פסוק א:והאלהים נסה. פי' הרמב"ן ענין הנסיון בעבור היות מעשה האדם רשותו מוחלטת בידו אם ירצה יעשה ואם ירצה לא יעשה ונקרא נסיון מצד המנוסה אבל המנסה ית' יצוה לו להוציא הדבר מכח אל הפועל להיות לו שכר מעשה טוב ולא שכר לב טוב לבד ודע כי השם צדיק יבחן כי יודע שהצדיק יעשה רצונו ורוצה להצדיקו יותר ולא יבחן לרשעים שלא ישמעו לנסיונו. ורשב"ם פי' נסה לשון קנתור כמו מה תנסו את ה' שהקפיד הקב"ה על שכרת ברית לאבימלך ואמר לו אני נתתי לך זרע לק' שנה ואתה כרת ברית עמו עם זרע כנען הארור לא יעמוד בריתך אלא העלהו לעולה והוא לא נתכוון אלא להקניטו שלא אמר לו שחטהו אלא העלהו אלא שאברהם לא הבין ורצה לשוחטו. וי"מ נסה לשון גודל שגדלו בזה בפי כל כמו נשאו:
פסוק ב:אל ארץ המוריה. כתב הרמב"ן פירשו רבותינו שמשם היראה יוצאה. וי"מ על שם הקטרת שנקטרת שם שבו מור ולבונה. ואונקלוס תרגם לארע פולחנא רוצה לומר בארץ שעבדו שם האלקי' ומוריה לשון מורא ששם יראו האלקי' ועבדו לפניו וזהו שאומר בב"ר ויבן שם אברהם את המזבח מזבח לא נאמר אלא המזבח המזבח שהקריבו ראשונים אדם ונח. ועל דרך הפשט הוא כמו אל הר המור ששם ימצא מור ואהלים וקנמון וכאן קורא שם הארץ מוריה ובדברי הימים לבנות לו בית בהר המוריה משמע שההר לבדו נקרא הר המוריה ואולי נקראת הארץ על שם ההר אשר בתוכה הארץ אשר בה הר המורי' וההר לבדו נקרא הר המוריה ואברהם ידע את הארץ ולא ידע את ההר ולכן אמר לו שילך לארץ המוריה והוא יראנו אחד ההרים שנקרא ככה וצוהו להעלותו במקום ההוא כי ההר חמד אלקים לשבתו ורצה שתהי' זכות העקידה בקרבנות לעולם כאשר אמר אברהם בהר ה' יראה:
פסוק ג:ויבקע עצי עולה. אולי לא ימצא שם עצים. אי נמי שלקח עצים שבדקן שלא יהא בהם תולעת דאמרינן עץ שיש בה תולעת פסול למזבח:
פסוק ד:וירא את המקום מרחוק. שראה ענן קשור על ההר, ועל דרך הפשט ראה ארץ המוריה שמרחוק הכירו וכל המקום ההוא היה ידוע:
פסוק ה:ונשתחוה ונשובה אליכם. אמר ר' אברהם שאמר כן כדי שלא יבין יצחק. וי"מ בתמיה וכי סבורים אתם שלא נעשה אלא השתחויה ונשובה אליכם:
פסוק ט:ויבאו אל המקום אשר אמר לו האלהים. הוא הר המוריה שאמר לו זה ההר שאמרתי לך.
פסוק יא:ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים. ולמה מן השמים ולא ירד למטה לפי שהיה הדבר נחוץ אולי ישחטנו בינתיים:
פסוק יב:אל תשלח ידך אל הנער. במדרש יש שהפך ידו וראה שאין בידו מאכלת אמר אינו כדאי לקרבן ובקש לחונקו אמר אל תעש לו מאומה:
פסוק יב:כי עתה ידעתי. פי' הרמב"ן כי עד עתה היתה יראתו בכח ולא יצא אל הפועל ועתה במעשה הגדול הזה יצאה אל הפועל:
פסוק יג:והנה איל אחר. פי' ר' אברהם ראהו אחר שנאחז בסבך בקרניו. וי"מ אחר שראהו תחלה שהיה מותר הולך ורועה ראהו עתה נאחז בסבך כדי שיהא נקל לו לקחתו.
פסוק טז:יען אשר עשית את הדבר הזה. כבר הבטיחו שירבה זרעו ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים והוסיף לו עתה שנשבע בשמו הגדול וירש זרעו את שער אויביו ושלא יגרום החטא שיכלה זרעו או שיפול ביד אויביו:
פסוק כ:ויהי אחרי. פירש"י אחר העקידה מיד שהיה אברהם מהרהר ואומר וכו' אע"ג דאמרינן כל מקום שנאמר אחרי מופלג י"ל כל מקום שנאמר אחר סמוך אחרי אפשר מופלג ואפשר סמוך:
פסוק כ:הנה ילדה מלכה גם הוא. כתב הרמב"ן נראה מפשט הפסוק שלא ידע באחד מהם בלתי היום ואם היתה פקודתם בימי בחרותם אי אפשר שלא שמע עד היום כי לא היה מהלך רב ביניהם והנה אברהם בצאתו מחרן בן ע"ה שנה וגם נחור זקן ואשתו אינה בחורה אבל נעשה להם נס ונפקדו בימי הזקנה וזהו ילדה מלכה גם היא שנפקדה כאחותה:
פסוק כא:קמואל אבי ארם. כתב הרמב"ן הזכיר ארם כדי להזכיר קמואל כי היה ארם בנו נכבד מהאב ואולי קמואל אחר היה בעולם בדורם ולכך הוצרך לייחס זה:
פסוק כג:ובתואל ילד את רבקה. לא הזכיר לבן אפי' אם היה גדול ממנה כי עיקר הפרשה לא באה אלא בשביל רבקה:
פסוק כד:ופילגשו ושמה ראומה. סיפר הכתוב כל הבשורה שבשרו לאברהם בבנים. ויתכן שנכתב זה להודיע כל יחוס נחור פי' כי כולם ראויים לידבק בזרעו של אברהם ועליה' נאמר כי אל ארצי ואל בית אבי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק: