פסוק ב:ט ר"ל למה צוה לנקום מהמדינים והלא המואבים שכרו את בלעם כדכתיב בפ' בלק ואם תאמר ולמה נקט רש"י הכא תרי טעמים ובפרשת פנחס לא נקט אלא חד טעמא ויש לומר דק"ל למה שינה כאן הלשון וכתב נקום נקמת והתם כתיב צרור וגו' אלא על כרחך צריך לומר משום הדיוק מאת המדינים ולא מאת המואבים אם כן שמע מינה מדיוקא דנקום דוקא להורגם אסור אבל לאייב אותם מותר ולעיל משמע אפילו לאייבם אסור מדכתיב צרור את המדינים אם כן סתרי קראי אהדדי ועל זה נקט הכא ב' טעמים דהא שאסר להרגם משום שהמואבים נכנסו לדבר מחמת יראה וכו' והא דמשמע הכא דמותר לאייבם היינו לאחר שנתגיירו הב' פרידות דעיקר הטעם הוא משום ב' פרידות וכו' וכיון שיצאו ב' פרידות מותר לאייבם אבל לאייבם קודם שנתגיירו אסור:
פסוק ב:י פירוש נתרגזו לריב עם ישראל ולא להם ר"ל ישראל לא נסעו דרך ארצם ולא היה להם לריב עם ישראל:
פסוק ב:כ פרידות פירוש גוזלות ואף על פי שלא באה ממואב אלא אחת יש לומר דרש"י נקט לשון הגמרא והוצרך לדבר אחר דלטעם ראשון קשה דהא לעיל משמע דאף מדין היו יראים מישראל כדפירוש לעיל שעשו שלום ביניהם וכו' עיין שם לכן פירש דבר אחר ולדבר אחר קשה היה לו להקדוש ברוך הוא לסבב סיבות שלא יהרגו ישראל שלשלת משפחתה של רות ולמה צוה על כל האומה שלא לצור את מואב לכן פירש גם טעם ראשון:
פסוק ג:ל דכתיב נקום נקמת וגו' אחר תאסף אל עמיך. דאם לא כן וידבר משה למה לי דמסתמא כל מה שנצטווה אמר לישראל:
פסוק ג:מ דלא הל"ל אנשים דהא אין דרכן של נשים שיוצאות למלחמה פשיטא שהיו אנשים אלא אנשים בא ללמדך שהיו צדיקים לכך בפרשת שלח לך לא פרש"י על שלח לך אנשים צדיקים דאצטריך לגופיה ועל אנשים דכתיב אחר כך פירש צדיקים דההוא אנשים יתירא הוא לפי שכתוב לעיל אנשים והרא"ם פירש מדכתיב מאתכם וגומר והדבור הזה היה לאנשים מסתמא אותם שנחלצו מהם אנשים היו אם כן אנשים דכתיב למה לי:
פסוק ג:נ ר"ל למה לא כתיב נקמת ישראל:
פסוק ד:ס דהוה אמינא הואיל ושבט לוי לא נטלו חלק בארץ גם לא יצאו לצבא לכך צריך לרבות ואם תאמר כיון דגם שבט לוי הולכין לצבא היו י"ג דהא חשיב אפרים ומנשה לכל הפקודים ובקרא כתיב וימסרו וגו' אלף למטה י"ב אלף. והרא"ם תירץ דאפרים ומנשה לא נקראו ב' שבטים רק בדבר נחלת הארץ ולכן במרגלים שהיו בעבור נחלת הארץ נחשבו לשני מטות ופה שלא היה רק לנקמת ה' בלבד אינם נקראים אלא שבט אחד עד כאן לשונו והאריכו בזה המפרשים עיין שם:
פסוק ה:ע דאם לא כן ויקח משה י"ב אלף מיבעי ליה וגו':
פסוק ו:פ מדכתיב וישלח אותם משה למה חזר וכתב אותם ואת פנחס אלא מגיד וכו':
פסוק ו:צ בשלמא בלא זה הוה אמינא דהא דלא שלח את אלעזר משום חשיבותו של אלעזר שהיה שקול כנגד כלם אבל עכשיו שפירש שגם פנחס היה שקול כנגד כלם אם כן למה שלח את פנחס וכו':
פסוק ו:ק ולהאי טעמא לחוד קשה דהא עיקר מצוה היה מה שהרג את זמרי ולא מה שהרג את כזבי לכן אמר דבר אחר שהלך וכו' ולפי דבר אחר קשה הא לטובה היה לו ליוסף מה שמכרוהו למצרים שהרי נעשה מלך שם לכן אמר דבר אחר שהיה משוח מלחמה. ולהאי טעמא לחוד נמי קשה למה מפרש קרא שמו של פנחס שהיה משוח מלחמה במלחמה זו יותר מבמלחמה אחרת ולכך צריך רש"י לכל הטעמים נראה לי:
פסוק ו:ר משום דשניהם נקראו קדש דכתיב בפרשת במדבר סיני בסופו ולא יבאו לראות כבלע את הקדש וגבי ציץ כתיב בפרשת תרומה ועשית ציץ וגו' קדש לה':
פסוק ו:ש רצל"ת היאך יכול פנחס לישא כל זה בידו הארון והציץ והחצוצרות:
פסוק ח:ת דקשה היאך אירע שבלעם היה אצל מדינים שהרי בלעם מארם נהרים היה אלא שהלך למדינים לבקש השכר ולא אצל בלק כי הם היו סרסורי העבירה אי נמי שמא היה שם באותו הזמן כי עבר דרך שם לילך אל בלק לבקש שכרו:
פסוק ח:א דאם לא כן איך הרגוהו והא אינו מדיני דאין לומר משום שבסיבתו חטאו שהרי הם לא ידעו זה עד שובם ממדין שנאמר להם הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם אלא מפני שמשיאן עצה רעה למרוד בצווי הקדוש ברוך הוא:
פסוק ח:ב יש לפרש משלם ממש ולא קפחוהו ר"ל לא היו מנכין לו אלא היו משלמין לו כל גמולו הרעה שעשה להם. ויש לפרש משלם בסגו"ל השי"ן וקמ"ץ הלמ"ד ר"ל משל האומות דהיינו חרב שנתנו לו לפי שהוא תפס אומנתן של ישראל כו' כדפרש"י בסמוך:
פסוק י:ג וסרני היינו שרים ותרגומו טורני שמע מינה דטורני פירוש שרים וטורני היינו טירותם כלומר מקום מושב שרים ולטעם אחרון לחוד קשה היה לו לכתוב טורנות ולטעם ראשון קשה היה לו לכתוב נוטרותן לכן פירש ב' טעמים:
פסוק יא:ד דלקמן פרש"י על יתר הבז אשר בזזו שהיה עודף על בז המטלטלין אשר בזזו עם הצבא איש לו שמשמע שנשארו בידם והמטלטלין של תכשיט לא נשארו בידם כי הביאום לה' כדכתיב ונקרב את קרבן ה' וגו' ועל כרחך צריך לומר דבז היינו מטלטלים שאינן של תכשיט. וכתב הרא"ם אבל לא ידעתי מנין לו זה כי יותר נכון הל"ל שהוא כולל כל המטלטלין בכלל מאחר שכלל כל הבזה לשנים את כל השלל ואת כל המלקוח. ונראה דרש"י גם כן סבירא ליה הא דכתיב את כל השלל שהוא כולל הכל בין של תכשיט ובין שאינו של תכשיט אך רש"י רצה לתרץ הקרא דפעם קורא אותו שלל ופעם קורא אותו בז ולמה לא כתיב ויהי המלקוח יתר השלל אשר שללו וגומר אלא על כרחך צריך לומר הכא דשלל הוא מלטלטלין של תכשיט ובזה הוא מטלטלין שאינו של תכשיט:
פסוק יז:ה כגון בת ג' שנים ויום אחד אבל פחותה מכאן אינה ראויה ליבעל:
פסוק יז:ו דאם לא כן הוי קראי סתרי אהדדי דכתיב וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו משמע דוקא גדולה שנבעלה הא גדולה שלא נבעלה תחיו וקטנה בין נבעלה ובין לא נבעלה תחיו והדר כתיב וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם משמע דוקא קטנה שלא נבעלה הא קטנה שנבעלה וגדולה בין נבעלה ובין לא נבעלה תהרוגו ואם כן קשיא רישא לסיפא לכך הוכרח לפרש ראויה וכו':
פסוק יז:ז ואם תאמר אם כן אמאי אצטריך למיכתב וכל הטף בנשים אשר לא ידעו איש החיו לכם השתא אפילו אשה יודעת איש החיו שאינה יודעת מיבעיא אלא לאו שמע מינה מדאצטריך למכתב וכל הטף בנשים אשר לא ידעו החיו לכם מכלל דאשה יודעת איש הרוגו ויש לומר דעל כרחך צריך לכתוב וכל הטף בנשים וגומר דאם לא כן לא הייתי יודע דוכל אשה יודעת איש מיירי בראויה ליבעל ואף על פי שלא נבעלה או דלמא בנבעלה ממש דהאי דמוקמינן בראויה ליבעל היינו משום דקשיא קראי אהדדי כדפרישית. והרא"ם תירץ בענין אחר. ומהרא"י תירץ דאי לא הוי כתיב הרוגו ממשמעות הכתוב הוי מוכח למדרש וכל אשה למטה קאי וכיון דלמטה קאי היינו מהפכים הסברא ונימא דאי הוה כתיב וכל אשה יודעת איש לחודיה ולא הוה כתיב הטף לא הוה ילפינן מקל וחומר להחיות והוה אמינא כיון שהיא ראויה ליבעל ולא נבעלה משום הכי החיו לפי שהיתה ראויה להחטיא את ישראל ולא הכשילה את ישראל אבל טף דאין ראוין ליבעל אין להם זכות להחיות משום הכי כתיב הרוגו להפסיק:
פסוק יז:ח ואם תאמר מכל מקום ועתה הרגו כל זכר שכתוב ברישא דקרא למה לי ויש לומר דאי לא כתיב הרוגו בזכרים ברישא דקרא הוה אמינא דגם בזכרים יש חילוק אם ראוי לבעול דהיינו גדול ואינו ראוי לבעול דהיינו קטן לכך נאמר ועתה הרגו מכל מקום:
פסוק יט:ט ר"ל הא טמא מת מותר ליכנס אפי' במחנה לויה ולמה אמר חנו מחוץ למחנה ומתרץ דמחנה מיירי בעזרה:
פסוק יט:י ר"ל דכל הורג נפש משמע אף על פי שלא נגע בו ואם זרק בו חץ והרגו או בפשוטי כלי עץ שאינו מקבל טומאה למה יהא טמא אותו איש:
פסוק יט:כ ואם תאמר והא גבי מגע גם כן כתיב אדם בפרשת חקת דכתיב כל הנוגע במת בנפש האדם ועיין בבבא קמא (דף לח) בתוספות תמצא ישוב על כל הפסוקים שהגוים גם כן נקראו אדם:
פסוק יט:ל ומקרא זה אף לדורות נאמר וכן כל הפרשה של גיעול כלים:
פסוק כ:מ ר"ל לל"ל וכל מעשה עזים הא כתיב וכל כלי עור:
פסוק כא:נ פירוש שלא הל"ל ששמע מרבו אלא הל"ל סתם שהרי כל התורה ניתנה על ידי משה אלא לומר דבר בשם אומרו כמו ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי:
פסוק כג:ס ר"ל וכי בשביל שהאומן עושה הכלי באור הצריכו הכתוב להעביר אותו עוד באש לכן פירש לבשל בו והוא מקרא קצר דהל"ל וכל אשר יבא באש לבשל בו:
פסוק כג:ע ומלת נדה מגזרת וידו אבן בי אבל לפי מדרשו הוא מלשון נדת דותה מים הראויין לטבילת נדה ומפני שמלת יתחטא אינו נופל אלא על החטוי קרא הפירוש הראשון לפי פשוטו ומפני שהמים הראויין לטבילת נדה דהיינו מ' סאין אותן מים ראויין לכל הטמאים והיה לו לומר במי טמא יתחטא אמר ורבותינו דרשו מכאן וכו' תעבירו במים טובלן ודיו. והא דנקט טבילה בלשון העברה ולא אמר לשון הבאה כמו במים יובא וטמא עד הערב יש לומר מפני שאמר לעיל תעבירו באש שאין פירושו מלשון העברה אלא לשון הבאה באש הוא הדין תעבירו דהכא פירוש נמי לשון הבאה והוא טבילה וכיון שצריך טבילה צריך להסיר ממנו כל דבר הנדבק בו בכלי כדי שלא יהא בו דבר החוצץ בטבילה כדכתיב אך את הזהב וכו':
פסוק כו:פ פירוש קבל כמו לא תשא שמע שוא ולא לשון הרמה כמו ישא פרעה את ראשך ופירש ראש סך חשבון כמו כי תשא את ראש ונקרא הסך ראש מפני שמנהג בעלי החשבון לכתוב הסך בראש איגרת הפרטים:
פסוק כז:צ ר"ל לפי מה שכתוב בקרא משמע תופשי המלחמה יעמדו בצד זה ושאר כל העדה יעמדו בצד שני ובין אלו שתי המחנות תחלקוהו ואם כן מה טעם יש בדבר וגם לא מפרש הקרא למי יתן החלקים ומתרץ הכי קאמר קרא יתן חציו לאלו וחציו לאלו:
פסוק מב:ק ר"ל מה שכתוב בקרא אשר חצה משה מן האנשים הצובאים משמע שחלק גוף האנשים וכי אפשר זה ועוד קשה למה לא מפרש הקרא למי נתן משה החלוקה ועל זה פירש לעדה ר"ל שנתן לעדה והוציאה להם מן האנשים הצובאים ולא מגופן והרי מקרא קצר:
פסוק מג:ר לא שבא להודיענו מספר המחצה כמה הוא שזה נלמד ממחצית תופשי המלחמה אלא הכתוב נמשך עד ויקח משה וגו' שממחציתם לקח אחד מן החמשים ונתן ללוים ועוד דאם לא כן ומחצית מיבעי ליה דממחצית מורה שר"ל שממחציתן לקח מה שלקח:
פסוק נ:ש ואם תאמר והלא הותר להם יפת תואר ויש לומר דלא הותר להם אלא לאחר ז' שנים שכבשו וז' שנים שחלקו וכן משמע בירושלמי דסוף מסכת עבודה זרה. מצאתי. ולי נראה הא דהותר להם יפת תואר דוקא במלחמת הרשות אבל מלחמה זו היתה דומה למלחמת חובה של לא תחיה כל נשמה וישראל לא ידעו זה מתחלה אלא אחר שכעס משה עליהם שהחיו כל נקבה ואם כן באיסור היה להם הרהור הלב של בנות מדין: