פסוק א:וירא
... באשר הם שם, וכאן אמר וירא אליו ייי באלוני ממרא, כי נצטווה לעמוד במקום ההוא. וראוי שנדע, שהמקום שנקרא אלוני ממרא לא היה בו אלא עץ אחד, כי אמר והשענו תחת העץ. וייתכן שהדבור האלוהי הופיע אליו במקום ההוא בגלל העץ. כי היסודות ארבעה הם, והנבואה והדיבור (האלהי) מתוך ארבעתם. כי אנו רואים שאלהים מדבר פעם מתוך האש ופעם מתוך הרוח, ופעם מבין הצמחים המחוברים אל הארץ ופעם מעל המים. מן האש נתגלה ודיבר בסיני ככתוב: וידבר ייי אלהים מתוך האש. והוא יתעלה נתן לנו את תורתו מתוך האש מששה טעמים: א. מפני שהיא מאירה [למחזיקים בה] כאור האש, כאמור: נר לרגלי דבריך ואור לנתבתי וג'. ועוד, מפני שהיא שורפת את העוברים עליה כשריפת אש וככתוב: ונתתי את פני בהם מהאש יצאו ואש תאכלם. ועוד הדבקים בה הם עליונים ... על כל [כיסוד האש שהוא עליון על כל] ככתוב: ונתנך ייי אלהיך עליון. [ועוד מפני שהיא מרפאה כשמש, ככתוב]: שמש צדקה ומרפא בכנפיה, ועוד מפני שעשרת הדברות שנשמעו באותו היום דומות (לאש) ככתוב: הלא כה דברי כאש נאום ייי. ועוד, מפני שמראה אור השכינה כמראה האש, ככתוב: ומראה כבוד ייי כאש אוכלת בראש ההר וג'. ומן הרוח הופיע לאיוב כשהתחרה עמו מתוך הסערה והודיעו כחו וכח הנבראים כאמור: ויען ייי את איוב מן הסערה וג'. ואמנם יש לגלות בזה ששה פנים של חכמה: א. סבוב הגלגל הגדול ביותר ברוח הוא ככתוב: כי בארבע רוחות השמים פרשתי אתכם וג'. ועוד מפני שחיות בעלי החיים כלם ברוח, ככתוב: כל אשר נשמת רוח חיים באפו. ועוד, מפני שהמבדיל בין העליון והשפל הוא האויר שבאמצע, ככתוב: ורוח אלהים מרחפת וג'. ועוד, מפני שדעות בני אדם ותכונותיהם, המשובחות והמגונות, נקראות על שמו; המשובחים – ונחה עליו רוח ייי רוח חכמה ובינה; והמגונים – כי רוח זנונים. ועוד, מפני שהנבואה נקראת על שמו, ככתוב: ומי יתן כל עם ייי נביאים כי יתן ייי את רוחו עליהם. ועוד, מפני שכשהיא סוערת, היא עושה שמות, ככתוב: ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ייי. ומבין [האילנות] בשלושה זמנים, לאברהם למשה ולדוד. ויתכן שמפני חמישה טעמים הופיע האור [הנבואי] לאברהם מבין האילנות. [א] מפני ... [וכדי שלא] יעלה על דעתו איזה סכנה מן ה ... לא טוב בו ... כריתה ... העץ ומפני ... שם ערלה ... רצוני לומר בני אדם ... אין [הלידה] של כל בני אדם [נגמרת] אלא בכריתת דבר מהם והוא הטבור. ועוד, מפני שבשרו על הלידה ואמר שוב אשוב אליך ואין לך דבר שהוא קרוב ודומה יותר לאותו ענין מן העץ שלאחר שהוא כלה, הוא חוזר מתוך שרשיו ככתוב: כי יש לעץ תקוה אם יכרת וג' אם יזקין בארץ שרשו וג'. ועוד, מפני שהצדיקים נמשלו בנטיעות שיש להן שרשים וענפים, ככתוב: רטוב הוא לפני שמש ועל גנתו יונקתו תצא, על גל שרשיו יסבכו בית אבנים יחזה. ועוד, מפני שכל אחד מן הצדיקים נמשל לעץ, שכל דבר ממנו, הפרי הענף והעלה, יש בו תועלת, ככתוב: והיה כעץ שתול וגו'. ועוד, הבשורה לאברהם שזרעו ירבה היא כרבוי עלי העץ לאין ספור. ומן המים [הופיע] ליחזקאל ודניאל; ביחזקאל נאמר היה היה דבר ה' וגו' אל נהר כבר, ובדניאל וביום עשרים וארבעה וג' ואני הייתי על הנהר. והענין בזה הוא שזאת היתה שעת כניסת האומה בשעבוד מלכיות הדומה למים ככ': כי תעבור במים אתך אני וג'. ואת דניאל הרי בישר שישראל ינצל מן הגלות הנמשלת לטביעה במים ככ': ישלח ידו יקחני ימשני ממים רבים.
פסוק א:והוסיף 'כחום היום', כתוספת הקדמה לזמן הסעודה. כי אחת (הסיבות) שהמריצוהו לזרז את שרה, לפי רבותינו, היתה הסעודה שהגיש לאנשים.
פסוק א:וראוי שאזכיר ש"כחם היום" הוא אחר ארבע שעות, (וראיה לזה) מן הכתוב: "ויהי ממחרת וישם שאול את העם שלשה ראשים ויבאו בתוך המחנה באשמרת הבקר ויכו את עמון עד חם היום", ואשמרת הבוקר היא זמן הבוקר, ומדת האשמורה ד' שעות מן הלילה, וכן מן הבוקר ככתוב: "ויבא גדעון והאנשים אשר אתו בקצה המחנה ראש האשמרת התיכונה", ומתחילת זמן חם היום עד עבירת קו הצהירה שעתיים, והן נקראות צהרים, ככתוב: "וילכו בני רמון הבארותי רכב ובענה והוא שוכב את משכב הצהרים". ומעבירת קו הצהירה עד סוף היום נקרא בין הערבים, כמו שאני עומד לבאר. ומשום כך נעשו הגבולות האלה סימנים לזמן התפילה: תפילת השחר עד ד' שעות. ושתי שעות שאינן זמן תפילה. ומנחה גדולה משש שעות עד תשע שעות. ומנחה קטנה עד הערב. ותפילת הערב כל הלילה.
פסוק ב:ואחר כך אמר "וישא עיניו". השאלה הראשונה בפסוק זה היא: למה נאמר וירא אליו ייי, ואין אנו רואים שאמר לו דבר מה? נאמר "נראה אליו" כדי שידבר אליו בענין זעקת סדום ועמורה כי רבה, אלא שהקדים את הופעת האור (של השכינה) להופעת האנשים, כדי שיתברר לאברהם שהם שליחי עליון. וכן הופעת האור לנביאים היא כדי לאמת אצלם שהקול הנשמע להם הוא דבור אלהי, ועל פי זה אמר אברהם: "ייי אם נא מצאתי חן בעיניך"-בהסתר המלה 'אנשי אלהים'. וחשב שהם אנשים, והטעות הזאת חוזרת כפעם בפעם מפני שסימני ההבחנה בין נביאים ומלאכים הם מעטים, כמו שאמרה אשת מנוח "איש האלהים בא אלי ומראהו כמראה מלאך האלהים נורא מאד". ואלה ... הנביאים אלא ההידמות ... האמיתיות. ואי אפשר היה לאברהם ושרה בלי ... המופתים מאותם האנשים ... כשנכנס אותו האיש ב ... ויהי כעלות הלהב, ואמר אז ידע ... ואבאר שמלת 'על' יש לה בלשון שבע הוראות [הראשונה, ההוראה המפורסמת ככתוב]: "על ראש ההר"; ב. 'לפני' ככתוב: ויעמד העם על משה; ג. צרוף, ככתוב: "ועלי[הם תתנו] ארבעים ושתים עיר" ... ד. ויזרק על העם; ה. ואל (ויתפלל אל) [ותתפלל על] ייי. ו. כמו, ככתוב: על שדה הארץ יחשב. ז. עד, ככתוב: על המעברות, במקום 'עד המעברות'. ואמר וירא וירא ב' פעמים, כדי להורות על עניינים שונים: ראה שהשכינה ממתינה להם, והבין מזה שהם נכבדים. דבר אחר, ראה שהוא יושב והם עומדים, ואין זה ממידת דרך ארץ. ועוד ראה שהם פונים אליו מאמצע הדרך. ועוד, ראה שזה זמן סעודה. ועוד, ראה שאחד מהם הוא הנכבד שביניהם, ופנה אליו בלשון יחיד, והוא שענה בשם כולם. ואמר וישתחו ארצה, על דרך הכיבוד, כי, כידוע, שתי השתחוויות הן, השתחוות של עבודה, והיא לה' לבדו, ושל כיבוד, והיא המותרת מאדם לאדם. ואמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך, בהסתרת מילת 'איש', ופירושו איש האלהים, ומשום כך תרגמתי 'ולי אללה', כלומר 'איש האלהים'. וכמו שאמר: אלהיך מארץ מצרים, ר"ל המעלך מארץ מצרים, ואומר: חדש יהיו בלבנון ושנים בביתו, כלומר 'איש בביתו' ואומר: לעזתים לאמר, ר"ל להגיד לעזתים.
פסוק ד:תרגמתי 'יוקח נא'-יקדם – יובא, דוגמת מה שאמר: קחם נא אלי. ובאיל [המילואים אמר: ולקחת את האיל השני]. ומילת 'מעט' היא על דרך הענוה של הצדיקים האומרים מעט. וכן: "מעט צרי ומעט דבש". וכן, "מעט ורעים". ואמר ורחצו רגליכם, אף על פי שהרחיצה נעשית על ידי הנערים, אלא כוונתו ברשותם. ואפשר לפרש ורחצו – כפי שאתם רוצים, וכן, 'והשענו'-כפי חשקכם. ואמר פת לחם כמשפט הענוה של הצדיקים. 'וסעדו'- כפי יכלתכם. 'ואחר תעבורו'- כמו אחרי כן תעבורו.
פסוק ה:ואומרו 'כי על כן עברתם' מתפרש בארבעה אופנים: א. אפשר שאמר: תסלחו לי כי הגעתם אלי פתאום. ואפשר שאמר: זוהי חובתי, מאחר שראיתיכם, או מפני שאתם פונים אלי; או זוהי חובתכם לי אחרי שרצתי אחריכם. ודברי המלאך לאברהם 'כן תעשה', יתכן שרמז בזה אליו, ואמר: זוהי דרכך לאכול ולשתות, ויתכן שנתכוון רק ללקיחת מים ושעינה וקיחת לחם, חוץ מהסעודה. ואם נעשתה איזו שהיא פעולה מצדם, זה יתכן ואפשר.
פסוק ה:ומהו אופן החכמה, במה שהשאיר את אברהם בטעותו שהם אנשים, עד סוף הענין? להודיע כמה נאה מידת הכנסת האורחים שלו, וזהו עניין כללי. וגם כדי שישמע את הבשורה מתוך מנוחה ושלוות נפש ובשעת סעודה, וזהו עניין מיוחד (לאותו מקרה). וטעם הזכירו שלוש פעמים מהירות בענין זה: וימהר אברהם, ותמהר שרה, וימהר לעשות, כי חשב שהם רעבים, והיות שהכנת לחם נמשכת יותר מתקון בשר, הזכיר אותה קודם, והצווי לשרה מתמהמה יותר מכל לפיכך הקדימו לכל, אבל חמאה וחלב נמצאים ואינם צריכים הכנה. וכשחזר (ומנה את הדברים שהביא) לא הזכיר לחם, כי אי־אפשר בלעדו, ואפשר שיהיה ... והזכיר את הדברים בדרך המעטה: מעט ופת, כדי שיהיה כבודם מרובה כשיביא הרבה ממה שהזכיר במועט. ידוע ששלוש סאים הם ט"ו רוטלים, כי כל סאה היא אלפים וארבע מאות דנקים. ועם זה (הביא) עגל וחמאה וחלב, וכל זאת לשלושה אנשים. ולפיכך יוחסה מידת הנדיבות לאברהם במיוחד, ככתוב: נדיבי עמים נאספו וג', ובגללו נקרא העם כולו בת נדיב.
פסוק ח:ומלת 'ויאכלו' מתפרשת בשני אופנים: א. לשון כלוי, כמו: ואכלת את כל העמים; ארץ אוכלת יושביה; וחרב תאכל בשר. והכילוי הוא בשריפה, כמו שנאמר בספור על גדעון, אף על פי שהיה אדם: וישלח מלאך ייי את קצה המשענת וג' ותעל אש מן הצור ותאכל וג'. ב. מלת ויאכלו מכוונת לאותם מן החבורה שהם בני אכילה, כי אברהם וישמעאל והנערים היו נוכחים שם. ושמוש לשוני זה מצוי הרבה במקרא, שכן אמר בענין עכן: וישרפו אותם באש ויסקלו אתם באבנים; סקלו את הראוי לסקילה. וכן כתוב והיה כנור ונבל ותוף וחליל ויין משתיהם – הראוי לשתיה מהדברים הנזכרים, וכן אמר: הבאים מהשבי בני הגולה הקריבו עולות ... צפירי חטאת שנים עשר הכל עלה לייי, והרי גם חטאות היו שם, אלא הראוי לעולה עולה וכן אמר: למה נמות לעיניך גם אנחנו גם אדמתנו, רצונם לומר הראויים למיתה, כי האדמה אינה מתה.
פסוק ט:ושאלתו: 'איה שרה אשתך', פתיחת דבור היא. והיא מסומנת בנקודות, וזה שפיר, כלומר ידעו את מקומה, ולא שאלו כדי לבאר דבר שנעלם מהם. ואמרו: 'הנה באהל', בא בקשר למה שנאמר בתחילת הפרשה 'יושב פתח האהל'. וראוי שנבאר מה הוא עניין ההבטחה: 'והנה בן לשרה אשתך', אחרי שאלהים אמר כבר לאברהם: "וגם נתתי ממנה [לך בן]". ונאמר שהדבור ההוא בתנאי היה, כי אמר "ואתה את בריתי תשמר", וכשנימול נתקיים התנאי. והיתה זאת בשעת הסעודה, ככתוב: "ושרה שומעת וג' ". ומה הוא הפירוש של 'והוא אחריו'? התשובה – האהל אחריו. וכן אנו שואלים: מה הוא ['ואם על המשכב הוא']? ונשיב שזה כלי טהור, כי אמר לפני כן: 'וכל [הנוגע בכל] כלי אשר תשב עליו', כלומר אם לא היה זה כלי שהיא ישבה עליו, אלא שהיה על המשכב, אז רק הוא (הנוגע בו) טמא. ונשאל גם־כן מהו: 'כי מישראל והוא'. ונשיב: זהו המלך, כלומר עצת ישראל ועצת המלך היתה לעשות פסל. והיכן הזכיר את המלך? [ונאמר] במה שלפני הפסוק הזה, כי אמר: הם המליכו ולא ממני. ונשאל עוד: מהו 'מה אדבר ואמר לי והוא עשה'? ונשיב: הוא העושק הנזכר קודם, ככתוב: עשקה לי ערבני. וכמו שדברנו ב'הוא' סתום, כך ראוי שנזכיר מקצת ממילות היא סתומות, ונשאל מהי 'היא מתהלכת בין החיות' ? ונשיב: היא – האש כאמור ונגה לאש וג', ומהי: 'ואת כל הארץ לי היא' ? ונשיב, היא הצרה, ההריסה והנתישה הנזכרות קודם ונשאל עוד: מהי (עתה) 'עת יזנה תזנותיה והיא' ? ונאמר: היא מחשבת הלב הנזכרת בראש הפסוק בלשון נקבה: ואמר לבלה ניאופים. וכשהוא מתאר את המחשבה שהיא היצר, בלשון זכר, הוא אומר: בל לשזבותיה, וכשהוא מתארה בלשון נקבה הוא אומר בלה, וכמו אור ואורה, לב ולבה.
פסוק יג:ואנשים שואלים: מהו זה שאמר: 'למה זה צחקה שרה', כאילו הוא מוכיח אותה על כך, והלא אברהם כבר צחק קודם לכן ולא הוכיחו, ככ' ויפול אברהם וג' ? ונאמר, ראוי היה אברהם לנזיפה, כמו שנזף בשרה, אלא שהמתין הכתוב ולא פירשה, עד שאירע הדבר לשרה והוכיחה, והיה אברהם בדומה לה.
פסוק יג:ומה שפירסם המלאך דבר שהיה בסתר לבה של שרה, הוא מופת ראשון, וכשדברו שרה ואברהם בינו לבינה, והיא אמרה: 'לא צחקתי', והמלאך ידע מה שאמרה, ואמר לה: 'לא כי צחקת', הרי זה מופת שני. ואומרו: 'למועד אשוב', מחייב שאמנם שב אליו, אף שאין זה מפורש במקרא. והלויה שליווה אברהם את המלאכים היא אחת מדיני הכנסת אורחים. (ועוד), כדי שיראה את סוף הדבר...
פסוק יד:והנה הפסוק מביא את עיקר המטרה שבשבילה נראה ה' אליו והוא אומר: (תרגום הפסוקים פרק י"ח, י"ז – ל"ג).
פסוק יז:ואמר בלשון תימה: 'המכסה אני מאברהם', ובזה שבעה טעמים: א. מפני שבניו ירבו ויירשו את הככר ואת הערים, רצוני לומר סדום ואחיותיה...והתנה עליהם [שיירשוה] וישכנו בה, ולפיכך אמר: 'ואברהם היו יהיה לגוי גדול' ... וההשחתה שאיים עליה [וביקש עליהם רחמים] בתפילתו, ולפיכך אמר: ונברכו בו כל גויי הארץ, ומפני שהיה נביא, וזכות הנביא רבה על [סודותיו של הקדוש ברוך הוא], ומשום זה אמר: 'כי ידעתיו', שפירושו לפעמים אשר ידעתיו (יו"ד חרוקה). והד' מפני שהוא ירא ה', ורבה זכותם של יראי ה', כי סוד ה' ליראיו, ומשום זה אמר: למען אשר יצוה. והה', מפני שהוא ישר, ורבה זכות הישרים בסוד ה', ככתוב: ואת ישרים סודו. והו' כדי להגדיל את שכרו על השתדלותו להציל אנשים ולהחזירם בתשובה ... הארכה הגדולה (שקבע להם), וכמו שעומד אני לבאר ב'ארדה נא', וכמו שפירשנו בעניין אנשי המבול ואנשי המגדל.
פסוק יט:ומהכתוב: 'למען אשר יצוה', יש להוכיח, שהמצוות השכליות או השמעיות המגיעות לבנים במסורת אבות, ואינן כתובות, הגעתן אמיתית והוכחת האלהים מתקיימת בה. וכמו שאנו רואים שהתורה אומרת: 'אשר יצוה', וזה מספיק לשמור דרך ה', בלא כתוב. ואם תאמר: אין לקבל את המשנה מפני שאינה [כתובה, נאמר לך, כמו שאין הפרש] בחובת קיום המצוות בין עשרת הדברות ושאר [המצוות] אף־על־פי שאלה נתנו בכתב, ואלה בכתב ובשמועה (מפי ה'), ככתוב: [ויהי כשמעכם וג'], כך אין הפרש בחובת הקיום בין [המקרא והמשנה] אף שזו בקבלה (בלבד) וזו בקבלה ובכתב. וכבר ייחדנו למצוות אלה ... המצוות השמעיות, ואספתי אותן כולן.
פסוק כ:[ואמר: 'זעקת סדום' וג'] והוא הגורם העיקרי לחורבנם. כי זה מרמז לעושק, ככתוב: מרב עשוקים יזעקו. (ומרמז) להמנעות מן הצדקה, ככתוב: אוטם אזנו מזעקת דל, [ועל סדום נאמר]: ויד עני ואביון לא החזיקה. והוסיף: 'כי רבה', כרמז לגאוה, ככתוב: ותגבהינה, ואומר: גאון שבעת לחם. והמלה 'וחטאתם' מתכוונת לבעילות אסורות. והוא שאמר: ותעשינה תועבה לפני. והוסיף 'כי כבדה' כרמז לזדון לב, וזוהי כוונת מילת 'מאד' שהוסיף. ומילת 'ואראה' מורה על קביעת ארכה; שלח אליהם את מלאכו לתת להם ארכה, אולי יחזרו בתשובה באותו יום. וזה היה אחר עשרים וחמש השנים שהאריך להם מזמן ביאת אברהם אל הארץ. ואמר: 'אם היה כצעקתה, אעשה בהם כלה', כלומר: אחתום עליהם (את הדין), ככתוב: כי כלה היא מעם אביו. ואם אינם עומדים בחטאותיהם, וימשכו ידם מהם, אודיעם זאת ואגלה להם זאת על ידי הסירי מהם את הכליון. ואברהם שמע את הדברים האלה, והאנשים הלכו להם. וקודם שהתחיל לבקש רחמים על סדום פתח ואמר: ואנכי עפר ואפר, בדרך ההכנעה המצוייה אצל אנשים כשהתלהבותם מתגברת ... האפר, כי האש פועלת בעצמיותה, עד שהיא נחלשת, גם בטבע, ומה שיש עמה ... האש והאפר משתנים ל...
פסוק כג:ויתכן שנתכוון לומר, אלמלי נתקיים רצונו של נמרוד לשרפו, כי אז היה לאפר, ואלמלי הרגו אמרפל, כי אז היה לעפר. אמר: 'אולי יש' רצונו בזה, אם יודיע לנו...לא חשב המקום ... הודיענו שלא היו צדיקים בסדום, ולו היו, היה מציל אותם...
פסוק כה:ונאמר מהו ענין אומרו, 'חלילה'...הפרשה...שיתבשר.
פסוק כה:ואמר: 'חלילה לך', ב' פעמים – חלילה לך לעשות כזאת בסדום, וחלילה לך לעשות כזאת במקום אחר. וג' 'חלילה' חסרות יו"ד: שתיים כאן, והשלישית: 'חללה לאל מרשע", לאמור: שאין בו אף שמץ של רשע, ואפילו לא כיו"ד שהיא הקטנה שבאותיות. ופירוש זה הוא רק בדרך השערה בלבד. ואמר 'כדבר הזה', כי נתכוון לעושק, ולכל מה שדומה לו ומסתעף ממנו. ולא אמר 'הדבר הזה', כי זה היה מראה רק על עניין אחד בלבד. ואמר: 'להמית צדיק עם רשע', בדברי ה' (ב)הרצאת אברהם (?). ואמר: 'והיה כצדיק כרשע', דהיינו: אחרים יעשו את זה כזה, וינזרו מעבודת אלהים, כאותם האומרים: 'הכל כאשר לכל', ואינם יודעים שהנביא קרא לזה הדבר: 'מלא רעה והוללות בלבם', והם אומרים גם כן: 'השופט כל הארץ (לא יעשה משפט)', משום שידו על העליונה, והם חסרי דעת גם בזה, וכמו שביארנו שבעה עניינים בפרשת 'האף שונא משפט יחבוש'.
פסוק כו:ואמר אלהים, אם אמצא בסדום, כלומר, אם יהיו גלויים, אבל הנסתרים לא (יצילו). וזה כעין מה שאמר: שוטטו בחוצות ירושלים 'בתוך העיר' כמו 'ברחובותיה'.
פסוק כו:ובמה שהלך והפחית מחמישים עד עשרה, שני עניינים: א. לא ה' הוא שהתחיל בהזכרת החמישים, ורק אברהם הזכיר אותו (את המספר הזה) בתקוה שיהיו שם חמישים. והב. ה' נתן לו להפחית קמעא קמעא, כדי להרבות את שכרו על כל מאמץ ומאמץ. ועוד נאמר, [שהתפילה] (?) יש לה פעולה על נפשותינו, והשתדלותנו...
פסוק כו:ונאמר עוד, מפני מה הפחית תחילה חמישה חמישה, ואחר כך עשרה עשרה? ונשיב בדרך השערה, שהפחית חמישה חמישה והפחית עשרה עשרה, ואילו נשאר לו להפחית עשרים עשרים היה עושה זאת על פי הסדר שראינו. ויש אומרים, ששיבר את העשרה רק פעם אחת ואמר: 'ארבעים וחמישה, מפני שמנין לו"ט ארבעים וחמישה'.
פסוק לב:ומפני מה הפסיק בעשרה ולא בקש בפחות מכך? בדבר הזה אנו מוצאים ארבעה טעמים: א. כדי שיהיה בהם מספר שהוא מנין לתפילה ולהרבה מצוות אחרות, כידוע שעדה היא עשרה. והב. מפני שהיו חמישה מחוזות, והתכוון שיהיו שניים בכל מחוז. ג. הנסיון הורה לאברהם שהיו שמונה צדיקים בדור אנשי המבול, ולא בקשו להציל (את הדור) בזכותם. ד. כסבור היה, שיש בסדום עשרה (צדיקים): לוט ואשתו, ארבע בנותיו וארבעת חתניו. וראיה לכך, שארבע בנות היו ללוט ממה שנאמר: וידבר אל חתניו לוקחי בנותיו הנשואות, וכשלא יצאו אלה, אמרו לו המלאכים: קח את שתי בנותיך הנמצאות, וחשב אברהם שארבעתן נשואות.
פסוק לב:ומה שאמר יחזקאל: [והיו שלשת ה]אנשים האלה בתוכה, ואמר: אם [בנים וגו', אינו בסתירה] למה שבסיפור זה. כי שם דבר רק על הזכרים. וכבר אמרו, שפרט שם את השלושה הנזכרים קודם, מפני שכל אחד מהם ראה עולם בנוי וחרב ובנוי, והעולה על הדעת: מפני שמנה (שם) חרב ורעב וחיה רעה ודבר, פרט את אלה השלושה שניצלו מארבעתם: נח מן הרעב, כמו שביארנו בפסוק: "האדמה אשר אררה"; איוב מן הדבר, ככתוב: "כי עתה שכבתי ואשקוט" וגו'; דניאל מחרבו של נבוכדנצר, ככתוב: "ויגל השארית מן החרב אל בבל", וגם מן האריות בגוב, ככתוב: "אלוהי שלח מלאכיה" וגו'.
פסוק לב:ועדות היא על צדקתו של אברהם שלא התפלל על לוט לבדו, אלא שם מבטחו (בדינו) של הקב"ה – יהרגהו אם הוא חייב, וזו אחת ממידותיהם של צדיקים, כאמור בבני לוי: "האומר לאביו ולאמו" וגו'.
פסוק לב:והתועלת במה שכתבה התורה את הסיפור הזה, שנדע את מקור אבותינו, ונשתדל בכיבוד אורחים, ולא נתמה כשיספרו לנו על פעולות אלהים, שלא כדרך הטבע, ושנצווה את בנינו ואנשי ביתינו לעשות צדק ומשפט, ולא נהיה מסופקים בכך, שאלהים צדיק ואין בו עוול, ולא יקשה בעינינו כשהוא עושה משפטים בקרובים אלינו, ושנבקש רחמים על כל עבדיו, כפי יכלתנו.
