פסוק ב:עד דרוש אחיך כו' אלא דרשהו אם הוא רמאי. משמעות הפסוק שאחיך ידרוש את האבידה שיחזירנו לו, ורש"י פירש באלו מציאות (דף כ"ז) והכי משמע עד דרוש אחיך עד דרשך את, אחיך. ונראה דפירושו ע"פ הגמרא שם דאמר רבה בר רב הונא זיל אייתי סהדי דלאו רמאי את, וע"כ אמר עד דרוש אחיך פי' אתה תדרוש את אחיך היינו העדים אם יודעים את בעל האבידה שהוא רמאי אם, לאו וזהו אותו כלומר בעל אבידה מהו:
פסוק ג:לא תוכל להתעלם, לכבוש עיניך וכו' פירוש זה כפל שנית כאן דהא פירשו לעיל בסמוך. ונראה דזה קאי לפי פשוטו שזכר רש"י בסמוך דוהתעלמת היינו לא תראה שתתעלם וע"ז קשה תרתי ל"ל ותירץ דכיון שנכתב שניהם אנו לומדים הפירוש מהו האיסור דאילו כתיב לא תראה והתעלמת לחוד ה"א לא תראה והתעלמת אחר שתראה תחילה אין לך להתעלם אח"כ אבל אם כובש עיניו ואינו רואה תחילה אין עליך חיוב קמ"ל לא תוכל להתעלם דאפי' מתחילה לא ראה כלל חיוב לראות שלא להתעלם, ואי לא תוכל להתעלם והג"א אפילו אם לא בא כלל למקום שיראה האבידה חייב לילך שם לראות, קמשמע לן לא תראה כו דאין חיוב אלא במקום שיוכל לראות לו ותו לא:
פסוק ד:עמו, עם בעליו אבל אם הלך וישב לו ואמר לו הואיל ומצוה עליך אם רצית לטעון טעון פטור. תימה רבה יש לי בזה, דדבר זה הוא מוזכר במשנה בפרק אלו מציאות (דף ל"ב) גבי פריקה אם רצונך לפרוק פרוק פטור שנאמר עזב תעזוב עמו ולמה כתב רש"י דבר זה בטעינה אם רצונך לטעון ויש מקום לטעות דבפריקה שיש צער בעלי חיים יש חיוב אפילו אם ישב לו ולמה שינה רש"י מלכתוב כמו שהוא אמת במשנה ונ"ל לתרץ דבגמרא אמרינן אחר כך דאי צער בעלי חיים דאורייתא אין פטור אלא מכח מצות פריקה אבל חייב מכח צער בעלי חיים וכן כתב הרא"ש על פי מסקנת הגמרא דנ"מ מזה שאם נותן לו שכר יוכל לקבלו ורש"י רוצה כאן לפטרו לגמרי ע"כ נקט גבי טעינה דאין שום חיוב שם דבטעינה אין צער בעלי חיים, ועל כן לא פירש רש"י, לעיל כלום לרמוז שאינו פטור לגמרי שם אלא כאן. כנ"ל ליישב דברי רש"י ותמהני שלא ראיתי שום מפרש שהרגיש בזה:
פסוק ה:לא יהיה כלי גבר וכו' כדי שתלך בין האנשים. משמע אבל אם תשב אין איסור והיינו כתנא קמא דראב"י דס"ל כן בפרק שני נזירים ור' אליעזר ס"ל כרבי אליעזר בן יעקב בגמרא שם דקאי על השרת שער בית השחי כו' אלא שמ"ש רש"י אחר כך לא אסרה אלא לבוש המביא לידי תועבה זה אתיא כתנא קמא ולא כראב"י, ואם כן קשה למה הביא רש"י דבר אחר שהוא כראב"י כיון דאח"כ סתר דבריו ופירש כתנא קמא. ונראה לי דרש"י מחלק בין גוף לבגד דבגוף אסור בכל גווני אפי' מה שאינו מביא לידי תועבה והיינו כראב"י וגבי לבוש סבירא ליה דאין איסור אלא שלא תלך ותשב כו' והיינו ראב"י דמפרש קרא על שני דברים שזכרנו, ויש חילוק ביניהם:
פסוק ו:לא תקח האם בעודה על בניה. לאפוקי דלא תימא על כמו עם, כמו ויבאו האנשים על הנשים:
פסוק ז:למען ייטב לך אם מצוה קלה וכו'. כתב דלא תימא למה פירשה תורה מתן שכר זה טפי משאר מצות אלא דרבותא קמ"ל וא"ל הא בפרשת והיה אם שמוע נמי כתיבלמען ירבו ימיכם ושם אין שייך לתרץ כמו כאן י"ל דשם אמר כן על כלל המצות משא"כ כאן דקאי על מצוה אחת בפרט:
פסוק ח:כי תבנה בית חדש, אם קיימת מצות שלוח הקן. תיקן דלא תקשה ל"ל חדש דהא כל בונה בית חייב במעקה אלא דהכתוב קא משמע לן השכר דיזכה לבית חדש שלא היה לו כבר:
פסוק יב:גדילים תעשה לך אף מן הכלאים. אבל א"ל איפכא אף במקום גדילים לא תעשה שעטנז אם כן לשתוק קרא מיניה פשיטא דכלאים אסורים אפילו במקום מצוה דאין עשה דוחה ל"ת, תוס' פ"ק דיבמות:
פסוק יד:את האשה הזאת כו', אלא בפני בעל דין, קשה מהיכא תיתי לחייב אדם שלא בפניו והא אפילו בשור אמרינן יבא בעל השור כו'. ונראה דקמ"ל דאפילו דרך סיפור דברים בעלמא לא דרך טענה אפ"ה אסור, וכן מדוקדק לשון רש"י שכתב שאין אומר דבר דמשמע שלא מפני ב"ד:
פסוק יז:ופרשו השמלה, הרי זה משל מחוורין הדברים כשמלה. פירוש על ידי עדים יתחוורו הדברים שזינתה כר' אליעזר ב"י בפ' נערה שנתפתתה (דף מ"ו):
פסוק כא:אל פתח בית אביה, ראו גידולים שגדלתם. בגמרא שם על פתח בית אביה כלומר ראו גידולים שגדלתם פירש רש"י כלומר מבית זה יצאת הנבלה הזאת שבו זינתה זה צריך ביאור מאי קשיא ליה לגמרא דנקט האי כלומר וברש"י יש דקדוק טפי דנקט שמבית זה יצאת הנבלה, מה ענין למקום הזנות יהיה במקום שיהיה, וברש"י כאן יש לדקדק למה פירש תחילה לזנות בית אביה קודם אנשי עירה שלא כסדר הפסוק. ונראה דהגמרא מלמדנו שלא נפרש הך בית אביה לאו בית ממש מכח קושיא דמה איכפת לן בבית אלא היינו מפרשים דבית היינו אנשי הבית כמו ואת ובית אביך תאבדו, והכוונה שלאנשי בית אביה יש גנאי דאמרינן בעלמא רשע גנאי לו ולמשפחתו, ודרך זה אינו דא"כ קשה למה נקט פתח בית אביה ל"ל הך פתח ע"כ אמר בגמרא דהך פתח בית הוא, בית ממש וקמ"ל דיש מוסר בזה דהאב והאם חייבים בזה הזנות שבביתם היה הזנות ולא נזהרו לשמור אותה כראוי וזהו ראו גידולים שגדלתם, ע"כ פירש"י שמבית זה יצאה הנבלה ששם זינתה נמצא שאין החיוב אלא אביה בעל הבית הזה ולא שאר בני משפחתו, וזה ג"כ כוונת רש"י שכתב תיכף אחר ראו גידולים כו' לפרש לזנות בית אביה דהיינו כיון שפירש ראו גידולים על בית ממש כמו שזכרנו, יהיה קשה לך היאך יצדק לזנות בית אביה שזהו ודאי לא הבית ממש דכי זנתה עם הבית אלא ע"כ עם בני בית קאמר ע"כ פירש"י לעולם לזנות, בית אביה ג"כ בית ממש קאמר לזנות בית אביה קאמר, וכוונתו זו מצינו עוד ברש"י בפרשת ויגש והקול נשמע בית פרעה כמו בבית פרעה וזה לשון בית ממש, ה"נ כן הכוונה הוא ברש"י, כנ"ל נכון בס"ד:
פסוק כב:ומתו גם שניהם כו', לרבות הבאים אחריהם. כתב הרמב"ן ע"ז ולא הבינותי מהו וכי בתולה היא זו שנמעט או שנרבה להבאים אחריהם מה לי ראשון מה לי אחרון, ועוד הול"ל הבאים אחריו, ובנוסח שלנו בספרי לרבות הבאים מאחריהם והיא ביאה שלא כדרכה ושלא כדרכו וריבה אותה הכתוב בכאן וכל העריות למדין זו מזו עכ"ל. ויש מקשים הא כבר כתיב משכבי אשה ודרשינן שני משכבות יש באשה כדרכה ושלא כדרכה, ובלשון הרמב"ן יש תירוץ. ע"ז דנקט שלא כדרכה ושלא כדרכו ולא נלמד ממשכבי אשה רק שלא כדרכה. אבל לא הבנתי מהו שלא כדרכו באיש אולי הוא מה שכתב מהר"ן בשם מהרא"י שמשמשים אחור כנגד אחור, ומביא בגמ' בפרק ארבע מיתות (דף נ"ה) המערה בעצמו מהו א"ר אשי באבר קושי לא משכחת לה כי תבעי באבר מת מהו למ"ד משמש בעריות באבר מת חייב הכא חייב משום שוכב ונשכב, ואם כפירוש זה אינו נכון כי פשוט שהוא חייב ול"ל ריבויא דגם שניהם: ולי נראה דהגירסא של רש"י שלפנינו שגורם אחריהם והגירסא של ספרי שהביא הרמב"ן שתיהן אמת והכוונה אחת היא. דהיינו איתא בפ' ארבע מיתות (דף ס"ו) דתניא באו עליה עשרה בני אדם ועדיין היא בתולה שבאו עליה שלא כדרכה כולם בסקילה רבי אומר הראשון בסקילה וכולן בחנק דגבי סקילה לבדו כתיב ואתא למעוטי כה"ג דאע"ג דקרינן לה בתולה אין בסקילה אלא א' מהם דהיינו ראשון שביאתו היתה יחידית, וא"כ אין כאן קושיא דלגירסא דאחריהם הוה ג"כ אחוריהם דמיירי שעדיין בתולה והיינו שבעלו שלא כדרכה, והא דאמרינן שני משכבות יש באשה בעריות היינו לענין שיש חיוב מיתה אפילו שלא כדרכה אבל כאן מיירי לענין סקילה דגם שניהם מרבה דגם האחרים בסקילה כת"ק דרבי, כנ"ל ברור. ורבים דחקו בחנם בזה וגם מה שהקשה הרמב"ן, קושיא שנייה דהו"ל לומר אחריו ל"ק דהו"א דוקא אותו שאחר הראשון חייב גם כן סקילה אבל השלישי, אינו חייב אלא חנק קמ"ל דכולהו בחנק אפילו הם עשרה. ותמהני טובא על רבינו הרמב"ן דלא נחית לזה דלפי הנראה גמרא ערוכה היא:
