פסוק א:פירש״י ז״ל וירשתה וכו׳ מגיד וכו׳ דוירשתה היינו כיבוש וישבת בה היינו חילוק ואין להקשות דליכתוב וישבת בה דודאי משמע חילוק ולא בעי וירשתה לכיבוש דהא כיבוש קודם חילוק דא״כ הוה אמינא דאם חלקו מקצתם קודם כיבוש הכל יהיו חייבים בבכורים מש״ה כתיב וירשתה דכולה משמע דהיינו אחר גמר כל הכיבוש:
פסוק ב:מראשית וכו׳ נאמר כאן ארץ וכו׳. ואהני קרא ואהני ג״ש דאי מראשית לחוד הוה דרשי׳ כי היכי דדרשי׳ מראשית דכתיב גבי חלה מראשית ולא כל ראשית דהאומר כל עיסתי חלה לא אמר כלום ולעולם דכלהו מינים חייבים בבכורים מש״ה אצטריך ג״ש ואי מג״ש דארץ ארץ לחוד ה״א אדרבא נילף לחומרא ארץ ארץ מערלה דכתיב כי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וכו׳ הילכך צריכי תרווייהו. ומאי דפירש״י הכא זית שמן ודבש היינו ללמד דאפילו ז׳ המינים לא כלן שוין וכדתנן אין מביאין לא מתמרים שבהרים ולא מפירות שבעמקים דצריך דוקא מהמובחרים שבמינם ולכך מפ׳ דמשו״ה כתיב זית שמן דהיינו זית אגורי וכו׳ כלומר משופרי שופרי וה״נ דבש אפקיה קרא בלשון דבש לומר שיהיו מהמובחרים שבתמרים. וה״ט דלא מסתייה לכתוב בחד מנייהו לימוד דבעי׳ מהמובחר ונילף כלהו מיניה אלא אצטריך תרתי תמרי׳ וחד מאינך לומר דל״ד דמובחר של זה עמקים ומובחר של אלו הרים. והשתא א״ש דבפ׳ עקב פירש״י זית שמן זיתים העושים שמן והכא שינה מדהתם משום דהתם בשבח של כל א״י בכללותה מיירי קרא משו״ה לא מצי לפ׳ זית אגורי שלא כל הזיתים שבא״י היו אגורי ולכך נדחק לפ׳ העושים שמן דס״ס תיקשי והלא כל הזתים עושים שמן ולכך מפרש הכא דכתב רחמנא זית שמן ללמד על הבכורים שיהו מן המובחרים:
פסוק ג:אשר יהיה וכו׳ אין לך וכו׳. והא דאצטריך למכתב הכי כאן בבכורים משום שחייבו הכתוב לבעל הפירות להעלותם וליתנם לכאן וכדכתיב ובאת אל הכהן וזה שלא כשאר מתנות כהונה שהכהן עצמו הוא המחזר אחריהם כמו התרומה שהוא מחזר אחריה לבית הגרנות וכאן הוא להיפך ושמא יאמר האומר מאחר שהבכורים אינן קרבן נמצא שאין בחיוב הבאתן רק כבוד הכהן ובשלמא אם הכהן יהיה גברא רבא אטפל עצמי בזה אבל אי לאו הכי יבא הכהן ויטלם כמו בתרומה ולכך הוצרך לכתוב קרא דוקא ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם יהיה מי שיהיה חייב אתה ליטפל בהבאתם. ובזה מתורץ מה שהק׳ הרמב״ן ז״ל שדרשה זו לא שייכא אלא בענין השופט שצריך לשמוע לו דיפתח בדורו וכו׳ אבל בהקרבת הבכורים פשיטא שצריך ליתנם לכהן שבימיו ע״כ ולפי האמור ניחא דאיברא דלא אצטריך לענין נתינת הבכורים עצמן ומ״מ אצטריך לענין ובאת וכו׳:
פסוק ג:ואמרת וכו׳ שאינך וכו׳. פי׳ שהכתוב אומר שצריך שיאמר לכהן שהוא בא להגיד כלומ׳ לומר מקרא בכורים והוא כמו נטילת רשות ואי קשיא לך למה צריך זה ומשני דלפי שהכהן כל עבודתו אינה אלא לטובת ישראל דין הוא שלא תהיה כפוי טובה עמו ולא תתחיל לומר המקרא בכורים אא״כ ואמרת אליו תחלה שה״ז כעין נטילת רשות כדאמרן. ותדע שזו כוונת רש״י מדלא הזכיר וגו׳ רק ואמרת אליו שאינך וכו׳ מוכח מזה דכוונתו לפרש למה הוצרכה זאת האמירה לכהן. וראיתי בילקוט דגריס ואמרת אליו ולא כפוי טובה ע״כ וגי׳ זו דייק טפי פירושנו:
פסוק ג:הגדתי וכו׳ ולא ב״פ. לכאורה נראה אריכות לשון ללא צורך דהוה סגי לומר פעם א׳ בשנה דפשיטא שפעם אינה ב׳ פעמים ואי לא סגי לומר פעם אחת לימא פעם א׳ בלבד. אלא נראה דתחלה נתכוון רבינו למאי דתנן פ״ק דבכורים משנה ט׳ הרי שהביא ממין א׳ וקרא וחזר והביא ממין אחר אינו קורא וז״ש פעם א׳ בשנה. ומ״ש אחר כך ולא ב״פ כיון עוד למאי דתנן תו התם שאם אחר שהביא בכורים מכר שדהו הקונה אינו מביא עוד מאותו המין באותה שנה לפי שאין יכול לקרות משום דכתיב הגדתי היום והיינו דאתא לטפוי רש״י באמרו ולא ג״פ:
פסוק ה:וענית וכו׳. אע״ג דבמתני׳ דסוטה מוכח מכאן דבעינן בל׳ הקדש מג״ש דוענו הלוים מ״מ רש״י לפום פשטיה מוקי והאמת דאף בקול רם איכא למשמע מהתם דמסיים קרא קול רם:
פסוק ה:ארמי וכו׳ בקש וכו׳. וה״פ דקרא ארמי כלומ׳ ארמי חשב בדעתו כאילו אבי היה כבר אובד אמנם מדלא כתיב הכי בהדיא ארמי חשב לאבוד אבי משתמע לקרא הכי ארמי עשאו אובד לאבי והטעם שהמחשבה נחשבה לו למעשה כך נראה לפ׳ להך קרא ע״פ קבלתם ז״ל ואמלטה נא מקו׳ הראב״ע שהביא הרא״ם דמלת אובד אינה מהפעלים היוצאים והול״ל מאביד או מאבד ע״ש ואנן נימא שהם ז״ל מפ׳ אובד דהכא שאינו בינוני אלא שם התואר כמו ברכת אובד עלי תבא ויש הכרח לדבריהם שאם הוא פועל הול״ל בלשון עבר ולא מהבינונים:
פסוק ה:במתי מעט בע׳ נפש. ה״ז פלא מאי קמ״ל זיל קרי בי רב ואפשר דכוונת רבינו ליישב דהול״ל במתי מעטים בלשון רבים ולכך משני דה״נ כתיב בע׳ נפש בל׳ יחיד והטעם כמ״ש רש״י שם שכלם עובדים לאל א׳ ויותר נראה לפ׳ דכוונתו ז״ל לתרץ קו׳ בלשון הפסוק דהול״ל וירד מצרימה במתי מעט ויגר שם ותירץ דבמתי מעט כולל כל הע׳ נפש וכשירדו לא היו ע׳ רק כשנכנסו שנתוספה יוכבד ועוד משום ה״ט גופה דמתי מעט כולל כל הע׳ נפש שעל כלם הדר קרא למימר ויהי שם לגוי גדול ואילו כתב וירד מצרימה במתי מעט ה״נ מאי דכתיב בתר הכי ויהי שם לגוי גדול הוה משמע דלא קאי אלא על אותם שירדו עמו למצרים אבל יוסף שהיה שם מלפנים לא היה בכלל ברכה:
פסוק ט:ויביאנו וכו׳ ויתן לנו. וא״ת מאחר דכתיב אל המקום הזה דהיינו בה״מ מה צריך עוד ויתן לנו את הארץ וי״ל דאי לאו ויתן לנו וכו׳ הוה מפרשי׳ דויביאנו אל המקום הזה לא מיירי בבה״מ רק בכוללו׳ הארץ ועי״ל דתרווייהו צריכי ויביאנו אל המקום הזה כלפי הזמן שאחר בנין בה״מ וכלפי הזמן דמיד אחר כיבוש וחילוק עד בנין הבית שהיו מביאים בכורים מיד כדפירש״י לעיל ומקום הבאתן סתמא היה במשכן שילה כנגד אותו הזמן כתיב ויתן לנו את הארץ. ושוב ראיתי בספרי ומה ת״ל ויביאנו וכו׳ בשכר ביאתנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת:
פסוק יא:ושמחת וכו׳ בזמן שמחה וכו׳. דאל״כ הרי בבכורים לא שייך שמחה לגבי הישראל שהרי אסורים לזרים לכך פי׳ דר״ל בזמן שמחה וליכא למימר דמאי דכתיב ושמחת היינו כלפי השור שמוליכין עמהם והיה קרב שלמים כדתנן התם ולגבי בשר שלמים כתיב שמחה דהא אין זה מעכב להבאת הבכורים דאינו אלא למצוה בעלמא ומ״מ לר״י בן בתירא דפליג התם את״ק וסבר דאפילו בזמן שאינו של שמחה דהיינו אחר החג מביא וקורא לדידיה צ״ל דדריש ושמחת משום שלמים וכדאמרן וקרא למצוה ולא לעכב. וכן מצאתי להרמב״ם ז״ל בחבורו פ״ג. אך ק׳ דא״כ דאצטריך ושמחת לומר דטעונים קרבן מנ״ל למדרש לזמן שמחה. ואיברא דההיא דקרבן מג״ש הוא תפ״ל כמ״ש רמב״ם שם והוא מפורש בירוש׳ נאמר כאן ושמחת ונא׳ ברגלים ושמחת בחגך מה להלן קרבן וכו׳ מ״מ ק׳ דכיון דלאו מופנה הוא דהא אצטריך לכדאמרן איכא למפרך מה לרגלים שכן טעונים ברכה וכו׳ וי״ל דאי לא אתא אלא ללמד על זמן שמחה לא הול״ל ושמחת אלא בשמחה וכיוצא ולכך כתיב ושמחת ללמוד בג״ש כי היכי דהתם נמי כתיב ושמחת ואי לא אתא אלא לג״ש לימא ושמחת ותו לא בכל הטוב למה לי אלא לומר בזמן שאתה שמח בכל הטוב שמלקט תבואה וכו׳. ודע דמ״ש רש״י שתחלת זמן הבאתם מעצרת לא הוי טעמא משום שמחה דהא קודם עצרת נמי איכא שמחה דליקוט התבואה מתחיל מניסן ומשקרה העומר הותר החדש מיד אלא טעמא שאין מביאין קודם לעצרת משום דשתי הלחם איקרו בכורים והם מתירים החדש במקדש וא״ת כיון דכתיב ושמחת דהיינו בזמן שמחה נימא דאחר החג תו אינו מביא כלל ומנ״ל דמביא ואינו קורא אטו בהך קרא דושמחת קריאה מי כתיבא לק״מ דמש״ה אהני קרא דמארצך דלעיל דדרשי׳ מניה כל זמן שמצוים בארצך והיינו עד חנוכה כדתנן התם שהרבה אילנות יש שנלקטים אחר החג עד חנוכה ולכך צריכים לאוקומי להך קרא דממעט אחר החג להבאה בלא קריאה:
פסוק יא:אתה וכו׳ אף הלוי וכו׳. וחייב נמי בקריאה לפי שיש להן ערי מגרש וכן הכהנים חייבין וכ״פ הרמב״ם שם:
פסוק יא:והגר וכו׳. דאל״כ למה הוצרך לפרט הגר הרי כתיב תורה אחת וכו׳ ולגר הגר אתכם אלא לומר שמשונה דינו והיינו אליבא דת״ק במשנה פ״ק אבל ר״י סבר דמביא וקורא ולדידיה היא גופה קמ״ל קרא לאפוקי מהך ס״ד. וכ״פ הרמב״ם שם:
פסוק יב:כי תכלה וכו׳ כשתגמור וכו׳. וא״ת דילמא לאו הכי אלא ה״ק כשתגמור להפריש מעשרות של שנה השנית דהיינו בפסח של שנה השלישית דבהכי אתי בשנה השלישית כפשוטו דאילו למה שפירש״י הול״ל את כל מעשר תבואתך משנה הג׳ הא לא קשיא דע״כ אי אפשר לפ׳ כן דא״כ כיון דאכתי ליכא אלא מעשרות של ב׳ שנים הראשונות דפירות של שנה ג׳ עדיין לא נלקטו נמצא דליכא אלא מעשר שני אבל מעשר עני ליכא והיכי מסיים קרא ונתת ללוי ולגר ליתום וכו׳ א״ו בפסח של רביעית איירי:
פסוק יג:ואמרת וכו׳ התודה שנתת וכו׳. לכאורה הול״ל שאתה נותן מעשרותיך אבל לפי האמת יפה כיון רבינו בלשון הזהב להודיע שהוידוי היה אחר ימים שכבר נתן המעשרות שהרי הביעור היה בע״פ אבל הוידוי היה במנחה בי״ט האחרון כדתנן בפ״ה דמעשר שני. ומ״ש רש״י לעיל בערב הפסח לא קאי אלא אביעור לבד:
פסוק יג:בערתי וכו׳ מ״ש ונטע רבעי. אפשר דדרשי׳ לתרווייהו מקדש הקדש דהו״מ למימר קדש וכתב הקדש לרבו׳ ג״כ נטע רבעי:
פסוק יג:וגם וכו׳ לרבות תרומות ובכורים. מתיבת גם דריש לתרומות בין תרומה גדולה בין תרומת מעשר דתרווייהו תרומה נינהו ומוי״ו דוגם מדלא כתיב גם מרבים נמי לבכורים דהנהו נמי ניתנים לכהנים כר״ש דמ״ו פ״ה דמעשר שני ולא חש לבאר בהדיא תרומה ותרומות מעשר כדתנינן התם לפי דסתמא דמלתא לא היה צריך לתת עכשיו אלא ת״מ דה״ג מסתמא הפרישה כבר דא״א לגרן שתיעקר אא״כ נתרמה כדאי׳ התם וכהן מחזר אחריה בבית הגרנות ושם ניתנת והא דכתיב ריבויא גבי נתינה ללוי והנך לכהנים ניתנים ל״ק דכהנים נמי איקרו לוים כדכתיב הכהנים הלוים דאתו משבט לוי:
פסוק יג:ולגר וכו׳ מעשר עני. אע״ג דבמשנה שם איתא נמי הלקט השכחה והפאה לא חש רבינו לכתבם משום דמסיים התם שאין מעכבין את הוידוי אבל ק׳ אמאי לא מייתי מן הבית זו חלה כדתנינן ואפשר לפי שאינו קרוב לפשט הכתוב דמן הבית קאי על הקדש:
פסוק יג:ככל מצותך וכו׳ ראשונה משנעשה דגן וכו׳. כלומ׳ ולפיכך היא קודמת למעשרות אבל לא לבכורים דבכורים חל החיוב אף במחובר דמשו״ה תנינן שאם קרא עליהן שם במחובר א״צ לחזור ולקרוא עליהם שם משיתלשו:
פסוק יד:ולא בערתי כו׳ בין שאני וכו׳. דאי לטומאת גברא בלחוד הול״ל לא בערתי בטמא ממנו ואי לטומאת המעשר בלחוד הול״ל טמא מאי בטמא ש״מ תרתי:
פסוק יד:שמעתי וכו׳ הביאותיו לבית הבחירה. לכאורה הול״ל לירושלים דהא מעשר שני א״צ הבאת מקום אלא לירושלים. ובספרי ש״ל על המשנה עמדתי על זה וביארתי לפי שהוידוי צריך לאמרו בבית הבחירה ע״ש וכעת נ״ל עוד דמשום דמיירי קרא במביא מעשרותיו ששהא ב׳ שנים וסתמא דמלתא אינו מביא הפירות בירושלים שאין דרכם להתקיים כ״כ אלא כסף פדיונם הוא דמביא ועיקר מצות הוצאת כסף מעשר לקנות מהם שלמים עיין משנה ג׳ פ״ק דמ״ש מש״ה שייך שפיר לומר הביאותיו לבית הבחירה:
פסוק טז:ושמרת וכו׳ בת קול וכו׳. המפרשים נדחקו בזה טובא מי הכריחו לפ׳ שהוא ברכה ולא צווי ע״ע. ולעד״ן בפשיטות שאם זה צווי נמצא שהוא כפול שהרי כבר אמר ה׳ אלהיך מצוך לעשות ואמאי הדר וכתב ושמרת ועשית א״ו אינו אלא ברכה. ומפני סמיכותו לבכורים דלעיל מייתי לה בבכורים ומיהו ה״ה לכל המצות דהא כתיב את החקים ואת המשפטים ועל כלם ב״ק מברכתו תשנה לשנה וכו׳:
פסוק יז:האמרת והאמירך אין וכו׳ ומצאתי וכולי. לכאורה אין דברי רבינו מובני׳ כלל דבתחלה קאמר שאין להם עד ואח״כ אמר שמצא להן עד מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר ואמאי בתחלה קאמר עד מוכיח ולבסוף לא אמר מוכיח אלא עד ועוד הואיל ומצא להם עד שהוא מלשון תפארת ושבח מי הכריחו לפרשם מלשון הפרשה. ונראה דה״ק אין להם עד מוכיח כלומר עד ברור שיוכיח פירושו האמיתי לפי משמעו ולפי הענין נ״ל לפ׳ שהוא מלשון הפרשה. ואמנם מדברי רבותינו נרא׳ שפירשוהו מלשון שבח ממאי דאמור בריש חגיגה אתם עשיתוני חטיבה א׳ וכן משמע מלשון אנקלוס דתרגם חטבת ואהא מייתי ומצאתי להם עד יתאמרו וכו׳ אבל אינו עד מוכיח מתרי טעמי חדא דאין הענין נמשך באמרו שבחתו להיות לך לאלהים ועוד דא״כ הול״ל אמרת כמו שבחת ומאי האמרת דבשלמא לפי׳ הפרשה ניחא שכך מצינו לעולם לשון הבדלה והפרשה בלשון מפעיל אבל אם נפרש מלשון תפארת קשה קצת:
