א שְׁמַ֣ע יִשְׂרָאֵ֗ל אַתָּ֨ה עֹבֵ֤ר הַיּוֹם֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן לָבֹא֙ לָרֶ֣שֶׁת גּוֹיִ֔ם גְּדֹלִ֥ים וַעֲצֻמִ֖ים מִמֶּ֑ךָּ עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וּבְצֻרֹ֖ת בַּשָּׁמָֽיִם׃ ב עַֽם־גָּד֥וֹל וָרָ֖ם בְּנֵ֣י עֲנָקִ֑ים אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה יָדַ֙עְתָּ֙ וְאַתָּ֣ה שָׁמַ֔עְתָּ מִ֣י יִתְיַצֵּ֔ב לִפְנֵ֖י בְּנֵ֥י עֲנָֽק׃ ג וְיָדַעְתָּ֣ הַיּ֗וֹם כִּי֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ הֽוּא־הָעֹבֵ֤ר לְפָנֶ֙יךָ֙ אֵ֣שׁ אֹֽכְלָ֔ה ה֧וּא יַשְׁמִידֵ֛ם וְה֥וּא יַכְנִיעֵ֖ם לְפָנֶ֑יךָ וְהֽוֹרַשְׁתָּ֤ם וְהַֽאַבַדְתָּם֙ מַהֵ֔ר כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה לָֽךְ׃ ד אַל־תֹּאמַ֣ר בִּלְבָבְךָ֗ בַּהֲדֹ֣ף יְהוָה֩ אֱלֹהֶ֨יךָ אֹתָ֥ם ׀ מִלְּפָנֶיךָ֮ לֵאמֹר֒ בְּצִדְקָתִי֙ הֱבִיאַ֣נִי יְהוָ֔ה לָרֶ֖שֶׁת אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את וּבְרִשְׁעַת֙ הַגּוֹיִ֣ם הָאֵ֔לֶּה יְהוָ֖ה מוֹרִישָׁ֥ם מִפָּנֶֽיךָ׃ ה לֹ֣א בְצִדְקָתְךָ֗ וּבְיֹ֙שֶׁר֙ לְבָ֣בְךָ֔ אַתָּ֥ה בָ֖א לָרֶ֣שֶׁת אֶת־אַרְצָ֑ם כִּ֞י בְּרִשְׁעַ֣ת ׀ הַגּוֹיִ֣ם הָאֵ֗לֶּה יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ מוֹרִישָׁ֣ם מִפָּנֶ֔יךָ וּלְמַ֜עַן הָקִ֣ים אֶת־הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֤ע יְהוָה֙ לַאֲבֹתֶ֔יךָ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹֽב׃ ו וְיָדַעְתָּ֗ כִּ֠י לֹ֤א בְצִדְקָֽתְךָ֙ יְהוָ֣ה אֱ֠לֹהֶיךָ נֹתֵ֨ן לְךָ֜ אֶת־הָאָ֧רֶץ הַטּוֹבָ֛ה הַזֹּ֖את לְרִשְׁתָּ֑הּ כִּ֥י עַם־קְשֵׁה־עֹ֖רֶף אָֽתָּה׃ ז זְכֹר֙ אַל־תִּשְׁכַּ֔ח אֵ֧ת אֲשֶׁר־הִקְצַ֛פְתָּ אֶת־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בַּמִּדְבָּ֑ר לְמִן־הַיּ֞וֹם אֲשֶׁר־יָצָ֣אתָ ׀ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם עַד־בֹּֽאֲכֶם֙ עַד־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֔ה מַמְרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם עִם־יְהוָֽה׃ ח וּבְחֹרֵ֥ב הִקְצַפְתֶּ֖ם אֶת־יְהוָ֑ה וַיִּתְאַנַּ֧ף יְהוָ֛ה בָּכֶ֖ם לְהַשְׁמִ֥יד אֶתְכֶֽם׃ ט בַּעֲלֹתִ֣י הָהָ֗רָה לָקַ֜חַת לוּחֹ֤ת הָֽאֲבָנִים֙ לוּחֹ֣ת הַבְּרִ֔ית אֲשֶׁר־כָּרַ֥ת יְהוָ֖ה עִמָּכֶ֑ם וָאֵשֵׁ֣ב בָּהָ֗ר אַרְבָּעִ֥ים יוֹם֙ וְאַרְבָּעִ֣ים לַ֔יְלָה לֶ֚חֶם לֹ֣א אָכַ֔לְתִּי וּמַ֖יִם לֹ֥א שָׁתִֽיתִי׃ י וַיִּתֵּ֨ן יְהוָ֜ה אֵלַ֗י אֶת־שְׁנֵי֙ לוּחֹ֣ת הָֽאֲבָנִ֔ים כְּתֻבִ֖ים בְּאֶצְבַּ֣ע אֱלֹהִ֑ים וַעֲלֵיהֶ֗ם כְּֽכָל־הַדְּבָרִ֡ים אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּר֩ יְהוָ֨ה עִמָּכֶ֥ם בָּהָ֛ר מִתּ֥וֹךְ הָאֵ֖שׁ בְּי֥וֹם הַקָּהָֽל׃ יא וַיְהִ֗י מִקֵּץ֙ אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְאַרְבָּעִ֖ים לָ֑יְלָה נָתַ֨ן יְהוָ֜ה אֵלַ֗י אֶת־שְׁנֵ֛י לֻחֹ֥ת הָאֲבָנִ֖ים לֻח֥וֹת הַבְּרִֽית׃ יב וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֵלַ֗י ק֣וּם רֵ֤ד מַהֵר֙ מִזֶּ֔ה כִּ֚י שִׁחֵ֣ת עַמְּךָ֔ אֲשֶׁ֥ר הוֹצֵ֖אתָ מִמִּצְרָ֑יִם סָ֣רוּ מַהֵ֗ר מִן־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֔ם עָשׂ֥וּ לָהֶ֖ם מַסֵּכָֽה׃ יג וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֵלַ֣י לֵאמֹ֑ר רָאִ֙יתִי֙ אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְהִנֵּ֥ה עַם־קְשֵׁה־עֹ֖רֶף הֽוּא׃ יד הֶ֤רֶף מִמֶּ֙נִּי֙ וְאַשְׁמִידֵ֔ם וְאֶמְחֶ֣ה אֶת־שְׁמָ֔ם מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם וְאֶֽעֱשֶׂה֙ אֽוֹתְךָ֔ לְגוֹי־עָצ֥וּם וָרָ֖ב מִמֶּֽנּוּ׃ טו וָאֵ֗פֶן וָֽאֵרֵד֙ מִן־הָהָ֔ר וְהָהָ֖ר בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֑שׁ וּשְׁנֵי֙ לֻחֹ֣ת הַבְּרִ֔ית עַ֖ל שְׁתֵּ֥י יָדָֽי׃ טז וָאֵ֗רֶא וְהִנֵּ֤ה חֲטָאתֶם֙ לַיהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם עֲשִׂיתֶ֣ם לָכֶ֔ם עֵ֖גֶל מַסֵּכָ֑ה סַרְתֶּ֣ם מַהֵ֔ר מִן־הַדֶּ֕רֶךְ אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶתְכֶֽם׃ יז וָאֶתְפֹּשׂ֙ בִּשְׁנֵ֣י הַלֻּחֹ֔ת וָֽאַשְׁלִכֵ֔ם מֵעַ֖ל שְׁתֵּ֣י יָדָ֑י וָאֲשַׁבְּרֵ֖ם לְעֵינֵיכֶֽם׃ יח וָֽאֶתְנַפַּל֩ לִפְנֵ֨י יְהוָ֜ה כָּרִאשֹׁנָ֗ה אַרְבָּעִ֥ים יוֹם֙ וְאַרְבָּעִ֣ים לַ֔יְלָה לֶ֚חֶם לֹ֣א אָכַ֔לְתִּי וּמַ֖יִם לֹ֣א שָׁתִ֑יתִי עַ֤ל כָּל־חַטַּאתְכֶם֙ אֲשֶׁ֣ר חֲטָאתֶ֔ם לַעֲשׂ֥וֹת הָרַ֛ע בְּעֵינֵ֥י יְהוָ֖ה לְהַכְעִיסֽוֹ׃ יט כִּ֣י יָגֹ֗רְתִּי מִפְּנֵ֤י הָאַף֙ וְהַ֣חֵמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר קָצַ֧ף יְהוָ֛ה עֲלֵיכֶ֖ם לְהַשְׁמִ֣יד אֶתְכֶ֑ם וַיִּשְׁמַ֤ע יְהוָה֙ אֵלַ֔י גַּ֖ם בַּפַּ֥עַם הַהִֽוא׃ כ וּֽבְאַהֲרֹ֗ן הִתְאַנַּ֧ף יְהוָ֛ה מְאֹ֖ד לְהַשְׁמִיד֑וֹ וָֽאֶתְפַּלֵּ֛ל גַּם־בְּעַ֥ד אַהֲרֹ֖ן בָּעֵ֥ת הַהִֽוא כא וְֽאֶת־חַטַּאתְכֶ֞ם אֲשֶׁר־עֲשִׂיתֶ֣ם אֶת־הָעֵ֗גֶל לָקַחְתִּי֮ וָאֶשְׂרֹ֣ף אֹת֣וֹ ׀ בָּאֵשׁ֒ וָאֶכֹּ֨ת אֹת֤וֹ טָחוֹן֙ הֵיטֵ֔ב עַ֥ד אֲשֶׁר־דַּ֖ק לְעָפָ֑ר וָֽאַשְׁלִךְ֙ אֶת־עֲפָר֔וֹ אֶל־הַנַּ֖חַל הַיֹּרֵ֥ד מִן־הָהָֽר׃ כב וּבְתַבְעֵרָה֙ וּבְמַסָּ֔ה וּבְקִבְרֹ֖ת הַֽתַּאֲוָ֑ה מַקְצִפִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם אֶת־יְהוָֽה׃ כג וּבִשְׁלֹ֨חַ יְהוָ֜ה אֶתְכֶ֗ם מִקָּדֵ֤שׁ בַּרְנֵ֙עַ֙ לֵאמֹ֔ר עֲלוּ֙ וּרְשׁ֣וּ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לָכֶ֑ם וַתַּמְר֗וּ אֶת־פִּ֤י יְהוָה֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם וְלֹ֤א הֶֽאֱמַנְתֶּם֙ ל֔וֹ וְלֹ֥א שְׁמַעְתֶּ֖ם בְּקֹלֽוֹ׃ כד מַמְרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם עִם־יְהוָ֑ה מִיּ֖וֹם דַּעְתִּ֥י אֶתְכֶֽם׃ כה וָֽאֶתְנַפַּ֞ל לִפְנֵ֣י יְהוָ֗ה אֵ֣ת אַרְבָּעִ֥ים הַיּ֛וֹם וְאֶת־אַרְבָּעִ֥ים הַלַּ֖יְלָה אֲשֶׁ֣ר הִתְנַפָּ֑לְתִּי כִּֽי־אָמַ֥ר יְהוָ֖ה לְהַשְׁמִ֥יד אֶתְכֶֽם׃ כו וָאֶתְפַּלֵּ֣ל אֶל־יְהוָה֮ וָאֹמַר֒ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֗ה אַל־תַּשְׁחֵ֤ת עַמְּךָ֙ וְנַחֲלָ֣תְךָ֔ אֲשֶׁ֥ר פָּדִ֖יתָ בְּגָדְלֶ֑ךָ אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתָ מִמִּצְרַ֖יִם בְּיָ֥ד חֲזָקָֽה׃ כז זְכֹר֙ לַעֲבָדֶ֔יךָ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב אַל־תֵּ֗פֶן אֶל־קְשִׁי֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְאֶל־רִשְׁע֖וֹ וְאֶל־חַטָּאתֽוֹ׃ כח פֶּן־יֹאמְר֗וּ הָאָרֶץ֮ אֲשֶׁ֣ר הוֹצֵאתָ֣נוּ מִשָּׁם֒ מִבְּלִי֙ יְכֹ֣לֶת יְהוָ֔ה לַהֲבִיאָ֕ם אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־דִּבֶּ֣ר לָהֶ֑ם וּמִשִּׂנְאָת֣וֹ אוֹתָ֔ם הוֹצִיאָ֖ם לַהֲמִתָ֥ם בַּמִּדְבָּֽר׃ כט וְהֵ֥ם עַמְּךָ֖ וְנַחֲלָתֶ֑ךָ אֲשֶׁ֤ר הוֹצֵ֙אתָ֙ בְּכֹחֲךָ֣ הַגָּדֹ֔ל וּבִֽזְרֹעֲךָ֖ הַנְּטוּיָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

שפתי כהן

לא ידוע

פסוק א:
שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן וגו' אמר שמע מלשון הבנה לומר שיבינו מה שהוא רוצה לומר להם, לפי שהוא אומר גוים גדולים ועצומים ערים גדולות ובצורות בשמים עם גדול ורם בני ענקים אשר אתה ידעת ואתה שמעת מי יתיצב לפני בני ענק, וקודם הקדים להם ואמר נסים של ירדן יהיו סימן בידכם שתבאו ותירשום אפילו שהם גדולים וגבורים וענקים וערים בצורות, עם כל זה ממה שתראה היום יתחזק לבבך ותדע כי ה' אלהיך הוא עובר לפניך, כמו שאמרו פרק אלו נאמרין ת"ר כיצד עברו ישראל את הירדן בכל יום ארון נוסע אחר שני דגלים והיום נוסע תחלה שנאמר הנה ארון הברית אדון כל הארץ נוסע לפניכם בירדן, בכל יום נושאי הארון לויים והיום כהנים וכיון שטבלו רגלי הכהנים במים חזרו המים לאחוריהם שנאמר והמים היורדים מלמעלה קמו נד אחד, א"ר אלעזר מלמד שהיו נגדשין כיפין על גבי כופין יותר משלש מאות מיל עד שראו אותם כל מלכי מזרח ומערב שנאמר ויהי כשמוע כל מלכי האמורי וגו', עודם בירדן אמר להם יהושע דעו על מנת מה אתם עוברים את הירדן על מנת שתורישו את יושבי הארץ וגו', וגם עודם בירדן אמר להם יהושע הרימו לכם איש אבן אחת על שכמו וגו', ועוד עודם בירדן אמר להם שאו לכם ממצב רגלי הכהנים י"ב אבנים והעברתם אותם עמכם והנחתם אותם במלון אשר תלינו בו הלילה. עוד נס אחר שנאמר ויהי בעלות הכהנים נושאי ארון ברית ה' מן הירדן נמצא ארון ונושאיו מצד אחד וישראל מצד אחר נשא ארון נושאיו ועבר שנאמר ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה לעבור ויעבור ארון ברית ה'. עוד נס אחר כי הטבע הוא שהמים כשמעמידים אותם וסוכרין אותם מתרבין ואין האמה מכילן והולכין על כל גדות השדות והבקעה והיו שוטפין את ישראל, ומה אמר וישובו המים למקומם, א"כ מכאן תדעו כי ה' הוא עובר לפניך אש אוכלה, כולם קוצים כסוחים באש יצתו, ואתם אין האש מזקת אתכם, כי אתם ככסף מזוקק שאין האש עושה בו רושם:
פסוק ג:
והורשתם והאבדתם מהר. אם אתה אומר ה' הוא עובר לפניך אש אוכלה הוא ישמידם א"כ מה צורך לומר והאבדתם, כבר הם אבודים, לזה אמר כאשר דבר ה' לך, לפי שה' ייעד לך שנאמר ונתנם ה' אלהיך לפניך והכיתם החרם תחרימם שאתה תאבדם, לזה אני אומר לך והאבדתם ועמא קטילא קטלת:
פסוק ד:
אל תאמר בלבבך וגו', לפי שאתה רואה ב' דברים, אחד אתה רואה שהקב"ה מאבדם וגם אתה רואה שגמר אבודם על ידך הוא, מזה תבא לומר בצדקתי הביאני ה' לזה הם נמסרים בידי, וברשעת הגוים ההם כי אין הקב"ה חפץ במיתתן של רשעים שהרי כשהטביע המצריים לא נאמר שירה אותה הלילה שנאמר ולא קרב זה וכו' ואמר מעשה ידי טבועים וכו', אלא ודאי מרוב רשעם וזה וזה גורם, צדקתי שיש לי עליו ורשעת הגוים, לא תאמר כן, אמת הוא ששני דברים כאחד, אחת אבודם ואחת נתינת ארצם לך, אבודם ודאי הוא כמו שאמר ברשעת הגוים שאינם כדאים לשבת בעולם מרוב רשעותם, אבל ירושת ארצם דבר אחר גורם לפי שנשבעתי לאבות, ולא לכולם דרך כלל אלא לכל אחד ואחד בפני עצמו, לזה אחר שאמר לאבותיך אמר לאברהם ליצחק וליעקב וחזר ואמר וידעת כי לא בצדקתך, לומר אע"פ שהרי הלכו אחריו במדבר כמו שנאמר זכרתי לך חסד נעוריך לכתך אחרי במדבר וגו', עם כל זה הארץ היא טובה שאין זכותך כדאי לה, לזה אמר וידעת כי לא בצדקתך ה' אלהיך נותן לך את הארץ הטובה הזאת, ומה שאתה אומר שיש לך זכות לכתך אחרי במדבר, כבר נתנכה אותו זכות בכמה הכעסות שהכעסתוני במדבר, זהו אומרו זכור אל תשכח את אשר הכעסת את ה' אלהיך במדבר, ולא פעם או שתים אלא מן היום אשר יצאת מארץ מצרים עד באכם עד המקום הזה ממרים הייתם עם ה', ואם תאמרו שזכותכם גדול כל כך שאין כמה הכעסות כדאים לבטלו, הרי בחורב הקצפת ויתאנף ה' להשמיד אתכם עד שהוצרכתי להתפלל עליכם ארבעים יום וארבעים לילה, ואם היה זכותכם כדאי לא היה קוצף עליכם כל כך, ולזה אמר ארבעים יום וארבעים לילה, כי סתם יום לילו עמו יאמר ארבעים יום, ועוד שעלייתי היתה לקחת לוחות הברית ועכ"ז לא נתנו לי עד אחר שישבתי שם ארבעים יום וארבעים לילה, מכאן תדעו ההכעסות שהכעסתם שאין כדאי לכם כמה זכיות. ומה שאמר קודם בלשון יחיד זכור אל תשכח לא בצדקתך וגו', ואח"כ בלשון רבים שאמר למן היום אשר יצאת מארץ מצרים עד בואכם עד המקום הזה מקציפים וגו' ובחורב הקצפתם וגו', הוא לפי שאותו הדור שעשו כל אלו ההכעסות ספו תמו ואלו היו שם אבל היו פחותים מעשרים שנה שלא נגזר עליהם גזירה והיו בהם גם כן זקנים מששים שנה ומעלה גם כן, א"כ בערך זה דבר עמהם בלשון יחיד לומר שאינם בני עונשים, אבל עם כל זה היו הם בשתוף עמהם בכל אלו ההכעסות שהכעיסוהו:
פסוק ט:
ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה, מה שהיו ארבעים יום כנגד יצירת הולד כמו שיצירת הגוף בארבעים יום כן היה צריך ארבעים יום לתורה להלבישה זה המלבוש שהוא פשטיות כנראה שהיא ספורים, כדי שיקבלו האדם קודם ואח"כ יקבל הנסתר, ולזה אמר ארבעים יום כנגד הפשט שהוא יותר נראה כיום, ואחר כך ארבעים לילה כנגד סודי התורה ורמזיה שהם כמוסים ומכוסים כלילה, ועל זה רמזו ז"ל שהיה משה לומד תורה שבכתב ביום ותורה שבעל פה בלילה והכל ברמז, ולזה לא אמר ארבעים יום סתם, ולזה רמז גם כן ואמר ויהי מקץ. ארבעים יום וארבעים לילה נתן ה' אלי את שני לוחות האבנים לוחות הברית, לוחות האבנים נגד הפשט, לוחות הברית נגד סודיה, ולזה לוחות האבנים חסר לחת כתיב, ולחות הברית מלא וא"ו אחת לחות כתיב, נגד ו' סדרי משנה, ווא"ו האחרת נעלמת שהן שש מאות סדרי משנה אלהיות שנשתכחו שאין הדור כדאי להם:
פסוק ט:
ובמדרש תורה נתנה בארבעים יום ונשמה נוצרה בארבעים יום, אם משמר התורה נשמתו נשמרת, ואם לאו אין נשמתו נשמרת:
פסוק ט:
ועוד אודיעך למה היו ארבעים יום ולא פחות ולא יותר, אודיעך סודם, לפי שהתורה היתה נקראת למעלה למלאכים על סדר תשר"ק שהיתה כולה קשר אחד, כי תשר"ק מספרו אלף, ואלף הוא אל"ף לומר הכל יחוד שלם בלי שום פרוד, ונתנה על סדר אבג"ד, אבג"ד מספרו עשר, לומר שהעולם מתנהג על ידי העשיריות זהו בראשית ברא שית, בתי ראש, א"כ התי"ו ההתחלה של תשר"ק והאל"ף היא התחלה לאבנ"ד וכמו שלא נכנסה בחשבון האל"ף שלא התחילה התורה אלא בבי"ת כן גם כן התי"ו שהיא התחלת תשר"ק אינה בחשבון אם אותיות התורה הם כ"ב, וכשתסיר א' ת' ישארו עשרים, זהו בראשית ברא אלהים את מלשון ברייתא שנשנית חוץ, כן כאן פירש בר"א אלהים א"ת, שהניח אלו הב' אותיות חוץ, ונפשטה מסדר תשר"ק ונתלבשה על סדר אבנ"ד נפשטה מעשרים ונתלבשה בעשרים הרי ארבעים. עוד אודיעך שהמ"ם סתומה מספר ת"ר באי"ק בכ"ר גל"ת דמ"ת הנ"ך וס"ם לומר שהעולם נברא ומעמידו על ששה אלפי, זהו ברא שי"ת זהו ו' של וס"ם ו' ששה סדרי משנה, ס' של וס"ם הוא ששים מסכתות, ס' של וס"ם ת"ר, שהיו ישראל ת"ר אלף, וזהו מה שאמרו על פסוק ובני ישראל פרו וישרצו שהיו יולדות ששה בכרס אחד ויש אומרים שש מאות, ולזה היו ת"ר מסכתות אלהיות לפי שהמ"ם מלואה פ', ארבעים יום וארבעים לילה והם כולם ארבעים יום, כי הלילה והיום יום אחד, והבן:
פסוק ט:
ובמדרש כל ארבעים יום היה משה לומד ושוכח עד שנתנה לו הקב"ה במתנה שנאמר ויתנם אלי. ויש להקשות איך משה לומד ולפי שעה ישכח, אלא לפי שהיא ילוד אשה שנוצר במ' יום עד שהותך כלי אותו החומר ונעשה רוחניות אז נתנה לו במתנה שאז יש לו בית קבול לקבלה. ומה שאמר לחם לא אכלתי, ודאי שאין אכילה אלא במקום הגשמות והחומר, ועוד אומרו לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי, ודאי סתם אכילה הוא לחם וסתם שתיה מים, א"כ יאמר לא אכלתי ולא שתיתי, לזה אמר ואשב בהר, כמו שאז"ל לעולם לא עלה משה למעלה מעשרה ולא ירדה שכינה למטה מעשרה וכו', א"כ היה במקום חומרי ועכ"ז לא אכל מאכל חומרי כי נזדכך חומרו, כמו שאז"ל על פסוק ויכסהו הענן ששת ימים להתיך אכילה שבמעיו, א"כ לחם ההוא מאכל גשמי לא אכל אבל מאכל רוחני אכל:
פסוק יב:
ויאמר ה' אלי קום רד, אמר להם שבשבילם בא לו קלון שאמר לו קום רד מהר כמו שדחפו לחוץ, ואמר אשר הוצאת ובפרשת תשא אמר אשר העלית מארץ מצרים, שם אמר לו על ערב רב כמו שאמר כי שחת עמך ולא עמי אבל כאן כדי להוכיחן שהן עשו לזה אמר אשר הוצאת שיבינו שעליהם נאמר, וכן אמר עשו להם מסכה ולא אמר עגל כי העגל ערב רב עשאוהו:
פסוק טו:
ואפן וארד מן ההר, שסכנתי בעצמי כי בעלייתי עליתי בענן, ובירידה וארד ירדתי אני בעצמי, ולא עוד אלא וההר בוער באש, ולא עוד אלא ששתי הלוחות בידי ואני מפחד עליהם שלא יפלו. וארא והנה חטאתם לה' עשיתם לכם עגל מסכה, אפילו שלא השתחויתם לו ולא עבדתם אותו עם כל זה עשיתם עון גדול, למה, לפי שעדיין לא יש מצויו של ע"א כי אם ארבעים יום וסרתם מהר, כמו שאז"ל עלובה כלה שזינתה בתוך חופתה. מן הדרך אשר צוה ה' אלהיכם אתכם שאמר לא תעשה לך פסל וגו':
פסוק יז:
ואתפוש בשני הלחת. לעיל אמר ושני לוחת מלא, וכאן אמר הלחת לפי שירדו לתחומו של עגל פרחו האותיות, והאותיות היו כמו נשמה שהיו נושאות עצמן כי החיי נושא את עצמו וכשפרחו האותיות כבדו על ידיו, לזה אמר ואתפוש בשני הלוחות וכשלא יכול מרוב כבדם שהיו מסנפרינון שהוא כבד והיו ששה על ששה השליכם, ואשליכם, ואשלכם כתיב שהוא לא השליכם אלא דבר אחר גרם ההשלכה, וכשראה משה כן שפרחה הקדושה מהם ונפלו לארץ אז שברם, כי לא נשברו מנפילה כי היה עובי כל אחד ג' טפחים ומחצי קומתו שהוא מעל ידיו לא היו נשברים, אלא ששברם בכונה מכוונת, שנאמר אשר שברת, אז"ל שאמר לו יישר כחך ששברת משל לאשת איש שזינתה מה עשה השושבין קם וקרע כתובתה לומר שהיתה פנויה כשזנתה, כי מאחר שאין בהם נשמה שהן האותיות הרי הם כשבורים, זהו אומרו ואשברם לעיניכם, לעיניכם נראה שאני שברתם אבל הם היו שבורים כבר. עוד אמר לעיניכם, לומר ראו מה אבד מכם שעובי כזה אי אפשר לשברו אלא שגרם החטא, ראו בעיניכם:
פסוק יז:
ויש מי שפירש שמה שנשבר הוא תוך המ"ם סתומה ותוך הסמ"ך שהיו עומדים בנס, ואחר שהיו בני חורין כמו שאז"ל חורין ממלאך המות שנאמר חרות על הלוחות אל תקרי חרות אלא חרות נעשו עבדים וחייבים ליתן מ"ס שהן מאה ברכות בכל יום, כי אחר שהיו בהם ס"ם חיים נעשה ס"ם המות, זהו שאז"ל בימי דוד היו מתים בכל יום ק' עד שעמד ותקן מאה ברכות שנאמר נאום הגבר הוקם ע"ל, בגימ' ק'. והסוד הוא שלא יקח המ"ם לבדה אלא עם הסמ"ך, פירוש שיחבר את האהל להיות אחד ע"כ:
פסוק כב:
ובתבערה ובמסה וגו' ממרים הייתם עם ה'. כל זה לומר להם שהעבירות יותר מן הזכיות, א"כ לזה אמר וידעת כי לא בצדקתך וגו':
פסוק כה:
ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה, שהתנפל למדת יום ולמדת לילה, כמו שאמר אחר כך ואתפלל אל ה' ואומר אדני יהוה, ולזה אמר את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה בה"א הידיעה ולפי זה היה לו לומר את ארבעים הלילה קודם, אבל לפי שהיה משה למעלה ממדת המלכות כמו שאמר בזוהר על אומרו במשנה תורה אלהיך ולא אלהינו, לפי שבשנת הארבעים נתעלה, לזה התחיל מלמעלה למטה, אבל בנוסח התפלה אמר אדני קודם לפי שהתחנה היא לה' שנאמר ואל אדני אתחנן. וכתב אבודרהם ז"ל פירוש תפלת חול. על פסוק ואנחנו לא נדע מה נעשה, שלמדנו סדר התפלה ממשה תפלה דמיושב שהם הזמירות וק"ש ויוצר ואחר כך עמידה ואח"כ נפילה, והכל למדנו ממשה, ישיבה שנאמר ואשב בהר וגו', עמידה ואנכי עמדתי בהר וגו' ואתפלל וגו', נפילה דכתיב ואתנפל לפני ה' את וגו', זהו ואנחנו לא נדע מה נעשה. שעשינו כל מה שעשה משה:
פסוק כז:
זכור לעבדיך לאברהם ליצחק וליעקב., ובפרשת תשא אמר ולישראל, אלא לפי שצורתו של יעקב חקוקה בכסא הכבוד אמר משה אל תפן אל קשי העם שהיא צורת העגל שהיה לפניו, שכל מה שהאדם עושה בזה העולם נעשה כנגדו למעלה הן לטוב הן לרע, לזה אמר אל תפן אל קשי, תפנה לצורתו של יעקב שהיא חקוקה בכסא שהיא קיימת לעד וזו אין לה קיום כי השקר אין לו קיום, ויעקב קיים לעולם שהוא אמת תתן אמת ליעקב, אל קשי בגימטריא אמת, שתפן לאמת שהיא צורתו של יעקב, ולא אל קשיו ואל רשעו ואל חטאתו, מהם עשו בשוגג ומהם עשו במזיד, אל קשי הוא על ערב, ואל רשעו ואל חטאתו הוא על ישראל, ולכך בלשון יחיד, ולזה אמר והם עמך ונחלתך אשר הוצאת בכחך הגדול, לומר שלא היה להם זכות לצאת והוצרכת לעורר עליהם מדת החסד ולעורר על המצרים מדת הגבורה, זהו בכחך הגדול ובזרועך הנטויה. ובזוהר פרשת קדושים דף פ"ג ז"ל, ר' חייא פתח אל תפן אל קשי העם הזה אל תפן וכי מאן הוא דיימא למלכא אל תפן והא כתיב כי עיניו על דרכי איש וכתיב אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו, והא בכולא אשגח קב"ה וכל עובדין מסתכל ועאל בדינא על כלהו אם טוב ואם ביש, כד"א יביא האלהים במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע, ומשה אמר אל תפן, אלא הכי תנינן כל בר נש בעי לאסתמרא מחובוי בגין דלא יחטי קמי מלכא קדישא, ת"ח בר נש דעביד מצוה ההיא מצוה סלקא קמי קב"ה ואמרת מפלניא דעביד לי וקב"ה מני לה קמיה לאשגחא ביה ולאוטבא ליה בגינה, עבר על פתגמי אוריתא ההיא עבירה סלקא קמי קב"ה ואמרת מפלניא דעבד לי וקב"ה מני לה וקיימא תמן לאשגחא בה לשצאה ליה, הה"ד וירא ה' וינאץ מכעס בניו, מהו וירא דקיימא קמיה, תב בתשובה מה כתיב גם ה' העביר חטאתך לא תמות, דאעבר ההוא חובא מקמיה בגין דלא יסתכל ביה לאוטבא ליה, ועל דא אמר משה אל תפן אל קשי העם הזה ואל רשעו ואל חטאתו ע"כ: