א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב נְקֹ֗ם נִקְמַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֖ת הַמִּדְיָנִ֑ים אַחַ֖ר תֵּאָסֵ֥ף אֶל־עַמֶּֽיךָ׃ ג וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָעָ֣ם לֵאמֹ֔ר הֵחָלְצ֧וּ מֵאִתְּכֶ֛ם אֲנָשִׁ֖ים לַצָּבָ֑א וְיִהְיוּ֙ עַל־מִדְיָ֔ן לָתֵ֥ת נִקְמַת־יְהוָ֖ה בְּמִדְיָֽן׃ ד אֶ֚לֶף לַמַּטֶּ֔ה אֶ֖לֶף לַמַּטֶּ֑ה לְכֹל֙ מַטּ֣וֹת יִשְׂרָאֵ֔ל תִּשְׁלְח֖וּ לַצָּבָֽא׃ ה וַיִּמָּֽסְרוּ֙ מֵאַלְפֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶ֖לֶף לַמַּטֶּ֑ה שְׁנֵים־עָשָׂ֥ר אֶ֖לֶף חֲלוּצֵ֥י צָבָֽא׃ ו וַיִּשְׁלַ֨ח אֹתָ֥ם מֹשֶׁ֛ה אֶ֥לֶף לַמַּטֶּ֖ה לַצָּבָ֑א אֹ֠תָם וְאֶת־פִּ֨ינְחָ֜ס בֶּן־אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ לַצָּבָ֔א וּכְלֵ֥י הַקֹּ֛דֶשׁ וַחֲצֹצְר֥וֹת הַתְּרוּעָ֖ה בְּיָדֽוֹ׃ ז וַֽיִּצְבְּאוּ֙ עַל־מִדְיָ֔ן כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶׁ֑ה וַיַּֽהַרְג֖וּ כָּל־זָכָֽר׃ ח וְאֶת־מַלְכֵ֨י מִדְיָ֜ן הָרְג֣וּ עַל־חַלְלֵיהֶ֗ם אֶת־אֱוִ֤י וְאֶת־רֶ֙קֶם֙ וְאֶת־צ֤וּר וְאֶת־חוּר֙ וְאֶת־רֶ֔בַע חֲמֵ֖שֶׁת מַלְכֵ֣י מִדְיָ֑ן וְאֵת֙ בִּלְעָ֣ם בֶּן־בְּע֔וֹר הָרְג֖וּ בֶּחָֽרֶב׃ ט וַיִּשְׁבּ֧וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־נְשֵׁ֥י מִדְיָ֖ן וְאֶת־טַפָּ֑ם וְאֵ֨ת כָּל־בְּהֶמְתָּ֧ם וְאֶת־כָּל־מִקְנֵהֶ֛ם וְאֶת־כָּל־חֵילָ֖ם בָּזָֽזוּ׃ י וְאֵ֤ת כָּל־עָרֵיהֶם֙ בְּמ֣וֹשְׁבֹתָ֔ם וְאֵ֖ת כָּל־טִֽירֹתָ֑ם שָׂרְפ֖וּ בָּאֵֽשׁ׃ יא וַיִּקְחוּ֙ אֶת־כָּל־הַשָּׁלָ֔ל וְאֵ֖ת כָּל־הַמַּלְק֑וֹחַ בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָֽה׃ יב וַיָּבִ֡אוּ אֶל־מֹשֶׁה֩ וְאֶל־אֶלְעָזָ֨ר הַכֹּהֵ֜ן וְאֶל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל אֶת־הַשְּׁבִ֧י וְאֶת־הַמַּלְק֛וֹחַ וְאֶת־הַשָּׁלָ֖ל אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֑ה אֶל־עַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֔ב אֲשֶׁ֖ר עַל־יַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ׃ יג וַיֵּ֨צְא֜וּ מֹשֶׁ֨ה וְאֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן וְכָל־נְשִׂיאֵ֥י הָעֵדָ֖ה לִקְרָאתָ֑ם אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה׃ יד וַיִּקְצֹ֣ף מֹשֶׁ֔ה עַ֖ל פְּקוּדֵ֣י הֶחָ֑יִל שָׂרֵ֤י הָאֲלָפִים֙ וְשָׂרֵ֣י הַמֵּא֔וֹת הַבָּאִ֖ים מִצְּבָ֥א הַמִּלְחָמָֽה׃ טו וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵיהֶ֖ם מֹשֶׁ֑ה הַֽחִיִּיתֶ֖ם כָּל־נְקֵבָֽה׃ טז הֵ֣ן הֵ֜נָּה הָי֨וּ לִבְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ בִּדְבַ֣ר בִּלְעָ֔ם לִמְסָר־מַ֥עַל בַּיהוָ֖ה עַל־דְּבַר־פְּע֑וֹר וַתְּהִ֥י הַמַּגֵּפָ֖ה בַּעֲדַ֥ת יְהוָֽה׃ יז וְעַתָּ֕ה הִרְג֥וּ כָל־זָכָ֖ר בַּטָּ֑ף וְכָל־אִשָּׁ֗ה יֹדַ֥עַת אִ֛ישׁ לְמִשְׁכַּ֥ב זָכָ֖ר הֲרֹֽגוּ׃ יח וְכֹל֙ הַטַּ֣ף בַּנָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר לֹא־יָדְע֖וּ מִשְׁכַּ֣ב זָכָ֑ר הַחֲי֖וּ לָכֶֽם׃ יט וְאַתֶּ֗ם חֲנ֛וּ מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים כֹּל֩ הֹרֵ֨ג נֶ֜פֶשׁ וְכֹ֣ל ׀ נֹגֵ֣עַ בֶּֽחָלָ֗ל תִּֽתְחַטְּא֞וּ בַּיּ֤וֹם הַשְּׁלִישִׁי֙ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י אַתֶּ֖ם וּשְׁבִיכֶֽם׃ כ וְכָל־בֶּ֧גֶד וְכָל־כְּלִי־ע֛וֹר וְכָל־מַעֲשֵׂ֥ה עִזִּ֖ים וְכָל־כְּלִי־עֵ֑ץ תִּתְחַטָּֽאוּ׃ כא וַיֹּ֨אמֶר אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ אֶל־אַנְשֵׁ֣י הַצָּבָ֔א הַבָּאִ֖ים לַמִּלְחָמָ֑ה זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ כב אַ֥ךְ אֶת־הַזָּהָ֖ב וְאֶת־הַכָּ֑סֶף אֶֽת־הַנְּחֹ֙שֶׁת֙ אֶת־הַבַּרְזֶ֔ל אֶֽת־הַבְּדִ֖יל וְאֶת־הָעֹפָֽרֶת׃ כג כָּל־דָּבָ֞ר אֲשֶׁר־יָבֹ֣א בָאֵ֗שׁ תַּעֲבִ֤ירוּ בָאֵשׁ֙ וְטָהֵ֔ר אַ֕ךְ בְּמֵ֥י נִדָּ֖ה יִתְחַטָּ֑א וְכֹ֨ל אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־יָבֹ֛א בָּאֵ֖שׁ תַּעֲבִ֥ירוּ בַמָּֽיִם׃ כד וְכִבַּסְתֶּ֧ם בִּגְדֵיכֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י וּטְהַרְתֶּ֑ם וְאַחַ֖ר תָּבֹ֥אוּ אֶל־הַֽמַּחֲנֶֽה׃ כה וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ כו שָׂ֗א אֵ֣ת רֹ֤אשׁ מַלְק֙וֹחַ֙ הַשְּׁבִ֔י בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה אַתָּה֙ וְאֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְרָאשֵׁ֖י אֲב֥וֹת הָעֵדָֽה׃ כז וְחָצִ֙יתָ֙ אֶת־הַמַּלְק֔וֹחַ בֵּ֚ין תֹּפְשֵׂ֣י הַמִּלְחָמָ֔ה הַיֹּצְאִ֖ים לַצָּבָ֑א וּבֵ֖ין כָּל־הָעֵדָֽה׃ כח וַהֲרֵמֹתָ֨ מֶ֜כֶס לַֽיהוָ֗ה מֵאֵ֞ת אַנְשֵׁ֤י הַמִּלְחָמָה֙ הַיֹּצְאִ֣ים לַצָּבָ֔א אֶחָ֣ד נֶ֔פֶשׁ מֵחֲמֵ֖שׁ הַמֵּא֑וֹת מִן־הָאָדָם֙ וּמִן־הַבָּקָ֔ר וּמִן־הַחֲמֹרִ֖ים וּמִן־הַצֹּֽאן׃ כט מִמַּֽחֲצִיתָ֖ם תִּקָּ֑חוּ וְנָתַתָּ֛ה לְאֶלְעָזָ֥ר הַכֹּהֵ֖ן תְּרוּמַ֥ת יְהוָֽה׃ ל וּמִמַּחֲצִ֨ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל תִּקַּ֣ח ׀ אֶחָ֣ד ׀ אָחֻ֣ז מִן־הַחֲמִשִּׁ֗ים מִן־הָאָדָ֧ם מִן־הַבָּקָ֛ר מִן־הַחֲמֹרִ֥ים וּמִן־הַצֹּ֖אן מִכָּל־הַבְּהֵמָ֑ה וְנָתַתָּ֤ה אֹתָם֙ לַלְוִיִּ֔ם שֹׁמְרֵ֕י מִשְׁמֶ֖רֶת מִשְׁכַּ֥ן יְהוָֽה׃ לא וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה וְאֶלְעָזָ֖ר הַכֹּהֵ֑ן כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ לב וַיְהִי֙ הַמַּלְק֔וֹחַ יֶ֣תֶר הַבָּ֔ז אֲשֶׁ֥ר בָּזְז֖וּ עַ֣ם הַצָּבָ֑א צֹ֗אן שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֛לֶף וְשִׁבְעִ֥ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵֽשֶׁת־אֲלָפִֽים׃ לג וּבָקָ֕ר שְׁנַ֥יִם וְשִׁבְעִ֖ים אָֽלֶף׃ לד וַחֲמֹרִ֕ים אֶחָ֥ד וְשִׁשִּׁ֖ים אָֽלֶף׃ לה וְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם מִן־הַ֨נָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יָדְע֖וּ מִשְׁכַּ֣ב זָכָ֑ר כָּל־נֶ֕פֶשׁ שְׁנַ֥יִם וּשְׁלֹשִׁ֖ים אָֽלֶף׃ לו וַתְּהִי֙ הַֽמֶּחֱצָ֔ה חֵ֕לֶק הַיֹּצְאִ֖ים בַּצָּבָ֑א מִסְפַּ֣ר הַצֹּ֗אן שְׁלֹשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֙לֶף֙ וּשְׁלֹשִׁ֣ים אֶ֔לֶף וְשִׁבְעַ֥ת אֲלָפִ֖ים וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת׃ לז וַיְהִ֛י הַמֶּ֥כֶס לַֽיהוָ֖ה מִן־הַצֹּ֑אן שֵׁ֥שׁ מֵא֖וֹת חָמֵ֥שׁ וְשִׁבְעִֽים׃ לח וְהַ֨בָּקָ֔ר שִׁשָּׁ֥ה וּשְׁלֹשִׁ֖ים אָ֑לֶף וּמִכְסָ֥ם לַיהוָ֖ה שְׁנַ֥יִם וְשִׁבְעִֽים׃ לט וַחֲמֹרִ֕ים שְׁלֹשִׁ֥ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֣שׁ מֵא֑וֹת וּמִכְסָ֥ם לַֽיהוָ֖ה אֶחָ֥ד וְשִׁשִּֽׁים׃ מ וְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם שִׁשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר אָ֑לֶף וּמִכְסָם֙ לַֽיהוָ֔ה שְׁנַ֥יִם וּשְׁלֹשִׁ֖ים נָֽפֶשׁ׃ מא וַיִּתֵּ֣ן מֹשֶׁ֗ה אֶת־מֶ֙כֶס֙ תְּרוּמַ֣ת יְהוָ֔ה לְאֶלְעָזָ֖ר הַכֹּהֵ֑ן כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ מב וּמִֽמַּחֲצִ֖ית בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁר֙ חָצָ֣ה מֹשֶׁ֔ה מִן־הָאֲנָשִׁ֖ים הַצֹּבְאִֽים׃ מג וַתְּהִ֛י מֶחֱצַ֥ת הָעֵדָ֖ה מִן־הַצֹּ֑אן שְׁלֹשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֙לֶף֙ וּשְׁלֹשִׁ֣ים אֶ֔לֶף שִׁבְעַ֥ת אֲלָפִ֖ים וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת׃ מד וּבָקָ֕ר שִׁשָּׁ֥ה וּשְׁלֹשִׁ֖ים אָֽלֶף׃ מה וַחֲמֹרִ֕ים שְׁלֹשִׁ֥ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת׃ מו וְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם שִׁשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר אָֽלֶף׃ מז וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה מִמַּחֲצִ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל אֶת־הָֽאָחֻז֙ אֶחָ֣ד מִן־הַחֲמִשִּׁ֔ים מִן־הָאָדָ֖ם וּמִן־הַבְּהֵמָ֑ה וַיִּתֵּ֨ן אֹתָ֜ם לַלְוִיִּ֗ם שֹֽׁמְרֵי֙ מִשְׁמֶ֙רֶת֙ מִשְׁכַּ֣ן יְהוָ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ מח וַֽיִּקְרְבוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הַפְּקֻדִ֕ים אֲשֶׁ֖ר לְאַלְפֵ֣י הַצָּבָ֑א שָׂרֵ֥י הָאֲלָפִ֖ים וְשָׂרֵ֥י הַמֵּאֽוֹת׃ מט וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה עֲבָדֶ֣יךָ נָֽשְׂא֗וּ אֶת־רֹ֛אשׁ אַנְשֵׁ֥י הַמִּלְחָמָ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּיָדֵ֑נוּ וְלֹא־נִפְקַ֥ד מִמֶּ֖נּוּ אִֽישׁ׃ נ וַנַּקְרֵ֞ב אֶת־קָרְבַּ֣ן יְהוָ֗ה אִישׁ֩ אֲשֶׁ֨ר מָצָ֤א כְלִֽי־זָהָב֙ אֶצְעָדָ֣ה וְצָמִ֔יד טַבַּ֖עַת עָגִ֣יל וְכוּמָ֑ז לְכַפֵּ֥ר עַל־נַפְשֹׁתֵ֖ינוּ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ נא וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה וְאֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן אֶת־הַזָּהָ֖ב מֵֽאִתָּ֑ם כֹּ֖ל כְּלִ֥י מַעֲשֶֽׂה׃ נב וַיְהִ֣י ׀ כָּל־זְהַ֣ב הַתְּרוּמָ֗ה אֲשֶׁ֤ר הֵרִ֙ימוּ֙ לַֽיהוָ֔ה שִׁשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר אֶ֛לֶף שְׁבַע־מֵא֥וֹת וַחֲמִשִּׁ֖ים שָׁ֑קֶל מֵאֵת֙ שָׂרֵ֣י הָֽאֲלָפִ֔ים וּמֵאֵ֖ת שָׂרֵ֥י הַמֵּאֽוֹת׃ נג אַנְשֵׁי֙ הַצָּבָ֔א בָּזְז֖וּ אִ֥ישׁ לֽוֹ׃ נד וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה וְאֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ אֶת־הַזָּהָ֔ב מֵאֵ֛ת שָׂרֵ֥י הָאֲלָפִ֖ים וְהַמֵּא֑וֹת וַיָּבִ֤אוּ אֹתוֹ֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד זִכָּר֥וֹן לִבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

תפארת יהונתן

יהונתן אייבשיץ

פסוק ב:
וידבר ה' וגו' נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמך. הנה ישראל נזהרו ממואב כי הם מרוחקים ממנו אבל ממדין לא נתרחקו להיותם אחים מזרע אברהם ולכך אצל מואב כתיב ויחל העם לזנות בבנות מואב כי הע"ר שנקרא עם הם לבד זנו בבנות מואב אבל במדין כתיב נקמת בני ישראל כי ישראל חטאו בזנות גם ידוע כי נקמת בנ"י הוא נקם ברית שהזנו אותם בזנות וכאשר כתבתי שהקדוש ב"ה מדקדק יותר בזנות מעבודת כוכבים ומזלות ואח"כ תאסף אל עמך כי עון פעור נסתר בקבורת משה כנודע אבל זנות זה היה צריך לנקום מקודם וגם אמר אחר תאסף כי זולת זה היו אומרים כי לכך לא היו נוקמים ממדין בחיי משה כי טענת זמרי היה טענה מעליותא בת יתרו מי התיר לך ולכך לא עצר כח להלחם נגדם עד שנפטר והיה זה לעז למשה ולכך הוצרכו לנקום בחייו גם יאמר כי ראו במצרים שיהיו נלקים במים והפתרון באמת כי נלקו במי מריבה שלא בא משה לא"י וזה גרם רעות רבות לישראל גם יש לפותרו על מי שטים דהיה לישראל למכשול שגרם זנות כמו דאיתא במדרש שהיה גורם זנות וע"י נהרגו עם רב מישראל וזהו שראו שיהיו נלקים במים כי ע"י מים בא להם הסיבה הזאת וא"כ אין כ"כ אשמה על מדין כי מי הכריחם לישב על נהר זה ולשתות ממנו מים ולכך אמר לו הקדוש ברוך הוא נקום נקמת מדין כי זה השתים שיהיו נלקים במים אינו מורה על מי שטים כ"א עליך שאח"כ תאסף אל עמך ע"י מי מריבה גם הקדוש ברוך הוא אמר למשה במלחמת סיחון היום אחל תת וגו' ומדקאמר אחל משמע שיש עוד כיבוש אחריו ולכך חשב משה שיכבוש ז' עממין ג"כ מדקאמר אחל ולכך התפלל בעת ההוא לאחר שכבש את סיחון אעברה נא. אבל באמת היו שניות מלחמת מדין שהיה גבורה גדולה לכבוש מדינה מבלי השאיר שריד ולכך אמר לו ואחר תאסף כי צריך להיות מקוים אחל תת דמשמע שיש שני לתוקף הכבוש:
פסוק ג:
החלצו מאתכם אנשים וגו' לתת נקמת ה' במדין. הנה משה אמר נקמת ה' היינו עון פעור כי משה אמר נקמת ה' לבל יאמרו ישראל אם נקמת ישראל הוא כמ"ש הקב"ה למשה הרי אנו מוחלין נקמותינו למען שלא תמות מהר ולכך אמר נקמת ה' ואין בידם למחות וצריך מהירות וז"ש רש"י שהיה זריז בדבר גם נקמת ה' הוא פעור ומשה הוצרך למות בשביל פעור ולכך חרה לו ואמר נקמת ה' ובפרט שעון פעור היה שהיו מבזים את המן ואכלו לחם הקלוקל ופערו לפעור כמש"ל ומן היה בשביל משה ולכך אמר נקמת ה' כי עליו מוטל ענין פעור גם ידוע כי אין הקב"ה נפרע מן עובדי אלילים עד שנפרע תחלה משר שלהם וזהו ע"י הקב"ה בעצמו וזהו מאמר משה לישראל כי הבטיחם שכבר נפרע הקב"ה משר של מדין וזהו לתת נקמת ה' מה שנקם ה' כבר מהשר עתה תנקום גם אתה באומה של מדין ומה שעשה הקב"ה למעלה יעשו הם למטה ומה שאמר להחליץ אנשים ולא הלכו כולם כמו בסיחון ועוג הוא כי אמר נקמת ה' מבלי לתת להם חנינה כדכתיב צרור את המדינים וזהו נגד החמלה והנימוס אם יקראו ויעננו לשלום ולא ירחמו עליהם ויאמרו העמים עליהם שהם גוי אכזרי דבאמת מצינו דאפילו בז' עממים שדר פריסתקא לשלום שלא יהיו נחשבים בעיני העובדי כוכבים ומזלות לאכזרים ולכך לא שלח רק קצת מהעם שלוחים וא"כ אין עליהם תלונה אם לא יחמולו עליהם כי אין בידם לשנותם משליחותם כאמרו הנה אנכי שולח מלאך לא ישא לפשעכם גם נראה כי זה היה לתשובה הראויה לב"ת באותו מקום ובאותה אשה ולכך הלכו למדין ושבו כל הנשים ופשטו לבושיהם ותכשיטיהם אפילו תכשיט מקום תורפה ומ"מ לא נתפתו כלל וזה היה תשובה הראוי לתקן החטא ולהשיב החימה ולכך חשש משה אם ילכו כל ישראל אולי לא יעמדו כולם ח"ו בנסיון ויתגרה בהם לכך לא לקח רק המובחרי' והצדיקים שבתוכם:
פסוק ד:
אלף למטה אלף למטה וגו'. והיו י"ב אלפים ולפי פשוטן של דברים היו משבט לוי בכלל רק או משבט אפרים לא היה כי הואיל ויהושע משבטם יאמרו שמהרו לעשות נקמה בעובדי אלילים כדי שימות משה מיד אח"כ ויהושע שהוא משבטם ימשול בישראל ולעומת זה יצאו משבט לוי לצבא שלא יאמרו בשביל שלא ימות משה שהוא משבטם התעצלו בדבר ה' לנקום במדין או שלא הלכו משבט שמעון כי המה היו בעוכרם שנצמדו לפעור וזנו אחר בנות מואב ומדין ונראה דלכך לא לקח רק אלף למטה כי ידוע דכל שבט אקרי קהל ובכל שבט ושבט היה השראת השכינה כדכתיב וירא את ישראל שוכן לשבטיו ואין השכינה שורה בפחות מכ"ב אלף כמ"ש רש"י בפרשת שובה ה' רבבות אלפי ישראל ושבט לוי היה אז בערבות מואב כ"ג אלף וא"כ אלו הלכו יותר מאלף לא היה נשאר במחנה כ"ב אלף ולא היה לגיון של מלך שבט לוי החונים סביב למשכן רחוק מישראל ת"ש כנודע ראוי להשרות שכינה ולכך לא בחר רק אלף וא"כ הוצרך לבחור רק מכל שבט אף שלא לחלק בין השבטים:
פסוק ו:
אותם ואת פנחס בן אלעזר הכהן לצבא. פירש רש"י מגיד שהיה פנחס שקול כנגד כולם ומפני מה הלך פנחס ולא הלך אלעזר כו' הא דלא הקשה רש"י בלא זה למה הלך פנחס י"ל דאיתא בגמרא אין בודקין מאסרטיא של דוד דכולם צריכין להיות מיוחסים כדי שזכות אבותם מסייעתם ולפי זה אם הוא צדיק ביותר כדאי הוא נגד הרבה אין צריך זכות אבות דזכותו לבד יחשב כהרבה וא"כ בלא זה ה"א הואיל דשבטים היו מבזים אותו והתורה ביקש לייחסות' כנודע לכך לקחו אותו לצבא מלחמה להורות דהוא מיוחס דלולי זה לא היה נלקח למלחמה אבל עכשיו דאמרו חז"ל דפנחס היה זכותו שקול כנגד זכות י"ב אלפים צדיקים וכשרים א"כ מה צריך לזכות אבות ושפיר קשה למה הלך פנחס דאין ראיה על יחוסו:
פסוק ו:
ועוד כתב רש"י טעם על שהלך דוקא פנחס שהלך לנקום נקמת יוסף אבי אמו שנ' והמדנים מכרו אותו וכו' היינו כי הם היו מסיתין לישראל לזנות וגם יוסף מכרו המדינים למצרים מקום ערוה וזימה להכשילו בו שהיה יפה תואר כמבואר בגמרא שלקחו פוטיפרע לעצמו וא"כ חזר וניער ערותם וטומאתם מימות קדם להכשיל בעבירה ולכך מהדין לנקום ולבער מכשול מקרב הארץ כי מוחזקים בכך ולכך הלך פנחס:
פסוק ו:
וכלי הקודש וחצורות התרועה בידו. וכלי הקודש זה ארון וציץ כי הציץ היה צורך לדבר כי מחשבת משה היה להרוג כל הראוי לביאה ואמרו בגמרא מנא ידעו ומשני העבירו לפני הציץ ואין כהן לובש בגדי כהונה חוץ למקדש אבל אם הארון היה מהלך עמהם הוי במקום מקדש ויכול ללבוש בגדי כהונה וציץ:
פסוק ו:
וצורך החצוצרות היה לבל יסמכו ישראל באמירת ה' שינקמו ממדינים ועדיין צריכין לרחמים שמא יגרום החטא ולכך לקחו חצוצרות כדכתיב כי תבואו למלחמה על הצר הצורר אתכם ותקעתם בחצוצרות וצריך רחמים ועזר וישועה מה':
פסוק ז:
ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה ויהרגו כל זכר. והיינו כמו שאמר ה' למשה נקום את נקמת ישראל ולכך לא הרגו רק כל זכר דאלו כאשר אמר להם משה נקמת ה' ראוי להרוג הכל דאין שיור בנקמת ה' אבל הם עשו כאשר צוה ה' את משה ולא הרגו רק זכרים ובזה יש להבין דברי הספרי והרמב"ם בהלכות מלכים על זה ויצבאו וגו' מפי שמועה למדנו דהמקיפין את העיר לצור עליה מניחין צד אחד פתוח כדי שיברחו הרוצה לברוח דר"ל מנא ידעו ישראל להחיות שריד במדין ולא הרגו רק הזכרים אולי צריכין להמית את כולם וצ"ל דהמקיפין את העיר צריכין ליתן להם הרווחה קצת:
פסוק ח:
ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם וגו'. הרצון בזה שהם מפחד התחבאו עצמן בתוך החללים כדי שיחשבו ישראל שהם כבר פגרים מתים ולא ירגישו בהם ואח"כ ימלטו לנפשם לברוח אמנם נתגלה דבר זה לישראל והרגו אותם בתוך שאר החללים וזהו הרגו על חלליהם:
פסוק ח:
ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב. כי כל מעשה הקוסמים הן ע"י להט החרב המתהפכת כנודע בחרטומי מצרים דכתיב בלטיהם והוא להט החרב המתהפכת ולכך הקוסמים מהפכין עצמם לכמה גוונים הכל ע"י להט הנ"ל ולכך היה ענשו שיהיה נהרג ע"י חרב המתהפכת והיה זה ע"י תפלת ישראל רוממות אל בגרונם ע"י חצוצרות וחרב פיפיות בידם והבן:
פסוק ט:
וישבו בני ישראל את נשי מדין וגו'. נראה דלשם שמים החיו אותם כי כבר כתבתי כי עשו תשובה באותה אשה ובאותו המקום כמבואר במדרש הן הנה שהיו מכירין הנשים ולכך חשבו אם ימיתהו תיכף אין כאן תשובה שלימה במעט רגע וכשחטאו מתחלה ודאי לא היה בו ביום שבאו למואב רק לאט לאט התחיל להבת היצה"ר בקרבם ולכך החיוהו זמן רב והיו אצלם שבוי חרב ומ"מ לא חטאו זהו תשובה גדולה למאוד אשרי העם שלו ככה:
פסוק טז:
הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למעל מעל בה' על דבר פעור. נראה לבאר כי משה צוה להרוג כל הראוי לבעילה והיינו כל הראוי לבעילה היתה מוכנת ומזומנת לזנות עם בני ישראל רק שלא נזדמן עדיין אליה ישראל לזנות עמהם אבל עכ"פ היא היתה קדשה ומוכנת לעבירה וא"כ היא היתה נידונת על המחשבה רק תקשי הא אין מחשבה רעה נידון כמעשה אבל בעובדי כוכבים ומזלות נידון כמעשה דכתיב למען תפוס בלבה ולזה אמר למסר מעל בה' על דבר פעור וא"כ נידון על המחשבה כמעשה:
פסוק יז:
ועתה הרגו כל זכר בטף וגו'. אע"פ דכבר נאמר לעיל דהרגו כל זכר ודוחק לומר דכל זכר לאו דווקא מ"מ יש לומר דהם החיו כל הנשים ולא ימלט דהיה בתוך עם רב מעוברות והולידו זכרים בדרך ואפי' בזה צוה משה להרוג הואיל והם זכרים:
פסוק יט:
ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו וגו'. הנה תמהו המפרשים למה לא צוה כן במלחמת סיחון ועוג נראה דלפעמים אמרי' אתם קרוים אדם ולא עובדי כוכבי' ומזלות ולפעמים אמרינן דאפילו עובד כוכבים ומזלות עוסק בתורה יש לו שכר שנאמר האדם וכו' רק דיש חילוק עובד כוכבים ומזלות שאינו מקיים שבע מצות אינו קרוי אדם אבל עובד כוכבים ומזלות העוסק בתורה דמיירי שמקיים ז' מצות נקרא אדם ובני ארץ סיחון ועוג היו כופרים בשבע מצות ואין בהם טומאה כלל אבל כאן החיו נפשות רבות ובלי ספק שהוצרכו לקבל על עצמם לקיים שבע מצות כמ"ש הרמב"ם בהלכו' מלכים אותן שמניחין בחיים בכבוש עירות צריכין לקבל שבע מצות ומ"מ צוה משה להורגן א"כ המה בכלל אדם ולכך הוצרכו להתחטאות ודו"ק:
פסוק יט:
[אמר המעתיק והמעיין במסכת יבמות דף ס"א ע"א יראה לעינים כמה תמוהים דברי הרב הגאון בזה אליבא דמאן יעלה תירוצו אי אליבא דרבנן הא ס"ל דכל קברי עובדי כוכבים ומזלות מטמאין אפילו באוהל דלא מיעטם הכתוב מאדם כי ימות באוהל ואי אליבא דר"ש הא תירץ שם רבינא על מה שהקשה שם לר"ש ממלחמות מדין דגם ר"ש מודה דעובד כוכבים ומזלות מטמא במגע ומשא היינו כל מתי עובדי כוכבי' ומזלות וכן פסק הרמב"ם בהלכות טומאות מת פרק א' ובהלכות אבל פרק שלישי דפסק שם כר"ש דאינם מטמאין באוהל ואפ"ה כתב דמטמאין במגע ובמשא וגם יקשה למה דכתב דגבי מדין כיון דקבלו עליהם שבע מצות נקראו אדם אם כן מה פריך שם לר"ש ממלחמת מדין אף דלא ס"ד עדיין כתירוץ רבינא דמודה ר"ש דמטמאין במגע ומשא כיון דבמדין נקרא אדם מודה ר"ש דמטמאין אף באוהל דלא אמעטו קרא מאדם כי ימות באוהל לכאורה יש לדקדק גם בדברי הרמב"ם דכתב בהלכות טומאת מת פרק א' הלכה י"ג וז"ל העובד כוכבים ומזלות אינו מטמא באוהל ודבר זה קבלה הוא והרי הוא אומר במלחמת מדין כל הנוגע בחלל ולא הזכיר שם אוהל והנה לפי דבריו יקשה כיון דמוכח מקרא דגבי מדין לא היה טומאת אוהל הא דבעי לסייע לרבנן ולפרוך לר"ש ובעי לסייע לרבנן דגבי מדין היה אפילו טומאת אוהל דהא לא היה ס"ד עדיין כתירוצו דלרבינא מודה ר"ש במגע במשא אדרבה יקשה מזה לרבנן דמוכח מקרא דלא היו מטמאין באוהל אבל באמת דברי הרמב"ם יש לפרש דאינו מוכח כל כך בפירוש מקרא רק כתב מסברא דנפשי' דפשטי' דקרא יותר מתפרש דעת ר"ש מדעת דרבנן מדלא כתיב שם גם אוהל בהדיא אבל על הרב המחבר יקשה כל הנ"ל אבל בתר העיון נראה שיהיה תירוץ הרב ז"ל אפילו לרבנן דסברי קברי עובדי כוכבים ומזלות מטמאין אף באהל עפ"י הקדמה מבעל עקידה פרשת חוקת שכתב שם שהדבר היותר טוב והיותר שלם הוא אשר יפסד אל היותר רע ע"כ בישראל אשר בהם כח השכל יהיה בהפסד' אחר המות רע ביותר מטמאים אף באהל משא"כ עובד כוכבים ומזלות ולפי"ז יש לפרש דברי הרב המחבר ויהיה לו סעד מספר יראים הביאו הב"י בי"ד והביאו המשנה למלך פרק ג' מהלכות אבל דס"ל דאין העובד כוכבים ומזלות מטמא אפילו במגע ומשא והקשה עליו המשנה למלך מגמרא דיבמות ונראה לתרץ כמו שאתרץ דברי הרב דודאי דפליגי ר"ש ורבנן שם בכל עובד כוכבים ומזלות אי מטמאין אי לא רק דיש ג' חלוקים הנה ישראל לפי קדושתם ומעלתם בחייהם דמקיימין תרי"ג מצות נקראו אדם ממש כיון שהם יותר שלימים ע"כ הפסדם רע ביותר ומכח הטומאה ששורה אחר מותם לכ"ע מטמאין אף באוהל וגבי מלחמות מדין כיון שנקראו אדם מטמאין להס"ד אפילו באוהל כיון שקבלו שבע מצות ולרבינא אף שקבלו שבע מצות ונקראו אדם מ"מ אין מעלתם כישראל ואין הפסדם רע כל כך רק לטמא במגע ומשא אבל עובדי כוכבים ומזלות גמורים שאינם מקיימין שבע מצות אין בהפסדם טומאה כלל אפילו במגע ומשא והא דפריך לר"ש ממדין הכי פירושא דודאי יש באה"ע חסידים שמקיימין שבע מצות למה אמר ר"ש סתם קברי עובדי כוכבים ומזלות אינם מטמאין הא יש לחוש שמא נקבר שם אחד שקיים שבע מצות וא"ת דגם הם אינם מטמאין הא כתיב גבי מדין דמטמאין ולהס"ד אפילו באוהל ולרבינא נחתי חד דרגא דגם במדין דמקיימי שבע מצות ונקראו אדם לא מטמא רק במגע ומשא ובאמת לא אמר ר"ש קברי עובדי כוכבים ומזלות אינם מטמאין ולא חייש שמא נקבר שם אחד שקיים שבע מצות דמודה ר"ש באמת אף דמיעט הכתוב מאדם כי ימות באוהל גם מי שקיים שבע מצות דוקא מטומאת אוהל אבל במגע ומשא מודה דמטמא כמו במדין אבל עובד כוכבים ומזלות דידעינן ביה דלא קיים שבע מצות הוא גרוע ואינו מטמא אפי' במגע ומשא וזהו ג"כ דעת ספר יראים עד כאן לשון המעתיק]: