פסוק א:וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא, וְהוּא, אברהם יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם.
פסוק ב:וַיִּשָּׂא אברהם עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו. קודם לכן הוא לא שם לב שהאנשים הולכים בדרכם, ולפתע הוא רואה אותם עומדים בקרבת מקום. וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל, וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה. אברהם לא קיבל את אורחיו רק כשהגיעו אל אוהלו; ביחסו האוהב כלפי אורחים הוא רץ להביאם אליו מן החוץ ונהג בהם כבוד והכנעה.
פסוק ג:וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי, ה', אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, אם רצונך בכך, אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ. רוב מפרשי המקרא פירשו משפט זה כפונה אל אלוקים, שזה עתה התגלה אליו. בזמן שאברהם רץ לעבר אורחיו הוא ביקש מהקדוש ברוך הוא שימתין לו, שכן עליו לקבל את האורחים. עתה פונה אברהם אל האנשים ואומר להם:
פסוק ד:יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם, שכן באתם מדרך רחוקה, ובוודאי רגליכם עייפות. רחיצת הרגליים, בין שהן נעולות נעליים ובין שהן יחפות, היא אחד האופנים הראשונים למנוחתן. וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ, תוכלו לנוח בצל העץ.
פסוק ה:וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם, פרוסת לחם, וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם, אַחַר תַּעֲבֹרוּ. אינני רוצה לעכב אתכם הרבה. לאחר שתנוחו מעט ותטעמו משהו, תמשיכו בדרככם, כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם, אם הזדמנתם לכאן, ראוי שתתארחו אצלי. וַיֹּאמְרוּ בנימוס: כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. אנא עשה כפי שאמרת בלבד, מעט מים, ישיבה תחת העץ, פת לחם, ודי לנו בכך.
פסוק ו:וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה, וַיֹּאמֶר: מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים, כמות ניכרת למדי של קֶמַח סֹלֶת. סולת נעשית על ידי טחינה גסה של גרעין החיטה. לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת, מין לחם עגול.
פסוק ז:וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם. וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ, צעיר וָטוֹב, ומובחר, וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר שהיה שם, וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ. הוא ציווה על נערו לשחוט את הבקר, להפשיטו ולהכינו לסעודה.
פסוק ח:וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב, וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם, לפני אורחיו. אברהם שש על הזכות לארח. על כן הוא עצמו רץ להכין הכול. למרות שמן הסתם יש בביתו לחם, הוא דואג שיאפו עבורם לחם חדש. אפיית הלחם ושחיטת הבקר לכבוד האורחים הן גם מעשים טקסיים המדגישים את התלהבותו ואת רצונו הטוב ביחס אליהם. וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם, משרת אותם תַּחַת הָעֵץ, וַיֹּאכֵלוּ.—
פסוק ט:וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ? שמא מקובל היה שהאשה תצא לקראת האורחים החשובים. וַיֹּאמֶר: הִנֵּה בָאֹהֶל, ואין היא רוצה להתערב בטקס הזה.
פסוק י:וַיֹּאמֶר אולי הגדול שבאורחים: שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה כעת בעוד שנה, אם נחיה ונזכה בעוד שנה, וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ. וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל, נראה שהאוהל לא היה רחוק מן העץ. וְהוּא אַחֲרָיו. כנראה, האיש עמד אחרי הפתח, ופנה לכיוון השני, כך שלא הבחין ששרה ראתה ושמעה הכול.
פסוק יא:וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים, זקנים מופלגים — אברהם באותה עת בן תשעים ותשע שנה, ושרה בת תשעים. חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים. מחזור הווסת של שרה כבר פסק.
פסוק יב:על כן כששמעה דברים אלה — וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ, שרה, הנמצאת לבדה, צחקה בלא קול. לֵאמֹר: אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה? האם אחרי שהזדקנתי ופסק המחזור שלי, ישוב גופי ויתעדן? הרי תהליך זה אינו הפיך. מלבד זאת, וַאדֹנִי, אברהם זָקֵן.
פסוק יג:וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם— כך התגלה כי האנשים אינם אלא מלאכים, שליחי האל שהתלבשו בדמות אדם. ייתכן אפוא שגם כאן הדובר הוא אחד האנשים, ובתור מלאך ה' הוא יכול להיקרא בשם ה'. אפשר גם לפרש כי ה' עצמו הוא הדובר עתה, שהרי אף שאברהם יושב ומשוחח עם האורחים, באותה עת הוא עודנו מצוי לפני ה'. לפי פירוש זה, הקדוש ברוך הוא התערב בשיחה שקיים אברהם עם האורחים, ומתוך כך התגלה כי אין הם אלא שלוחיו: לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר: "הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי"? הצחוק מתפרש כאן כביטוי להטלת ספק בכך שהדבר יכול להתקיים.
פסוק יד:הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר, האם קיים דבר הנבצר מיכולתו של אלוקים?! לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה, וּלְשָׂרָה בֵן. הדבר אכן יקרה, ואז שוב אתגלה אליך.
פסוק טו:וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר: לֹא צָחַקְתִּי. נראה כי אברהם, שעמד עד כה סמוך לאוהל, נכנס עתה לתוכו כדי לדבר אִתה. ייתכן שהוא חש שונה משרה כלפי הבשורה. וכיוון שה' סיפר לו על צחוקה של שרה, הוא ניגש לשאול אותה לפשרו. אלא ששרה — שלא השמיעה כל קול — מכחישה את הדבר, כִּי יָרֵאָה— משום שפחדה להודות בצחוקה. הדבר מחזק את הפירוש שזהו צחוק המבטא חוסר אמונה. אילו היה זה ביטוי לשמחה גרידא, לא היתה רואה לנכון להכחישו. וַיֹּאמֶר אברהם, או: ה': לֹא, כִּי צָחָקְתְּ.
פסוק טז:ולאחר זמן — וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיַּשְׁקִפוּ עַל פְּנֵי סְדֹם, הסתכלו מלמעלה ומרחוק אל סדום שבבקעת הירדן. וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם. אברהם מלווה אותם, כפי שראוי לנהוג באורחים.
פסוק יז:וַה' אָמָר בלבו: הַמְכַסֶּה אֲנִי, האם אני מסתיר מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה? הרי אברהם חביב עלי,
פסוק יח:וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם, דמותו תהיה מרכזית, וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ, הכול יטענו כי הם קשורים ומיוחסים אליו.
פסוק יט:כִּי יְדַעְתִּיו, אהבתי אותו, לְמַעַן אֲשֶׁר, כי יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, לְמַעַן, בעבור הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו. וכך יוכל דבר ה' להתממש באברהם. ה' בחר באברהם כאב האומה שתנחל ברכות שונות ותירש את הארץ. כיוון שארץ כנען הובטחה לו, ראוי שידע מה מתכוון הקדוש ברוך הוא לעשות בה.
פסוק כ:וַיֹּאמֶר ה': זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה, הזעקה הנשמעת מסדום ומעמורה גדלה והולכת, וְחַטָּאתָם הנשמעת בצעקותיהם של נפגעי סדום ועמורה, כִּי כָבְדָה מְאֹד.
פסוק כא:אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה, אתבונן, כביכול, במציאות זו ואבחן הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ, האם הצעקה תואמת את מעשיהם, שהרי לא תמיד זעקת הנפגעים מן החוק מעידה על עוול. ייתכן שהיא נובעת מבירוקרטיה, מחוסר רגישות ולאו דווקא מרוע ממשי. אם אכן פעלו כצעקתה — אף אני אעשה אִתם כָּלָה, אכלֶה אותם. וְאִם לֹא — אֵדָעָה, אדע מה בדיוק קורה שם.
פסוק כב:וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים, לאחר שאברהם ליווה אותם, וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה, לסדום, וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה'. ההתגלות או התקשורת בין ה' לאברהם עדיין נמשכת.
פסוק כג:וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר: הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע? האם תשמיד את הצדיקים עם הרשעים?
פסוק כד:אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר. הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא, תסלח לַמָּקוֹם, לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ? כל אוכלוסיה טבעית מעורבת מאנשים חיוביים ושליליים. אף בסדום אמורים לגור לצד האנשים הרעים, גם צדיקים.
פסוק כה:אם כן — חָלִלָה לְּךָ, אל לך, מֵעֲשֹׂת, לא הייתי מצפה ממך לעשות כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע. לצדיק ולרשע יהיה גורל זהה. חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?!
פסוק כו:וַיֹּאמֶר ה': אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר — וְנָשָׂאתִי, אסלח לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם, בזכות חמישים הצדיקים שבתוכו.
פסוק כז:וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר: הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי, קיבלתי על עצמי, לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי, וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר, אף על פי שאינני אלא יצור נחות.
פסוק כח:אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה, אולי יהיו בסדום רק ארבעים וחמישה צדיקים, הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה, האם בגלל חסרונם של חמישה צדיקים תשחית, אֶת כָּל הָעִיר? וַיֹּאמֶר ה': לֹא אַשְׁחִית אִם אֶמְצָא שָׁם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה.
פסוק כט:וַיֹּסֶף עוֹד לְדַבֵּר אֵלָיו, וַיֹּאמַר: אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם אַרְבָּעִים צדיקים. וַיֹּאמֶר: לֹא אֶעֱשֶׂה גם בַּעֲבוּר הָאַרְבָּעִים.
פסוק ל:וַיֹּאמֶר: אַל נָא יִחַר לַאדֹנָי, אל תכעס, וַאֲדַבֵּרָה, אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם שְׁלֹשִׁים. וַיֹּאמֶר: לֹא אֶעֱשֶׂה אִם אֶמְצָא שָׁם שְׁלֹשִׁים.
פסוק לא:וַיֹּאמֶר: הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי, אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֶשְׂרִים. וַיֹּאמֶר: לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֶשְׂרִים.
פסוק לב:וַיֹּאמֶר: אַל נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפַּעַם, אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה. וַיֹּאמֶר: לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה. עשרה צדיקים הם כנראה הייצוג הקטן ביותר של ציבור שעשוי להציל את העיר. אם מספר הצדיקים פחות מכך — אולי אפשר לגונן עליהם כפרטים, אך בהיותם מספר כה זעום, הבטל בקרב תושבי העיר — אין ביכולתם להביא להצלת העיר כולה.
פסוק לג:וַיֵּלֶךְ ה', ה' שב והתעלה, כביכול, כַּאֲשֶׁר כִּלָּה, סיים לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם, וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ מן הסתם — בדאגה ובחוסר בהירות לאשר עתיד להתרחש.
