פסוק יד:אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי, כבר עמדו בזה כל המפרשים, א) מה ענין לומר בזה ככל הגוים. ב) למה האשים שמואל את ישראל על ששאלו מלך, הא שימת מלך הוא מ"ע בתורה ונראה לפענ"ד ליישב כל זה דהנה כשבא נתן הנביא אל דוד (שמואל ב' י"ב) וא"ל שני אנשים היו בעיר אחד עשיר ואחד עני ולעשיר צאן ובקר ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה וגו' ולקח את כבשת הרש וגו' ויחר אף דוד ויאמר אל נתן חי ה' כי בן מות הוא ואת הכבשה ישלם ארבעתים ויאמר נתן אל דוד אתה הוא האיש הזה כה אמר ה' וגו', דיש לדקדק למה הי' לו להמשיל משל הי' לו לומר תיכף כה אמר ה' אנכי משחתיך למלך מדוע בזית את דבר ה' ולתרץ כל זה נאמר דהנה לכאורה קשה מה צריך לישראל להקמת מלך הלא ה' לוחם מלחמותיהם מאז ומקדם כאשר הי' בימי השופטים ויש להם סנהדרין ששופטין להשופטין, אך באמת צריכין למשפט סנהדרין ולמשפט מלך ועינינו הרואות איך שדוד פסק את הדין על העשיר כי בן מות הוא ואת הכבשה ישלם ארבעתים וכי דין תורה הוא הא קיי"ל דאין מת ומשלם וגם אין דין תשלומי ארבעה וחמשה בגזלן, רק התורה ניתנה בכללות אי אפשר להשגיח על הפרט אף שהשכל מחייב שהגוזל את העשיר כבשה קטנה שאין חשובה אצלו משא"כ לגוזל את העני שאין לו כי אם כבשה קטנה אך זה א"א דא"כ הי'צריך התורה לשקול הכל אם הוא עני כזה או כזה ואין דין זה רק למראית עין לכך הוצרך לישראל ג"כ מלך למשפט לפי השעה והענין עד שבדורינו בעוה"ר אין לנו מלך הועמד לנו ראשים שידונו לפי השעה והענין. ולזה הוכרח לבוא אל דוד במשל כי ע"פ דין הקבוע לא הי' יכול לחייב את דוד כי כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה כי כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו, אך כל זה עול גדול הוא בעיני העריות שהוא מסכן עצמו עבור דוד ויוצא ללחום מלחמותיו, ועתה לקח אשתו ממנו ומחמת זה בא למרוד במלכותו ועי"ז יהרג ועל פי משפט השעה והענין נתחייב בעונש. ולכך הביא המשל הזה הנ"ל אי אתה מודה במשפט שהוא לפי השעה והענין, כן הוא הענין שלך שמשפטך חרוץ עפ"י השעה והענין ולא עפ"י משפט הקבוע וזה הוא ג"כ משפט חטא ישראל היות שהישראל צריכין בכלל למשפט התורה רק לפעמים למשפט המלך בפרט והמה רצו לעקור משפטי התורה בכלל להעמיד הכל על משפט המלך, שהרי אמרו אליו אתה זקנת ובניך לא הלכו בדרכיך שימה עלינו מלך לשפטינו, ומאסו התורה בכלל לכך תרה אף ה' ויאמר לא אותך מאסו ולכך המשיל להם כמו מי שמבקש מטר לקציר כי בקשת המטר הוא רק לזריעה ולא לקצור כמו כן אתם בקשתם המלך זר המזיק ולא לדבר הצורך, והדברים ברורים:
פסוק יד:ובזה יתפרש כוונת הכתוב (משלי כ"ב) אל תגזול דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש כי לפעמים חשוב הדבר גזל אף שלפי חק הקבוע אין זה גזל ואם יבא למשפט חק הקבוע יזכה בדין. ואמרו במדרש, שזה הי' מדת סדום, שכל אחד הי' ניטל פחות משוה פרוטה ולא היו יכולין לחייב עפ"י הדין וזה הי' גזל וכן מצינו באבות האומר שלי שלי ושלך שלך זהו מדת סדום, וקרא כתיב כי מלאה הארץ חמס והיינו שהערימו לעשות עפ"י הדין שלא יהיו יכולין לחייבן וזהו שאמר אל תגזול דל כי דל הוא כי מצינו לפעמים שהעני מחמת שהוא עני נגזל עפ"י הדין וחק הקבוע כמו ששנינו שני אחין אחד אא ואחד עשיר והניח להם מרחץ ובית הבד הרי עשיר אומר לעני קח לך עבדים קח לך זיתים וגוד או אגוד אין העני יכיל לטעון שאין לו מעות לטעון אגוד ונמצא שמשפט זיכה עשיר כי הדיינים מחוייבים לדון ע"פ דין הקבוע ואין מרחמין בדין, אבל הבע"ד מחויב לעשות תמיד ע"פ היושר, ועל כיוצא בזה אמרו לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דבריהם על דין תורה וזהו שאמר אל תגזול דל היינו שהדל נגזל במה שהוא דל ואל תדכא עני בשער כי שער הוא מקום המשפט שנאמר ועלתה יבמתו השערה וזהו שאמרו שלא יגזולו את הדל במה שהוא דל ומדכאין אותו במקום המשפט הקבוע וזהו שאמר וקבע את קובעיהם נפש, קבע הוא לשון עושק ואין לו שורש, ולא מצינו עושק בלשון קבועה רק כאן וגם במלאכי היקבע אדם אלהים במה קבענוך. ונראה שזה נאמר על שגזלו בחק הקבוע עד שאין הב"ד יכול לחייבו כמו במעשר ותרומה וזהו שאמר במה קבענוך המעשר והתרומה וכן היקבע אדם אלהים כלומר מי הוא אשר יאמר שילך נגד אלהים דוקא בחק הקבוע, וזה ג"כ נקרא גזל כמ"ש בזרעים המניח את הכלכלה תחת התאנה לפטרו מפרט על זה נאמר אל תסיג גבול עולם הרי מצינו שההולך ע"פ חק הקבוע לפטור עצמו מחוב עניים נקרא גוזל והנה אותן שגזלו תרומות ומעשרות ודאי לא הי' גוזלן בגזל גמור, דא"כ היו הגבאים מהב"ד שביניהם מוציאין מהם, אך שהתחכמו והערימו לפטור עצמם מהדין כמ"ש חז"ל דורות הראשונים היו מכניסין דרך שער לחייבן במעשר ודורות אחרונים מכניסין דרך גגות לפטרו ממעשר והולכין ע"פ חק הקבוע וידוע אם הי' רוצה הקב"ה לדון ע"פ חוק הקבוע לא הי' שום אדם יכיל לעמוד, כי מי יעמוד בדין אם תגמור. וזהו וקבע את קובעיהם נפש, שאם הוא ילך ע"פ חק הקבוע גם הקב"ה ילך עמו ע"פ חק הקבוע וממילא יטיל נפשה: