פסוק ז:לא חסרת. לצרכיך מאכל ולבגדים ויש לאל ידך לקנות אם תרצה:
פסוק ט:אל תצר את מואב. על שלש אומות הוצרך הקב"ה להזהיר ישראל שהיו סבורים לכובשן בדין. ארץ שעיר ועמון ומואב. שעיר שקורין חוי במקומות הרבה שנתן להם הקב"ה ליירש ולכך כתיב בשעיר ישבו החורים לפנים. אין עיקר שמה חוי ואינה מן שבעה עממים. והא דקרי לה חוי לפי שמריחין את הארץ כחוייא ולקמן מפרש היכן החוי שנתן הקב"ה לישראל. ועמון ומואב היו סבורים שהם ארץ רפאים שנתן לאברהם אבינו כדכתיב את הקני ואת הקניזי ואת הקדמוני ואת הרפאים. וכן כתיב במואב רפאים יחשבו אף הם. סבורים וחושבים בני אדם שהם רפאים ואינם כי המואבים יקראו להם אימים על שם שהם גדולים ואימתם מוטלת על הבריות ואין להם דין בארצם. ובעמון כתיב ארץ רפאים תחשב אף היא ובני אדם סבורים שהיא ארץ רפאים ואינה כי העמונים יקראו להם זמזומים על שם שהם בעלי מחשבות ותחבולות וכל אלו עם גדול ורם כענקים ולפי שבטחו בגבורתם ובחכמתם היו מורדים בבורא והוא השמידם ומסרם ביד חלשים מהם אבל שאר אומות שלא היה שום טענה לישראל עליהם לא הוצרכו ישראל להזהר.
פסוק כ:זמזומים. חכמים ובעלי מזימות למלחמה והבראשית רבא מפרש זמזומים מגושטני מלחמה וברומי קורין לאיש ערום מגוש"ט:
פסוק כג:והעוים היושבים בחצרים עד עזה. עתה מפרש היכן החוי. העוים כמו חוים עי"ן וחי"ת מתחלפין וה"ק קרא החוים אם תרצו לידע היכן הם בחצרים היו יושבים ולא היו חוששים מערי חומות מתוך שהיו כל כך גבורים. וארץ רפאים היא ממלכת עוג כדכתיב ההוא יקרא ארץ רפאים דכתיב ביה נשאר מיתר הרפאים:
פסוק כו:ממדבר קדמות. ממקום שהיה מדבר קודם שהוציא הקב"ה מים מן הסלע. ולכך קורהו מדבר קדמות על שם שמקדם היה מדבר. ועתה היה למוצאי מים ולפי שרוב של ארץ סיחון היתה משל בני עמון ומואב לכך קרא לו לשלום. אבל לעוג שהיה מחזיקו לארץ רפאים שהיא מארץ ישראל לא קרא אליה לשלום שאין קוראין לשלום על ארץ שבעה אומות: