פסוק א:והנה ספר הכתוב שפקד דוד את העם וישם עליהם שרי אלפים ושרי מאות (ב) ונתן עליהם שלשה ראשים יואב ואבישי ואתי, ועשה זה כדי שיהיו בתכלית הסדור, כי זה מה שיעזור מאד בנצחון. ואמר אליהם שמלבד ראשיותם הנה הוא יצא עמהם, רוצה לומר שיצא עמהם כאיש אחד ולא כמלך ושר הצבא, (ג) והשרים ההם אמרו לא תצא כי אם נוס ננוס לא ישימו אלינו לב, רוצה לומר אם תלך עמנו נהיה בסכנה גדולה, כי כדי לתפשך יתחזקו אנשי אבשלום נגדנו, ועתה אם לא תלך עמנו הם לא יתחזקו ולא ישיתו לב אלינו, ואף על פי שננוס כלנו לא ירדפו אחרינו, ואפילו שימיתו חציינו לא יתחזקו על השאר להמיתם ולא יתהללו בנצחון גם שנהיה עשרת אלפים יותר ממה שאנחנו, וכל זה לפי שאינך בינינו, ולכן מוטב שלא תלך שם. ועוד טענה שנית כי אם תשאר כאן תהיה לנו מעיר לעזור, כי מן העיר תעזרנו בתפלתך אל האלקים או בעצתך אלינו או בשאר הדברים הצריכים. ואפשר לפרש כי עתה כמונו עשרה אלפים דבק עם ועתה טוב, רוצה לומר יותר עוזר תהיה לנו מן העיר משיעזרונו עם רב עשרת אלפים כמונו:
פסוק ד:והנה דוד נתרצה בדבר וישב בשער העיר עד צאתם ואז לוה אותם. ואמרו חכמינו ז"ל שאז אמר דוד כנגד יואב מזמור (תהלים כ' א' וכו') יענך השם ביום צרה וגו', ישלח עזרך מקודש וגו', נרננה בישועתך וגו', אלה ברכב ואלה בסוסים וגו' המה כרעו ונפלו וגו':
פסוק ה:ובשעה שנפטרו מדוד אמר להם לאט לי לנער לאבשלום, רוצה לומר באו עמו בנחת ולא ברוגז, ואם יקרה לפניכם במלחמה חוסה עליו בעבורי. והיה זה לפי שאחרי שהוא לא כוון להרגו אינו ראוי שיהרגהו דוד בהיותו אביו, ומטבע האב לרחם על בנו, ואמר זה אל כל השרים, רוצה לומר יואב ואבישי ואתי:
פסוק ו:(ו-ז) וזכר הכתוב שהיה המלחמה ביער אפרים ושהיתה המגפה בעם ישראל כי נגפו לפני עבדי דוד ונפלו מהם ביום ההוא עשרים אלף.
פסוק ח:ונתן הסבה למה נגפו, ואמר שהוא לפי שהיתה המלחמה נפוצה על פני האדמה, כלומר שאנשי אבשלום נפוצו אלה מכאן ואלה מכאן, ואין דבר שיעזור אנשי המלחמה בהיותם מחוברים ודבקים כי יכפל כחם, ואין דבר שיחרימם בהיותם נפוצים, והיתה נפוצתם כל כך שביראתם ומורך לבבם נכנסו ביער והרבה היער לאכול בהם יותר (רוצה לומר בהכשלם שמה והכות עצי היער בהם או החיות רעות כדברי יונתן בן עוזיאל) מאשר אכלה החרב. וחכמינו ז"ל שאלו מאין היה יער לאפרים מעבר לירדן? ופירשו (בבא קמא פרק ז' פ"א ע"ב) שמעשרת תקנות שתקן יהושע אחת מהן היתה שיהיו מרעין בהמותיהם בחורשין, כלומר שלא יקפידו אם בהמות שבט זה ירעו ביער שבט אחר, ונחלת בני אפרים היתה בארץ כנען סמוכה לירדן והיער בעבר אחר והיו מעבירים בני אפרים בהמותיהם ומרעין אותם באותו יער, לפיכך נקרא יער אפרים. וכפי הפשט אינו מן הבטל שיהיה יער בארץ אפרים ואם לא נזכר בכתוב, או שלא היה יער בחלוקת הארץ ונעשה יער אחר כך:
פסוק ט:ויקרא אבשלום וגו'. ספר הכתוב שקרה המקרה הרע והעונש האלקי סבב שנזדמן אבשלום לפני עבדי דוד אביו, ואבשלום היה רוכב על הפרד בורח, ובעברו תחת שובך האלה הגדולה שהיה שם נסתבכו שערות ראשו בענפי האלה ועבר הפרד מתחתיו ונשאר תלוי באויר בין השמים ובין הארץ.
פסוק י:ומאשר ראהו איש אחד מעבדי דוד אשר נזדמנו שם הגידו ליואב הנה ראיתי את אבשלום תלוי באלה (יא) ויואב הוכיחו ומדוע לא הכיתו ועלי לתת לך עשרה משקלי כסף וחגורה, רוצה לומר תחת מעשה גבורתך (יב) והאיש השיבו שאף אם ישקלו לו אלף כסף לא ישלח ידו בו, וזה משני טעמים, האחת להיותו בן המלך והוא עון פלילי, הב' כי באזניו שמע שצוה המלך דוד לאמר שמרו מי בנער באבשלום, ר"ל שמרו מי הוא אשר יגע ידו באבשלום, או יאמר מי שיהיה וכל אחד מאנשי שמרו בנער באבשלום שלא תגעו בו. ולפי שאולי ישיבהו יואב שיעלימו הענין ולא יודע שהוא הרגו, (יג) לזה השיבו האיש שתי תשובות האחת אמרו או עשיתי בנפשי שקר, רוצה לומר אף על פי שלא ידע מזה אדם איך אני אעשה בנפשי שקר ומרד כזה לעבור דבר המלך, כי ביני לבין עצמי יאסר הענין ולא אוכל עשות דבר רע בבחינת יושר נפשי, ואין הדבר אסור לעשות מפני הרואים לבד כי אם גם כן מפאת עצמו אם הוא בלתי ראוי, וכבר אמרו חכמינו ז"ל כל דבר שאסור לעשותו משום מראית העין אסור לעשותו בחדרי חדרים, וזהו אמרו בנפשי שקר. השנית היא וכל דבר לא יכחד וגו', רוצה לומר כל שכן שלא יכחד כל דבר מהמלך וידעהו על כל פנים ויהרגני ואתה תתיצב מנגד ולא תצילני. ואחשוב שאמרו ואתה תתיצב מנגד אמרו על הכאת אבשלום, רוצה לומר אתה אומר שאכה אני את אבשלום ואתה תתיצב מנגד ולא תכהו, לך אתה והכה בו אם תרצה:
פסוק יד:ואז אמר לו יואב לא כן אוחילה לפניך, ופירשו כי לא טוב שאחל אותך שתכהו אלא אני אלך. והנכון אצלי שחלה פניו שיראהו לנעריו באיזה מקום היה נתלה אבשלום כדי להכותו יואב, וזה שאמר לא כן, רוצה לומר אין דעתי כמו שחשבת שתכהו אתה ואני אתיצב מנגד, אבל יהיה בהפך שאני אכהו ואתה תתיצב מנגד, ואוחילה לפניך, רוצה לומר שאלתי ובקשתי ממך אינה כי אם שתהיה ההכאה לפניך לא שתכהו אתה. ואז לקח יואב שלשה שבטים בכפו ויתקעם בלב אבשלום, רוצה לומר בגופו (טו) ולפי שהיה עודנו חי בלב האלה, באו עשרה נעריו וימיתוהו. ואפשר לפרש בלב האלה דבק לתקיעת השבטים שיואב תקע השבטים בלב אבשלום עד שעברו גופו ונתקעו בלב האלה, ע"ד אמרו (שמואל א' י"ח י"א) אכה בדוד ובקיר, והנה יאמר לב באלה על צד השאלה. ואמנם למה נענש אבשלום בכל העונשים האלה חקרו עליו חכמינו ז"ל במקומות מחולפים, אמרו במסכת סוטה (פרק א' ט' ע"ב) אבשלום נתגאה בשערו לפיכך נתלה בשערו, ולפי שבא על עשרה פלגשי אביו, לפיכך נעצו לו עשר לונביאות שנאמר ויסבו עשרה נערים, ולפי שגנב שלשה לבבות לב בית דין ולב אביו ולב אנשי ישראל, לפיכך נתקעו בו שלשה שבטים בלבו. ובפרקי ר' אליעזר (פרק נ"ג) אמרו, העובר על מצות המלך כאלו עובר על עשרת הדברות כלם, ולכן דקרו את אבשלום עשרה נערי יואב. ששה נדמו לאדם הראשון וכלן נהרגו, ואלו הן שמשון בכחו ונהרג, שאול בקומתו ונהרג, עשאל במרוצתו ונהרג, אבשלום בשערו ונהרג, יאשיהו בנחיריו ונהרג, צדקיהו בעיניו ועורו שתי עיניו. ואבשלום גבור כח היה וחרב היתה לו מצומדת על מתניו, ולמה לא שלף חרבו וכרת שער ראשו? אלא שראה גיהנם, אמר מוטב לי שאתלה בשער ראשי ולא אמות באש גיהנם. ואמנם בסנהדרין פרק חלק (דף ק"ג ע"ב) אמרו אבשלום אין לו חלק לעולם הבא, שנאמר ויכו את אבשלום וימיתוהו, ויכוהו בעולם הזה וימיתוהו בעולם הבא. ואמנם מגפת ישראל היתה לפי שנמשכו אחרי אבשלום והיו כלם מורדים במלך וחייבי מיתה עליו, ולכן נפלו במלחמה עמו:
פסוק טז:ויתקע יואב בשופר וגו'. הנה אחרי שהמית יואב את אבשלום תקע בשופר שישובו אנשי דוד מרדוף אחרי בני ישראל, ואין ספק שלא היו רוצים לחזור אם לא שהשיבם ומנעם יואב מרדוף עוד:
פסוק יז:ובאו כל העם ולקחו את אבשלום והשליכו אותו אל הפחת הגדול אשר היה ביער והציבו עליו תל אבנים גדול ובני ישראל בראותם כי מת גבורם נסו לאהליהם:
פסוק יח:ואמנם אמרו אחר זה ואבשלום לקח ויצב לו בחייו וגו', פירש רד"ק שאחר כך הוציאו עצמותיו, מן הפחת וקברו אותם במקום שהציב בחייו, וזה לא נזכר בכתוב. ולכן אחשוב שכוון הכתוב בזה לומר כי רבות מחשבות בלב איש ועצת השם היא תקום, כי הנה אבשלום הציב בחייו מצבה יפה בעמק המלך למען הזכיר שמו, לפי שלא היו לו בנים (כי הבנים והבת שזכר למעלה (בסימן י"ד כ"ז) כבר מתו) והיה קורא לה יד אבשלום, רוצה לומר מקום אבשלום, והוא לא זכה להקבר שם כי נקבר בפחת אשר ביער, וכמה אנשים קרו להם רעות רבות ולא נקברו במקומות שהציבו להם בחייהם, כי לא לאדם דרכו להכין צעדו. ובמסכת סוטה (פרק א' דף י' סוף ע"ב) אמרו חכמינו ז"ל, ואבשלום לקח, מאי לקח? אמר ריש לקיש שלקח מקח רע לעצמו. את מצבת אשר בעמק המלך, אמר רב פפא בעצה של מלכו של עולם, שנאמר (בסימן י"ב י"א) הנני מקים עליך רעה מביתך. כיוצא בדבר (בראשית ל"ז י"ד) וישלחהו מעמק חברון, מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, שנאמר (שם ט"ו י"ג) כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם וגו'. כי אמר אין לי בן בעבור הזכיר שמי, והלא כתוב ויולדו לאבשלום שלשה בנים ובת אחת? אמר ר' יצחק בר אבדימי שלא היה לו בן הגון למלכות, רב חסדא אמר כל השורף תבואות חברו אינו מניח בן ליורשו, ואיהו קליה לדיואב, דכתיב (בסימן י"ד ל') ויאמר אבשלום אל עבדיו ראו חלקת יואב אל ידי ולו שם שעורים לכו והציתוה באש:
פסוק יט:ואחימעץ בן צדוק וגו'. הנה אחימעץ אמר אל יואב שהיה רוצה לרוץ כדי לבשר את המלך על מיתת אבשלום ואנשיו ששפטו השם מהם שהיו אויביו:
פסוק כ:ויואב השיבו לא איש בשורה אתה היום הזה, רוצה לומר אתה אדם טוב וכהן להשם ואין ראוי שתוליך בשורה כי אם לשמח בה את שומעה, וביום הזה לא תבשר כי מת בן המלך ולא ישמח דוד עם השמועה (כא) ולכן אמר יואב לכושי שילך להגידו. ואמרו כושי, רוצה לומר איש אחד מבני כוש שנתגייר, או ישראל ונקרא כושי לשחרותו, וכן אמרו בפרקי רבי אליעזר (פרק נ"ג) שמבן ימיני היה, אלא מה כושי משונה בעורו כך בן הימיני הזה משונה במעשיו. ר' אליעזר אומר בוא וראה כמה תומתו ויושרו של זה האיש שאמר ליואב (אם תתן לי אלף כסף איני עובר על מצות המלך אשר צוך, שנאמר) ולוא אנכי שוקל על כפי אלף כסף וגו', הנה הסכים שזה היה הנזכר למעלה. וצוהו שילך ויגיד למלך הדבר כלו, רוצה לומר מנצחון המלחמה ומיתת אבשלום, והוא משתחווה לפניו בחשבו שחסד גדול היה עושה עמו לשלחו בבשורה הזאת והתחיל מיד לרוץ וללכת אל דוד:
פסוק כב:ואחימעץ הפציר עוד בהליכתו גם אחרי הכושי, ויואב השיבו למה זה אתה רץ בני ולכה אין בשורה מוצאת? ר"ל למה תעמול במרוצה וכבר רץ הכושי ולך אין בשורה מוצאת? כי אין השמועה ראוי לבשורה אצל דוד בבחי' מות אבשלום, ועוד שכבר רץ הכושי ראשונ' והוא יגיע לדוד בתחלה, ואם יתן בשורה אליו יתנה וא"כ לך אחימעץ אין בשורה מוצאת:
פסוק כג:ויהי מה ארוץ, רוצה לומר עם כל זה ארוץ אני לראות אם הכושי ירוץ יותר ממני או לא ירוץ כמוני. וחשב שהמלך עם היות שכבר ידע הדבר מדברי הכושי, הנה ישמח בראותו השתדלות אחימעץ במרוצתו, וזהו ויהי מה ארוץ, אם להבחין מרוצת הכושי ואם למצוא חן בעיני דוד. וזכר הכתוב שעבר אחימעץ את הכושי כי רץ דרך הככר:
פסוק כד:ובהיות דוד יושב בין השערים, רוצה לומר שהיה לעיר חומה לפנים מהחומה והיה שער בכל אחת מהן והוא היה יושב בין השערים (כה) והיה לו צופה בחומה ראה איש רץ לבדו והגידו לדוד, והוא אמר אם לבדו הוא רץ בשורה בפיו, רוצה לומר כי אם הבאים היו רבים אולי היו נרדפים ובורחים מהמלחמה, אבל בהיותו אחד לבדו יראה שבא לבשר דבר נתחדש:
פסוק כו:והצופה השיבו שהיה רואה רץ אחר שני, ודוד השיב שאחרי שלא היה יותר משנים יורה שגם היה השני מבשר, כי אלו היו נסים היו רבים מהם:
פסוק כז:וכאשר נתקרבו אל העיר הכיר הצופה שהיה מרוצת הראשון דומה למרוצת אחימעץ, והמלך אמר איש טוב זה ואל בשורה טובא יבא, רוצה לומר הוא איש טוב ושלם ולא יברח איש כמוהו מהמלחמה, ולכן לא יהיה ביאתו בריחה כי אם בודאי אל בשורה טובה יבא כפי טבעו ונפשו:
פסוק כח:וכבואו לפניו אחרי ההשתחואות נתן שבח והודאה לאל אשר סגר את האנשים שמרדו במלך. והמלך למה ששמע דבריו סגר את האנשים (כט) שאלו השלום לנער לאבשלום, ר"ל האם הוא מהאנשים אשר נסגרו? כי הוא היה נער ופתוהו ויפת לעשות המרד הזה, ואחימעץ השיב ראיתי ההמון הגדול, רוצה לומר ראיתי את ההמון הגדול שבאו כלם בערבוביה לשלח יואב את עבד המלך שהוא הכושי ואת עבדך (רצה על עצמו אחימעץ) ובאותו בלבול באתי ולא ידעתי מה היה לאבשלום. או יהיה פירושו שבא ההמון הגדול והיו רוצים לשלוח את עבד המלך (שהוא יואב) לשלוח אותו לדוד להודיעו זה, וגם אליו אחימעץ עבדו גם כן, והראשון הוא היותר נכון. והנה כחש אחימעץ מיתת אבשלום פן יתעצב המלך בבשורה הרעה ההיא, (ל-לב) והמלך חכה את הכושי ובבואו הגיד הדבר כלו וגלה מיתת אבשלום:
