פסוק א:והיה כי תבוא. והיה מיד שתבוא אתה חייב במצות בכורי':
פסוק א:נתן לך. אבל לא הנוטע לתוך שלו והבריך לתוך של רבים או הנוטע כו'. וירשתה וישבת. נאמר כאן ובפ' מלך ופליגי בה שני תנאי דבי ר' ישמעאל חד אמר כל ביאה אינה אלא בירושה וישיבה ואינו חייב אלא בארץ. וחד אמר שהם שני כתובים הבאים כאחד ואינן מלמדין:
פסוק א:וישבת בה. שמצוה לישב בה:
פסוק ב:ולקחת מראשית. ולהלן נאמר ועתה הנה הבאתי את ראשית. ולא נאמר מראשי'. לפי שאמרו שבכורים אין להם שיעור. ובתוספתא אמרו ששיעור בכורים אחד מששים. והוא מפני שהדין של בכורים אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה וכו' קושרו בגמי ואומר הרי אלו בכורים. ור״ש אומר שלשה מדות בבכורים. בכורים ותוספת בכורים וכו'. בכורים עצמן אין להם שיעור. כי ראשונה שבכרה קושרו בגמי ותוספת בכורים כיון שרואה שביכר עוד קושרו עוד ושיעורן עד אחד מששים מפירותיו וז״א מראשית קאי על ביכורים עצמן ולא כל ראשית. ועתה הנה הבאתי את ראשית הוא כל הראשית והוא תוספת הביכורים. ורז״ל אמרו מראשית ולא כל ראשית. ועדיין איני יודע איזה חייב ולמדו ג״ש ארץ ארץ. נאמר כאן מארצך. ולהלן אומר ארץ חטה וגו'. פרי האדמה. פרי אתה מביא ולא יין ושמן. דרכן והביא מניין שכשר. ת״ל אשר תביא [פי' שאמר פרי משמע דווקא פרי ולא יין. ואח״כ אמר אשר תביא משמע מה שתביא]:
פסוק ב:מארצך. ולא כל ארץ. פרט שבגג ושבספינה ושבעציץ ושבחורבה. ארצך. כל זמן שמצויין בארץ. פרט לאחר חנוכה שאינו מביא. יכול יהא קורא עד החנוכה. ת״ל ושמחת עד זמן שמחה עד החג מביא וקורא וכו':
פסוק ב:נתן לך. ולא אריסין וחכירות וסקריקון וגזלנין:
פסוק ב:ושמת בטנא. שטעונין כלי:
פסוק ב:והלכת אל המקום וגו'. זה שילה ובית עולמים:
פסוק ב:אל המקום אשר יבחר. מלמד שחייב באחריותן עד שיביא לבהמ״ק. שנאמר ראשית בכורי וגו' תביא בית ה' אלהיך:
פסוק ג:ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם. וכי תעלה על דעתך וכו':
פסוק ג:כי באתי אל הארץ. שאינך כפוי טובה. אשר נשבע ה' לאבתינו. פרט לגרים:
פסוק ג:לתת לנו. פרט לעבדים:
פסוק ד:ולקח הכהן הטנא מידך. שהכל ניתן לכהן:
פסוק ד:מידך. הגוזלות שבידם לכהנים:
פסוק ד:והניחו. רבי יהודה אומר והנחתו זו תנופה. אתה אומר זו תנופה או אינו אלא הנחה ממש. כשהוא אומר והניחו הרי הנחה. הא מה אני מקיים והנחתו זו תנופה (ובעלי תוספות הביאו סוכה מ״ז ע״ב) שבספרי אמרו שצריכי' שתי תנופות. והרבו לפלפל בזה והוא דחוק מאד ודחקו שם הרבה אבל ט״ס הוא שצ״ל בספרי שתי הנחות ובגמ' צ״ל ר״י אמר והניחו זו תנופה וכו' כשהוא אומר והנחתו וכו' והספרי סבר שצריך שתי הנחות וכראב״י שתנופה למד מידך. ושני פעמים כתיב הנחה. ראשונה כתיב והניחו ואח״כ כתיב והנחתו לשתי הנחות. ובספרי שלנו כתיב הנפה וצ״ל הנחה. וגמרא שלנו סבר שקריאה אינו מעכב אבל הנחה מעכב. כי שתי פעמים כתיב הנחה לעכב:
פסוק ד:לפני מזבח ה' אלהיך. מכאן שאם אין מזבח אין בכורים:
פסוק ה:וענית. ולהלן הוא אומר וענו הלוים מה להלן בלה״ק אף כאן בלה״ק:
פסוק ה:וענית ואמרת. עניה ע״י אחרים מכאן מי שאין יודע לקרות מקרין אותו:
פסוק ה:ארמי אבד אבי. מעלין עליו כאלו איבד שבגוים מצרפין מחשבה למעשה:
פסוק ה:וירד מצרימה. ע״פ הדיבור:
פסוק ה:ויגר שם. מלמד שלא ירד להשתקע אלא לגור יכול באוכלוסין הרבה ת״ל במתי מעט:
פסוק ט:ויבאנו אל המקום הזה. זה בהמ״ק או אינו אלא ארץ. כשהוא אומר ויתן לנו את הארץ הרי ארץ אמור. והקדים בהמ״ק מלמד שלא זכו לארץ אלא בשביל בהמ״ק:
פסוק ט:ארץ זבת חלב ודבש. מכאן אמר ר״י הגלילי פרט לעבר הירדן. וכן הוא אמר למעל' אשר ה' אלהיך נתן לך פרט לעבר הירדן שבחרו מעצמם:
פסוק י:אשר נתתה לי. פרט לאפוטרופוס ושליח ואשה ועבד וכו':
פסוק י:והנחתו. זו הנחה ממש. והיא מעכבת כדלעיל:
פסוק י:והשתחוית. זה כלל כל היוצא מבהמ״ק צריך השתחואה:
פסוק יא:ושמחת וגו'. כמ״ש שמחתי ושמחתי בו. ושמחת זה שלמי' נא״כ ושמחת ונאמר להלן וזבחת שלמים וגו' מה להלן זבחי שלמים אף כאן וכו':
פסוק יא:בכל הטוב. זה שירה שנאמר מטיב נגן מלמד שטעונין קרבן ושירה וכו':
פסוק יא:לך וגו' ולביתך. מלמד שמביא אדם בכורים מנכסי אשתו לפי שבכל מקום קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וכאן רבתה תורה ולביתך:
פסוק יא:אתה והלוי וגו'. חביב חביב קודם:
פסוק יא:אשר בקרבך. זה גר תושב שנאמר עמך ישב בקרבך כי הוא אינו גר אבל הוא יושב בקרבך: