פסוק טז:רש"י רק הדם לא תאכלו אע"פ שאמרתי שאין לך בו זריקת דם במזבח לא תאכלנו ע"כ מקשין שגם זה פשיטא שהרי כבר למדנו מקראי בפרשת אחרי מות שאפי' דם מבהמה של חולין אסור לאכול אעפ"י שאין בה זריקת דם למזבח ואם כן קרא גבי פסולי המקודשים למה לי לא גרע מבהמת חולין ונ"ל שאינו קושיא דמצרך צריכי דאי כתב גבי חולין ה"א דווקא גבי חולין אסר דם משום שהיה ראוי להקדיש ליקרב על גבי מזבח אבל קדשים שנפדו שהם בעלי מומין שוב לא היו ראוים לבא לידי זריקת דמן למזבח ה"א דשרי קמל"ן ואי כתב קדשים בעלי מומין ה"א דוקא קדשים בעלי מומים שהיה כבר שם הקדש עליהם ליקרב לגבי מזבח ונאסר לפיכך אע"פ שנעשה בעל מום לא פקע איסור אכילת דם מיניה אבל חולין שלא הוקדשו מעולם לא אסר דמו קמל"ן ואין לומר א"כ בעלי מומין חולין יהא דמן מותר באכילה דהא אינן ראוין להקדיש וגם לא היה שם קדשים עליהם מעולם דאדרבה נילף אותם במה הצד דכי פרכת מה לחולין תמימים שראויים להקדיש ולכך דמן אסור תאמר בעלי מומין כו' נימא קדשים בעלי מומין יוכיחו שאינו ראוי' להקדיש ודמן אסור אף אני אביא בעלי מומין חולין וכי פרכת מה לקדשים בעלי מומין שהיה עליהם שם הקדש תאמר בעלי מומין כו' נימא חולין תמימים יוכיחו שלא היה שם הקדש עליהם מעולם אף אני אביא בעלי מומים וחזר הדין כו' לא ראי זה כראי זה כו' הצד השוה שבהם שצריכים זביחה ונזבחים בכל מקום אף אני אביא חולין בעלי מומין כו':