פסוק ג:ונתצתם את מזבחתם ושברתם את מצבתם.
ספרי פסקא סא: לא חידש אלא הכניס בתוכו ע״ז והוציאו הרי זה מותר שנאמר ונתצתם את מזבחותם נתצתה את המזבח הנח לו שברתה את המצבה הנח לה. עכ״פ י״ל דלא מהני ביטול לאפרוחים של אשירה, דהם רק גדר איסור ולא גדר ע״ז, וכן נ״ל דלכך מבואר בע״ז דף מ״ה ע״ב דגדועי ע״ז קודמין לכבוש א״י, והביעור אח״כ, משום שס״ל דלאחר שגדען אין עליהם שם ע״ז רק אה״נ, וכ״ז שאינם שלו ואינו א״י לא מוטל עליהם החיוב לבער, ועיין תוס׳ סנהדרין דף פ׳ ע״א דאין חיוב לבער אה״נ, ונ״מ ג״כ לגבי ב״נ, דהנה רבינו פסק בהל׳ מלכים פ״ח ה״ט דצריכין לקבל על עצמן שיאבדו כל המקומות, הרי דגם ב״נ מצווה ע״ז וכמו אביזרייהו, ועיין סנהדרין דף צ׳ ע״א דעשה דנתצתם יש בו דין ע״ז גבי נביא שהדיח, אך לבערם אינו מחויב, ועיין ירושלמי ע״ז פ״ד ה״ד דס״ל דגבי מצבה די בשבירה, ועיין ע״ז דף נ״ג ע״ב דבימוס לכ״ע אין עובדין לשברים ודי בפגימה, ובדברי רבינו הל׳ ע״ז פ״ח הי״ב, ועיין בספרי פ׳ ראה פ׳ ס״א הנח לה.
פסוק ג:שם. מן המקום ההוא.
ספרי שם. מן המקום ההוא בארץ ישראל אתה מצוה לרדוף אחריה ואי אתה מצוה בח״ל לרדוף אחריה.
(עי׳ רמב״ם פ״ז הל׳ עכו״ם ה״א, מ״ע היא לאבד עכו״ם ומשמשיה וכו׳ ובא״י מצוה לרדוף אחריה עד שנאבד אותה מכל ארצנו, אבל בחו״ל אין אנו מצווין לרדוף אחריה וכו׳). עיין ע״ז דמ״ה ע״ב, ובאמת כן מבואר בספרי פ׳ ראה פיסקא ס״א, אך קשה מהך דקידושין דל״ז ע״א מה ע״ז מיוחדת כו׳, הא גם תביא תועבה אינו נוהג בחו״ל ע״ש כו׳.
פסוק ג:שם. ונתצתם את מזבחתם וגו׳, לא תעשון כן לה׳ אלקיכם.
ספרי שם. מנין לנותץ אבן אחד מן ההיכל ומן המזבח ומן העזרות שהוא בלא תעשה ת״ל ונתצתם את מזבחותם ולא תעשו כן לה׳ אלקיכם.
עיין בתוספתא מכות פ״ד ע״ש.
פסוק ג:שם.
והנה זה בודאי דרק דרך השחתה, אך נ״מ דהנה בהל׳ יסודי התורה כתב ״הסותר״, ובהל׳ ביהב״ח נקט ״הנותץ״, ולא חשיב שם העזרות, וכבר עמד ע״ז הראב״ד בהשגותיו, ובאמת זה היא תוספתא במכות פ״ד ע״ש, והך דהל׳ יסודי התורה היא ספרי, והגדר דגבי סותר יש שני גדרים, א׳ שנוטל האבן, ואחד שע״י זה נעשה חסרון בהבנין, אבל בהל׳ ביהב״ח שם ר״ל אבן שנשר מן היכל ונתצו, דאז רק משום נתיצת האבן, ובזה א״ש ג״כ הגדר מה דקי״ל בשבת ק״כ [ע״ב] דגרם שרי, וגבי מום לא, וכן למה לא יהיה החיוב במום משום לא תעשון כן, וכמו בניקב דסנהדרין דף נ״ו ע״א, ועיין ע״ז דף י״ג ע״ב גבי גיסטרא, אך כך דהיכא דהדבר נשאר בקדושה רק עושה בו פסול, אז יש שני גדרים, המום עצמו, וכן מה שע״י זה נפסל הדבר הקדוש, והוא דבר נמשך, לכן אף גרם חייב כיון שהדבר נמשך, והחיוב לא על הפועל רק על הפעולה וכו׳, אבל הך דשבת ק״כ (ע״א) [ע״ב] שם כיון שנחתך השם פקע לגמרי ולא שייך פעולה ברחיצה רק על העבר וצריך מעשה וכו׳, וכן למ״ד מטיל מום בבע״מ חייב, שם ליכא פעולה דבלא״ה הרי זו בע״מ, רק על עשיה וגרם פטור ומותר.
פסוק ד:לא תעשון כן וגו׳.
ר״ל כך כמ״ש בקידושין דף מ״ג ברש״י דאף היכא דפטור שחוטי חוץ כמו בשנים, מ״מ חייב משום הך לאו דלא תעשון, ונ״מ ג״כ אם מהני פדיון עמ״ש בתוס׳ ב״ק דף ע״ו ע״ש מ״ש בזה, ועיין תמורה דף ל״ב ע״ב ע״ש מ״ש שם.
פסוק ה:כי אם אל המקום וגו׳.
ספרי פסקא סב: כי אם אל המקום אשר יבחר ה׳ אלקיכם מכל שבטיכם דרוש על פי נביא וכו׳.
ועיין בהך דשבועות דף י״ד ע״א, ובירושלמי פ״א דסנה׳, זבחים דף ס״ב, ירושלמי פ״א דמגילה דגם במה רק עפ״י נביא, ועיין בירושלמי סנהדרין פ״ב גבי הך דמי ישקני כו׳ דניסוך המים ובמה הוה וצריך ג׳, כמו הך דזבחים דף ס״ב ע״ש.
פסוק ה:שם. לשום את שמו שם.
ספרי שם. נאמר כאן לשום ונאמר להלן ושמו את שמי מה שמו האמור להלן בלשון הקודש אף שמו האמור כאן בלשון הקודש.
עיין מ״ש רש״י בפרדס ומ״ש רבינו במורה ח״א בזה מה הוה השם המפורש. ר״ל משום דכבר כתב רש״י בפרדס, ורבנו הגדול במורה ח״א דביאור על שם המפורש הוא לשון ארמי, ואמר דאף במקדש צ״ל (י״ל?) דוקא…
פסוק ה:ובאת שמה. והבאתם שמה.
ספרי פיסקא סג: למה נאמר וכו׳ מנין לקרבנות צבור שהוקדשו לפני הרגל שיביאו ברגל וקרבנות יחיד שהוקדשו ברגל שיביאו ברגל ת״ל אלה תעשו לה׳ במועדיכם.
עיין תמורה דף י״ד ע״ב ע״ש.
פסוק ה:שם.
עיין בהך דתמורה דף י״ד ע״ב, ובהך דביצה דף י״ט ע״ב, והך קרבנות צבור ר״ל כגון פר העלם דבר או קייץ המזבח, ועיין בהך דסוכה דף נ״ו ע״א.
פסוק ו:וזבחיכם.
ספרי שם. וזבחיכם זבחי שלמי יחיד וזבחי שלמי צבור.
ומה ר״ל או כגון לר״ש היכא דליכא לחם, עיין מנחות דף מ״ה ע״ב ע״ש, או כגון שלמים שמ״ה [?], ועיין מנחות דף מ״ז ע״ב ומ״ח ונזיר דף כ״ח ע״ש, וביצה דף כ׳ ע״ב בזה.
פסוק יא:וכל מבחר נדריכם.
ספרי פיסקא סח: לרבות נדרים ונדבות שלא יביא אלא מן המובחר אין לי אלא נדרים ונדבות מנין לרבות בכורות ומעשרות חטאות ואשמות ת״ל וכל מבחר.
הנה באמת מדברי רש״י בכורות דף נ״ח ע״ב בד״ה ודלמא, מוכח דיש במעשר בהמה ב׳ מיני קדושות, אחד ליקרב, וא׳ להיות נאכל במומו, כמו גבי חו״ל כמבואר שם דף נ״ג, ודף נ״ו גבי אתנן, והנה אף דמבואר דף נ״ג ודף ל״ו ע״ב ודף (י״ז) [י״ד] ע״ב דעבר בלא יבקר, זה רק אם מכוין להוציא רע, אבל אם מכוין להוציא טוב, בירושלמי פ״א דר״ה מבואר דלא עבר רק דהתורה נתנה רשות ע״ש, ועיין בכורות דף נ״ח ע״ב פליגי בזה רש״י ותוס׳ גבי נוטל אחד מהאלולין ע״ש, וצ״ל דליקח רע אסור כמו לא יקדיש בע״מ וכו׳, וא״כ צ״ל דיש בהלאו ב׳ משמעות, וכמ״ש התוס׳ זבחים דף ס״ו ע״א גבי לא יבדיל וכ״מ בזה וכו׳, ובמה שכתבתי יש לפרש דברי הספרי פ׳ ראה פסקא (ס״א) [ס״ח] דגם בכור ומעשר צריך מן המובחר, והנה גבי בכור י״ל כמו דס״ל לר״מ בכורות דף י״ז ע״ש דכהן יקח היפה, אך גבי מע״ב קשה, ולפמ״ש דלבקר הטוב שרי א״ש.
פסוק יג:פן תעלה עלתיך.
ספרי פסקא ע: פן תעלה עלתיך ולא עולת גוים דברי ר׳ שמעון ר׳ יהודה אומר ולא עולת גוים שהקדישו בחוץ לארץ.
עיין בהך דערכין דף ו׳ ע״א גבי ב״נ שהפריש תרומה כו׳ דאם בדעת ישראל הפרישה תינתן לכהן וכו׳, והא דלא אמרינן גבי ב״נ שהפריש תרומה בחו״ל דיבדק שמא דעתו לשמים, כעין הך דערכין שם ומנחות דף ע״ג ע״ב, י״ל דבחו״ל אין דעתו לשמים, וכעין דמבואר בנדרים דף י״ח ע״ב גבי אנשי גליל, ובזה יש ליישב כונת הספרי פ׳ ראה פסקא ע׳ ולא עולת ב״נ שהוא משל חו״ל, ר״ל דאז סתם אין לבו לשמים, עיין ספרי פ׳ קרח פסקא קי״ז גבי חרמים ע״ש.
פסוק יג:ספרי שם.
עי׳ בדברי רבינו בפ״ג מהל׳ מעה״ק ה״ג מוכח דס״ל דאף דקיי״ל דשלמי עכו״ם עולות מ״מ אם התנדב שלמים ונתנם לישראל שפיר קרבי שלמים וכו׳, והטעם משום דרבינו פסק כמ״ד דקדשי עכו״ם אין מועלין בהם ואין עושין תמורה, ולאו משום דגוי לא עביד תמורה רק דקרבנו אינו עושה תמורה, דאין קדוה״ג חלה עליהם, ומ״מ פסק דהשוחטן בחוץ חייב, ונראה דאף דקיי״ל דהשוחט להדיוט חייב וכו׳ אך זה רק בקדשי ישראל, אבל בקדשי בני נח נראה דאינו חייב רק אם שחטן לשם, דכל זה שלא שחט אין עליהם קדוה״ג, וי״ל דזהו כוונת הספרי פ׳ ראה פס׳ ע׳ גבי קדשים שהוקדשו בחו״ל, וכ״כ בזה במק״א.
פסוק יג:ספרי שם.
עיין ספרי פ׳ ראה פסקא ע׳ דנקט שם ר׳ יהודה ולא עולת עכו״ם שהקדישה בחו״ל, אך י״ל דר״ל כגון קרבן של ב״נ בע״מ, דבבמות ב״נ כשר, ובביה״מ פסול כמבואר בתמורה דף ז׳ ובכ״מ, וזה אם הקריב ישראל בחוץ פטור, אך זה יהיה נ״מ לר״ע דס״ל דדוקין שבעין אם עלו לא ירדו, אך באופן אם קדם הקדשן למומן, ועיין בכורות דף ט״ז ע״א דגבי קרבן דחל עליהם הקדש חייב בחוץ אם שחטו גם בדוקין שבעין, ובבמה שלהן דכשר, גם י״ל דזה הוי כמו הא דזבחים דף קי״ב ע״ב דאם הקדישן בשעת היתר הבמות והקריבן בשעת איסור הבמות פטור מכרת, וה״נ כן, ונ״מ לגר שנתגייר והיו לו קרבנות שהקדיש והקריבן בחוץ.
פסוק יג:שם. בכל מקום אשר תראה.
ספרי שם. אבל מעלה אתה בכל מקום שיאמר לך הנביא כדרך שהעלה אליהו בהר הכרמל.
מה דמבואר בסנהדרין דף פ״ט ע״ב היכא דמוחזק שאני ע״ש בתוס׳ מהך דיבמות דף צ׳ ע״ב משום מגדר מילתא, ובירושלמי תענית פ״ב ה״ח ובדבורך עשיתי וכו׳ ובאמת הירושלמי מגילה ספ״א ס״ל דזהו דין דעפ״י נביא יכולין להקריב בבמה בשעת מקדש, ואין עליו שם שחוטי חוץ כלל והוה קרבן, ונ״מ ג״כ דיכול להקריב אח״כ האברים בביהמ״ק כמבואר זבחים דף ק״ב, ועיין רש״י ברכות דף ס״ג ע״א, ובדברי רבינו סוף הל׳ יסוה״ת ע״ש, דלא ס״ל כן מחמת הך דיבמות דף צ׳ הנ״ל.
פסוק טז:רק הדם לא תאכלו.
ספרי פסקא עא: יכול יהא חייבין על דמן שני לאוים כדם המוקדשים ת״ל רק הדם לא תאכלו לאו אחד יש בו ואין בו שני לאוין.
הנה באמת לפי שיטת הראב״ד ז״ל בהל׳ כלאים ספ״ט ס״ל הכי דפסוהמ״ק הבהמות שבו הוא קודש והחולין שבו הוא חיה, ונ״מ כך דבר שחיה פטור והקדש פטור, אז ממ״נ הוא פטור, ודבר שרק אחד פטור, אז י״ל דהוה בגדר כוי וכו׳, ועיין ברש״י בכורות דט״ו ע״א ד״ה אך, דכ׳ דמסתברא דמדמינן להו לקדשים, וקשה דהא בתו״כ פ׳ ויקרא, ובספרי פ׳ ראה ממעטינן לר״י דס״ל בכריתות דף ד׳ דעל דם וחלב של מוקדשין יש שני לאוין ממעיט להו מקרא לפסוהמו״ק, א״כ לא מדמי להו לקדשים לגמרי, אך לפי מש״כ י״ל דגבי בכור ומתנות גם הצד שיות שלו פטור, משום דזה הצד הוא קודש, משא״כ גבי חלב ואו״ב זה הצד חייב.
פסוק יז:לא תוכל לאכל בשעריך וגו׳.
ספרי פסקא עב: רבי יהושע בן קרחה אומר יכול אני אבל איני רשאי וכו׳ יכול הנותן במתנה יהא חייב ת״ל לא תוכל לאכול בשעריך האוכל חייב ואין נותן במתנה חייב.
מה שהקשה על רש״י ב״מ צ׳ ע״א ד״ה והא בעי חומה, דכ׳ לאו דלא תוכל לאכול בשעריך, מן הך דמכות י״ט, ועיין ברש״י יומא ט׳ ע״א דנקט ג״כ כן הך לאו, כן בדף נ״ד בב״מ, והנה הרמב״ם ז״ל פסק בפ״ב מה׳ מע״ש דלוקה מכות מרדות [קודם שנכנס], וזה מבואר ברמב״ם ה׳ איסו״ב פ״א דעל חייבי עשה ליכא עפ״י דין מכות מרדות, אך בירושלמי פ״ב ממע״ש מבואר דאז יש לאו, רק אין מחוור, ובאמת הא בב״מ שם דהבהמה אוכלת מהו הלאו, רק דהארכתי בזה בכ״מ דנאמר לא תוכל, ר״ל דאף גרם לזה אסור וכו׳, וזה ר״ל הספרי בפ׳ ראה יכול ואינו רשאי, ר״ל דהא עדיין ליכא לאו, ועיין בספרי פ׳ תצא, וכן י״ל מה דמבואר בספרי פ׳ ראה שם דיכול אם נתנו במתנה יהיה חייב, ומה זה הס״ד, אך ר״ל כך דהנה כיון דקיי״ל דרק עד שיראה פני החומה אז לוקה, ואם אחר הכניס המע״ש לפנים מן החומה, אם עי״ז נקרא ראייה וחייב, וגבי מירוח הוי מחלוקת בירושלמי מעשרות פ״ה, ופ״ד דחלה, ואף דהרמב״ם פסק דגם אחר קובע, אך הראב״ד ז״ל בה׳ ביכורים גבי חלה פסק כר״ל דלא קבע, וא״כ לפי״ז כה״ג גם אם אחר הכניסו לירושלים לא קבע, והנה לפי המבואר קידושין נ״ד ע״ב ס״ל לגמרא דילן דלא כהירושלמי מע״ש, רק דלדידן דקיי״ל מ״ש ממון גבוה, ל״ה מתנה ג״כ אם נתן, אך הירושלמי לא ס״ל כן בפ״א ופ״ג ואכ״מ, וזה ר״ל הספרי דאם נתן לאחר במתנה והאחר הכניסו, מ״מ לא קדשו החומה ולא לקי.
פסוק יט:פן תעזב את הלוי כל ימיך.
ספרי פסקא עד: אפילו שמטים ויובלות.
עיין תוס׳ ר״ה דף ד׳ ע״א מה שנסתפקו שם אם גבי מעשרות שייך לאו דבל תאחר קודם הפרשה, והביאו ראיה דליכא שם שני פסוקים, אך באמת בירושלמי שקלים פ״ג מבואר דגם בטבל יש ב״ת, ועיין במ״ש רבינו בספ״ב מהל׳ חגיגה דיש עוד לאו בזה דהשמר פן תעזוב, ובספרי פ׳ ראה פיסקא ע״ד מרבה שמיטה ויובלות, ור״ל אף דאז לא שייך מעשרות, מ״מ עובר, או כשיטת רבינו בחגיגה שם לענין דצריך להאכילו, או דר״ל כגון אם יש לו מעשרות משנה שעברה, ואף דבל״ז אז הוה זמן הביעור, י״ל כמ״ש התוס׳ ר״ה לעבור עליו שני לאוין, וכמבואר בירושלמי תרומות פ״ג ה״ו דהך לאו דלא תאחר קאי אזמן הביעור.
פסוק יט:שם. על אדמתך.
ספרי שם: ולא בגולה.
(ולוי לישראל וכו׳), הנה בירושלמי מבואר דרק בשעת הדוכן, אך י״ל דקאי על הך ירושלמי נזיר פ״ז לגבי טומאת מת, ועיין בספרי פ׳ ראה דבגולה לא איכפת לן על לוי, ועיין יבמות דף פ״ו ע״ב דמתחילה היו ממנין שוטרים מלויים ועכשיו משאר העם, ועיין בספרי פ׳ קרח דממנין מהם גיזברים ואמרכלים, ועירובין דף ק״ה ע״א ע״ש, אך באמת י״ל כוונת הגמרא ביבמות, דר״ל אחר שקנסו את הלוים ורבינו לשיטתיה פ״א מהל׳ מעשר דעזרא לא קנס רק בזמנו ע״ש.
פסוק כה:לא תאכלנו.
ספרי פסקא עו: ר״א אומר ומה פסח שאין חייבים על בשולו וכו׳.
יש לי להאריך בזה במ״ש רש״י ז״ל קידושין מ״ג גבי שנים ששחטו בחוץ פטור מחטאת וכו׳, דר״ל דרק מזה פטור, אבל חייב משום גדר ונתצתם לא תעשון במכות כ״ב ע״א, וסנהדרין נ״ו ע״א, ותוספתא מכות, וע״ז י״ג ע״ב, ואם אז יש בהם לאו דלא תאכל כל תועבה כיון דלא עבר בש״ח וכו׳, ועיין בתוספתא מכות פ״ג גבי המבשל ב״פ דכתב שם ועובר משום פסול קודש, ומה ר״ל אם על הבישול עובר מחמת דעי״ז פוסל קדשים, או דקאי אם בשל פסח שיצא ואכלו, ועיין במכילתא פרשת משפטים, ובספרי פ׳ ראה מבואר דאם בשל פסח אינו עובר על בישולו ע״ש, ולמה גם בזה ליכא גדר מפסיד קדשים, וגם למה לא מפרשים הך דפסחים מ״א גבי לוקה שתים, משום לאו דכל שבקודש פסול פסחים כ״ד ומכות וכ״מ, אך י״ל גבי נא שאני דיכול לתקן ואכמ״ל בזה.
פסוק כו:רק קדשיך אשר יהיה לך ונדריך תשא ובאת אל המקום וגו׳.
ספרי פסקא עז: הא אינו מדבר אלא בקדשי חו״ל, תשא ובאת שחייב בטפול הבאתו עד שיביאם לבית הבחירה רבי יהודה אומר עד שיביאם עד באר הגולה חייב באחריותם וכו׳.
עיין מעילה י״ט ע״א, ובספרי פ׳ נשא פסקא כ״ט, ופ׳ ראה פסקא ע״ז, ועיין פ״א דבכורים דחייב באחריות עד שיביאם להר הבית, ובתוספתא פ״ד דפאה קדשי מקדש עד שיביאם לבית הבחירה ע״ש וכו׳.
פסוק כו:ספרי שם. יכול אף מעשר ובכור ת״ל נדריך וכו׳.
אף דמתוס׳ תמורה דף י״ח ע״א בשם הספרי פ׳ ראה פסקא ע״ז נראה דרק בבכור בחו״ל אין מוטל עליו החיוב להוליכו לירושלים, וע״ש דף כ״א, ותוס׳ ב״ק דף י״ב ע״ב, אך באמת מדברי הספרי פרשת קרח פסקא קי״ח וכן במכילתא פרשת בא פרק ט״ז מבואר דאינו מוטל על הבעלים אף בא״י רק נותן לכהן בכל מקום שהוא ואז יכול ליתן אף לכהן שאינו מאנשי משמר וכו׳.
פסוק כו:ספרי שם.
עיין בתמורה דף ח׳ ע״א, שם משמע דאם נימא דיש לכהן זכיה בבכור אז אין חוב על הכהן להקריבו, רק יכול להשהותו עד שיפול בו מום, ואף דהא עובר על בל תאחר, י״ל דזה רק על הבעלים ליתנו לכהן, אבל הכהן עצמו י״ל דלא עבר, ועיין בהך דתמורה דף י״ח ע״א בתוס׳ ד״ה אפילו ע״ש מש״כ בשם ספרי, ועיין בספר המצות מ״ע פ״ה ע״ש מש״כ הרמב״ן ז״ל, אך באמת כך דבכור ומעשר רק אם בא לרגל אז מחויב להקריבו, אבל שאר קרבנות מוטל עליו החיוב להביאו לבית הבחירה ולהקריבו, ועיין ביצה דף כ׳ ע״ב ע״ש ברש״י, וזהו ג״כ כונת הגמרא בתמורה דף כ״א דקתני שם באין מחו״ל חוץ מבכור כו׳, עיין תוס׳ ב״ק דף י״ב דר״ל דאינו מחויב להביאם ע״ש.
פסוק כו:ספרי שם. בן עזאי אומר יכול יהיה מעשר בהמה נוהג ביתום ת״ל רק קדשיך.
ראה צ״פ שמות פי״ג פסוק יב.
פסוק כז:ועשית עלתיך הבשר והדם.
ספרי פסקא עח: רבי ישמעאל אומר בולדות קדשים ובתמורת קדשים הכתוב מדבר וכו׳ ומה עולה טעונה מתן יסוד אף תמורתה כיוצא בה וכו׳ ומה כל הקדשים אינן מותרים באכילת בשר אלא לאחר זריקת דמים אף תמורתם כיוצא בהם וכו׳.
י״ל דגבי תמורת פסח לשיטת הת״י הנ״ל מהני הזריקה של ק״פ אף על התמורה. ועיין בספרי פ׳ ראה ותמורה די״ז ע״ב ודי״ח דצריך גם גבי תמורה זריקה מיוחדת.
פסוק כח:שמר ושמעת וגו׳.
עיין בהך דמנחות דף פ״א ע״ב ובירושלמי נזיר פ״ב, ור״ל הך … של נזיר וכן נ״מ … אם זה דין … ועיין מנחות דף נ״א ע״ב גבי גר, ועמ״ש רש״י פסחים דף י״ג ע״ב לחם, וכן גבי בל תאחר בנכסי תודה (?), ועיין מנחות דף … ע״ב … ע׳ בתוס׳, וחולין דף כ״ג ע״ב ע״ש בזה.
פסוק ל:ופן תדרש לאלהיהם לאמר.
ספרי פסקא פא: שלא תאמר וגו׳ הואיל ויוצאים כארגמן אף אני יוצא כארגמן וכו׳.
(ברמב״ם פי״א מהל׳ עכו״ם ה״א: לא ילבש במלבוש המיוחד להן). עיין בס׳ המצוות לרבינו מל״ת ל׳ שהביא שם דברי הספרי שלא יצא במלבוש המיוחד להם, וכ״מ הביא לשון שלא יצא בארגמן, ועיין בדברי רבינו בהלכות כלי המקדש פ״ח הל׳ י״ג שהוא צבע הצבוע אדום, ועיין שבת דף צ׳ ע״א, ועיין במנחות דל״ה ע״א גבי רצועות של תפילין אדומות לא יעשה כו׳, ומבואר בהל״ק בנמ״י שהכומרים לע״ז היו נושאים בגד אדום, ועיין בתוספתא שבת פ״ז חוט אדום כו׳ ובתוספתא פ״ח שם פלוגתא, ועיין כתובות דע״ב ע״ב, ובהך דברכות דף כ׳ גבי כרבלתא ע״ש.
פסוק לא:כי גם את בניהם ואת בנותיהם וגו׳.
ספרי שם: אין לי אלא בנים ובנות אבות ואמהות מנין ת״ל כי גם וכו׳.
ראה צ״פ מהדו״ת דף כ״ד ע״ב.
