פסוק ה:וידבר העם באלהים ובמשה, ואתרעם עמא במימרא דה' ועם משה נצו. לחלק כבוד לשכינה לא רצה לת' "נצו במימרא דה' " וכן ויאמינו בה' ובמשה עבדו (שמות י"ד ל"א) ת' "והימנו במימרא דה' ובנבואת משה" וכן (שם כ' י"ד) וכן (שם כ"ג י"א) והארכנו בזה בהקדמה כוללת, ויש להעיר פה כי העברי ישמש בשרש "דבר" בקשור מלת "אל" או הל' הבא במקומה, רק כשכוונתו שדבר אל האיש ההוא בדרך צווי או אזהרה אבל כשישמש בקשור ב' יכוין לפעמים על הדבור בדרך צווי ולפעמים על הדבור בדרך אהבה, ולהפך כשמדבר עליו קשות (בפניו או שלא בפניו) לא כן הארמי, כי על הדבור בדרך צווי יאמר "מליל עם" ועל הדבור בדרך חבה, או להפך קשות שלא בפניו, יאמר "מליל ב" ולכן תראה כי הכתוב אמר לעיל (י"ב ב') "הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר" והמתרגם האלהי ברצותו להראות כי גם אהרן ומרים הבינו בנפשותם כי מדרגת דבור ה' אליהם לא שוה אל דבורו אל אדון הנביאים, שינה לת' שם "הלחוד ברם במשה מליל ה', הלא אף עמנא מליל" וכשידבר אדם קשות בפני זולתו, לא ישמש הארמי בש' "מליל" כ"א בש' "נצי" ולכן פה שדברו קשות בפני משה [כעדות הכתוב "למה העליתונו" בנוכח] לא ת' "ובמשה מלילו" כ"א "ועם משה נצו" וכן לקמן פסוק ז' "כי דברנו בה' ובך" ית' "ארי אתרעמנא קדם ה' ועמך נצינא" [ורק בכ"י הנו' ובמשה].
פסוק ה:הקלקל, דמיכלה קליל. ר"ל קל להתעכל, וכפירש"י.
פסוק ז:דברנו בה' ובך, אתרעמנא קדם ה' ועמך נצינא. לא ידעתי למה לא ת' "במימרא דה'" כלעיל בפסוק ה'. (ועמ"ש שם, ואולי שינה פה לכוונה כי כמ"ש רש"י שם "השוו עבד לקונו" כן בוודוים השווהו בדרך כבוד לה', וכוונת המת' כי בהצותם על משה חטאו לה').
פסוק ח:שרף, קליא. פי' דבר השורף, ולא ת' "חויא קליא" מפני שהתורה סתמה.
פסוק ט:והביט, ומסתכל. ר"ל השכלה פנימית כדרשת רז"ל במשנה (ר"ה דף כ"ט).
פסוק יא:בעיי העברים, במגיזת עבראי. ערש"י, שהוא "מעבר" והוא מל' "גז חיש" ועיים מל' "ויעה" בחלוף "כבש כשב" כמ"ש רש"י, והנה לקמן (ל"ג מ"ה) מצינו שם המקום הזה "עיים" ובירמיה (כ"ב כ') מצינו שם מקום "עֲבָרִים" אבל מת"א לא משמע כן.
פסוק יב:מלחמות ה' את והב, קרבין דעבד ה' על ימא. תרגם "והב" כמו "יהב" כפרש"י, ולבאר מלת "בספר" ת' "בספרא" (בא' בסוף המורה בארמית על הידיעה) ר"ל "בספר התורה".
פסוק טו:נטה לשבת ער, מדברין לקבל לחית. ר"ל הנוטה נכח עיר או כפר, וער הוא כמו "עיר", לחית הוא בלשון ארמית "כפר" וכ"ת לקמן פסוק כ"ח (וכ"ה בתיב"ע "מערוער" (דברים ד' מ"ח) ויותר נראה שהוא שם עצם פרטי, וב"כ ר"י לקמן פסוק כ"ח) בל' עברית נקרא "ער" ובל' ארמית "לתית" ואפשר שטעמו "חיות" הנרדף עם "התעוררות" והנה "ערער" (דברים ב' ל"ו) ת' כעברי "ערער" ולקמן (כ"ב ל"ו) "עיר מואב אשר על גבול ארנון" תרגם קרתא" אולי סובר שחלק מן העיר עמד על שפת הנחל וחלק בתוך הנחל, ולכן אמר הכתוב (דברים ב' ל"ו) "והעיר אשר בנחל" ולכן קורא אותם הנביא (ישעיה י"ז ב') "ערי ערוער" ופי' "לשבת" כמו בצד או נכח, ולכן ת' "לקבל".
פסוק טז:ומשם בארה, ומתמן אתיהיבת להון בירא. ר"ל ומשם נִתַּן להם באר, פי' הה"א מן "בארה" כה"א נוספת שלא לצורך, ולא במקום למ"ד בתחלתה.
פסוק יח:וממדבר מתנה, וממדברא אתיהיבת להון, ר"ל וממדבר נִתְּנָה להם וכשנתנה להם ירדה עמם לנחלים ומנחלים עלתה עמם לרום ומרום לגיא ובקעה, תרגם כל השמות לדרש ששם נתן להם התורה, עי' נדרים דף כ"ה, וכן "במות" (בפסוק שאח"ז) ת' "רמתא" כמו שדרשו שם, רק "נחליאל" דרשו שם מלשון נחלה, והוא ת' "נחליא" וצ"ע. ואפשר שגם פה יאחז צדיק דרכו (כמ"ש לעיל י' ל'ו) להרכיב ב' הוראות במלה אחת, ות' "נחליאל, נחתא עמהון לנחליא, במות, סלקא עמהון לרמתא").
פסוק כ:הגיא, חיליא. (חילא או תילתא בל' ארמי הוא כמו בקעה ונתלבל ע, [ע' דברים ג' כ"ט, יהושע ח' י"א, ט"ו ח'] והרבוי הוא "חיליא" [ישעיה מ' ד'] וע"ד השנוי שישנה הארמי המלה העברי במין ובמספר, הנה כבר כתבנו כ"פ שזה דרכו בכמה מקומות [ובכ"י הנוסח לְחֵילָתָא].
פסוק כ:ישימון, בית ישימון. מהוספתו מלת "בית" נראה שלדעתו הוא לא לשון מדבר.
פסוק כה:בנותיה, כפרנהא. עיר המלוכה נקראת "אם" והערים הקטנות המתיחשות לה נקראו "בנות".
פסוק כח:כי אש, ארי קידום תקיף כאשא. ר"ל רוח קדים חזק כאש יצא מחשבון, מירושלמי ויוב"ע משמע שפירשו מחלוקת אבל כוונת אונקלוס במלת "קדום" פה, איננה על המחלוקת כ"א להפלגת הענין, וכ"ת "כי אש קדחה באפי" (דברים ל"ב כ"ב) "ארי קדום תקיף כאשא", ופעם ית' "רוח קדים" ופעם ית' "קדים" לבד וע' לעיל (שמות י"ד כ"א).
פסוק כח:להבה, עבדי קרבא כשלהוביתא. ר"ל אנשי מלחמה תקיפים כשלהבת.
פסוק כח:בעלי במות, כומריא דפלחין בית דחלא רמתא. ר"ל משחיתים כאש וכלהבה שיצאו מקרית סיחון אכלו הכומרים שעבדו בבית יראתם בבמות ארנון.
פסוק כט:פלטים, צירין. אפשר שכוונתו "שלוחים" ר"ל נסים ופלטים ושלוחים מחרב כמו השליח הממהר לעשות שליחותו כן הם בורחים מחרב, ואפשר שצ"ל "זעירין" ר"ל בניו ובנותיו הקטנים שאינן ראויין למלאכה, וע' בחזקוני, ובכ"י מצאתי "אסירין" והוא שב על כמוש.
פסוק ל:עד דיבן, עדא שלטן מדיבין. כבר פירש"י שהמת' פי' "עד" כמו "עדא" בארמית שעניני "סר" אם הוא בבנין הקל, כמ"ש לעיל ויקרא כ"ו ו'.
פסוק ל:ונשים, וצדיאו. ר"ל שממו ארחות, ויש נוסחא "וצדיו" אבל לכל הנוסחאות לא אדע למה השמיט המת' את הנו"ן של מ"ב. ואפשר שמפרש כפי' הראשון מהראב"ע שהנו"ן הוא לסימן בנין נפעל והדגש לחסרון אל"ף, ויותר נכון שצדיאו או צדיו הוא שם דבר.