פסוק ב:פירש״י ז״ל וירא בלק וכו׳ אמר אלו וכו׳ דק״ל דהול״ל וישמע בלק שהרי הוא לא היה במלחמת סיחון ועוג ולכך מפרש דר״ל נסתכל ונתן את לבו וכו׳ ואמר כן לעמו ולפי׳ ויגר מואב:
פסוק ד:אל זקני מדין והלא וכו׳ ההרגש הוא דמאי קמ״ל קרא בסיפור זה שאמרו מואב למדין עתה ילחכו וכו׳ ואהא משני דקמ״ל תרתי חדא עד היכן הגיעה מורא של מואב שהוכרחו להשלים עם מדין ועוד מגיד הכתוב בזה שגם מדין נתייראו מאוד דאל״כ אף שמואב היו מבקשים להשלים עמהם הם לא היו מתרצים שהרי טפי היו שונאים מדין למואב משנאת מואב למדין כנראה מהכתוב המכה את מדין וכו׳ שמדין היו העורכים מלחמה כנגדם בשדה מואב ואיך נתרצו להשלים עמהם א״ו שגם הם היו מתייראים ומעתה מקשה רש״י הואיל שכן ששניהם היו מתייראים ולכך השלימו כדי לעזור זה לזה או לבקש ביניהם איזו תקנה מה ראו טפי מואב לשאול עצה ממדין ולא מדין ממואב דליכא למימר דמאי דכתיב ויאמר מואב וכו׳ לאו לבקש עצה אלא לסיפור בעלמ׳ דא״כ אמאי כתיב אל זקני מדין הול״ל ויאמר מואב אל מדין א״ו להתייעץ היה ולכך דברו דוקא לזקנים ולמובחרים שבהם הראויים לעצה. אמנם אעיקרא דמלתא דאמור רבנן דמעולם היו שונאים זל״ז לא ידענא מנ״ל דאי מדכתיב המכה את מדין בלשון בינוני ולא כתיב אשר הכה סוף סוף ליכא להוכיח אלא שכל ימי הדר היה מלחמה בין מדין למואב שהיה הולך הדר לעזור את מואב אבל לא מפני זה יצטרך לומ׳ שבזמן בלק היה גם כן ביניהם מלחמה וצריך לומר דהכי קים להו לרבנן ואסמכוהו אקרא:
פסוק ד:בעת ההיא לא היה ראוי וכולי ב׳ דברי׳ תיקן רבינו בזה חדא דבעת ההיא יתירא הוא דפשיט׳ דהוה כד הוה. ותו דאמאי לא נזכר בקרא דלעיל וירא בלק וכו׳ מלך מואב וכל זה מתורץ בפירושו דקמ״ל דמתחלה לא היה מלך ולא ממואב היה אלא מנסיכי מדין וכיון שמת סיחון שהיה מלך מואב ונתייראו מואב מישראל עד שמפני זה השלימו עם מדין אז המליכו עליהם את בלק שהיה הראש לנסיכי מדין שהוא צור והוא היה החשוב מכלם כדכתיב ראש אומות וכמ״ש רש״י בפרשת פינחס. וממ״ש רבינו המליכוהו עליהם לצורך שעה משמע דלא המליכוהו לגמרי אלא בין מלכא למלכא לצורך שעה. ונראה דנפקא ליה הא מדחזינן בתר הכי דהדר הוה יתיב במדין ונמנה בחמשת מלכי מדין שהרגו ישר׳ בלכתם למלחמה על מדין ואם איתא דמינוהו מואב למלך גמור א״כ בארץ מואב הוה יתיב ולא במדין א״ו על דרך ההשאלה הוה עד שמינו מי שנראה להם מאומתם ולכך הדר יתיב במדין:
פסוק ה:פתורה כשלחני וכו׳ הטעם שהקדים רש״י המדרש בזה ליכא למימר דאי כפשוטו הול״ל לפתור דהא ידוע דכל תיבה שצריכה למ״ד בתחלתה הטיל לה ה״א בסופה אלא נרא׳ דהול״ל וישלח מלאכים פתורה אל בלעם וכו׳ א״נ לא הול״ל אלא וישלח מלאכים אל בלעם ותו לא דהיכא דקאי קאי ומאי נ״מ להודיע ששם עירו פתורה ולכך דרשו כשלחני וכו׳ ואין לומר דמפקו ליה לקרא מפשטיה לגמרי דפתורה אינו שם מקום אלא בלעם נקרא כך ע״ש שלחני דהא אשכחן דכתיב בלעם בן בעור מפתור דנר׳ בהדיא שהעיר נקראת כך. אלא נר׳ דר״ל שעירו נקראת פתורה ע״ש שלחני. וה״ט דמסיים רש״י ולפי פשוטו כך שם המקום ולא קאמר ופשוטו אלא ה״ק. ולפי פשוטו א״צ לדרוש למה נקרא המקום כן אלא כך שמו ובזה מתורץ כל מה שהרגיש הרא״ם ז״ל ע״ע. ואף על גב דמל׳ המדר׳ אין נרא׳ כן דהרי איתא התם פתורה שם וי״א שולחני היה וכו׳ צריך לומר דה״פ דת״ק סבר שזהו שם העצם לאותו העיר וא״צ לדרוש וי״א ס״ל שאין זה שם העצם אלא שם התואר לעיר עיין שם בלעם שהיה בה דהוה כשלחני:
פסוק ה:לקרא לו הקריאה וכו׳ דאל״כ הול״ל לקראו א״נ לקרא אותו דלישנא דלו לא שייך כ״כ כאן שהוא סימן הנותן ובזה מתורץ מ״ש הרא״ם שלא ידע מהיכן דרשו כן דהא אין תיבת לו יתירה עיין שם א״נ י״ל דהכל מיותר ולא הול״ל אלא וישלח וכולי ארץ בני עמו לאמר הנה עם וכו׳ דהא ממ״ש אח״כ ועתה לכה וכו׳ מובן ממילא שהיה קוראו אלא ודאי לדרשה אתא:
פסוק ה:עם יצא וכו׳ סיחון ועוג וכולי דאי כפשוטו ע״ד גוזמא שהם רבים לא הול״ל כסה שהוא לשון עבר אלא מכסה את עין הארץ:
פסוק ה:והוא ישב ממלי חסר וכולי הוכרח לזה דאל״כ הו״ל אצלי דממולי משמע שרחוקים מהם אי נמי לימא נגדי:
פסוק ו:נכה בו וכולי דבר אחר וכולי דאילו לפי׳ קמא ק׳ דהול״ל נוכל נכה ולד״א ק׳ דא״כ שהוא מקור הול״ל נכות כמו עשות גלות נטות ואף על גב דזמנין נמצ׳ מקור ע״מ זה בנחי למ״ד ה״א מ״מ הול״ל לנכה דהכי אורחא לשמש ל׳ דבכ״לם בראש המקורים ועוד שאין זה ל׳ תורה:
פסוק ז:וקסמים בידם כל וכולי דבר אחר וכו׳ דאילו לפי׳ ראשון מאי בידם הול״ל עמהם א״נ בידיהם ולד״א הול״ל קסם ומאי קסמים בלשון רבים א״נ הול״ל ונחש בידם שדבר זה הוא כמו נחש כדאשכחן בכמה דוכתי כמו נחשתי ויברכני ה׳ בגללך וכמשרז״ל כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכו׳ אבל לשון קסם לא שייך בזה:
פסוק ח:כאשר ידבר וכו׳ אם ימליכני וכו׳ אפשר שדיוקו מדלא כתיב כאשר יצוה ה׳ אלי א״ו שאינו אלא על צד ההמלכה:
פסוק ט:מי האנשים וכולי להטעותו וכולי כלומר לנסותו אם יטעה לתלות חסרון בידיעתו ית׳ חלילה והוא טעה ואמר וכו׳ ומה שלא כפר לגמרי לומר שאין גלוי לפניו אלא אמר פעמים לפי שלא היה יכול לכפור לגמרי הואיל והיה נביא וידע בודאי מזה שהוא יתב׳ מגיד מראשית אחרית:
פסוק י:בלק וכו׳ אף על פי שאיני וכו׳ דאל״כ לימא מלך מואב לחוד א״ו מש״ה קאמר נמי בלק בן צפור דהשתא אייתר מלך מואב לדרשה:
פסוק יא:קבה וכו׳ זו קשה וכו׳. וא״ת מנ״ל דילמא לא במרד ולא במעל שינה הלשון אלא כך סליק בפומיה ואיהו סבר היינו קכה היינו ארה. וי״ל דא״כ קב״ה דידע הכל אמאי לא השיבו באותו הל׳ שהרי א״ל לא תאור את העם אלא ע״כ דאיהו שינה בדעת לשאול הרבה כדי שאם ישיבו לא תקוב אז הוא יעשה דיוק דוקא נקובה הוא דלא כלו׳ תקוב לא אקובנו אבל ארירה מיהא דבציר אה״נ ולכך הקב״ה השיבו ל״מ שלא תקוב אלא לא תאור נמי והא דחזי׳ דבשליחות שנייה בלק נמי שלח לו קכה לי ה״ט דבתחלה לא ביקש קבה דחשש דילמא כולה האי לא מסתייעא מלתא הואיל והקב״ה אוהב אותם. אבל כיון ששמע מפי שלוחו ששלח לו בלע׳ לאמר שהוא שאל להקב״ה קבה ולא מיחה בו אלא מחמת פחיתו׳ השלוחים כדכתיב להלוך עמכם וכדפי״רשי אלא עם שרים גדולים מזה דן בדעתו הא לא״ה לא היה מוחה נמצא שבעיקר הקללה אף הוא ית׳ היה מסכים וכיון שכן הגדיל המדורה ואמר קבה וה״ט דהכא לא מסיים רש״י ובלעם היה שונאן יותר מבלק כדמסיים בדיבור שאח״ז משום דהכא כיון דאשכחן דבלק גופיה הדר וקאמר קבה הילכך ליכא הוכחה מכאן למיעוט שנאת בלק דנימא לאו היינו טעמא דשדר ליה ארה מעיקרא מחמת מיעוט שנאה אלא מטעמא דאמרן:
פסוק יב:לא תלך וכו׳ אקללם במקומי וכו׳ איברא שהוכרחו לדרוש כן מיתורא דקרא דהוה סגי לומר לא תלך עמהם וא״נ בעי לפרש הול״ל לא תלך עמהם לאור את העם מש״ה פירש שכל א׳ נדרש לעצמו תשובה לשאלותיו מ״מ יש להבין כוונת בלעם דלאו שטיא הוה דמכיון שא״ל לא תלך ממילא מובן שאינו חפץ בקללה וא״כ אמאי הדר ושאל א״כ אקללם במקומו מהיכא תיתי שיסכים על זה מה לי במקומו מ״ל במקום אחר. ונראה לומר דבלק היה רוצה שיקללם מיד והיינו דקאמר בלעם א״ת שאינו מן הדין שיקלל עכשיו לפי שהם צדיקים א״כ אני אמתין עד שעה שיתקלקלו בחטא ואז תן לי רשות ואקללם במקומי ובהא נמי א״ל לא תאור וכו׳ ומה שהוצרכו להביא המשל שאומרים לצרעה וכו׳ נלע״ד דה״ט דלא תיקשי דהיכי קא״ל הכא קב״ה שאינו רוצה בברכתו והא חזי׳ בתר הכי דאדרבא רצה שבע״כ יברכם ולא שייך חלילה בו ית׳ שינוי דעת כמו שהעיד בלעם גופיה לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם. וכיונו רז״ל במדרש ליישב קושיא זו עם המשל והיינו דלא אמרו אומרים לדבורה לא מדובשיך וכו׳ אלא אומרים לצרעה והכוונה דאשכחן בבכורות דאיכא תנא והיינו רבי יעקב דסבר דדבש גזין וצרעין אסור שלא התירה תורה אלא דבש דבורים וה״ט שדבש דבורים אין לו שם ליווי אלא מיקרי דבש סתם והילכך אף על גב דיוצא מן הטמא שרי אבל דבש צרעין יש לו שם ליווי דלא מיקרי אלא דבש צרעין (ואיכא פוסקים דפסקי הכי עיין בי״ד סי׳ פ״ג) והשתא נימא אנן דהך תנא דבבמדבר רבא ס״ל כר׳ יעקב דהיינו דקאמר אומרים לצרעה לא מדובשך לפי שיש לו שם ליווי וה״נ קא״ל קב״ה לבלעם לא מדובשך דהיינו הברכות שהוא היה רוצה לברכם מדעתו לפי שאותם הברכות היו להן שם ליווי שיהיו נקראים ברכות של בלעם הואיל ויאמר כן מדעתו אבל הברכות שברכם באמת לאו מדידיה הוו אלא כדכתיב וישם ה׳ דבר בפי בלעם וא״כ הוי כסתם ברכות הבאות ממקור הברכות ית״ש וא״כ לית להו שם ליווי והוא דומה לדבש דבורים דאף על גב שיוצא מפי הטמא שרי ה״נ אף על גב שיוצאות הברכות מפי הטמא מ״מ לית לן בה ושריין משום דלית להו שם ליווי דלאו מדידיה נינהו:
פסוק יח:מלא ביתו וכו׳ שנפשו רחבה וכו׳ הרא״ם ז״ל כתב שהכרחו הוא דאל״כ למה תלה בכסף ובזהב הול״ל אם יהרגני לא אוכל וכו׳ ע״כ ואני בעניי איני רואה מזה הכרח שהרי דבריו אלה הן הן תשובה למה ששלח לו בלק כי כבד אכבדך מאד וכולי דרוצה לומר יותר ממה שהיית נוטל וכולי וכדלעיל ועל זה יפה השיב אפילו אם יתן לי מלא ביתו וכולי. ולא היה שייך בזה לומר אם יהרגני שהרי בלק לא היה מכריחו אלא בדברי פיוסין בא עליו ואם כן הדרא קושיא מה ראו רז״ל לדרוש כן שנפשו רחבה הרי דבריו נראים נכונים להשיב על מה ששלח לו בלק. והלא גדולה מזו מצינו בלישנא דרבנן דתנינן בפרק קנין תורה אריב״ל פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגע בי אדם א׳ א״ל ר׳ רצונך שתדור עמנו ואני אתן לך אלף וכו׳ א״ל אם אתה נותן לי כל כסף וזהב שבעולם איני דר וכו׳ והרי כאן גוזמא גדולה טפי מדברי בלעם וחלילה לומר שנפשו רחבה. והנלע״ד דלישנא בישא דבלעם מוכח על כוונתו דאם היתה כוונתו להשיב על דברי בלק כדלעיל ואמר כן על צד ההפלגה אמאי תלה בביתו של בלק דוקא באמרו מלא ביתו מ״ל ביתו מ״ל ביתא אחרינא הכי הול״ל אם יתן לי בלק בית מלא כסף וזהב או כיוצא בזה א״נ לימא כל כסף וזהב שבעולם וכמאמר ר״י ב״ל א״ו שלא היתה כוונתו ע״צ הפלגה ואין הכוונה באמרו מלא ביתו בית מלא ממש על כל גדותיו אלא כלומר כל מלואו וטובו דהיינו כל הקרן שיש לו וה״ק אפילו יעשה בלק מה שראוי לו לעשות דהיינו ליתן לי כל העושר שלו וזהו מלא ביתו וכו׳ אפ״ה לא אוכל לעבור וכו׳:
פסוק יח:לא אוכל וכו׳ ונתנבא כאן וכו׳ דמדקאמר את פי ה׳ משמע דר״ל מה שכבר דיבר וא״כ תו לא שייך לומר ועתה שבו נא וכו׳ א״ו זו נבואה שלא מדעתו ואפ׳ שזהו מה שרמז הכתוב את פי וכו׳ לעשות קטנה או גדולה כלו׳ שהקב״ה הבטיחם או קטנה דהיינו מ״ש ליעקב והיה זרעך כעפר הארץ או גדולה היא מ״ש לאברהם והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים ובהכרח עכ״פ חדא מנייהו צריך להתקיים בכל זמן ואיני יכול לבטל לא הקטנה ולא הגדולה:
פסוק כ:אם לקרא וכו׳ וסבור אתה וכו׳ נ״ל דה״פ אם אתה סבור ליטול ע״י הליכה זו מצד דברי׳ אחרים שכר קום לך ואך על ענין הקללה על כרחך את הדבר וכו׳ דאל״כ מאחר שאומר לו ואך את הדבר וכו׳ מהיכא תיתי שיטול שכר הרי ודאי דבלק לאו שוטה היה שלא יתן לו השכר עד שיקלל תחלה ואפילו יתן לו תחלה הואיל ונותן ע״ד שיקלל ולא היה יכול לקלל היה אסור לו לעכב הממון והרי הוא גזל בידו כיון דאדעתא דהכי נתנם לו והיכי א״ל הב״ה אם אתה סבור ליטול שכר קום לך והשתא היינו דמסיים רש״י ואף על פי כן וילך וכו׳ כלו׳ אף על פי שידע בלעם שפיר שלא היה שום שכר אלא ע״ע הקללה וזה לא היה רוצה הקב״ה אפ״ה וילך. ובדרך זה יובן גם כן מ״ש רש״י אחר כך על כי הולך הוא ראה שהדבר רע וכו׳ כלומר אף על גב דראה שלא היה שם שום שכר רק לקלל וזה רע בעיני המקום אפ״ה נתאוה לילך ולפי׳ ויחר אף אלהים:
פסוק כב:ושני נעריו עמו מכאן וכו׳ אע״ג דכבר יש לנו לימוד לזה מקרא דגבי אברהם דכתיב ביה ויקח את שני נעריו אתו וכדפירש״י התם כבר תירצו לזה המפ׳ ז״ל ע״ע ולפד״ן דאי מהתם ה״א דילמא בחד סגי והתם הוה צריכי תרי חד לשמש לאברהם וחד לשמש ליצחק מש״ה אצט׳ הך ואי מהכא לחוד ה״א אטו אנן מבלעם רשיע׳ ניקום וניגמר שאני בלעם שרוחו גבוהה ומש״ה לקח שנים הילכך צריכי תרווייהו דהשתא דכתיב תרווייהו ילפי׳ שפיר באופן זה דמעיקרא נילף נערים דגבי אברהם מנערים דהכ׳ בבלעם מה הכא תרווייהו לשימוש דידיה התם נמי תרווייהו לשימוש דידיה ומעתה ניגמר מאברהם ועמ״ש בס״ד:
פסוק כג:וחרבו וכו׳ אמר רשע וכו׳ הכי איתא בבמדבר רבה דאטו לא היה יכול המלאך לנשוף בו ולהוציא רוחו אלא אם שלף חרבו והרי כתיב בסנחריב וכו׳ וכתיב נשף בהם וכו׳ אלא א״ל וכו׳ ע״כ וא״ת הא אשכחן נמי בשאר דוכתי שהמלאך בא בחרב שלופה וכדכתיב וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים והתם לא דרשו ביה ולא מידי וי״ל דהתם ניחא דמלאך המות היה כדכתיב המלאך המשחית ואיהו ודאי אורחיה בהכי אבל הכא במלאך רחמים הוה כדלעיל ואינהו לאו אורחייהו בחרב ומש״ה קשיא להו והוצרכו לדרוש והתם נמי גבי סנחריב לאו מלאך המות הוה אלא גבריאל כדאי׳ בהדיא בפ׳ חלק:
פסוק כו:ויוסף מלאך וכו׳ סימני אבות וכו׳ ז״ל הילקוט עמד לו בראשונה היה ריוח מכאן ומכאן שנאמר ותט האתון מן הדרך בשניה לא יכלה לזוז אלא לצד א׳ בשלישית אין דרך לנטות ימין ושמאל ומה הסימנין הללו ביקש לקלל בניו של אברהם מוצא בני ישמעאל ובני קטורה מכאן ומכאן ביקש לקלל בניו של יצחק היה מוצא לצד א׳ עשו זהו ותלחץ לקיר אבל על בניו של יעקב לא מצא בהם פסולת אין דרך לנטות וכו׳ עכ״ל וק׳ דבשניה נמי כתיב גדר מזה וגדר מזה ויש לפ׳ דה״ק בבני אברהם מצא הכל פתוח והלכה בכל הדרך מכאן ומכאן לומר שבכל צד מוצא על מי תחול הקללה ובבני יצחק אף על גב דאיכא גדר מזה וגדר מזה כלומר שני בנים מ״מ היא לא הלכה אלא בקיר א׳ לומר דדוקא נגד אחד יש יכולת לקלל אבל ביעקב הכל סתום ולא נטתה לשום צד שאין בו פסולת:
פסוק כח:זה שלש רגלים רמז לו וכו׳ טעם לזה דנקט הך דג׳ רגלים טפי משאר מצות של תורה אפ׳ לומר דהואיל וכל כחו לא היה אלא שידע לכוין הרגע שהקב״ה כועס בו וזה לא יועיל בו דישראל גדול כחם כמ״ש ז״ל על פ׳ כי מי גוי גדול וכו׳ שהמועדות ביש׳ תלויים ואפילו אמר הקב״ה היום ר״ה ושוב נמלכו ב״ד לעבר אלול אומר השי״ת העבירו בימה וכו׳ וכן אמרו אשר תקראו אתם אם אתם קוראים מועדי ואם לאו אינם מועדי וא״כ ה״נ יוכלו לעשות שלא יכעיס הקב״ה ובזה אזלת יד האויב:
פסוק כט:לו יש חרב וכו׳ גנאי וכו׳ דק״ל דהואיל והו״ל מקל כדכתיב ויך את האתון במקל ורצונו היה להרגה הו״ל להרגה דבמקל סגי להרוג כגון להכות על ראשה בכח ואמאי קאמר לו יש חרב וכו׳ וקאמר דאה״נ שא״צ לחרב אלא שפיו הכשילו ובלא דעת יצאו מפיו דברים אלו כדי שיהיה לו לגנאי בעיני השרים:
פסוק ל:ההסכן וכו׳ א״ל מ״ט וכו׳ פירוש כשראו השרים את שעשתה לו האתון שנטתה מן הדרך ורבצה תחתיו לבלתי לכת אז א״ל מ״ט לא רכבת כסוסיא שהוא טוב לרכיבה ולא היה עושה לך דברים הללו ואז הוא השיב שלא היה זה מבלתי יכולת דברטיבא וכו׳ אלא דהך זימנא איקרי ורכיב על אתנא ולכך השיבתו האתון הלוא אנכי וכו׳:
פסוק לד:כי לא ידעתי גם זה גנותו וכו׳ ה״נ הוכרח לפ׳ לפי שדברים יתירים הם דכיון דקאמר חטאתי סגי דדבר ידוע הוא שלא ידע מתחלה עד שגילה השי״ת את עיניו כדכתיב:
פסוק לה:לך וכו׳ בדרך שאדם וכו׳ דל״ד לדלעיל שא״ל השי״ת אם לקרא לך וכו׳ שסבור אתה ליטול שכר ע״י איזו פעולה אחרת קום לך וכו׳ אבל הכא דא״ל סתם לך משמע שילך לפי רצונו וקשיא מלתא לכך הוצרך לפ׳ בדרך וכו׳:
פסוק לה:ואפס על כרחך וכו׳ כלו׳ שאין זה ל׳ צווי שאם בא לצוות עליו לעשות הטוב בעיני המקום הו״ל לצוותו לחזור ולא לילך כלל לכך קאמר דאה״נ שאינו ציווי דבדבר כזה לא שייך ציווי פרטי שהבחירה ביד האדם אלא ה״ק על כרחך וכו׳ וה״ט דהפך רש״י סדרא דקרא וביאר זה קודם עם האנשים לפי שזה דבק עם הדבור דלעיל כלו׳ דבהכרח צריך לפ׳ כך ולא ע״ד ציווי דלא שייך ציווי בזה אלא אדרבא בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו כדלעיל:
פסוק לה:עם שרי בלק שמח וכו׳ דאל״כ הול״ל עמהם או עם האנשים כדלעיל אלא ר״ל לעשות רצונו של בלק על מה ששלח השרים האלו:
פסוק לו:וישמע בלק שלח וכו׳ דאל״כ הול״ל ויגידו לבלק או ויוגד ומאי וישמע ממאן שמע לכך מפרש דקאי אמאי דסיים בקרא דלעיל וילך בלעם עם שרי בלק ועלייהו קאי וישמע בלק כלו׳ דמנייהו שלח שלוחין לבשרו:
פסוק לו:אל עיר וכו׳ מטרופולין וכו׳ דהרי לא בא הכתוב לסתום באמרו עיר מואב אטו עיר א׳ בלבד הו״ל למואב והול״ל אל א׳ מערי מואב א״ו למטרופולין ומדכתיב ויצא מוכח שעד עתה לא היה יושב במטרופולין ואף על פי שדרך המלך לישב שם אפשר דמפני אימה דהו״ל מישראל היה מתחבא בעיר אחרת שלא כדרכו א״נ לפי שלא היה מלך אלא לפי שעה וכדלעיל:
פסוק לז:האמנם וכו׳ נתנבא וכו׳ דאל״כ מאי האמנם הול״ל האם לא אוכל:
פסוק מ:בקר וצאן דבר מועט אפשר דההכרח הוא מדשני קרא בדבוריה דבכל דוכתא כתיב צאן ובקר כמו וגם ערב רב וכו׳ וצאן ובקר וכן הצאן ובקר ישחט וזבחת עליו וכו׳ את צאנך ואת בקרך וכן הרבה וכ״ש הכא דהוה דייק בהכי למכתב בסדר לא זו אף זו אלא מש״ה שני קרא לדרוש בלשון מיעוט:
