פסוק א:בָּעֵת הַהִיא חָלָה אֲבִיָּה בֶן־יָרָבְעָם, כנראה בנו הבכור.
פסוק ב:וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם לְאִשְׁתּוֹ: קוּמִי נָא וְהִשְׁתַּנִּית, התחפשי, וְלֹא יֵדְעוּ כִּי־אַתְּ אֵשֶׁת יָרָבְעָם. וְהָלַכְתְּ אל שִׁלֹה, הִנֵּה־שָׁם אֲחִיָּה הַנָּבִיא, שהוא נביא אמת גדול. הוּא־דִבֶּר עָלַי שאהיה לְמֶלֶךְ עַל־הָעָם הַזֶּה. אליו נוכל לפנות, לא רק משום שהוא יודע את גדולתי – שהרי נבואתו התקיימה, אלא גם מתוך קשר פנימי והכרת טובה כלפיו.
פסוק ג:וְלָקַחַתְּ בְּיָדֵךְ עֲשָׂרָה כיכרות לֶחֶם וְנִקֻּדִים, לחם יבש ומתובל וּבַקְבֻּק דְּבַשׁ, וּבָאת אֵלָיו. הוּא יַגִּיד לָךְ מַה־יִּהְיֶה לַנָּעַר. אולי ירבעם חשש שאם היא תבוא כאשתו, אחיָּה הנביא לא ירצה לקבלה משום שידע שאין דעתו נוחה מהתנהלותו הפוליטית ומחידושיו הדתיים של המלך. ושמא התחפשה כדי שאנשים לא ישאלו אותה לאן היא הולכת, ויתגלה ברבים שהמלך שאינו דבק בדברי הנביא, מבקש את עזרתו.
פסוק ד:וַתַּעַשׂ כֵּן אֵשֶׁת יָרָבְעָם, וַתָּקָם וַתֵּלֶךְ שִׁלֹה וַתָּבֹא בֵּית אֲחִיָּה. וַאֲחִיָּהוּ כבר לֹא־יָכֹל לִרְאוֹת באותו זמן, כִּי קָמוּ, כהו עֵינָיו מִשֵּׂיבוֹ, מחמת זקנתו.
פסוק ה:וַה' אָמַר עוד קודם בואה אֶל־אֲחִיָּהוּ: הִנֵּה אֵשֶׁת יָרָבְעָם בָּאָה לִדְרֹשׁ דָּבָר מֵעִמְּךָ אֶל, על בְּנָהּ, כִּי־חֹלֶה הוּא, כָּזֹה וְכָזֶה תְּדַבֵּר אֵלֶיהָ. וִיהִי כְבֹאָהּ, כאשר היא תבוא וְהִיא מִתְנַכֵּרָה, תציג עצמה כאילו אינה אשתו של ירבעם.
פסוק ו:וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲחִיָּהוּ אֶת־קוֹל רַגְלֶיהָ כשהיא בָּאָה בַפֶּתַח, שהרי שמיעתו לא נפגמה, וַיֹּאמֶר: בֹּאִי, אֵשֶׁת יָרָבְעָם, לָמָּה זֶּה אַתְּ מִתְנַכֵּרָה?! הרי אני יודע מי את, וְאָנֹכִי שָׁלוּחַ אֵלַיִךְ קָשָׁה, לומר לך דברים קשים בעניין שעליו באת לשאול אותי.
פסוק ז:לְכִי אִמְרִי לְיָרָבְעָם: כֹּה־אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: יַעַן אֲשֶׁר הֲרִמֹתִיךָ מִתּוֹךְ הָעָם וָאֶתֶּנְךָ נָגִיד, ומיניתי אותך למלך עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל,
פסוק ח:וָאֶקְרַע אֶת־הַמַּמְלָכָה מִבֵּית דָּוִד וָאֶתְּנֶהָ לָךְ, וְאולם לֹא־הָיִיתָ כְּעַבְדִּי דָוִד, אֲשֶׁר שָׁמַר מִצְוֹתַי, וַאֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרַי בְּכָל־לְבָבוֹ לַעֲשׂוֹת רַק הַיָּשָׁר בְּעֵינָי.
פסוק ט:וַתָּרַע לַעֲשׂוֹת מִכֹּל אֲשֶׁר־הָיוּ לְפָנֶיךָ, וַתֵּלֶךְ וַתַּעֲשֶׂה־לְּךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמַסֵּכוֹת לְהַכְעִיסֵנִי. אחיה לא דקדק בטיבם של העגלים שבבית-אל ובדן, והציגם כמיני עבודה זרה. וְאֹתִי הִשְׁלַכְתָּ אַחֲרֵי גַוֶּךָ, לאחוריך,
פסוק י:לָכֵן הִנְנִי מֵבִיא רָעָה אֶל־בֵּית יָרָבְעָם, וְהִכְרַתִּי לְיָרָבְעָם מַשְׁתִּין בְּקִיר, גֶּבר בביטוי גס ושלילי, כלומר כל גבר ממשפחת ירבעם יושמד. אפשרות אחרת: כלב, דהיינו אפילו כלב לא יישאר בממלכתו. עָצוּר, מי שמוגן על ידי השליט, וְעָזוּב, ומי שמחוזק על ידי השליט, או להפך: מי שהשליט נטש אותו בְּיִשְׂרָאֵל. וּבִעַרְתִּי אַחֲרֵי בֵית־יָרָבְעָם כַּאֲשֶׁר יְבַעֵר מבערים, מחסלים את הַגָּלָל עַד־תֻּמּוֹ, כשם שמנקים גללים לחלוטין. אף זו לשון מעליבה.
פסוק יא:הַמֵּת לְיָרָבְעָם בָּעִיר יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים, וְהַמֵּת בַּשָּׂדֶה יֹאכְלוּ עוֹף הַשָּׁמָיִם, כִּי ה' דִּבֵּר.
פסוק יב:וְאַתְּ קוּמִי לְכִי לְבֵיתֵךְ, ודעי בְּבֹאָה, בבוא רַגְלַיִךְ הָעִירָה – וּמֵת הַיָּלֶד.
פסוק יג:וְסָפְדוּ־לוֹ כָל־יִשְׂרָאֵל וְקָבְרוּ אֹתוֹ, כִּי־זֶה לְבַדּוֹ יָבֹא לְיָרָבְעָם אֶל־קָבֶר. הוא היחידי ממשפחת ירבעם שייקבר במנוחה ובכבוד, יַעַן נִמְצָא־בוֹ דָּבָר טוֹב, מעשים טובים ביחסיו אֶל ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּבֵית יָרָבְעָם.
פסוק יד:וְהֵקִים ה' לוֹ – לעצמו מֶלֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַכְרִית אֶת־בֵּית יָרָבְעָם החל מזֶה הַיּוֹם, וּמֶה גַּם־עָתָּה. הצרה שתפקוד אותך עכשיו, היא ראשית נפילתו.
פסוק טו:וְהִכָּה ה' אֶת־יִשְׂרָאֵל מכות אחר מכות, עד שהוא ינוע כַּאֲשֶׁר יָנוּד הַקָּנֶה בַּמַּיִם, שהרוח מטלטלת אותו, ואין לו כל אחיזה. וְנָתַשׁ, יעקור אֶת־יִשְׂרָאֵל מֵעַל הָאֲדָמָה הַטּוֹבָה הַזֹּאת אֲשֶׁר נָתַן לַאֲבוֹתֵיהֶם, וְזֵרָם, ויפזר אותם מֵעֵבֶר לַנָּהָר – נהר פרת, יַעַן אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת־אֲשֵׁרֵיהֶם, והיו מַכְעִיסִים אֶת־ה'.
פסוק טז:וְיִתֵּן אֶת כל יִשְׂרָאֵל לאויבים שיַּגלו אותם בִּגְלַל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר חָטָא וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת־יִשְׂרָאֵל.
פסוק יז:וַתָּקָם אֵשֶׁת יָרָבְעָם, וַתֵּלֶךְ וַתָּבֹא תִרְצָתָה, לעיר תרצה שירבעם בחר לבירת ממלכתו או למגוריו. ובדיוק כאשר הִיא בָּאָה בְסַף־הַבַּיִת – וְהַנַּעַר מֵת, כפי שחזה אחיה.
פסוק יח:וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ וַיִּסְפְּדוּ־לוֹ כָּל־יִשְׂרָאֵל, כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד־עַבְדּוֹ אֲחִיָּהוּ הַנָּבִיא.
פסוק יט:וְיֶתֶר דִּבְרֵי יָרָבְעָם אֲשֶׁר נִלְחַם וַאֲשֶׁר מָלָךְ, המלחמות שנערכו בימיו, העיר שיסד ושאר מפעליו הִנָּם כְּתוּבִים עַל־סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל.
פסוק כ:וְהַיָּמִים אֲשֶׁר מָלַךְ יָרָבְעָם על ישראל היו עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה, וַיִּשְׁכַּב עִם־אֲבֹתָיו, מת בדרך הטבע. וַיִּמְלֹךְ נָדָב בְּנוֹ תַּחְתָּיו.
פסוק כא:וּרְחַבְעָם בֶּן־שְׁלֹמֹה מָלַךְ בִּיהוּדָה. בֶּן־אַרְבָּעִים וְאַחַת שָׁנָה רְחַבְעָם בְּמָלְכוֹ. ייתכן שרחבעם היה בנו הראשון של המלך שלמה. לפי החשבון, הוא נולד עוד לפני ששלמה נעשה מלך, כי מלכות שלמה ארכה ארבעים שנה. וּשֲׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִַם, הָעִיר אֲשֶׁר־בָּחַר ה' לָשׂוּם אֶת־שְׁמוֹ שָׁם מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. וְשֵׁם אִמּוֹ – נַעֲמָה הָעַמֹּנִית.
פסוק כב:וַיַּעַשׂ יְהוּדָה הָרַע בְּעֵינֵי ה', וַיְקַנְאוּ, הרגיזו אֹתוֹ יותר מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבֹתָם, בְּחַטֹּאתָם אֲשֶׁר חָטָאוּ. חטאי יהודה בזמנו של רחבעם היו גרועים יותר מחטאי אבותיהם.
פסוק כג:וַיִּבְנוּ גַם־הֵמָּה לָהֶם בָּמוֹת וּמַצֵּבוֹת וַאֲשֵׁרִים עַל כָּל־גִּבְעָה גְבֹהָה וְתַחַת כָּל־עֵץ רַעֲנָן. המקדש היה בקרבם, ולכן לא עשו זאת ממניעים פוליטיים, כמו בממלכת ישראל, אלא ממניעים תרבותיים.
פסוק כד:וְגַם־קָדֵשׁ, זונות ממין זכר שהיו קשורים לפולחן האשרה, ומעשיהם נחשבו לתועבה כפולה, הָיָה בָאָרֶץ. עָשׂוּ כְּכֹל הַתּוֹעֲבֹת של הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אנשי יהודה חזרו למעשי הכנענים. כבר בזמנו של שלמה המלך התחילה התרופפות, ואולי הוא עצמו גרם לה בעקיפין. רחבעם, שנפל מאביו בכישוריו ובמעשיו, לא נאבק בהידרדרותם של אנשי יהודה, אשר שבו ואימצו את פולחני כנען.
פסוק כה:על ההידרדרות הפנימית נוספו גם צרות מן החוץ. וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם, עָלָה שִׁישַׁק מֶלֶךְ־מִצְרַיִם עַל־יְרוּשָׁלִָם. כמי שעמד בראש מעצמה, היה בידי שישק די כוח כדי להכניע את ירושלים.
פסוק כו:וַיִּקַּח אֶת־אֹצְרוֹת בֵּית־ה' וְאֶת־אוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ שנשארו מזמנו של דוד והצטברו בימי שלמה, וְאֶת־הַכֹּל לָקָח. וַיִּקַּח אֶת־כָּל־מָגִנֵּי הַזָּהָב אֲשֶׁר עָשָׂה שְׁלֹמֹה. בידי שלמה היה זהב כה רב, שאת מגני חיל המשמר שלו דאג לצפות בזהב. שישק ידע על האוצרות שבירושלים והניח שרחבעם לא יוכל לעמוד בפניו. כיוון שכך, ערך מסע שוד וביזה לירושלים.
פסוק כז:וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם תַּחְתָּם מָגִנֵּי נְחֹשֶׁת, משום שכבר לא יכול היה להרשות לעצמו לעשות מגנים מזהב, וְהִפְקִיד אותם עַל־יַד שָׂרֵי הָרָצִים הַשֹּׁמְרִים פֶּתַח בֵּית הַמֶּלֶךְ. גם המגנים הללו נחשבו יקרים מכדי לתתם לרצים לשאת אותם באשר ילכו. לכן הם הופקדו בידי שומרי הארמון.
פסוק כח:וַיְהִי מִדֵּי־בֹא הַמֶּלֶךְ אל בֵּית ה', יִשָּׂאוּם הָרָצִים, משמר הכבוד שלו. וכאשר המלך היה חוזר – וֶהֱשִׁיבוּם אֶל־תָּא הָרָצִים. הטקס שקיים המלך רחבעם מדגיש את עליבות הממלכה, שכן ברקעו עומד השוד הגדול של מגני הזהב ואבדן אוצרותיו.
פסוק כט:וְיֶתֶר דִּבְרֵי רְחַבְעָם וְכָל־אֲשֶׁר עָשָׂה בהיותו מלך, הֲלֹא־הֵמָּה כְתוּבִים עַל־סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה.
פסוק ל:וּמִלְחָמָה הָיְתָה בֵין־רְחַבְעָם וּבֵין יָרָבְעָם כָּל־הַיָּמִים. לא נערכה ביניהם מלחמה ממשית, שכן הנביא עצר את רחבעם מלשלוח צבא אל ממלכת ישראל, כאשר ירבעם ושבטי ישראל עדיין לא היו מאורגנים, אך בגבול המשותף אירעו פשיטות הדדיות וסכסוכים אלימים.
פסוק לא:וַיִּשְׁכַּב רְחַבְעָם עִם־אֲבֹתָיו, וַיִּקָּבֵר עִם־אֲבֹתָיו בקברי המלכים דוד ושלמה בְּעִיר דָּוִד. וְשֵׁם אִמּוֹ נַעֲמָה הָעַמֹּנִית. וַיִּמְלֹךְ אֲבִיָּם, המכונה גם אביה בְּנוֹ תַּחְתָּיו.
