פסוק ה:עקב אשר שמע אברהם בקולי. פרש"י ותורותי תורה שבע"פ והלמ"מ, עי' מהרש"א יומא דכ"ח ב' שהביא רא"ם שגרס אחת ד"ת וא' ד"ם, ובש"ס דילן גרם כרש"י בחומש. והך דע"פ ע"כ דבר דרבנן ואסמכי' אקרא דעל עירוב תבשילין מייתי בש"ס. ותורה בע"פ כולל מי שיש לו עיקר מה"ת כגון הלמ"מ ובין שאין לו עיקר כגון ע"ת, ומ"ש הרא"ם דמלא תסור לא נקרא תורותי לא מחוור דהא משמרתי שכ' רש"י גזירות להרחקה כגון שניות ומסקי' ביבמות כ"א דמדרבנן וקרא אסמכתא, וערמב"ן שהק' איך הקים יעקב מצבה ונשא ב' אחיות ועמרם נשא דודתו דהא קיימו התורה, ותי' דבחו"ל לא הי' מקיימים, ויוסף דרשו ששימר שבת שהוא עדות על חדוש העולם כו', ועי' בס' איי הים ביומא דהק' עליו מפג"ה צ"א פרע להם בית השחיטה פרש"י שומרי מצות הי' דאע"פ שלא נתנה תורה מקובלים הי' מאבותיהם וזה הי' בחו"ל במצרים וי"ל דרמב"ן כתי' הב' בתוס' שם דפרע להם היינו נחירה שנצטוו על נחירה, וכ"כ הר"ן והכריחו לזה דאי משום שקיימו התורה מה זה שאמרו והכן טול ג"ה בפניהם כמ"ד ג"ה נאסר לב"נ דילמא לא נאסר, רק שהי' נוהגים איסור מדעתם וכמו שהי' מקיימים מצות שחיטה ע"ש, לפי"ז ראי' מזה לרמב"ן, ובאמת קו' הנ"ל לדידן דהי' מקיימין התורה מנ"ל דג"ה נאסר לב"נ דילמא הי' מקיימין כמו שחיטה, י"ל דק' מה בפניהם כיון דג"ה מקומו ניכר ואף אי ינטל שלא בפניהם ידעו השבטים אם יאכלו. אך י"ל ד סברו השבטים שנטלוהו מהירך אחר הבישול, וס"ל כר"ם וסתם משנה דיש בגידין בנו"ט ונאסר (ואף בב"נ שייך טכ"ע עי' בזה במלא הרועים ערך ב"נ אות כ"א וכיון במקצת לדברי האיי הים, ועשו"ת חתם סופר יו"ד סי' י"ט, ובשו"ת מהר"ם שיק סי' כ"ו, ובית יצחק יו"ד סי' מ"ד מזה):
אך ק' דמב"מ ברובא בטיל. והגיד למ"ד שנו"ט טעם בשר יש לו (לפמ"ש המרדכי פ' הזרוע דבדבר המעורב בתחלת ברייתו ל"ש ביטול ל"ק ויש להאריך בזה) אך באמת בב"נ לא אזלי' בת"ר ועי' רמב"ם פ"ט ה"י ממלכים ופמ"ג יו"ד סי' ס"ב וגו"ו ונוב"י מ"ת אה"ע סי' מ"ב ולזה הקפידו שיטול ג"ה בפניהם שלא יבשלו עם ג"ה, ולפי"ז שפיר קאמר הש"ס דסובר כמ"ד ג"ה נאסר לב"נ דאם רק מצד שאסרה התורה העתידה ליתן לישראל ל"ה מקפידים אם מתבשל עם ג"ה דיבטל ברוב. א"ו דג"ה נאסר לב"נ ובב"נ ל"ש ביטול רוב, ועי' כו"פ סי' ב' דהק' דכי ידעו השבטים שיוסף ישראל ואיך אכלו משחיטתו, ופי' מהרש"א חולין דפי' פרע כו' ר"ל שהם ישחטו וא"ש, ועי' מהרש"א ביומא מה שנשא ב' אחיות דגר שנתגייר כקטן שנולד, ועי' מה שהק' הרא"ם על רמב"ן בפע"פ כשא"ל יעקב טול ובריך אמר איני מברך שנשאתי ב' אחיות ולרמב"ן לא חטא דהי' בחו"ל, וי"ל דעכ"פ גנאי לו לפי שעתידה תורה לאסור, אבל להמהרש"א אין גנאי דאף לאחר קבלת התורה גר שנתגייר כו' ולמה לא ברך וכה"ק בנזר הקודש ועי' בבאורי מהרא"י מהתה"ד, ובדברי שאול מ"ש בזה:
ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' צ"ד כ' ולענין מ"ש קיים יעקב תרי"ג מצות ונרמז בעם לבן גרתי. וק' לך הא עדיין לא נצטוו ועוד דיעקב נשא ב' אחיות, דע לך, כי אז"ל קיים א"א אפי' ערובי תחומין. ואל תתמה כי כבר נתעוררת כי אין בכל פרטי מצות מצוה שאינה רומזת אל עניני החכמה. ושחייבה החכמה להיות השפלים מצווים במעשיהם וברמיזות שירמזו על החכמה, ונמצאת החכמה מחייבות את המעשה ואת המניעה והמעשה, והחניעה מידיעת מה שנרמזו בהם מן החכמה. ואבות הגיעו ברב חכמתם על העקרים ההם, וכמשאז"ל באברהם שתי כליותי' מודיעות לו חכמה כשני מלמדים, וכן האבות עד שיהודה המקובל מאבותיו קיים מצות יבום, אע"פ שעדיין לא נצטוו עלי' וצוה בה לבניו באותו לשון בעצמה שצותה התורה וזה מצד שאמרת, ועל אשר שנשא יעקב ב' אחיות דע שהתורה נכונה על ג' עמודים, א' זמן. ב' מקום, ג' כלים. הזמן לא כל הימים אסורים במלאכה כשבת ויו"ט ולא אסורים בחמץ כפסח ולא חייבין בסוכה ולולב כחג, ומקום, שלא בכ"מ חייבין בתרומות ומעשרות ואסורין בטבל כא"י ולא חייבין בקרבנות כבית הבחירה. וכלים. לא בכל דבר יוצאין תמורת אתרוג ולולב ולא כל דבר מקריבין כבקר וצאן תורים ובני יונה ולא ראוי להקריב ככהן. ואיני יכול לפרש יותר ומשכיל על דבר ימצא עכ"ל:
ובשו"ת חרדב"ז ח"ב סי' תרצ"ו כ' שאלת לבאר כוונת הרשב"א בתשו' סי' צ"ד ועל מה שנשא יעקב ב' אחיות כו' ואם כפי הנראה מפשט לשונו לפי שבאותו זמן עדיין לא נתנה תורה דבר זה לא הי' התורה צריך להסתירו, ותו דעדיין הקו' במקומה עומדת שהרי האבות קיימו כל המצות וב"ש ערוה החמורה, תשובה הנה אתה אוחז בעורפי להוציא דבר מה שאין לבי חפץ ואעפ"כ שלא להוציאך חלק ארמוז לך רמיזה עד שתבין דברי היטב, והרב ז"ל כתב בסוף לשונו שאמר ולא ראוי להקריב ככהן, לא הכל ראוים ב' אחיות כיעקב לפי שצורתו חקוקה בכסא הכבוד. וטעם הערוה כדי שלא להשתמש בשרביטו של מלך, ונחלת יעקב נחלה בלי מצרים ומשתמש בב' אחיות רחל ולאה, ואם ידעת למה זכתה לאה להקבר במערת המכפלה ורחל בפרשת דרכים תבין סוד ב' אחיות, ואחר כל זה הרמז ידעתי שתמצא תשובתו של הרב ז"ל והוא נתכוון להודות לשואל סוד הענין אם הוא משכיל, אבל לפי הפשט נ"ל שאינה שאלה כלל שהרי עכו"ם אין להם אחוה כלל, ואפי' שכפרו בעכו"ם וגיירו מותרות לו דקיי"ל דמה"ת מותר אדם לישא ב' אחיות גיורת אפי' שהן אחיות מן אם, ורבנן גזרו שלא ישאו אחיות מן אם. ואפי' אם תרצה לומר שהי' נזהר יעקב אפי' מדברים שעתידין דורות האחרונים עליהם, יודע הי' יעקב שלא הי' אחיות מן האם אלא מן האב, וז"ש נתנה תורה ונתחדשה הלכה שיהי' אחוה למקבלי תורה. אבל קודם לכן ל"ה להם אחוה. ועדיין אין להם אחוה לאותם שלא קבלו התורה ואפי' נתגיירו, והא דאמרי' אמר יעקב אני לא אברך שנשאתי ב' אחיות שעתידה תורה לאסור, מ"מ מדת חסידות הוא לאסור. מהדבר הדומה לאיסור מה"ת ולפיכך לא רצה לברך, וא"ת אמאי לא אקשי' איך נשא עמרם דודתו, וי"ל דלא אקשי' הכי אלא משום דאמרי' קיימו האבות כל התורה אבל בשאר בני אדם אמרי' נתנה תורה ונתחדשה הלכה עכ"ל, וע' מדרש תלפיות ענף יעקב דהביא הרבה ספרים מענין ב' אחיות וכ' אח"כ מוכרח הי' יעקב לזה כדי לבלבל השטן שלא יקטרג בלידת שבטים קדושים שבראותו שיעקב נושא ב' אחיות אינו נותן דעתו לקטרג, דסובר שאין דבר טוב יוצא מזווג זה כיון שבא באיסור והוא ע"ד עת לעשות לה' הפרו תורתיך, וענין לוט עם בנותיו, ויהודה עם כלתו, ועמרם עם דודתו, ובועז עם רות ששלחה נעמה במטתו דרך זנות, הכל עולה לסגנון א' שכיון שהי' עתיד לצאת מהם חוטר הקדישה הי' עושים כדמיון איסור לבלבל לשטן שלא יקטרג, ועי' פרשת דרכים דרוש א' אריכות מזה:
וביומא שם אי' קיים א"א אפי' ערובי תבשולין. ועי' ס' תולדות אדם להגר"ז מווילנא פ"ה בח"ב דט"ס הוא דהי' כתב ע"ת וטעו המדפיסים, ובאמת צ"ל ערובי תחומין ממלת. עקב שאדם דש בעקבי' ע"ש, ובאמת כבר כ' כן הרשב"א כמש"ל, וכ"ה בס' דברי דוד מהטו"ז ז"ל, ועי' הקדמת שו"ת בית אפרים יו"ד ואביא דבריו אי"ה בפ' תבא (כ"ו ה'). ובשו"ת זית רענן ח"ב ובס' קול אלי'. ועי' ס' משנת חכמים הל' עכו"ם סי' י"א הביא דבב"ר פס"ד אי' ר"י בשם ר' יונתן אפי' ערובי חצרות הי' אברהם יודע. עי' יפ"ת ונזה"ק, ונר' דבעירובין דס"א ב', במשנה הדר עם עכו"ם כו' ראב"י אומר לעולם אינו אוסר עד שיהי' ב' ישראלים, ואמרי' בש"ס דס"ב ב' הלכה כראב"י, ור"י אמר נהגו ערש"י ותד"ה ור"י דהלכה דרשי' וכו', ומנהגא אורויי מורינן ונהגו ארויי נמי לא וכו', וישראלים הדרים יחידים בין עכו"ם שרי לטלטל כו', וא"כ לדידן א"א לומר דאברהם קיים ע"ח דהא כיון דכל דורו לא קיימו ע"ח שהכל הי' ב"נ א"כ לענין מה הי' צריך ע"ח, כיון שאין שם ישראל עמו שקיימו מצות ע"ח דהלכה כראב"י, אבל לר"י דאיהו דאמר במ"ר שקיים ע"ח שפיר כיון דס"ל לא מורינן כראב"י אפשר שהי' צריך לע"ח (ועי' במד' דאי' שהי' יודע הלכות ע"ח, ואפשר שידע הדין אף שלא הי' צריך לקיים) וע"ע כל"ח. וראיתי ג"כ בס' הקדוש מגיד מישרים, להב"י ז"ל פ' צו, דהק' הא דלא איתפקד אברהם על הפריעה אע"ג דקיים כל המצות אפי' ערובי תבשילין, ועוד האי ערובי תבשילין דנקטי. אבל הא מילתא תלי' בתקנות וסייגים דרבנן וחביבים עלי דברי סופרים דאיכא למידק למה שבק הקב"ה לתקוני תקנות וסייגים. הקצרה יד ה' מתקן כל הצריך, ותו אמאי אצטריך למהוי תורה שבכתב ותורה שבע"פ ולא הוי כולה אורייתא חדא ע"ש היטב בדרך סוד:
פסוק ה:חקותי ערש"י ועמ"ש בפ' חקת י"ט ב' בשם ברכ"י:
פסוק ז:לאשתו רש"י על אשתו ועי' כנה"ג או"ח דקמ"ו וז"ל ולע"ד פשוט הפשט דאנשי המקום שאלו לרבקה אשתו של יצחק, וענין השאלה אם היא אשתו, ולפי שיצחק לא הזהיר לרבקה שתאמר אחותי היא כמו שהזהיר אברהם לשרה. טרם רבקה תשוב לדברי' ותאמר בעלי הוא השיב יצחק אחותי היא:
פסוק ז:פן יהרגוני. עי' ס' כנסת ישראל מאבי התפא"י ז"ל על משניות. וז"ל ובמד', וברדיפת חמש מלכים סמך על נם מדאין ברירה, משא"כ הכא דלפנוי' לא תקיף יצרם דמים גנובים ימתקו בסוף נדרים:
פסוק ח:וישקף ערש"י. ועי' שו"ת הרמ"א סי' ב' שאלה באשה שהסתירה עיבורה שיראה מעין הרע ואמרה שטמאה היא בפני בני ביתה, אי בעלה מותר לבא עלי' בתוך ימי עיבורה, והשיב, אע"ג דאי' בכתובות דע"ב הוחזקה נדה בשכינותיה בעלה לוקה עלי' משום נדה, וכ' רמב"ן אפי' נותנת אמתלא דגרוע מאומרת טמאה אני לך דמהני אמתלא, אבל בהוחזקה הוי כראתה ודאי, מ"מ כאן יש להתיר דיל"ד מדברי ר"י בעצמו דשרי מדקאמר בעלה לוקה עלי', ולא אמר היא עצמה תלקה משום נדה, ש"מ דוקא בעלה שאינו יודע מהני חזקת השכינות דנדה היא, אבל גבי דידה אם יודעת בעצמה שאינה טמאה אלא שהוחזקה שלא כדין אינה לוקית וראי' מיצחק עם רבקה בשנותו את טעמו לפני אבימלך שאמר עלי' אחותי היא ושמש עמה בסתר שנ' וישקף אבימלך בעד החלון, הנה אף שהוחזקה לכולם אחותו מ"מ מאחר דהוי לי' אמתלא כמ"ש כי אמרתי רק אין יראת ה' כו' דהי' שרי, וא"כ ה"ה בנדון זה עש"ה והתשובה נדפסת ג"כ בגליון יור"ד החדשים סי' קפ"ה. ופליאה עצומה על אדונינו ז"ל שהפסוק רק אין יראת כו' לא נמצא כלל כאן ורק בהתנצלות אברהם בפ' וירא (כ' י"א) וצע"ג:
ובגוף הדבר אם שניהם יודעים האמת ל"צ כלל לאמתלא. דאמתלא שייך רק במסופק, ורק כ' המפו' שכוונת הרמ"א דאבימלך הי' לו לעונשו דסוקלין ושורפין על החזקות ומכ"ש בב"נ דנהרג בע"א. ורק י"ל דאבימלך לא ראה רק שהבין בחכמה שיצחק שימש ולא הי' גם ע"א ועי' בכרו"פ בתפארת ישראל סי' קפ"ה שכ' כמ"ש בזהר וישקף אבימלך בעד החלון היינו חלון דחכמתא ע"ש. ועשו"ת חתם סופר יו"ד סי' ט' דהק' עליו דלמה יסתיר הכ' ויכתוב לשון מגונה ויסתיר בתוכו האמת אלא חלון ממש, ואם נרמז ג"כ בחכמתו י"ל דאבימלך לא ראה אלא כדרך ולא כמכחול בשפופרות, וי"ל דרק ישן בקירוב בשר בעלמא אבל בחלון חכמתא הבין דאש בנעורת ואינו דולק, ובמד"ר מבואר אדרבה היינו סתר דיצחק שידע שהפלשתים אורבים עליו לא שימש רק ביום, ובמקום שיכולים להשקיף וחישב שבודאי לא יחפשו אחרי' ביום, ואפ"ה המלך בעצמו ארב לו עש"ה שיש לתלות זה בפלוגת' דגיטין דפ"ט אי מבטלי' קלא, ועי' ב"ש סי' מ"ו סקי"ג י"ד, ול"ק מיצחק דהתם נמי לא הוחזקה שהיא אחותו שהרי חשדוהו למשקר וארבו עליו וההשקפה בעד החלון היא עצמה גרמה ההיתר דעי"ז ידעי' שלא הי' חזקה גמורה אצל הפלשתים שהיא אחותו ומשו"ה גילה הקרא שהי' בעד החלון, וע"ע בתשו' אבקת רוכל להב"י סי' ק"פ קפ"א, ובתשו' חוט השני סי' י"ז. ובס' עפר יעקב, ובכל"ח האריך ג"כ בזה הענין שווי' אנפשי' חד"א היכי דיודעת שאינה כן אי מותרת לעבור ותליא בטעם שוי' אנפשי' חד"א אי מטעם הודאת בע"ד אי יודעת שאינו כן מותרת, אבל לטעם הר"י באסן דהוא מצד נדר אסורה דאף דאמרה שקר מ"מ בלא אמתלא אסורה, ויש פלוגתא בירושלמי אי ב"נ מצווה על בל יחל ושפיר הי' צריך יצחק לאמתלא של"ה רק נדרי אונס:
ובגוף דברי אא"ז הרמ"א שהוחזקה נדה היא אינה לוקית נודע ג"כ דברי הפנ"י כתובות דכ"ב ב' בתד"ה הבא. ובקו"א דלא אמרה תורה דאזלי' בתר חזקה אלא למי שמסופק בדבר ועשה התורה ספק זה כודאי עד שסוקלין על זה, משא"כ אם העובר אומר ברי נגד החזקה ל"ש לגבי' לומר שהוא מוזהר על הספק כודאי מחמת החזקה וא"ש דרק בעלה לוקה ולא היא, ועמ"ש בשב שמעתתא בזה. אך זה יהי' תליא במ"ש החוט השני שם, והתומים בסי' ל"ח אי במלקות צריך התיר עצמו למלקות כמו במיתה. ואי נימא דצריך שתאמר יודע אני ואעפ"כ שוב א"א שתכחיש א"כ גם היא לוקית והפנ"י באמת ביאר כן מה שמלקין וסוקלין על החזקות רק כיון שהתיר עצמו לזה ע"ש בקו"א סי' ע"ב, וא"כ ללקות סתם א"צ כלל להתיר עצמו. ושפיר רק הוא לוקה, אבל היא תוכל אח"כ לומר ברי נגד החזקה, וסתם חיוב מלקות בלא התיר עצמו להכי נקט הבעל לוקה, וראי' מכאן להחוט השני ותומים. אבל מרש"י סנהדרין ופ"א ב' ד"ה התרו מפורש כיון שלא התיר עצמו למלקות אינו לוקה ע"ש והוא תימה רבה על התומים וחוט השני, אמנם המעיין בתוספתא שם פי"ב משמע שקאי על חייבי מיתה ולא על חייבי מלקות וכן מצאתי בירושלמי פ"ה ה"א מסנהדרין, ובחי' הארכתי בזה ואכ"מ:
פסוק ח:רש"י הי' משמש, והק' המפו' הא אסור לשמש בשני רעבון ובני הרה"ח ר' דוד שיחי' תירץ לפמ"ש הרדב"ז ח"ב סי' תרצ"ב. דעל איסורי דרבנן לא חששו אבותינו, וגם החת"ס כ' הא דקיים אברהם אפי' ע"ת היינו ערובי תחומין דמדאו'. ובאמת כ"כ הרשב"א בתשו' סי' צ"ד ולפמ"ש הב"י הבאתי לקמן בפ' מקץ (מ"א נ') הא דאסור לשמש בשני רעבון רק מדרבנן, ושפיר לדרבנן לא חששו וא"ש. עוד אמר לפמ"ש האוה"ח שם דרק לצרת ישראל חששו בשני רעבון ולא לצרת העכו"ם ע"ש באריכות, וא"ש כאן דליצחק הי' תבואה כמ"ש וימצא מאה שערים, ולמנוע עצמו מצד צרות האומות לא הי' צריך. ודבריו נכונים. ועמ"ש בזה בפ' וישב (ל"ז ב') ויחי (מ"ט ל"א):
פסוק ט:אך הנה אשתך. תיבת אך מיותר. וכ' בס' ויעש אברהם דבפ' וירא שאמר אברהם אחותי היא והתנצל כי אמרתי רק אין יראת כו' וגם אמנם אחותי בת אבי הוא תשובת אברהם הי' שלא אמר שקר שלא אמר אין זה אשתי. רק אמר אחותי היא, ובאמת יכולה להיות אשתי ואחותי כי אחותי בת אבי היא ולא בת אמי ובת אב מותרת לב"נ אבל כאן ל"ה רבקה רק אשתו בלבד ולא קורבה אחרת שראוי לומר אחותי' הוא ובא אבימלך בטענה איך אמרת אחותי היא. אביך הי' לו תירוץ אבל אתה "אך" היא אשתך וכל אכין מיעוטין. אשתך לבד ולא אחותך ואיך אמרת אחותי היא:
פסוק י:מה זאת עשית לנו. וק' הא כבר השיב לו כי אמרתי פן אמות עלי' מה שאלו שנית, ועי' בדב"ש דשאל לו נהי דיראת לגלות מפני המון לבל יתעללו בה. אבל בית אבימלך שהם בעלי מדות הי' לך לגלות, וע"ז אמר כמעט שכב אחד העם והבאת עלינו אשם ואנחנו לא נדע מה לעשות. וע"ז ל"ה לו מענה להשיב, ובקובץ דרושים חוב' ה' סי' כ' הובא בשם אא"ז הגה"צ מהר"י מייזלש ז"ל אבד"ק פיעטרקוב דמצינו הבא להרגך השכם והרגו, ובע"ז כאשר זמם לעשות, אבל לעשות יותר מאשר זמם לא מצינו היתר, ואחז"ל גדול המחטיא חבירו יותר מהרגו. וזה שאל אבימלך הגם כי יראת שלא תמות עלי' אבל כמעט שכב כו' וזה יותר מהרגו:
פסוק יב:ויזרע. ובמד' לא נשתבח רק בצדקה שנ' זרעו לכם לצדקה. טעם שצדקה יכונה בשם זריעה, ראיתי לפרש דידוע שלא כל גרעין יגדל דהרבה נרקבים וכלו ונאבדו כאשר יעיד הנסיון דכשתספור הגרעינים הנזרעים, ואח"כ תספור השבלים תראה רק מיעוטא דמיעוטא נקלטו והצמיחו ובכל זאת לא ימנע הזורע מלהזריע בעבור זאת דדי להמיעוט שיוציאו פרי, ומהם יצא אלומותיו. כן בצדקה אף שיש הרבה עניים אינם מהוגנים. אך אם מיעוטא דמיעוטא טובים די דבשבילם יתן ויחזור ויתן:
פסוק יב:רש"י אמדוה כמה ראוי' לעשות ועשתה מאה. עי' בכור שור כתובות דקי"ב דזה לחד מ"ד במד' ומפרש שערים ל' שיעור דהיינו ק' פעמים משיעור הראוי. אבל מ"ש שם פי' א' מאה כורים קשה להולמו ונ' דמפ' מאה שערים פי' מאה שיעורים דהיינו מדות הגדולים שאין למעלה מהם והם כורים דלא מצינו מדה גדולה מכור. והכוונה במקום בית סאה נעשה ק' כורים, א"נ במקום שהי' ראוי להיות ק' סאה הנוהגת בג' מנות כמ"ש רש"י סנהד' דצ"ג אהא דשש סאין נעשה ק' כורין, וע"פ פי' זה השני י"ל טעם יוסף שחימש את ארץ מצרים ופי' בתיב"ע בפ' מקץ (מ"א ל"ד) ויפקוד חד מן חומשא כי יש פלוג' במד' כמה הי' ראוי להיות רעב במצרים י"א י"ד שנה והיותר מכולם מ"ב שנה, ונתכוון יוסף שאפי' יהי' מ"ב שנה יהי' להם די סיפוקם כשנה בינונית, כיצד שבע שני שובע מן הסתם יהי' כדרכה, שמצינו במק"א ביצחק שהי' מסאה כור שהוא על חד שלשים. ונמצא יהי' בז' שני שובע ז' פעמים ל' שהם ר"י שנים בינונית קח מהם החומש הוא מ"ב ונמצא שיש די למ"ב שנים כסתם שנים עכ"ל:
פסוק יב:ברש"י אומד זה למעשרות הי'. ועי' ביו"ד סס"י של"א ברמ"א לענין מעשר כספים עש"ה, ועי' שו"ת חות יאיר סי' רכ"ד בהשמטות דכבר אחז"ל אל תרבה לעשר אומדות וה"ה מעט כמ"ש בתי"ט בפ"א דאבות בשם מד"ש, ואני תמה שלא זכר אדם דחז"ל והזכירו רש"י מאה שערים דיצחק אומד זה למעשרות הי' ש"מ שניתן ע"פ אומד ומ"מ הוא גופי' צ"ע וביאר אימת אמדוהו שהרי מדדו ומצאו מאה שערים, ובלה"נ מ"ש רש"י שם על בארץ ההוא תמוה דמה רבותא שהארץ כחושה והשנה יבישה גם האומד הי' מעט ויש ליישב כ"ז בדוחק עכ"ל. ועי' בס' משנת חסידים סוס"י ד' ביבין שמיעה מזה. ובתו"מ להח"ס הביא ג"כ בשם השל"ה דהק' הא אין מעשרין מאומד. וי"א מעשר למלך מתבואותי' הי. אך הרמב"ם בה' מלכים כ' יצחק קיים מצות מעשר תבואה מהך דהכא. ע"ש ש"מ ממעשר גבוה מיירי, וי"ל דבקידושין ל"ח. כ' תוס' דשדותינו שיש עליהם מס המלך פטורים ממעשר, ונהי דלא קיי"ל הכי מ"מ לא גרע מבהמות ארנונא דפטורים מבכורה דהו"ל שותפות גוי והכא במעשר נהי דאינו פוטר מ"מ ה"ל כשדה גוי וישראל שותפים בו. ויצחק לא רצה שיהי' שום שותפות גוי בטבלו כדי שיתחייב במעשר ממש, לכן אומד היה למעשר המלך ופרע לו וסילק יד המלך, ושוב זרעה ומצא מאה שערים ועישר במדה ומנין כדין, וי"ל עוד אלו הי' שותפות גוי לא ברכו ה' לרבות מעשרו של מלך, ורק אחר שנסתלק יד המלך ברכו ה', ובס' ווי העמודים פ"ב הביא הצד"ל דהק' דמה ראה עשו לרמות לאביו דוקא במצות מעשר איך מעשרין את המלח ותבן. ורק שיצחק קים מעשר, וכשם שרימה לאבי', אבא נשא למ' שנה אף הוא כו' ה"ה רימה אותו במצוה זו. וי"ל בזה לשון יודע ציד דבערמה עשה שרימה דוקא במעשר כי בשאר מצות ירא עשו פן יתברר הדבר ויהי' נתפס. ורק בחר במצוה זו. וכמ"ש בספרי וילקוט ראה אברהם הפריש תרומה גדולה כו' יצחק מעשר שני כו' יעקב מעשר ראשון שנ' עשר אעשרנו לך, ואחז עשו במצוה זו מע"ש דוקא דאפי' שיתודע לאבי' שלא נהג מע"ש יהי' לו תירוץ ע"ד המשנה פ"ד מ"ד מע"ש, מערימין על מע"ש כיצד אומר לבנו ולבתו הגדולים הילך מעות אלו ופדה לך מע"ש זה וכו', וזה שפרש"י יודע ציד שיודע לרמות אביו אף שיתברר שלא כן הוא יהי' לו תירוץ ע"ש באריכות וע"ע בקובץ דרושים חוב' ה' סי' כ' מ"ש בזה אא"ז הגר"י מייזליש ז"ל אבד"ק פיעטרקוב. ועי' בקובץ הבאר כרך ג' ח"ב סי' קי"ח בשם הגה"צ מסאקאלוב שליט"א מה שמייחס הזריעה ליצחק. והא נתקדש בעולה ולא עשה בעצמו מלאכה כדין קרבן שאסור בעבודה, ורק ע"י שליח נעשה וכיון דיצחק יצא מב"נ הי' עבדי' נגדו כעכו"ם ואין שליחות לעכו"ם שיתייחס מעשה השליח להמשלח ישראל, ועי' מח"א ה' שלוחין סי' ל"א דפועל אפי' בעכו"ם יש שליחות, ועשעה"מ פ"א הי"א מתרומה. או דאי' במדרש ריש וישב שגם יצחק גייר גרים. והי' להם דין ישראל. אך לא מצינו שיהי' להם דין ישראל רק באבות לבד, ואי אמרי' דאבות לא יצאו מכלל ב"נ רק לחומרא. ק' שלחומרא גם לעכו"ם יש שליחות, ע"ש שהביא רד"ק מלכים ב' (ד' ז') בשם תוספתא דדבר הבא ע"י נס ל"צ לעשר, ועי' מנחות ס"ט בחיטין שירדו משמים ע"י נם אי קרינן בי' ממושבותיכם, ויש לחלק משם להיכי שמתרבה ע"י נס שהמעט מתרבה ומתפשט להרבה זאת מקרי המין בעצמו ותבואת השדה מקרי. דאינה בריאה חדשה רק מהמעט נעשה הרבה, וראי' מנס דחנוכה דנתרבה. ונקרא שמן זית וראי' ג"כ שאמרה התורה וצויתי ברכה בשנה הששית ועשה לג' שנים, ולא מצינו שתבואה של שנה הששית תפטר במעשר עש"ה ומגודל אריכות לא העתקתי. ועי' לעיל מ"ש בזה בפ' לך (י"ד כ"ג):
ובב"ב די"א בבנימין הצדיק שפרנס אשה וז' בני' וכשחלה הוסיפו לו כ"ב שנה. וצ"ב החשבון של כ"ב שנה, וכ' הגר"א מווילנא ז"ל עפמ"ש בסוטה ד"כ אם יש לה זכות תולה ג' חדשים ע"ש, ואיתא בגמ' הנותן צדקה מתברך בששה ברכות והמפייסו בדברים בי"א ברכות, וענין הברכה כ' המפו' שהוא הזכות שעי"ז הגז"ד תולה שלא יענש במהרה ובבנימין שהי' פיוס ומגיע לו י"א ברכות, ר"ל זכיות ועולה ל"ג חדשים. ובעד שמונה נפשות עולה רמ"ד חדשים שהם כ"ב שנה, ועי' בס' קול אלי' פ' ראה. ובס' אור תורה מהג' הקדוש מאסטראווצי ז"ל בזה. ועי' בהבאר שם סי' קי"ב עפמ"ש רש"י כאן אומד זה למעשרות דמנ"ל דילמא ל"ה יותר ממאה שערים. וי"ל דאי' בזה"ק ויצא דרכ"ג דברכה של ה' הוא אלף פעמים ככה כמ"ש משה יוסף ה' עליכם אלף פעמים ככה וכאן כ' ויברכהו ה' הי' צ"ל אלף שערים ולכן כ' רש"י דבאמת הי' אלף וא"כ המעשר הי' מאה, ובנימין בטח נתן להאשה על יום אחד פרנסה ובצדקה כ' בפ' ראה כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' והי' אלף פעמים. ומגיע לו בעד יום אחד אלף ימים. והוא החי' ח' נפשות מגיע לו ח' אלפים יום. ועולה כ"ב שנה, רק בכ"ב שנה יש יותר ל' יום וי"ל דהוסיפו לו כדי ליהדר תלמודא בידי' כמ"ש בכתובות דע"ז ב' בר' חנינא בר פפא. או י"ל דל' יום קודם מיתה נסתלק צלם אלקים ונחשב כמת והוסיפו לו עוד ל' יום שיהי' ח' אלפים יום בשלימות. ועמ"ש לקמן בזה (כ"ז מ"ד):
פסוק טו:וכל הבארות. ערש"י עי' הקדמה לס' ידי משה על מד"ר. דהקשה מה המשך הפסוקים להדדי, וכ' דפלוגתא ר"מ ור"י אי יש קנין לנכרי להפקיע מתרומות ומעשרות, ואי' במד' מאה שערים אומד זה למעשרות ואי יש קנין להפקיע, ק' מדוע הפריש יצחק מעשר הואיל ופטור ממעשר, אע"כ שאין קנין להפקיע רק הקנין לחפור בארות, ע"כ סתמום הפלשתים הבארות שחפרו עבדי אביו הואיל וקנין של עכו"ם לחפור בארות ול"ה כח לאברהם לחפור. ועי' בס' בכורי אביב ענין ספור הבארות י"ל להורות שמעשי ידי הצדיקים לא שלטו בהם זרים רק כשנעשה ע"י עבדיהם. ולכן הבארות שחפרו עבדי אביו סתמום. וישב יצחק לחפור בעצמו ויקרא להם שמות ולא סתמום. ואח"כ ויחפרו עבדי יצחק באר ויריבו עליה ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה ויעתק משם ויחפור הוא בעצמו ולא רבו, ויעל מבאר שבע ויבן מזבח והשרה קדושה על המקום. לכן ויכרו שם עבדי יצחק באר ויאמרו לו מצאנו מים ול"ה שום חולק ע"ש, ופי' רמב"ן דריב הרועים הי' שמי הבארות מתמצת מנחל. ועי' בחתם סופר גיטין ד"ס. ועי' בכלי יקר, ובמדרש תלפיות, ובס' מנורת המאור. לפי שכל מה שאירע לאבות הי' סימן לבנים. וכמו שעשו מריבה על ב' בארות והשלישי קראו רחובות. כן בב' המקדשים עשו מריבה עד שהחריבוה אבל השלישי שיבנה ב"ב יקרא רחובות, ועי' בס' נפלאות מתורת השי"ת אריכות בזה בפע"ד: