ויבקע עצי עולה וגו׳. זה שיפרד לגזרים, דמנחות דף ע״א או את דאליתא, יומא דף כ״ד ודף כ״ז ודף מ״ה ע״ש בזה. ועי׳ תמיד, ומ״ש מעילה דף י״ד ע״ש. ועי׳ סנהדרין דף [ט״ו] ומנחות דף ק״ז [צינורא של הקדש].
פסוק ו:
ויקח את עצי העולה וגו׳ ויקח בידו את האש ואת המאכלת וגו׳. הנה עצי עולה הניח על יצחק ולא המאכלת, ובזה פליגי, גמ׳ דילן פסחים דף ס״ו ס״ל דאסור להניח סכין על קרבן לאחר הקדש, והירוש׳ ס״ל דמותר, ע״ש דהוה לצורך קדשים. אך אנן ס״ל כיון דאין צריך כלי שרת, עמ״ש התוס׳ בכ״מ בזבחים דף ט״ו וחולין ע״ש, וברמב״ם, דרק לכתחילה צריך. אבל לעצים לכ״ע כיון דקדוש קדושת הגוף, עי׳ מנחות דף ק״א וכ״מ בזה, מותר להניחם. גם י״ל דהנה אברהם אף דהוה כהן מ״מ לא הוה כהן גדול, עי׳ בפסיקתא דר״כ בזה, וא״כ יהיה אונן על יצחק, ואיך יהיה מותר שאר דברים? עי׳ זבחים דף ט״ז ע״א דגם גבי במה הוי ספק אם מותר אונן. אך לשיטת רש״י יומא דף י״ג ע״ב אם התחיל גומר ע״ש. והנה שחיטה לא הוה התחלה, לכן הניח תחילה העצים, והוה גדר סידור מערכה. ועי׳ מנחות דף כ״ז, ע״ב ע״ש, ויומא דף כ״ו ע״ש.
פסוק יג:
וילך אברהם ויקח את האיל וגו׳. ר״ל דכ״כ בזה דכל דבר שהוא גדר חובה צריך דוקא חסרון ממון, ועמ״ש רש״י חולין דף קל״ט ע״ש, וספ״א דשבועות ותמורה דף [י׳] ע״ש. והנה האיל הוה הפקר, עי׳ פסחים דף נ״ד ובירושלמי פ״א דנדרים גבי כאימרא דלא ינק מן יומוהי ע״ש, ולכך צריך תחילה קנין ואח״כ עשאו לעולה תחת בנו. ועי׳ תוספתא סוף חולין גבי לטהר מצורע לא יקח מן הפקר משום ולקח, וה״ג כן.
פסוק נד:
ואת מעכה. וזה הוה ארם מעכה, אשר לפי המבואר בירוש׳ חלה פ״ב ובספרי דברים זה כבש ירבעם בן יואש, ורק שנים מועטות הוה אצל ישראל.