רש"י ותאחז במשפט ידי להניח מדת רחמים באויבי שהריעו לכם את אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה ד"א ותאחז ידי את מדת המשפט להחזיק בה ולנקום נקמתי ע"כ על הלשון הראשון פי' הרא"ם וז"ל פי' ותאחז ידי במדת המשפט להחזיק בה כדי לנקום נקמתי מאויבי ולהניח מדת הרחמים פי' שלא אשתמש בו עמהם כו' עכ"ל וק' א"כ הוא פי' הלשון הראשון היינו הוא פי' הד"א ממש ועל מה אמר רש"י ד"א ותאחז ידי את מדת המשפט כו' ומפני קושיא זו מחק הרג"א הד"א ודבק בה מה שאחריו למעלה לו המה עזרו לרעה ע"ש ונ"ל שלא כוונו יפה דעת רש"י וא"צ למחוק הד"א דנ"ל שרש"י ז"ל עשה שלש פירושים על מלת במשפט ונמשך אחר פירושו שפי' בפ' תצוה וז"ל שהמשפט משמש שלש לשונות דברי טענות הדיינים וגמר הדין ועונש הדין אם עונש מיתה אם עונש מכות אם עונש ממון עכ"ל ומעתה יתבארו לנו דברי רש"י ז"ל על בוריים ופשוטם רק תחלה אומר לך דלדידי אין פירוש להניח מדת הרחמים כו' כמו שפירשו הם שהם פירשו מלת להניח בפת"ח תחת הה"א שהוא לשון הנחה ועזבון שמניחו והולך לו כמו ויניחוהו מחוץ לעיר ואני אומר שהוא להניח בקמ"ץ תחת הה"א שהוא לשון מנוחה ונחת כמו להניח תפילין ולהניח ברכה בביתך וה"פ דעת רש"י ז"ל בתחלה פי' לשון במשפט שהוא דברי טענות הדיין ואמר אם שנותי ברק חרבי כלומר שאשנן להם חרבי להיות לה ברק להיותה מוכן לנקום נקמה מהם ר"ל מן האויבים ואח"כ תאחז במשפט ידי להניח מדת הרחמים באויבי רצה לו' קודם שאנקום מהם במעשה אנוח מדת רחמי עליהם לטעון עוד בעדם על מה שהרעו לכם אולי אמצא להם זכות בטענה שלא לעשות הנקמה בהם שמא בדין עשו מה שעשו אבל ידעתי כי לא אמצא להם זכות שהרי אני קצפתי מעט והם עזרו לרעה הרי פי' לשון משפט שהוא דברי טענות הדיינים ואחר כך פי' במשפט שהוא חיתוך הפסק דין ואומר ד"א ותאחז ידי מדת המשפט ר"ל הפסק דין להחזיק אותו ולנקום ואחר כך פי' במשפט שהוא לשון עונש הדין ואמר אשיב נקם וגומר למדו רבותינו באגדה מתוך לשון המקרא שאומר ותאחז במשפט ידי לא כמדת בשר ודם מדת הקב"ה כו' עד והמשפט הזה לשון פורענות הוא עכ"ל הרי בפי' שהוא מפרש לשון משפט שהוא עונש הדין וזה ברור ונכון:
פסוק מב:
רש"י מדם חלל ושביה זאת תהיה להם מעון דם חללי ישראל ושביה ששבו ע"כ הגירס' בספרים שלנו ורבינו המזרחי מביא גרסא אחרת וז"ל זאת תהיה להם מעון חללי דם ישראל ושביה ששבו מהם ע"כ ואח"כ כתב פי' על גרסא זו וז"ל זאת הפורענות שאמרתי שאשכיר חצי מדמו ושחרבי תאכל מבשרו הוא מפני עון החלל לא בעבור עון של חללי דם שהרגו מישראל ומפני עון השביה ששבו מהם ופי' מדם חלל כמו הפוך ואמר מחללי דם מפני שהעון שעשו הוא בעבור הדם עכ"ל ונ"ל שראוי להיות מפני שהעון שעשו הוא בעבור החלל ונשאלתי מאי בנייהו רצה לומר בין לשון גרסת ספרים שלנו לגרסת רבינו המזרחי למה שינה הגרסא שלנו ואומר אני שהבדל גדול יש ביניהם והאמת עם גרס' רבינו המזרחי ז"ל כי משמעו' כוונת דעת רש"י ז"ל משמע שהוא רוצה לפרש הכתוב שהכתוב בעצמו רוצה לפרש החטא שעשה האויב אשר בעבור אותו החטא רוצה הש"י להביא זאת הפורענות על האויב והפורענות הוא אשכיר חצי מדם וגו' זהו דעת רש"י ומעתה מבואר לפניך מה היה דוחקו של המזרחי להפך גרסת רש"י שלפנינו ואמר אחר כך על רש"י שרש"י פי' מדם חלל כמו הפוך כי מפני שהוצרך רש"י להוסיף מלת' מעון שפירושו מפני עון הוצרך ג"כ להפך בפירושו לשון הפסוק להקדים חלל קודם דם כי פי' חלל ר"ל מעשה ההריגה שעשה האויב הוא עון שעשה ואותו ההריגה היא שהיתה כוונתם להוציא דמן של ישראל בעבור אותו העון אביא עליהם זאת הפורענות וכן פירוש ושביה ששבו מהם ר"ל בעבור העון שעשו במעשה השביה ששבו מישראל אביא עליהם הפורענות ועתה כיון שהוצרך רש"י להוסיף בפירושו מלת מעון הוצרך גם כן להפך לשון הפסוק חלל קודם דם דלפי לשון הפסוק שמקדים דם והיה מלת מעון סמוך למלת דם לא היה לו עניין להבינו דמשמעותו הוא מפני העון שעשה הדם חלל וגו' כלומר הדם הוא שעשה את העון וזה אין לו ענין בפסוק לכך הקדים חלל וסמכו לעון ויהיה פירושו מפני עון מעשה ההריגה שעשה האויב להוציא דמן של ישראל כו' כי חלל פירושו שם דבר של הריגה לא שם תואר כי ימצא חלל בקרבך וגו' אבל בלשון הכתו' שמקדים דם לחלל על כרחך צריך אתה לפרשו מפני עון מעשה דם חלל וגו' וזה אין לו הבנה וגו' אם לא שהיית צריך לפרשו מפני העון שעשו אותם החללים אביא פורענות זה וזה ודאי שקר וכי מפני העון שעשו חללים רצה לומר ההרוגים הוא מביא פורענות על ההורגים אותם או מפני עון השבויים הוא מביא פורענות על השובים אותם בתמיה דאדרבה שהרי מצוה עשו בהריגתם ובשבייתם וזהו מה שסיים הרא"ם בדבריו לא בעבור עון של חללי דם שהרגו מישראל ולא מפני עון השבויים ששבו מהם דאדרבה מפני העון שעשה האויב במעשה ההריגה שעשה בישראל להוציא דמן ומפני העון שעשה האויב במעשה השביה ששבה מהם הוא מביא הפורענות עליו ואח"כ מבאר הרא"ם טעם גרסתו ואמר ופי' מדם חלל כמו הפך רצה לומר רש"י פי' הפסוק כאלו היה הפוך כדי לפרש שיובן כמו שפרשתי כי הגרסא שהיא בספרים שלנו אין לה פי' מובן ולא ענין נ"ל אבל גם בפי' הרא"ם בסיום דבריו שסיים בעבור הדם אינו נכון שראוי להיות בעבור חלל הדם רצה לומר בעבור מעשה ההריגה שהיא להוציא דם של ישראל:
פסוק נא:
רש"י על אשר מריתם פי גרמתם למרות פי ע"כ יש רוצים להגיה בכאן מעלתם בי במקום מריתם פי מפני שקשה להם למה פרש"י כאן פסוק זה והוא כתוב לעיל בפרשת חקת גבי מיתת אהרן וכאן לא כתיב על אשר מריתם פי רק על אשר מעלתם בי ונ"ל שאין להגיה כלום ואין לשבש כל הספרים שבכל הדפוסים נמצאת הגרסא כן ובודאי בכוונה עשה רש"י כן שמה שלא פי' זה למעלה על פסוק זה במקומו בפרשת חוקת היינו משום דלעיל יש לפרש שעיקר עונש חטאם היה שימותו במדבר שאף על פי שעדיין לא הגיע זמן מיתת הטבעית שלהם ענש אותם שימותו קודם זמנם מחמת שחטאו לפני ית' והכי קאמר לו הקב"ה למשה שיאסף אהרן אל עמיו וגו' על אשר אתם בעצמיכם מריתם פי ולא קיימתם ציווי שאמרתי ודברתם אל הסלע וגו' אבל כאן שהוצרך לפרש על כאשר מת אהרן אחיך שלשון כאשר משמ' באותה מיתה שראית וחמדת אותה כו' רצה לומר מפני שראית שאהרן מת מיתת נשיקה שקלה כל כך בלא שום צער מיתה עד שחמדת אותה לכך תמות גם כן אתה באותה מיתת נשיקה וקלה קשה לרש"י אם היתה המיתה שלהם בכלל עונשם על חטאם שימותו קודם זמנם אין הדעת נותן שמיתת עונש תהיה בנשיקה כ"כ וא"כ למה אמר למעלה על אשר מריתם פי דמשמע שיאסף על אשר מריתם פי לכך מפרש דפי' על אשר מריתם פי אינו רצה לומר שהם בעצמם מרו ועצבו את רוח קדשו במה שעברו על ציווייו ומחמת זה נקנס עליהם מיתה דודאי חטאם ששינו בציווי ודברתם וגומר והם הכוהו לא היה ראוי לעונש גדול כל כך שימותו בלא זמנם כי טעות ושגגה היה בידם שהרי הם דברו אל סלע אחר ולא הוציא מים אז אמרו שצריך להכותו כו' כמו שפי' רש"י בפרשת חקת והמיתה לא היתה בכלל העונש כמו שפירשתי לעיל בפרשת פנחס גבי מה שהביא רש"י פסוק על אשר לא קדשתם שם ופרשו שם שלא במקומו שהרי מקומו הוא בכאן ומוכח שם שלא מתו אהרן ומשה קודם זמנם אלא מיתת טבעם מתו ולא בעונש חטא מתו כמו שפירשתי שם וכיון שמיתתם היתה טבעית ולא בעונש חטא אתי שפיר שלגודל מעלתם וחסידותם מתו מיתת נשיקה וקלה כל כך לכך חזר רש"י לפרש כאן פסוק דעל אשר מריתם דמשמע שמיתתם היתה מחמת שהם מרו ועצבו את רוח קדשו ית' ומפרש שאין פי' אשר מריתם פי שהם עצמם מרו פיו אלא שגרמתם למרות פי וכן פי' על אשר לא קדשתם גרמתם לי שלא אתקדש כו' ולא שהם עצמם מרו כו' ועל חטא הגרם לא היה העונש שלהם עונש מיתה רק שלא יביאו את ישראל לארץ בתורת מנהיגים כמו שאבאר בסוף דברי אלו בע"ה רק צריך אני לפרש לך תחלה למה לא פרש"י ג"כ כאן פסוק דעל אשר מעלתם בי שפירושו שגרמתם למעול בי ואומר אני דאדרבה נ"ל שזהו סיוע לכל מה שאמרתי וזה שכבר ידעת שאין עיקר לשון מעילה נופל אלא על שוגג כמו שאמר בפרשת ויקרא נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה וגו' ופרש"י שם אין מעילה בכל מקום אלא שינוי ע"כ ולשון מרי נופל על הממרה במזיר ובכוונתו להקניט כעניין שנ' ממרים הייתם וגו' לפיכך כאן שאמר הכתוב כאשר מת אהרן אחיך וגו' ורמז שמת מיתה קלה בנשיקה סבירה ליה לרש"י דעל אשר מעלתם בי אינו נתינת טעם למיתתם שמיתתם ודאי היתה מיתה טבעית ועל אשר מעלתם יהיה נתינת טעם למה שמתו מיתת נשיקה בלא צער ואמר שמה שעברתם על הציווי של ודברתם אל הסלע אינו חטא גמור אלא מעילה בעלמא בשוגג וטעות ואין ראוי שתסבלו מחמת זה צער מיתה רק עונש אחר וזה פשוט בעיני רש"י ואין צריך לפרש ואחר כך אמר על אשר לא קדשתם גרמתם לי שלא אתקדש כו' רצה לומר שהוא נתינת טעם למה שלא הוסיף ימים על ימיהם כדי שיהיו עוד מנהיגי' ויביאו את בני ישראל לארץ ישראל שזה ודאי משום עונש הוא לכך פי' על אשר גרמתם לי שלא אתקרש כו' כמו שפי' על אשר מריתם פי שהוא גם כן טעם לשלא יביאו את הקהל אל הארץ וגו' ומעתה נתבאר בפי' שלא היתה מיתת משה ואהרן עונש בחטא מי מריבה אלא העונש היה שלא יביאו את בני ישראל בתורת מנהיגות ומעתה יהיה פירוש הפסוק בפרשת חקת שאמר יאסף אהרן אל עמיו וגו' על אשר מריתם פי וגו' האי על אשר מריתם פי אינו נתינת טעם ליאסף אהרן אל עמיו רק הוא נתינת טעם לכי לא יבא וגו' למה לא יבא על אשר מריתם פי אבל יאסף אהרן אל עמיו באנפי נפשיה קאי וה"פ יאסף אהרן אל עמיו רצה לומר הגיע זמני הטבעים שיאסף אל עמיו וכי לא יבא וגו' הוא דבק עם על אשר מריתם פי' וגו' ויראה לי שזה הוא מדה כנגד מדה ממש שמפני שהם היו מנהיגיהם ומלמדיהם של ישראל להועיל מוטל עליהם שילמדו ליראה את ה' ולקדש שמו ית' ועתה שהיו הם הסבה שימרו ישראל את פי השם ולא יקדשו שמו מכאן והלאה ראויים הם לעונש זה שהם לא יהיו עוד מנהיגים ואע"פ שגם גרם הזה היה ע"י טעות ושגגה כמו שאמרתי גבי עונש המיתה לא דמי דשאני עונש חילול השם משאר עונשים שכיון שגרמו למרות את פי הש"י ושלא לקדש שמו ית' יביא זה גם כן לידי חילול השם וכבר אמרו חכמינו ז"ל אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם כלומר דגבי חילול השם ית' דין השוגג והמזיד דין אחד להם ואין להקשות לפי מה שאמרתי שעונשם לא היה אלא שלא יהיו עוד מנהיגיהם ומיתתם היתה מיתה טבעית ומצד זכותם היו ראויין להוסיף להם ימים על ימיהם למה לא הועיל כל תפילותיו והפצרותיו של משה שיבא אל הארץ ויראה אותה ושיקיים המצות שנוהגים בארץ למה לא נתן מנהיג אחר לישראל ומשה ישאר בחיים ויבא אל הארץ כאחד משאר העם מישראל או יהיה נשיא לשבט לוי יראה לי שזה תלוי בזה שהשם ית' שהוא היוצר כל והוא יתברך צופה כל הנסתרים והוא חפץ ביקרו של משה טבע האנושי וידוע דאף על גב שמשה התפלל על זה לכשיראה משה מנהיג אחר לישראל שהוא יהיה אחד מתלמידיו ולא הגיע לחצי מדרגתו של משה והוא ישב בתוך עמו כאחד מהם כפוף לאותו מנהיג ודאי יצטער בלבו על זה לא מצד קנאתו בו רק שטבע האנושי כן נותן ואם יניחהו בחיים ולא יבא אל הארץ כ"ש שיהיה צערו גדול יותר מזה לכך אמר הש"י דטבא לי' עבדי לי' כי טוב לו מותו וימות בנשיק' כל כך בלא צער מיתה כלל ויתענג בתענוג הגדול שאין לו שיעור הצפון לו בע"ה מכל חיי העולם הזה כי שכרו הרבה מאד ואינו צריך לשכר קיום מצות א"י ואף גם זאת אעשה לו למלאות רצונו שיראה את הארץ ואמר לו כי מנגד תראה את הארץ וגו' נ"ל: