א הַאֲזִ֥ינוּ הַשָּׁמַ֖יִם וַאֲדַבֵּ֑רָה וְתִשְׁמַ֥ע הָאָ֖רֶץ אִמְרֵי־פִֽי׃ ב יַעֲרֹ֤ף כַּמָּטָר֙ לִקְחִ֔י תִּזַּ֥ל כַּטַּ֖ל אִמְרָתִ֑י כִּשְׂעִירִ֣ם עֲלֵי־דֶ֔שֶׁא וְכִרְבִיבִ֖ים עֲלֵי־עֵֽשֶׂב׃ ג כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ׃ ד הַצּוּר֙ תָּמִ֣ים פָּעֳל֔וֹ כִּ֥י כָל־דְּרָכָ֖יו מִשְׁפָּ֑ט אֵ֤ל אֱמוּנָה֙ וְאֵ֣ין עָ֔וֶל צַדִּ֥יק וְיָשָׁ֖ר הֽוּא׃ ה שִׁחֵ֥ת ל֛וֹ לֹ֖א בָּנָ֣יו מוּמָ֑ם דּ֥וֹר עִקֵּ֖שׁ וּפְתַלְתֹּֽל׃ ו הֲ־לַיְהוָה֙ תִּגְמְלוּ־זֹ֔את עַ֥ם נָבָ֖ל וְלֹ֣א חָכָ֑ם הֲלוֹא־הוּא֙ אָבִ֣יךָ קָּנֶ֔ךָ ה֥וּא עָֽשְׂךָ֖ וַֽיְכֹנְנֶֽךָ׃ ז זְכֹר֙ יְמ֣וֹת עוֹלָ֔ם בִּ֖ינוּ שְׁנ֣וֹת דּוֹר־וָד֑וֹר שְׁאַ֤ל אָבִ֙יךָ֙ וְיַגֵּ֔דְךָ זְקֵנֶ֖יךָ וְיֹ֥אמְרוּ לָֽךְ׃ ח בְּהַנְחֵ֤ל עֶלְיוֹן֙ גּוֹיִ֔ם בְּהַפְרִיד֖וֹ בְּנֵ֣י אָדָ֑ם יַצֵּב֙ גְּבֻלֹ֣ת עַמִּ֔ים לְמִסְפַּ֖ר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ט כִּ֛י חֵ֥לֶק יְהֹוָ֖ה עַמּ֑וֹ יַעֲקֹ֖ב חֶ֥בֶל נַחֲלָתֽוֹ׃ י יִמְצָאֵ֙הוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִדְבָּ֔ר וּבְתֹ֖הוּ יְלֵ֣ל יְשִׁמֹ֑ן יְסֹֽבְבֶ֙נְהוּ֙ יְב֣וֹנְנֵ֔הוּ יִצְּרֶ֖נְהוּ כְּאִישׁ֥וֹן עֵינֽוֹ׃ יא כְּנֶ֙שֶׁר֙ יָעִ֣יר קִנּ֔וֹ עַל־גּוֹזָלָ֖יו יְרַחֵ֑ף יִפְרֹ֤שׂ כְּנָפָיו֙ יִקָּחֵ֔הוּ יִשָּׂאֵ֖הוּ עַל־אֶבְרָתֽוֹ׃ יב יְהוָ֖ה בָּדָ֣ד יַנְחֶ֑נּוּ וְאֵ֥ין עִמּ֖וֹ אֵ֥ל נֵכָֽר׃ יג יַרְכִּבֵ֙הוּ֙ עַל־במותי (בָּ֣מֳתֵי) אָ֔רֶץ וַיֹּאכַ֖ל תְּנוּבֹ֣ת שָׂדָ֑י וַיֵּנִקֵ֤הֽוּ דְבַשׁ֙ מִסֶּ֔לַע וְשֶׁ֖מֶן מֵחַלְמִ֥ישׁ צֽוּר׃ יד חֶמְאַ֨ת בָּקָ֜ר וַחֲלֵ֣ב צֹ֗אן עִם־חֵ֨לֶב כָּרִ֜ים וְאֵילִ֤ים בְּנֵֽי־בָשָׁן֙ וְעַתּוּדִ֔ים עִם־חֵ֖לֶב כִּלְי֣וֹת חִטָּ֑ה וְדַם־עֵנָ֖ב תִּשְׁתֶּה־חָֽמֶר׃ טו וַיִּשְׁמַ֤ן יְשֻׁרוּן֙ וַיִּבְעָ֔ט שָׁמַ֖נְתָּ עָבִ֣יתָ כָּשִׂ֑יתָ וַיִּטֹּשׁ֙ אֱל֣וֹהַ עָשָׂ֔הוּ וַיְנַבֵּ֖ל צ֥וּר יְשֻׁעָתֽוֹ׃ טז יַקְנִאֻ֖הוּ בְּזָרִ֑ים בְּתוֹעֵבֹ֖ת יַכְעִיסֻֽהוּ׃ יז יִזְבְּח֗וּ לַשֵּׁדִים֙ לֹ֣א אֱלֹ֔הַ אֱלֹהִ֖ים לֹ֣א יְדָע֑וּם חֲדָשִׁים֙ מִקָּרֹ֣ב בָּ֔אוּ לֹ֥א שְׂעָר֖וּם אֲבֹתֵיכֶֽם׃ יח צ֥וּר יְלָדְךָ֖ תֶּ֑שִׁי וַתִּשְׁכַּ֖ח אֵ֥ל מְחֹלְלֶֽךָ׃ יט וַיַּ֥רְא יְהוָ֖ה וַיִּנְאָ֑ץ מִכַּ֥עַס בָּנָ֖יו וּבְנֹתָֽיו׃ כ וַיֹּ֗אמֶר אַסְתִּ֤ירָה פָנַי֙ מֵהֶ֔ם אֶרְאֶ֖ה מָ֣ה אַחֲרִיתָ֑ם כִּ֣י ד֤וֹר תַּהְפֻּכֹת֙ הֵ֔מָּה בָּנִ֖ים לֹא־אֵמֻ֥ן בָּֽם׃ כא הֵ֚ם קִנְא֣וּנִי בְלֹא־אֵ֔ל כִּעֲס֖וּנִי בְּהַבְלֵיהֶ֑ם וַאֲנִי֙ אַקְנִיאֵ֣ם בְּלֹא־עָ֔ם בְּג֥וֹי נָבָ֖ל אַכְעִיסֵֽם׃ כב כִּי־אֵשׁ֙ קָדְחָ֣ה בְאַפִּ֔י וַתִּיקַ֖ד עַד־שְׁא֣וֹל תַּחְתִּ֑ית וַתֹּ֤אכַל אֶ֙רֶץ֙ וִֽיבֻלָ֔הּ וַתְּלַהֵ֖ט מוֹסְדֵ֥י הָרִֽים׃ כג אַסְפֶּ֥ה עָלֵ֖ימוֹ רָע֑וֹת חִצַּ֖י אֲכַלֶּה־בָּֽם׃ כד מְזֵ֥י רָעָ֛ב וּלְחֻ֥מֵי רֶ֖שֶׁף וְקֶ֣טֶב מְרִירִ֑י וְשֶׁן־בְּהֵמוֹת֙ אֲשַׁלַּח־בָּ֔ם עִם־חֲמַ֖ת זֹחֲלֵ֥י עָפָֽר׃ כה מִחוּץ֙ תְּשַׁכֶּל־חֶ֔רֶב וּמֵחֲדָרִ֖ים אֵימָ֑ה גַּם־בָּחוּר֙ גַּם־בְּתוּלָ֔ה יוֹנֵ֖ק עִם־אִ֥ישׁ שֵׂיבָֽה׃ כו אָמַ֖רְתִּי אַפְאֵיהֶ֑ם אַשְׁבִּ֥יתָה מֵאֱנ֖וֹשׁ זִכְרָֽם׃ כז לוּלֵ֗י כַּ֤עַס אוֹיֵב֙ אָג֔וּר פֶּֽן־יְנַכְּר֖וּ צָרֵ֑ימוֹ פֶּן־יֹֽאמְרוּ֙ יָדֵ֣ינוּ רָ֔מָה וְלֹ֥א יְהוָ֖ה פָּעַ֥ל כָּל־זֹֽאת׃ כח כִּי־ג֛וֹי אֹבַ֥ד עֵצ֖וֹת הֵ֑מָּה וְאֵ֥ין בָּהֶ֖ם תְּבוּנָֽה׃ כט ל֥וּ חָכְמ֖וּ יַשְׂכִּ֣ילוּ זֹ֑את יָבִ֖ינוּ לְאַחֲרִיתָֽם׃ ל אֵיכָ֞ה יִרְדֹּ֤ף אֶחָד֙ אֶ֔לֶף וּשְׁנַ֖יִם יָנִ֣יסוּ רְבָבָ֑ה אִם־לֹא֙ כִּי־צוּרָ֣ם מְכָרָ֔ם וַֽיהוָ֖ה הִסְגִּירָֽם׃ לא כִּ֛י לֹ֥א כְצוּרֵ֖נוּ צוּרָ֑ם וְאֹיְבֵ֖ינוּ פְּלִילִֽים׃ לב כִּֽי־מִגֶּ֤פֶן סְדֹם֙ גַּפְנָ֔ם וּמִשַּׁדְמֹ֖ת עֲמֹרָ֑ה עֲנָבֵ֙מוֹ֙ עִנְּבֵי־ר֔וֹשׁ אַשְׁכְּלֹ֥ת מְרֹרֹ֖ת לָֽמוֹ׃ לג חֲמַ֥ת תַּנִּינִ֖ם יֵינָ֑ם וְרֹ֥אשׁ פְּתָנִ֖ים אַכְזָֽר׃ לד הֲלֹא־ה֖וּא כָּמֻ֣ס עִמָּדִ֑י חָתֻ֖ם בְּאוֹצְרֹתָֽי׃ לה לִ֤י נָקָם֙ וְשִׁלֵּ֔ם לְעֵ֖ת תָּמ֣וּט רַגְלָ֑ם כִּ֤י קָרוֹב֙ י֣וֹם אֵידָ֔ם וְחָ֖שׁ עֲתִדֹ֥ת לָֽמוֹ׃ לו כִּֽי־יָדִ֤ין יְהוָה֙ עַמּ֔וֹ וְעַל־עֲבָדָ֖יו יִתְנֶחָ֑ם כִּ֤י יִרְאֶה֙ כִּי־אָ֣זְלַת יָ֔ד וְאֶ֖פֶס עָצ֥וּר וְעָזֽוּב׃ לז וְאָמַ֖ר אֵ֣י אֱלֹהֵ֑ימוֹ צ֖וּר חָסָ֥יוּ בֽוֹ׃ לח אֲשֶׁ֨ר חֵ֤לֶב זְבָחֵ֙ימוֹ֙ יֹאכֵ֔לוּ יִשְׁתּ֖וּ יֵ֣ין נְסִיכָ֑ם יָק֙וּמוּ֙ וְיַעְזְרֻכֶ֔ם יְהִ֥י עֲלֵיכֶ֖ם סִתְרָֽה׃ לט רְא֣וּ ׀ עַתָּ֗ה כִּ֣י אֲנִ֤י אֲנִי֙ ה֔וּא וְאֵ֥ין אֱלֹהִ֖ים עִמָּדִ֑י אֲנִ֧י אָמִ֣ית וַאֲחַיֶּ֗ה מָחַ֙צְתִּי֙ וַאֲנִ֣י אֶרְפָּ֔א וְאֵ֥ין מִיָּדִ֖י מַצִּֽיל׃ מ כִּֽי־אֶשָּׂ֥א אֶל־שָׁמַ֖יִם יָדִ֑י וְאָמַ֕רְתִּי חַ֥י אָנֹכִ֖י לְעֹלָֽם׃ מא אִם־שַׁנּוֹתִי֙ בְּרַ֣ק חַרְבִּ֔י וְתֹאחֵ֥ז בְּמִשְׁפָּ֖ט יָדִ֑י אָשִׁ֤יב נָקָם֙ לְצָרָ֔י וְלִמְשַׂנְאַ֖י אֲשַׁלֵּֽם׃ מב אַשְׁכִּ֤יר חִצַּי֙ מִדָּ֔ם וְחַרְבִּ֖י תֹּאכַ֣ל בָּשָׂ֑ר מִדַּ֤ם חָלָל֙ וְשִׁבְיָ֔ה מֵרֹ֖אשׁ פַּרְע֥וֹת אוֹיֵֽב׃ מג הַרְנִ֤ינוּ גוֹיִם֙ עַמּ֔וֹ כִּ֥י דַם־עֲבָדָ֖יו יִקּ֑וֹם וְנָקָם֙ יָשִׁ֣יב לְצָרָ֔יו וְכִפֶּ֥ר אַדְמָת֖וֹ עַמּֽוֹ׃ מד וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְדַבֵּ֛ר אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֥י הַשִּׁירָֽה־הַזֹּ֖את בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם ה֖וּא וְהוֹשֵׁ֥עַ בִּן־נֽוּן׃ מה וַיְכַ֣ל מֹשֶׁ֗ה לְדַבֵּ֛ר אֶת־כָּל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵֽל׃ מו וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ שִׂ֣ימוּ לְבַבְכֶ֔ם לְכָל־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מֵעִ֥יד בָּכֶ֖ם הַיּ֑וֹם אֲשֶׁ֤ר תְּצַוֻּם֙ אֶת־בְּנֵיכֶ֔ם לִשְׁמֹ֣ר לַעֲשׂ֔וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת׃ מז כִּ֠י לֹֽא־דָבָ֨ר רֵ֥ק הוּא֙ מִכֶּ֔ם כִּי־ה֖וּא חַיֵּיכֶ֑ם וּבַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה תַּאֲרִ֤יכוּ יָמִים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֧ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃ מח וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּעֶ֛צֶם הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לֵאמֹֽר׃ מט עֲלֵ֡ה אֶל־הַר֩ הָעֲבָרִ֨ים הַזֶּ֜ה הַר־נְב֗וֹ אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֣י יְרֵח֑וֹ וּרְאֵה֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֥י נֹתֵ֛ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַאֲחֻזָּֽה׃ נ וּמֻ֗ת בָּהָר֙ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עֹלֶ֣ה שָׁ֔מָּה וְהֵאָסֵ֖ף אֶל־עַמֶּ֑יךָ כַּֽאֲשֶׁר־מֵ֞ת אַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ בְּהֹ֣ר הָהָ֔ר וַיֵּאָ֖סֶף אֶל־עַמָּֽיו׃ נא עַל֩ אֲשֶׁ֨ר מְעַלְתֶּ֜ם בִּ֗י בְּתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּמֵֽי־מְרִיבַ֥ת קָדֵ֖שׁ מִדְבַּר־צִ֑ן עַ֣ל אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־קִדַּשְׁתֶּם֙ אוֹתִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ נב כִּ֥י מִנֶּ֖גֶד תִּרְאֶ֣ה אֶת־הָאָ֑רֶץ וְשָׁ֙מָּה֙ לֹ֣א תָב֔וֹא אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

נתינה לגר

הרב נתן מרקוס אדלר

פסוק ב:
יערף, יבסם. פי' כמו "יערב" בבי"ת בחלוף בומ"ף וכמו שת"י "ערב עבדך" [תהלים קי"ט קכ"ב] "בסים עבדך" ולקמן (ל"ג כ"ח) "אף שמיו יערפו טל" ת' "אף שמיא דעלויהון ישמשנון בטלא" ר"ל שגם השמים מעל יעשו שירות לו בעל, ויצא מפשיטו של מקרא לפרשהו בדרך הדרש.
פסוק ב:
כשעירים עלי דשא, כרוחי מטרא דנשבין על דתאה. ר"ל כרוח גשם המרחפת על פני דשא.
פסוק ב:
וכרביבים, וכרסיסי מלקושא. ר"ל כטיפי מטר מלקוש, כי הרביעה היורדת סמוך לזמן הקציר למלאות התבואה בקשיה, צריכה גשם רב.
פסוק ד:
ואין עול, דמן קדמוהי עולה לא נפק. ר"ל אין עול בדרכיו ובעלילותיו, וכמ"ש רש"י "הכל מצדיקים עליהם כו'" ודלא כהראב"ע והרמב"ן שמלת "עול" שבה על מלת "משפט" הקודמת בפסוק, ובאמת לפי דרכי לשון הארמית הוכרח לת' כן, כי בארמית לא יסמך העצם אל המקרה להעשות שם תואר, כבעברית [והרא"ה כי לא ת' "אלהא מהימנותא"] וחלילה להמת' ליחס להשי"ת אף שלילת העול בדרך התואר, לת' "ולא עַוָּלָא" כאשר ת' "מהימנא".
פסוק ה:
שחת לו לא בניו מומם, חבילו להון לא לה בגיא די פלחו לטעותא. ר"ל שחתו להם ולא לו בנים אשר עבדו לאלילים, וכוונתו מומם שחת בניו לא לו, וכ"ד ר"י בספרי "אע"פ שהם בנים משחיתים נקראו בנים" ולא כמ"ש הרמב"ן שהוא בל' שאלה, וע' מה שכתב החכם רוו"ה בהבנת המקרא.
פסוק ה:
דור עקש ופתלתל, דרא דאשניו עובדוהי ואשתניו. ר"ל עקמו מעשיהם ונשתנו, וע' אוג"ר.
פסוק ו:
הלה', הא קדם ה'. הא, לשון תימה, ופי' הה"א שבעברית כתיבה בפני עצמה, כמ"ש הראב"ע בס' מאזנים בד"ה "האחדים" וז"ל "אמר ר"ש הנגיד כי נתברר אצלו שהה"א של "הלה' תגמלו זאת" לבדו, והיא מלה זרה" ואפשר שמלת "הא" בתרגום איננו התרגום מן ה"א התימה, כ"א ת' מלת "הלא" המובנה במאמר, ברצותו להסיר התמה והשאלה ולפרש כפי החלטת הכוונה כדרכו בכמה מקומות, וכמ"ש בהקדמה כוללת, וכן "האם תמנו לגוע" (במדבר י"ז כ"ח) ת' "הא אנחנא סייפין לממת" ת' "האם" כאלו היה כתוב "הלא", והמקף שבין דא" לעמא, הוא ט"ס (וכ"ה בחומשי רוו"ה) (ובכ"י הנוסח הא מן).
פסוק ו:
עם נבל, עמא דקבילו אוריתא. הגר"א אמר לפרש ע"פ דברי חז"ל "ג' נובלות הן" ע"ש, ואפשר שכוונתו בפשיטות, אף שקבלו התורה נלאי מלמוד אותה ומלקיים דבריה, ולא יתחכמו שהיא לטובתם, כמ"ש הרמב"ן שהוא מל' "נבל תבל" ולדעת הת"א, מלות "ולא חכם" הן פירוש מלת "נבל" אבל ח"ו לומר כדעת המתחכמים שהיה לפני הת"א הנוסחא "קבל" תחת "נבל".
פסוק י:
ימצאהו, ספק צרכיהון, ר"ל המציא להם מן לאכול.
פסוק י:
ובתהו ילל ישימן, ובבית צחונא אתר דלית מיא. ר"ל המציא מים במקום ציה וצמא שאין בו מים.
פסוק י:
יסבבנהו, אשרנון סחור סחור. ר"ל סבבם והקיפם.
פסוק י:
יבוננהו, אלפנון על פתגמי אוריתא. ר"ל למד להם דברי תורה, הוא מש' "בין" בפועל, ור"ל יחכמהו, ושינה הכל מל' יחיד ללשון רבים כי מוסב על "עם" שבפסוק הקודם.
פסוק י:
כאישון עינו, כבבת עיניהון. לא אמר "עינוהי" כבעברית, להרחיק ההגשמה, וכ"כ בעל אוג"ר בנתיב השלישי.
פסוק יא:
יעיר קנו, דמחיש לקנה. ר"ל יחוש לקנו הפעל "חוש" בארמית יבא על המחשבה והתנוננות להקדים ולגדור בעד הרעה שלא תבא, כמו "יתחמץ לבבי" (תהלים ע"ג כ"א) ת' "יחוש לבי" וגם פה פירושו "יחוש וידאג לקנו" וכ"ה בת"י "מעורר ומחיש" ואולי הוא ט"ס, וצ"ל "דמחיס" ור"ל שהוא חס ומרחם, והראשון עיקר.
פסוק יב:
ה' בדד ינחנו, ה' בלחודיהון עתיד לאשריותהון. ר"ל ה' לבדו יחנה אותם לבדם בעולם שהוא עתיד לחדש (והסב הכנוי אל הפעול להרחיק כל ספק כביכול בעצמות יכלתו, כמ"ש לעיל ולקמן בכמה מקומות, ובחומשי רוו"ה הנוסחא "בלחודוהי") ומה שסיים "בעלמא דהוא עתיד לאחתדתא" הוא נוסף, וע' בהקדמה כוללת.
פסוק יג:
תנובת שדי, בזת סנאיהון. המת' מפרש כל הפסוקים האלה ע"ד משל על בזת ושלל אויביהם, כמ"ש רש"י "כל המקרא כתרגומו", ולכן ת' דבש מסלע, בזת שליטי קרוין, ר"ל שלל מושלי ערים.
פסוק יג:
ושמן מחלמיש צור, ונכסי יתבי כרכין תקיפין, ר"ל ונכסי יושבי ערים בצורות. וכן
פסוק יג:
חמאת בקר וחלב צאן, בזת מלכיהון ושליטיהון, ר"ל בזת מלכיהם ושליטיהם.
פסוק יג:
עם חלב כרים ואילים בני בשן, עם עותר רברביהון ותקיפיהון, ר"ל עם עושר גדוליהם וגבוריהם.
פסוק יג:
בני בשן ועתודים, עמא דארעהין ואחסנתהון, ר"ל עמי ארצותם ונפלותיהם, וכוונתו שיתן ה' גם את העמים גם את נחלותיהם הגדולות והבצורות, בידי ישראל.
פסוק יג:
עם חלב כליות חטה, עם בזת חיליהון ומשריתהון. ר"ל שלל חילם החשוב ומחנותיהם.
פסוק יג:
ודם ענב תשתה חמר, ודם גבריהון אתשד כמיא. ר"ל ודם גבוריהם ישפך כמים, כ"ה בירושלמי (מעשר שני פ"ה) א"ר אחא זאת אומרת שב"ה עתיד להבנות קודם למלכות בית דוד דכתיב ודם ענב תשתה חמר" משמע שסובר כהת"א, ולא כמ"ש שם המפרש שדרש כמו בבבלי (כתובות ק"ח ע"א) ע"ש, ותרגם "חמר, מיא" ע"ד משל, שדם אויביהם ישפך כמים.
פסוק טו:
עבית כשית, תקוף קנא נכסין. שינה מנוכח לנסתר להשוות מליצת הכתוב בתחלתו "וישמן ישרון ויבעט".
פסוק טז:
בזרים, בפלחן טעון. ר"ל בעבודות אלהים זרים, ולפי שבעברית יבאו שמות התואר והמקרה זה תחת זה, לכן נרדפו מלות "בזרים, בתועבות" לא כן בארמית, לכן שינה לת' "בפלחן טעון" שתהיה מלת "טעון" נרדפת אל "בתועבתא" דבתריה.
פסוק יז:
אלהים לא ידעום, דחלן דלא ידענון. אפשר שקאי על אבותיכם שבסוף הפסוק.
פסוק יז:
לא שערום, לא אתעסקו בהון. ר"ל לא היו עוסקים בהם הוא כאלו היה כתוב "שערום" בש' ימנית, ושער ושעה הוא מענין אחד הבא בעברית על עסק, וכמו שת' "ואל ישעו בדברי שקר" [שמות ה' ט'] "ולא יתעסקון בפתגמין בטלין" וכ"ה בספרי כמו ואל מנחתו לא שעה.
פסוק יח:
צור ילדך תשי, דחלא תקיפא דבראך נשיתא. ר"ל יראת הצור אשר ברא אותך שכחת, ותשי הוא מש' "נשה" שענינו שכחה כפירש"י והמבארים.
פסוק יח:
מחללך, דעבדך. הוא כפירש"י מלשון "יחולל אילות".
פסוק יט:
מכעס בניו ובנותיו, מדארגיזו קדמוהי בנין ובנן, אפשר שמפרש שלכך כעסו גדול, כי בניו ובנותיו החביבים עליו, הכעיסוהו, כמ"ש יב"ע, ואולי לא רצה ליתס להשי"ת את מדת הכעס אף ע"צ השאלה כי "וינאץ" הוא פעל יוצא המורה על הבזיון ושפיר נופל גם עליו כביכול ע"כ פי' "מכעס" רק על בניו ובנותיו וע' במס' כתובות (ח' ע"ב), וע' באוג"ר בנתיב השלישי שכתב "ולא אמר בנוהי ובנתיה אע"פ שת' בני בכורי ישראל כו', וזה כי המליצה הזאת מליצה נשגבת היא כאשר תבוא על כלל האומה כשהכוונה להגדיל כבודה ותהלתה, אבל כשהדבור בגנותה, מגונה הוא כלפי מעלה לומר שהחוטאים הם בניו".
פסוק כ:
אראה מה אחריתם, גלי קדמי מה יהי בסופיהון. אף שאמר "אסתירה פני מהם" אמר אח"כ, אראה מה יהי בסופם כלשון בני אדם וכמו שאמרו אחי יוסף "ונראה מה יהיו חלומותיו".
פסוק כ:
דור תהפכות, דרא דאשניו. ר"ל ששינו את תפקידם או כמ"ש בספרי בפרשה הזאת "הפכפכים המה" ר"ל אינם עומדים על דעתם.
פסוק כ:
לא אמן בם, דלית בהון הימנו, פי' מל' אמונה כפי' הב' ברש"י והוא מספרי "בנים שאין בהם אמונה עמדתם לפני הר סיני ואמרתם נעשה ונשמע כו'".
פסוק כא:
הם קנאני בלא אל כעסוני בהבליהם ואני אקניאם בלא עם, אינין אקניאו קדמי בלא דחלא ארגיזו קדמי בטעותהון ואנא אקנינון בלא עם. ר"ל הם גרמו קנאה לפני בדבר שאינו אלוה הכעיסו לפני באליליהם (שהם הבל וריק) ואני אקניא אותם בלא עם (באנשים שאינם תשובים להקרא בשם עם) וראה והתבונן איך גם פה אחז אונקלוס דרכו בקדש לתרגם כנוי הפעול במלות "קנאוני, כעסוני" בהוספות מלות "קדם" כשמיוחס הפעל אליו כביכול, וכנוי הפעול במלת "אקניאם כמיוחסת אל ישראל ת' בכנוי הפעול בלא שום הוספה "אקנינון" כמ"ש לעיל בפסוק "כי דברנו בה' ובך" (במדבר כ"א ז') ובהרבה מקומות, וכמ"ש בהקדמה.
פסוק כא:
בגוי נבל, בעמא טפשא. עמ"ש לעיל פסוק ו'.
פסוק כב:
כי אש, ארי קדום תקיף כאשא. לכבוד ה' ולהרחיק ההגשמה, הוסיף לפרש שבחמתו יצא רוח חזק' כאש.
פסוק כב:
ותיקד עד שאול תחתית, ושיצי עד שאול ארעיתא. ר"ל ותכלה עד עומק שאול.
פסוק כג:
אספה, אסף. הוא כפי' ראשון שברש"י שהוא ל' חבור שהוא האפעל מש' "יסף" אולי הוא כפי' הב' שברש"י שהוא מל' כליון, וכמו שת"י אסף אדם ובהמה (צפניה א' ג') "אסיף אנשא ובעירא" ששם הוא ודאי מל' כליון כמו שפי' כל המפרשים.
פסוק כג:
חצי, מכתשי. הוא מל' נגעים (ואולי כוונתו לכלול גם את פי' רש"י "וקללה זו לפי הפורענות לברכה היא, חצי כלים והם אינם כלים" שהנגעים הבאים על האדם הם אך מחלה עוברת, כמ"ש נתן הנביא אל דוד [ש"ב ז' י"ד] "אני אהיה לו לאב וגו' אשר בהעותו והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם").
פסוק כד:
מזי רעב, נפיחי כפן. הוא כמ"ש הרשב"ם שהוא מל' נתמזמז (חולין דף מ"ה) שהוראתו פה שהרעב מפיח הבטן וע' ערוך ערך "מז" ב'.
פסוק כד:
ולחמי רשף, ואכולי עוף. פי' מל' לֶחֶם ורשף הוא שם מושאל לחולי החמימות וכמו שנמצא בדברי חז"ל "אישתא צמירתא".
פסוק כד:
וקטב מרירי, וכתישי רוחין בישין. ר"ל מכות הבאות מרוחות ואוירים רעים, ונקראים מרירי משום שממררין אחרים.
פסוק כה:
ומחדרים אימה, ומתוניא חרגת מיתא. ר"ל ומחדרים אימת מות, ולא ידעתי למה ת' פה "חרגת" ולא "אימתא" כלעיל (שמות ט"ו י"ד) ?
פסוק כה:
גם בחור גם בתולה יונק עם איש שיבה, אף עולימהון אף עולימתהון יוניקהון עם סביהון. ר"ל בחורים גם בתולות (היוצאים חוצה) תשכל תרב ויונקי שדים עם אנשי שיבה ימותו מפני האימה. וראה הקורא והתבונן איך התורה הקדושה ומתרגמיה הנאמנים. ישמרו דרכיהם מחטוא בלשונם נגד ארחות המוסר כי גם בעת הפורעניות לא אמרה "בחור עם בתולה" גם בעת השמחה נאמר "בחורים וגם בתולות זקנים עם נערים (תהלים קמ"ח י"ב) וגם הנביא אמר "אז תשמח בתולה במחול ובחורים וזקנים יחדו". (ירמיה ל"א י"ג).
פסוק כו:
אפאיהם, אחול רוגזי עליהון אשצינון. רש"י לא הביא מלת "אשיצינון" ואפשר שהוא ערבוב ב' פירושים כמ"ש במקומות רבות, ואולי כוונתו כמו שפי' רש"י את כוונתו ע"פ הספרי "אף אי הם" ולפ"ז צ"ל "ואשיצינון בו' (וכ"ה בחומשי רוו"ה).
פסוק כז:
אגור, כניש. הוא מל' "אגרה בקציר" (משלי ו' ח'), וכן "ולא תאגור" [לעיל כ"ח ל"ט] והוכרח לת' כן לבלי ליחש חלילה לה' המורא והפחד, וכפרש"י. ומהתרגום הזה וכן מהרבה פסוקים אחריו נראה בעליל שאונקלוס תרגם אליבא דר' יהודה בספרי שדרש הפסוקים האלה על ישראל ולא כר' נחמי' שדרשם על אוה"ע כמו שהביא רש"י בסוף הפרשה.
פסוק ל:
איכה ירדף אחד אלף ושנים יניסו רבבה אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם, איכדין ירדף חד לאלפא ותרין יערקין לרבותא אלהון ארי תקיפהון מסרינון וה' אשלימינין. ר"ל איך באה עלינו הרעה הזאת שאחד (מאוה"ע) ירדף אלף (מישראל) ושנים (מהם) יניסו רבבה (ממנו) אם לא כי צורם מסר אותם בידם וה' הסגירם ופי' "הסגירם" מל' השלמה הנרדף עם "תם" בכמה מקומות בתלמוד וכמו שת"י "וכן התמו" (ש"ב כ' י"ח) "אם משלמין" וגם הפסוק הזה מתורגם על ישראל כדעת ר' יהודה.
פסוק לא:
ואיבינו פלילים, ובעלי דבבנא הוו דיננא. הוא כמו "ונתן בפלילים" (שמות כ"א כ"ב) שפי' מוציאים לאור משפט (וכמו שפי' רש"י).
פסוק לב:
ענבמו ענבי רוש אשכלת מררת למו, מחתהון בישון כרישי הוין ותשלמת עובדיהון כמררותהון. ר"ל מכותיהם רעות כארסי נחשים מהשלמת מעשיהם כרוש ולענה, והוסיף מלת "חוין" הוא ע"פ המפורש בפסוק שאח"ז "ראש פתנים".
פסוק לד:
כמס עמדי, גלן קדמי. הוא כפרש"י "כלם גנוזים ושמורים לפני".
פסוק לד:
חתום באצרתי, גניזין ליום דינא באוצרי. ר"ל עונותיהם כמוסים וגנוזים עמדי ליום הדין.
פסוק לה:
לעת תמוט רגלם, לעדן דיגלון מארעהון. גם מזה ראי' שהת"א סובר כר' יהודה שמוסב על ישראל, ולא כר' נחמי'.
פסוק לה:
וחש עתידות למו, ומבע דעתיד להון. ר"ל הקב"ה ימהר ויחיש להביא הפורעניות שנגזרה עליהם ות' הפעל "חוש" בעברית בפעל "אבע" כמו שת' לעיל "חושים" (במדבר ל"ב י"ז) "מבעין" וכמו שת"י "מהרה מוכיהו, אבע מינה" (מ"א כ"ב ט').
פסוק לו:
כי ידין, ארי ידין. הוא כמ"ש רש"י כי הוא תחלת הדבור.
פסוק לו:
ויתנחם, יתפרע. הוא לא כפרש"י שהוא הפך מחשבה, ורק הוא לשון נקמה. (וכן "אנחם מצרי" [ישעי' א' כ"ד] הנרדף עם "ואנקמה מאויבי" שאחריו).
פסוק לז:
ואמר, ויימר. מוסב על ה', וכפרש"י.
פסוק לז:
צור חסיו בו, תקיפא דהוו רחצין בה. ר"ל איה הע"ז שהיו בוטחים בו (וכמ"ש רש"י).
פסוק לח:
חלב זבחימו יאכלו, תרב נכסיהון הוו אכלין. ר"ל אותן הע"ז שהיו אוכלים החלב של זבחיהם, וכפרש"י.
פסוק לח:
יהי עליכם סתרה, יהון עליכון מגן. ר"ל הצור הזה יהי' לכם למחסה ולמגן (וכן פי' רש"י המתאים עם פשט הכתוב שקאי על הצור מדשינה הפעל "יהי" ל"י אבל מהת"א שת' "יהון" בל"ר, משמע שקאי ג"כ על הע"ז המובן בתחלת הפסוק.
פסוק לט:
ראו עתה כי אני אני הוא, חזו כען ארי אנא אנא הוא. ר"ל שאין בי לא שנוי רצון ולא חלוף דעה, והשנוי הוא רק מצד המקבל. וכמו שפי' המפרשים ע"פ "שנותי ימין עליון" (תהלים ע"ז י"א) וכשמש הנראה לעינינו זורחת ושוקעת, ובאמת רק הארץ תסוב על ציריה והשמש במקומה עומדת, וכאשר נראה בנסיון מיורדי הים באניות, שהנוסעים הפוגעים אניה אחרת, עומדת על עמדה וקשורה בעוגניה ידמו שהאניה ההיא רצה עד מאד, והאניה אשר הם יושבים בה, עומדת, והאמת הוא להפך.
פסוק לט:
ואין אלהים עמדי, ולית אלה בר מני, עמ"ש לעיל שמות ט"ו י"א.
פסוק מ:
כי אשא אל שמים ידי, ארי אתקנית בשמיא בית שכנתי. ר"ל כי הכינותי בשמים בית שכינתי כל המפרשים פי' ל' שבועה, וגם הת"א בעצמו ת' "כי יד על כס יה" (שמות י"ז ט"ז) "בשבועה אמירא" ופה נמנע מלפרש כן, אפשר בעבור שסוף הפסוק מורה על השבועה, לא רצה לפרש הענין במלות שונות ויב"ע ת' "היכמא דאנא קיים כו'", וע' בספרי.
פסוק מא:
אם שנותי ברק חרבי, אם על חד תרין כחיזו ברקא מסוף שמיא ועד סוף שמיא תתגלי חרבי, ר"ל חרבי תהי' נגלה כמראה הברק על את שתים מסוף השמים ועד סופם. ושנותי פי' בדרך מקור בחבור הכנוי מנל"ה, ולא מש' "שנן" שהוא מהכפולים ופי' כוונת הכתוב "חרבי תהי' נראה ונגלה כמה פעמים".
פסוק מא:
ותאחז במשפט ידי, ותתקף בדינא ידי. פי' "ותאחז" ל' אחיזה בכח, וצ"ע על המת' שלא חשש פה להרחיק ההגשמה ות' יד ממש ? ואפשר מפני שפה לא יפול הטעות שיד הוא יד ממש, מפני שהמשפט איננו דבר עצמי הנאחז ביד.
פסוק מב:
מראש פרעות אויב, לאעדאה כתרין מריש סנאה ובעל רבבא. ר"ל להפיר כתרים מראש השונא והאויב. ולפי הנראה מלת "לאעדאה" הוא ת' "פרעות" כמו "ופרע את ראש האשה". ואולי סובר שהשם "פרעה" למלך מצרים, איננו שם עצם פרטי (אשר לא יבא לעולם ברבוי) ורק ש"ת לכל מלכי מצרים כדעת רבים מהמפרשים, והרבים ממנו "פרעות" וכן נראה מהספרי בפ' זאת "מה ראו כל הפורענות לתלות בראשו של פרעה מפני שפרעה הוא הי' תחלה ששיעבד את ישראל" אחר כתבי זאת מצאתי באוה"ש ש' "פרע" שהביא זאת בשם י"א, והנאני.
פסוק מג:
הרנינו גוים עמו, שבחו עממיא עַמֵּהּ, ר"ל אתה גויי הארץ תנו כבוד לעמו ובכ"י הנוסח דינא דעמיה.
פסוק מג:
כי דם עבדיו יקום, ארי פרענות עבדוהי צדיקיא יתפרע. ר"ל שינקום מהם מה שסבלו הצדיקים שהם עבדיו, וכמ"ש לעיל (פסוק ל"ו) במלת "ויתנחם"
פסוק מג:
וכפר אדמתו עמו, ויכפר על ארעה ועל עַמֵּהּ, אולי כוונתו כפירש"י "ומה היא אדמתו? עַמּו" ועיין במס' כתובות (קי"א ע"א) "כל הקבור בא"י כאלו קבור תחת המזבח שנאמר וכפר אדמתו עמו, שכל מקום בא"י הוא כאדמת מזבח" וגם זאת אולי היא כוונת הת"א שהקב"ה מכפר על עונות הארץ והאדמה תכפר על עם ישראל הקבורים בה.
פסוק מז:
דבר רק, פתגם ריקן. אולי כולל גם דרש"י רז"ל בספרי "ואם ריק הוא מכם".
פסוק מט:
העברים, דעבראי. מפני שההר היה בעבר הירדן מזרחה כמבואר לעיל (במדבר כ"ז י"ב).
פסוק מט:
הר נבו, טורא דנבו. משמע שסובר שנבו היא העיר אשר בני ראובן הסבו את שמה כמבואר לעיל (שם ל"ב ל"ח) ובהיות ההר סמוך לעיר ההיא לכן נקרא על שמה.
פסוק נא:
מעלתם בי, שקרתון במימרי. הוא כמו שת' "ומעלה בו מעל" (במדבר ה' י"ב) "וחשקה בה שקר" והוסיף פה מלת "במימרי" להרחיק ההגשמה ובכ"י הנוסח דסרבתין.
פסוק נב:
לא תבוא, לא תיעול. לא ת' "לא תיתי" מפני שמשה ראה א"י בעיניו ממש, וכמ"ש על הפעל הזה בבראשית ובכמה מקומות.