרקע ונתגלה לקרח מטמוני ארץ ומצאם ומזאת יצאה הרעה והוצרך הארץ לנקום הקלקול ונטבע הרכוש בארץ:
פסוק לג:וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה וגו'. והנה הם צחקו על התורה ובקשו לכנוס בסוד הטעמים ואמר טלית שכלו תכלת למה לא יהיה פטור מציצית וכן בית מלא ספרים וכו'. אבל מי בא בסוד ה' הלא על התורה נאמר ארוכה מארץ מדה ועמוקה משאול והם כפרו לכך ירדו לירכתי שאול שם ידעו אם לא התורה עמוקה לשאול:
פסוק לג:ויאבדו מתוך הקהל. דהנה כל הדברים הנבראים ע"ש בה"ש אינם נראים ומושגים כלל כמו קברו של משה רבינו וכן המן וכן פי הארץ כי לא ידעו אנה הוא ונאבד למראה עיניהם ולזה נאמר ויאבדו מתוך הקהל:
פסוק לד:וכל ישראל אשר סביבותיהם נסו לקולם. כי דרך בקיעה הוא להשמע למטה בארץ קול רעש גדול ורעם ואש מתלקחת אבל כאן לא היה קול כלל רק קולם של הנטבעים אשר צעקו ואין מושיע להם אבל לא זולתו:
פסוק לה:ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש מקריבי הקטורת. נראה לבאר דקודם בליעת קרח כשפושעי ישראל היו בעולם היה מפיש חרון אף בעולם והקב"ה ממלא עברה עליהם והעמיד מלאך תחתיו לבל יפיש חרון אפו בעולם אבל עכשיו שנאבדו הרשעים ור"ן איש היו צדיקים ונלכדו בעצת קרח ע"כ ואש יצאה מאת ה' בעצם ותאכל את החמשים ומאתים איש וראיה לדבר שצדיקים גמורים היו דכתיב לעיל והקרבתם לפני ה' איש מחתתו חמשים ומאתים מחתות דהיל"ל חמשים ומאתים איש כי משה לא ביקש למנות אותם כי אסור למנות ישראל רק מנה המחתות כמו דמצינו בשאול ויפקדם בטלאים והבן:
