פסוק א: מלבד הרעב הראשון. לשון מלבד אינו נופל אלא או על שני אהבה עם אביו שיהיה לו לעזר לפרנסה בימי רע אבל שוא תשועת אדם. ולא היה כן כאשר יבואר עוד אשר עוד שטמוהו והרע ליצחק ישיבתו בעיר המלוכה ע״כ חשב יצחק מחשבות לילך למצרים והזהירו הקב״ה ע״ז:
פסוק ב: אשר אמר אליך. כבר ביארנו דזה הלשון אין משמעו אמירה ממש אלא על הנראה מסדר השגחתו ית׳ שכך הוא רצונו היא אמירה של הקב״ה כ״פ. וכמו גם בל׳ אדם כתיב ואמרת אוכלה בשר. דמשמעו שיהי׳ רצונך בכך. מכש״כ אצל דבר ה׳ דשייך זה הכונה. והזהיר הקב״ה כאן ליצחק בדרך כלל על כל ימי חייו שיהי׳ יודע שהוא מושגח בפרטות כאברהם. ואין לו לשכון במקום בלי השגחה מן השמים. ועתה אמר לו בפרט על אותה שעה:
פסוק ג: גור בארץ הזאת. נכלל בזה כל ארץ פלשתים ע״כ יצא מכאן לנחל גרר:
פסוק ג:ואהיה עמך. להצילך מאיבת אבימלך:
פסוק ג:ואברכך. בשפע תבואה:
פסוק ג:כי לך וגו׳. הוא טעם על הצווי גור בארץ הזאת משום שעליו להראות חביבות הארץ שהיא שלו ושל זרעו:
פסוק ג:והקמתי את השבועה וגו׳. אם נפרש שבועת ברית בה״ב על נתינת הארץ הוא מיותר שהרי אומר כי לך ולזרעך וגו׳ אלא דברים שיש להם שייכות זל״ז כמו מלבד איל הכפורים. או הנעשים סמוכים זל״ז כמו מלבד עולת התמיד. והרי לא היו שני רעבון הללו סמוכות כי כמאה שנה ביניהם וע״כ היה איזה יחס ענין לשניהם. ומזה יש ללמוד כי תכלית הרעב הראשון לא בא רק משום נסיון לאברהם בלבד. כמש״כ שם אלא ג״כ בתורת השגחה בכלל המדינה כי בעוד לא בא אברהם היתה הנהגת הטבע שוררת שמה כמו בכל העולם שהיה תהו כמש״כ לעיל י״א ה׳. אבל משבא א״א החל השגחתו ית׳ להופיע בארץ לתת לאיש כדרכיו בחסד ובד״א. ואין השגחתו ית׳ ניכרת כ״א מתוך צרה וטוב ה׳ למעוז. אז ויודע חוסי בו להזמין לאיש לפי מעשיו. ומי שאינו מושגח בפרטית נשמו פנותיו וכלה והולך. וע״ז כתיב בישעיה מאופל ומחשך עיני עורים תראינה. והנה היה הרעב בימי אברהם לזה התכלית ומאז החלו להרגיש דרך השגחה לאט לאט עד שעברו מאה שנה וחזר ונשכח ושב הרעב בימי יצחק והראה הקב״ה השגחה נפלאה על יצחק אז. ומעין זה לכל סביביו מש״ה כתיב מלבד הרעב וגו׳:
פסוק ג:וילך יצחק וגו׳. שהיה לבו בטוח על אבימלך שכרת ברית הכונה על שבועה שהיתה בשעת עקידה. ונתבאר כונת השבועה שיהיו ככוכבי השמים וכחול שעל שפת הים. בעת שאוה״ע ישלטו בבניו אז לא יהיו יכולים לכלותם ויתגברו בשני אופנים כמבואר שם וזהו טעם על ואהי׳ עמך. להצילך מאיבת אבימלך שלא יוכל לך ע״פ הקמת השבועה:
פסוק ד: והרביתי וגו׳. זה הכתוב הוא טעם על הבטחה של ואברכך. ומתחלה יש להבין עיקר זה הכתוב שהוא מיותר אחר שהקדים והקמתי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך כבר נכלל בזה ברכת ה׳ לאברהם שיהיו ככוכבי השמים. ויותר קשה מה שאמר ה׳ עוד. ונתתי לזרעך את כל הארצות האל. והרי בזה המאמר אמר לו כי לך ולזרעך אתן וגו׳ אלא ע״כ יש הבטחה אחרת בזה שאמר ככוכבי השמים. והנה גם שם גבי א״א ביארנו שאינו הבטחה לרבוי שהרי ע״ז כבר הובטח שיהיה זרעו כעפר הארץ. אלא שיהיו גדולי המעלה ככוכבי השמים המאירים לרבים. ושם היתה הכונה לענין חכמה כמבואר בענין. והוסיף כאן להבטיח ליצחק אשר בניו יאירו בשפע ברכה ועושר ככוכבי השמים. והיינו מה שסיים ונתתי לזרעך את כל הארצות האל. היינו כח ושפע של כל הארצות. במה שתהיה ברכה מיוחדת בתבואת ישראל:
פסוק ד:והתברכו בזרעך כל גויי הארץ. כל הגוים שבארץ יתברכו שיצליחו בתבואה כמו ישראל. וכ״ז הוא טעם על מה שבירך ג״כ את יצחק בשפע ברכה כדי להיות סימן לבניו:
פסוק ה: אשר שמע אברהם בקלי. כבר ביארנו כ״פ דמשמעות בקלי אין הפי׳ שעשה כמו שנזהר. אלא שדקדק בהדברים.
פסוק ה:וישמר משמרתי. היינו עסק התורה שנקראת משמרת כדתנן בשלהי מס׳ קידושין שהתורה משמרתו מכל רע. ופי׳ וישמר משמרתי ששנה הרבה והעלה הלכות בעיונו. ומפרש הכתוב איזה הלכות:
פסוק ה:מצותי. היינו מצות התורה כמשמעו.
פסוק ה:חקותי. היינו המדות שהתורה נדרשת בהן כמו שיבואר בס׳ ויקרא י״ח ובכ״מ שזה נקרא חוקים.
פסוק ה:ותורתי. המה תורה שבכתב ושבע״פ. כדאיתא ביומא דכ״ח. הכלל שלמד סדר המצות שבכתב ובע״פ. והגה בכללי התורה. והנה בזה נתן הקב״ה טעם ליצחק על שפע העושר וברכה לו ולזרעו למי שיזכה לה. דיש לדעת דזכות שקבע הקב״ה בעולמו לישראל להשיג פרנסה עיקרו אינו אלא בזכות עבודה ולא בזכות התורה כמש״כ לעיל י״ב י״ז ובכ״מ. מ״מ העוסק בתורה ג״כ ניזון בזה הכח. וכמלכותא דארעא. שמפרנס אנשי מדינה בשני אופנים. היינו רוב המדינה ע״י עבודת הארץ. ועובד אדמתו שניתן לו ישבע לחם. אמנם אנשי חיל התופשים חרב ושומרי המדינה והמלוכה המה ניזונים מאוצר המלך אע״ג שאין החרב בעצם שייך לפרנסה מ״מ בע״כ מחויב המלך לזון ולפרנס אותם בלי שום עסק בפרנסה אמנם יש נ״מ באופני הפרנסה דעובד אדמתו הרי ניזון שלא בעוני ודוחק מתחלת עבודה. וכאשר מתכשר בעבודתו ומצליח אינו מתנשא בעושר וכבוד כ״כ. משא״כ אנשי חיל מתחלה ניזונין בדוחק בלחם נקודים וישנים על הארץ וכדומה אך אחר שמתכשר בעבודת החרב ונעשה ראש. הרי מגיע לו פרנסה בכבוד ובשפע רב כיד המלך. כך יש נ״מ אם ישראל זוכים להתפרנס בשביל העבודה מתחלה שבעים בלחם וברכת הארץ וגם בסוף אינם מושפעים כ״כ בעושר וכבוד. משא״כ בעלי תורה מתחלה זהו דרכה ש״ת להיות בדוחק ועוני וכמו שאמר ישעיה הנביא כ״ח למי יורה דעה ולמי יבין שמועה לגמולי מחלב. היינו במיעוט תענוג. ולא ככל המון ב״א שעיקר חיותם היה נהוג בחלב כמאמר החכם במשלי ודי חלב עזים ללחמך וללחם ביתך. אבל ת״ח יש להגמל עצמם גם מחלב כ״א פת במלח כו׳. ולעתיקי משדים היינו במיעוט ד״א. משא״כ לאחר שזוכה להצלחת התורה משיג עושר וכבוד. וכ״ז מבואר עוד בס׳ שמות ט״ו כ״ז ובס׳ דברים י׳ א׳ ובכ״מ ומזה הטעם אמרו בעבודת כוכבים ספ״א כל העוסק בתורה נכסיו מצליחין כו׳ והיינו שאמר הקב״ה טעם על הברכה בשפע יתירא שהוא בזכות שהיה א״א עוסק בתורה כ״כ. ולא בא ההבטחה זו בשביל עבודה שהוא מדת יצחק. באשר שזה אינו בא להשפעה יתירה כ״כ:
פסוק ו: וישב יצחק בגרר. בעיר המלוכה. ואע״ג שלא היה לו עזר מהמלך כמו שחשב מ״מ ע״פ הבטחת ה׳ ישב לבטח שם:
פסוק ז: ויאמר אחתי היא. ולא ביקש ממנה שתאמר ג״כ הכי כמו שעשה אברהם משום שרבקה היתה נכנעת ביותר ליצחק כמש״כ לעיל ס״פ כ״ד הסיבה לזה ולא סרה מרצונו מאומה:
פסוק ח:כי ארכו לו שם הימים וישקף וגו׳. ידוע בש״ר פ׳ מ״א דהשקפה בכ״מ היא לרעה והיינו כמש״כ שהיה קשה לאבימלך ישיבת יצחק בע״מ אלא שלא מצא לב להרע לו עד שמצא תואנה עליו. וזהו לשון כי ארכו לו שם הימים שלפני גדולי העיר ומנהיגיה היו הימים שלו שם ארוכים. ע״כ וישקף וגו׳:
פסוק ח:את רבקה אשתו. עניני צחוק המיוחדים לאשה. ולא נפל ספק אולי מצחק עם אחותו:
פסוק ט: אך הנה אשתך היא. בברור שהיא אשתך ולא זולת ואמר אך שאין לו לומר כמו שאמר אברהם וגם אמנה אחותי בת אבי היא וגו׳. דזה ידע אבימלך דבת הגר לא היה יצחק נושא לאשה כי לגבי יצחק היתה נידונית כשפחה ולא ישא בת שפחה וא״כ היא אך אשה ולא אחות:
פסוק י: מה זאת וגו׳. לא קיבל דברי יצחק וכי בשביל שהוא בספק סכנה יביא אשם של סכנה עליהם.
פסוק י:ואמר כמעט שכב אחד העם. שהיו נכנסים לבית יצחק גדולי ועשירי העיר וכאשר רגילים בביתו יוכל להיות שישכב. ע״כ אמר.
פסוק יא: הנונע באיש וגו׳. א״א לפרש הנוגע לרעה דמה זה להזהיר עתה. ואין לומר משום שנודע שהיא אשתו נצרך להזהיר שלא יפגע בו. דא״כ למה זה הזהיר על אשתו. אלא להיפך שמצא אבימלך להראות שנאה שבלבו. וגזר שלא יסחרו עמו למען לא ישאו עין על אשתו. וכ״ה במדרש ואמרו הה״ד יגורו יצפונו המה עקבי ישמורו וגו׳. והיה בזה היזק ליצחק. אבל מה עשה ה׳.
פסוק יב: מאה שערים. והיה שנת רעב והכרח לאנשי המדינה לסחור עמו ולקנות תבואה:
פסוק יב:ויברכהו ה׳. במסחור התבואה ולא נעשה רצון המלך:
פסוק יג: ויגדל האיש. בעושר דבזה מדבר בכל הענין:
פסוק יג:וילך הלוך וגדל. מכניס בכל יום עשירות. עד שאמרו זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך פי׳ אפי׳ פרדותיו שאינם מולידים ואין מהם הכנסה אלא הזבל מ״מ היו טבין מכסף וזהב של אבימלך שלא מכניסין כ״כ. וכדאיתא בירושלמי פאה פ״ח טבין חמשין דעבדין ממאתן דלא עבדין:
פסוק יג:עד כי גדל מאד. עשירות למעלה מן הרגילות אפי׳ במלכים. וכ״ז היה בכלל ברכת ה׳. והאבות סימן לבנים שיהיה כן אפי׳ באופן שיהיו גרים ומשועבדים בצל מלכי אוה״ע כמו שהיה יצחק אבינו אז בצל אבימלך:
פסוק יד:ועבדה רבה. חסר. דסתם עבודה הוא עבודת הארץ. אבל עבדה חסר משמעו עסקים שנותנים ריוח לבעליהן ע״י מה שפועלים בהם:
פסוק יד:ויקנאו אותו פלשתים. שדרים בגרר עיר המלוכה ומסתמא היו גם בהם עשירים ובעלי עסקים כדרך בני עיר המלוכה. אבל לא הגיעו לעשירות של יצחק. ועשיר מתקנא בעשיר גדול ממנו. וביותר אם הוא יהודי:
פסוק טו: אשר חפרו עבדי אביו. נכלל בזה אשר בב״ש וקרוב לגרר יותר:
פסוק טו:סתמום פלשתים. יושבי השדה ולא היה יכול לקבול עליהם לפני המלך באשר הוא דר בגרר ולא נודע מי עשה וגם כי המלוכה הסתירה פניה מחמת שנאה שבלב עד שהגיע שאמר המלך לך מעמנו. מן הכרך מקום ישיבת שרי המלוכה ואזרחי הארץ עשירים:
פסוק טז:כי עצמת וגו׳. וזה כקוצים בעיניהם. והמלך אינו יכול לסבול צרת לב בני ארצו האפרתים. ע״כ הנני מוכרח לספר כמעט ברית שעם אברהם שיהיה זכות לזרעו לגור בארצי במקום אשר ירצה כשאר אזרח הארץ. וסיפר הכתוב כי כך יקרה בגלות שיהיו גודרים בעדנו שלא לדור בכל פנות הארץ. והכלל כבר העיר הרמב״ן ז״ל לפי דרכו שכ״ז הענין הוא סימן לבנים:
פסוק יז: ויחן בנחל גרר. היינו בהמותיו וכל עסקיו:
פסוק יז:וישב שם. אהלו ודירתו היה ג״כ סמוך להם וסרה הקנאה של שרי המלך כאשר לא היה לפני עיניהם הרעה. ועוד הועיל.
פסוק יח: וישב יצחק ויחפור וגו׳. כי בהיותו יושב גם הוא בנחל על השדה ראה והשגיח על הבארות ולא יכלו עוד יושבי השדות לעשות עול באשר היה קובל על המסתמים לפני המלך. ובע״כ היה המלך עושה משפט. ומזה למדנו דרך הגלות שהקב״ה מהפך מחשבות ומה שנראה לנו שמריעין לנו כ״פ הוא בא לטובה אחר זמן כאשר יבוא עוד:
פסוק יח:ויקרא להן שמות וגו׳. למען לא יוכלו לערער עליהם אחרי אשר כבר החזיק בם בימי אברהם בלי ערעור:
פסוק יט:באר מים חיים. נובעים ממקור ולא נמשכים לשם ע״י גידי הארץ מהנחל. אבל.
פסוק כ: ויריבו וגו׳ לנו המים. כי אמרו שהמה נמשכים מהנחל ושרי מלוכה היה להם מקום להעלים עין מהאמת. מחמת שנאה שבלב:
פסוק כ:כי התעשקו עמו. היה בזה רוב דברים אשר הוכיח יצחק כי מים חיים המה. והמה נתוכחו עמו וזה מיקרי עשק:
פסוק כא: ויקרא שמה שטנה. אחר שראו שעלה בידם לגזול הבאר בטענה בדויה הוסיפו לגזול בלי טענה רק עמדו לשטן. גם אז העלימו השרים עין:
פסוק כב: ויעתק משם. למקום אחר שלא היו האנשים רעים כ״כ:
פסוק כב:ויחפר באר וגו׳. עבדיו חפרו בשמו אלא כיון דכתיב כאן ויעתק הוא בעצמו ועבדיו אחריו. ע״כ כתיב גם בחפירה על שמו. או ששם ידו בהתחלת החפירה כנהוג בדברים גדולים שהגדולים שולחים אצבע בתחלת המלאכה. ובזכות זה.
פסוק כב:ולא רבו עליה. וזה היה בהשגחת ה׳:
פסוק כב:הרחיב ה׳ לנו. להתיישב במקום מרווח. הרבה עבדים סמוכים אליו בנחל גרר. והרבה עבדים הלאה אצל זה הבאר החדש:
פסוק כב:ופרינו בארץ. דהרחבת הישוב גורם פריה יותר משאם יושבים במקום א׳. כמש״כ לעיל ח׳ י״ז ט׳ ז׳. וכ״ז סימן לזמן הגלות דהגירושין גורמים כמה דברים זה נגזל בטענה כ״ש. וזה נגזל גם שלא בטענה. וזה מצליח במקום גירושו יותר מכאשר היה. וגם הגירוש גורם פו״ר בישראל יותר משהי׳ במקום א׳. והנה כבר ידענו מברית בה״ב שהגלות החל מיצחק ע״כ בא אותות הגלות בו:
פסוק כג: ויעל משם באר שבע. קשה היה על יצחק לדור בשדה ובכפר אם כי בטבעו היה בן כרך. או מחמת שביקש לקרוא בשם ה׳ וזה מסוגל יותר בכרך. ע״כ כשנגרש מגרר ועבר עליו איזה משך בשדה נסה דבר לגור בבאר שבע שגם היא עיר גדולה אבל עדיין לא נכנס עם ביתו לשם שהיה ירא שלא יקנאו אותו שרי העיר ההיא ג״כ. ע״כ בא אליו מראה ה׳.
פסוק כד: וירא וגו׳ אנכי אלהי אברהם. מיוחד להגנה כמו שהיה מגן אברהם. וכמו שביארנו להלן כ״ח י״ג ובריש ס׳ שמות ובכ״מ:
פסוק כד:אל תירא. מלבוא עם אנשי ביתך לדור פה: כי אתך אנכי. שלא יוכלו לגרשך:
פסוק כד:וברכתיך והרביתי את זרעך. רבוי זה ע״כ אינו בכמות כמש״כ לעיל ד׳ שכל מה שנתברך אברהם הרי זה ברכה ליצחק. וגם א״א לפרש כאן גדולה בעושר שהרי כבר נתברך בזה יצחק בראשונה ועוד דזה אינו שייך למורא זו שנתיירא שלא יגרשוהו מפני קנאה. והרי מגרר גרשו אותו מחמת רוב עשרו. ועוד מה זה שאמר ה׳ בעבור אברהם עבדי. וכל בעבור משמעו לטובתו כמש״כ לעיל ג׳ י״ז ובכ״מ. ומה זה טובה לאברהם בעולם העליון עשירות זרעו. אלא הוא ברכה חדשה שיגדל את זרעו העוסקים בתורה שיהא חוט של חן משוך עליו. ובזה יהיו ניצולים בעת צרה וכדתנן באבות כל המקבל עליו עול תורה פורקין כו׳. וכמו שהראנו לדעת להלן מ״ה ט״ז שגם בחרבן ראשון ושני ניצולו חכמי תורה בהשגחה פרטית. וע״ע בס׳ דברים כ״ט ח׳. והראה הקב״ה באבות בזה המקום שהיה יעקב אז עוסק באהלי תורה והיה זיוה והדרה של באר שבע כמבואר ברבה ר״פ ויצא. וזהו והרביתי את זרעך. אגדיל אותם בעיני אוה״ע:
פסוק כד:בעבור וגו׳. כי בשעה שת״ח במנוחה הוגים בתורת רבם ויש מזה נחת להם בעולם העליון כדאיתא בב״מ דפ״ה ב׳. מתנייתא דמר מתנינא ובכ״מ ידוע מאמרם ז״ל עה״פ דובב שפתי ישנים כל ת״ח שאומרים דבר שמועה מפיו בעוה״ז שפתותיו דובבות בקבר. והיה יעקב אבינו יושב בישיבה כדאיתא ביומא פ״ג וברבה ר״פ ויגש והיה דולה ומשקה מתורתו של א״א וזה לא היה אפשר אלא בהיותו בב״ש בכרך ומצא אנשים שהתגיירו ולמדים תורת אברהם והיה בזה נ״ר לאברהם. ומעשה אבות סימן לבנים:
פסוק כה: ויבן שם מזבח. אחר שהובטח על ישיבה בעיר במנוחה עקר דירתו מן הנחל לב״ש והקדים לקבוע מקום לקרבן ולתפלה. ואח״כ קבע אהלו לדירה ואח״כ ראה לכרות באר לצורך דירה מרווחת. וכתיב ויכרו ולא כתיב ויחפרו. וכבר ביארנו בספר במדבר כ״א י״ח דכריה משמעו התחלת הכרי׳ וחפירה הוא עמוק הרבה וכדי לא נימא דהחל יצחק לכרות קודם שבנה מזבח אלא שלא נגמר עד אחר שבנה מש״ה כתיב ויכרו שלא החל להכין באר עד שגמר מזבח ויקרא בשם ה׳ ויט אהלו:
פסוק כו: מגרר. הוא מיותר. ואלא מאיזה מקום הייתי אומר. אלא משום דלעיל כ״א ל״ב גבי אברהם ביארנו שביאת המלך לאברהם היה בהסכמת המדינה כי נחוץ היה להם וע״כ שב אליהם לבשר הדבר והודיע הכתוב שכאן לא התיישב עם המדינה והיינו משום שלא ידעו מזה דבר שעשו עמו עול וכעין הפרת הברית ואלו ידעו מה שנעשה בגרר היו מוחים בדבר ע״כ כשראה אבימלך לתקן הדבר הלך מגרר:
פסוק כו:ואחזת מרעהו. להרבות רעים לפייסו אם יהי׳ נצרך:
פסוק כז: מדוע באתם אלי. מתחלה הראה להם שאינו נבעת מפניהם וכמו שהראה אברהם לעיל כ׳ ט״ו ע״כ אמר אם רק חברת מריעות באתם לעשות עמדי איזה אהבה תקוו ממני אחר שהראיתם לדעת ששנאתם אותי:
פסוק כח: ויאמרו. התנצלו בודוי כי ראו ראינו כי היה ה׳ עמך. אחר החקירה בישוב הדעת המכונה ראיה עמדנו על הדבר כי היה ה׳ עמך להצליחך בהשגחה פרטית וא״כ עברנו על רצון ה׳ במה שחשבנו לך רעה:
פסוק כח:ונאמר הסכים בינינו.
פסוק כח:תהי נא אלה. לחזק הדבר שלא נבוא עוד להעברת ברית תהי גם אלה לא שבועה לחוד כמו שהיה בימי אברהם שזה אינו מניעה אלא לירא ה׳ אבל עתה תהיה שבועת האלה.
פסוק כח:בינותינו בינינו ובינך. כפל הדבר משום שהיה במשמע בינותינו בין המלך ובין יצחק ע״כ אמר עוד בינינו היינו בין המלך והשרים ובינך. ובאשר עיקר הפרת ברית החלו שרי המלוכה שקנאו בו מש״ה נכנסו גם המה בשבועת האלה. שלא יוסיפו לעשות כן:
פסוק כט: אם תעשה עמנו רעה. אמרו עוד הלא מה אנו מבקשים ברית לא על אהבה וחסד אלא שלא תעשה לנו רעה בפועל:
פסוק כט:כאשר לא נגענוך. בעוד הי׳ יושב בגרר אע״ג שצוה המלך כל הנוגע וגו׳ והיה משנאה מ״מ לא היה רעה בפעולה אלא מניעה מלעשות טובה ומלסחור עמו:
פסוק כט:וכאשר עשינו עמך רק טוב ונשלחך בשלום. עוד זאת בשעה ששלחוהו וגרשוהו מגרר היה השגחה מן המלוכה שלא יבוזז בידי הפקידים ועם הארץ אלא יצא בשלום הלא דבר זה רק טוב הוא לפי השעה:
פסוק כט:אתה עתה ברוך ה׳. עוד פייסו אותו גם על עיקר השילוח אע״ג שהיה עול ומעשה לרעה הלא הרעה הגיעה אלינו יותר ממה שנגע בך שהרי אתה עתה ברוך ה׳. והמה אינם כן והרי ידוע דעשיר בכרך כשם שמגיע לו טובה באמצעית אנשי העיר כך מגיע להם הרבה טובות ע״י עסקיו ובשלחם אותו נגרעה הטובה הלז אך מהם ולא ממנו באשר הוא ברוך ה׳. וכל הדברים הללו אות ורמז לישראל בעת הגלות כאשר יגרשום מאיזה מקום יבינו וישכילו אח״כ שהרעו לעצמם יותר ממה שהרעו לכלל ישראל המושגחים לטובה מן ה׳:
פסוק ל: ויעש להם משתה. כדרך הצדיקים להתפייס בנקל ולהמצא למי שמבקש שלום:
פסוק לא: וישבעו. בשבועת האלה:
פסוק לא:איש לאחיו. לא כתיב וישבעו שניהם כמו דכתיב באברהם אלא איש לאחיו היינו כל השרים כמש״כ:
פסוק לא:וישלחם יצחק. בהלויה ואותות אהבה עד.
פסוק לא:וילכו מאתו בשלום. יותר ממה שבקשו ממנו שלא יעשה עמם רעה אלא גם הוסיף אהבה ושלום. ועי׳ בפתיחת הספר הלז:
פסוק לב: על אדות הבאר. שהחלו לכרות אז:
פסוק לב:אשר חפרו. כי גמרו החפירה וגם אמרו מצאנו מים. וכתוב בדבר החפירה ויגידו לו שהיה בזה ספור איך ומי וכדומה. משא״כ בדבר המים:
פסוק לג: שבעה. באשר היתה באר השביעי כמש״כ הספורנו.
פסוק לג:עד היום הזה. כי מאז שהפר אבימלך ושריו הברית שנו השם כדי לשכח השבועה ולא יהא להם למזכיר עון. ועתה כשחזרו וכרתו ברית שיש בה אלה וגם הזדמן שחפר הבאר ההיא השביעי וקרא אותה שבעה. חזר השם לכמו שהי׳ ונשאר כן לדורות. וזהו שכתוב כאן על כן שם העיר ולא כמו לעיל באברהם דכתיב על כן קרא שם העיר. דשם טעם על קריאת השם וכאן טעם על שלא נשתנה עוד השם:
פסוק לד: בת בארי החתי. מזה מוכח בברור מדלא הזהיר יצחק את עשו שלא ישא מבנות כנען כמו שהזהיר אח״כ את יעקב. מבואר כי ידע יצחק אשר במה שאמר ה׳ לאברהם כי ביצחק יקרא לך זרע כפי הדרש ביצחק ולא כל יצחק המיוחד הוא יעקב יושב אהלים הוא יקרא זרע אברהם אשר תכליתו להיות אב המון גוים ולהיות מרכבה לשכינה והשגחתו הפרטית כמו שנתבאר בפרשיות של אברהם וכ״כ הספורנו להלן בברכות ויתן לך. אלא שמכ״מ אהב יצחק את עשו עצמו בחשבו כי הליכות עולם לו בהשכל ואיש טוב הוא אבל לא שתהיה ממנו אומה הנבחרת ויבואר עוד לפנינו עוד הוכחות ע״ז:
פסוק לה: ליצחק ולרבקה. לכל אחד באופן אחר כאשר באמת לא נשתוו גם המה בהנהגתן לעשו ונשיו. שהרי ידעו שיצחק אוהב את עשו ולא כן רבקה ולפעמים האהבה גורמת מורת רוח שבטוחות הן לעשות רע ולא יקצוף בשביל אהבה. ולפעמים השנאה גורמת מורת רוח שמצערות בהקלת כבוד ומראות שאינן חוששות לה ומש״ה כתיב ליצחק ולרבקה בפ״ע:
