פסוק א:ומפני זה סבב השם יתברך שנחו שקטו המלחמות אשר היו מסודרות להענישו בהם, ויהי שלום בין ארם ובין ישראל שלש שנים, וזה מורה שלולי כי נכנע אחאב מפני השם היה מת על ידי יהוא בחלקת נבות היזרעאלי כדבר ה' ושם ילקקו הכלבים את דמו, אך מפני הכנעתו האריך השם יתברך הרעה הזאת עד ימי בנו, ובו נתקיים היעוד הרע כלו, ועם כל זה מפני ששלח את בן הדד בשלום, היתה נפשו תחת נפשו ונהרג ברמות גלעד כמו שיבא אחרי זה, ושם לקקו הכלבים את דמו שנשטף מן הרכב, וגם מפני הכנעתו האריך השם לו אותם שלש השנים הגזרה אשר נגזרה עליו על שלחו בן הדד שתהיה נפשו תחת נפשו, ומה שאמר לו ועמך תחת עמו, האריך השם יתברך עד עת חזאל כמו שיבא אחרי זה:
פסוק ב:ויהי בשנה השלישית וגומר. ספר הכתוב שאחרי השלש שנים שהאריך השם יתברך אפו לאחאב העיר את רוחו לתת גמולו בראשו, (ג) שיאמר לעבדיו הידעתם כי לנו רמות גלעד ואנו מחשים מקחת אותה מיד ארם? והיה זה לפי שלא נזכר אחאב לשאול אותה מבן הדד כאשר השיבו הערים אשר לקח אביו מארץ ישראל ונזכר עתה ממנה, ואמר זה לעבדיו כדי שיעזרוהו בקנינה. ואין ספק שבזה עבר על בריתו וחללו שכרת את בן הדד להיות עמו בשלום.
פסוק ד:וכן בקש מיהושפט מלך יהודה שילך עמו, לפי שהתחתן יהושפט עם אחאב כמו שיזכור אחרי זה, ושהשיבו יהושפט כמוני כמוך וגומר, ר"ל כמו שתלך אתה אלך גם אני ועמי ילך כמו שילך עמך וסוסי כסוסיך:
פסוק ה:אך להיות יהושפט תם וישר ירא אלקים לא הסכים לעשות דבר כי אם על פי ה', ולכן שאל דברי הנביאים, (ו) ואחאב להיותו עובד ע"ז שאל את נביאי השקר, ובעבור יהושפט היו אומרים שהיו מנבאים בשם ה', כדי שיאמין לדבריהם שהיו אומרים שיעלה ויצלח. האמנם יהושפט כבר הרגיש בדבריהם שלא היו נביאי ה', ואמרו חז"ל (סנהדרין פ"י פ"ט ע"א) שהרגיש זה בהם לפי שהיו כלם מדברים דבורים אחדים בלי חלוף, ויהושפט אמר מקובל אני מבית אבי אבא שסיגנון אחד עולה לכמה נביאים ואין שני נביאים מנבאים בסגנון אחד, עובדי' אמר זדון לבך השיאך, וירמיה אמר (ירמיה' מ"ט ט"ז) תפלצתך השיא אותם זדון לבך, ואלו נביאי אחאב אומר' דבר אחד, נמצא שאין בהם ממש, (ז) ולכן שאל האין פה נביא לה' עוד, ר"ל מלבד אלה, כי מפני כבוד אחאב לא רצה לגנותם בשהיו נביאי הבעל, (ח) ואחאב השיבו שהיה שם עוד איש אחד ראוי לדרוש ממנו דבר השם, אבל היה שונא אותו לפי שהי' תמיד מתנבא אליו רעה, והנה אמר זה על מיכיהו, לפי שהוא התפלש באפר בין עיניו ויעדו רעה רבה על אשר חמל על בן הדד כמו שנזכר למעלה, ועם היות שגם כן יעדו שתי פעמים יעוד טוב ותשועה רבה במלחמות ארם, הנה אחאב לרשעתו זכר מה שיעדו לרעה ולא מה שיעדו לטוב'. ויהושפט השיבו אל יאמר המלך כן, לפי שאין בבחירת הנביא לנבאות רע או טוב, כי אם אשר ישים אלקים בפיו אותו ידבר ואין עליו אשם אם יאמר מה שיצוהו השם, כי כאשר ה' אלקים דבר מי לא ינבא? (ט-י) והנה אחאב שמע לדבריו ושלח בעד מיכיהו בהיות שני המלכים יושבים בשער שמרון בפתח העיר וכל הנביאים סביבם, ואמר בגורן אולי שמפני המלחמה היו עושים הגרנות סמוך לעיר ולכן היו יושבים שם בגורן וחז"ל (חולין ה' ע"א) אמרו כדמות עגולה כגורן, כמו שהיו יושבים הסנהדרין במושבם, והיו המלכים מלובשים בגדים, ר"ל בגדי מלכות.
פסוק יא:וצדקיהו בן כנענה שהיה אחד מנביאי השקר עשה לאמת נבואתו קרני ברזל, ואמר באלה תנגח את ארם, כי כן היה דרך הנביאים לעשות הסימנים והצורות שהיו רואים בכחם המדמה על ענין נבואותם, ועשה זה צדקיה לאמת שהראה לו השם בנבואה צורת הקרנים ההם להודיע שבהם ינגח את ארם. והנה בחר במשל הזה, לפי שאמר משה רבינו ע"ה בברכותיו על יוסף (דברים ל"ג י"ז) בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח יחדיו אפסי ארץ והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה, ולכן עשה הקרנות לפי שהיה אחאב משבטו של יוסף והיה מולך באפרים ומנשה:
פסוק טו:אמנם מיכיהו כששאלו המלך האלך אל רמות גלעד למלחמה אם אחדל? השיבו דרך היתול עלה והצלח ונתן ה' ביד המלך, ולכן לא אמר כה אמר ה' ולא כה הראני ה', לפי שלא אמר זה בשם האל יתברך כי אם מעצמו כדברי שאר הנביאים להיותו מהתל בהם. ומלך ישראל הכיר בדבריו שהיו דברי התול וצחוק, (טז) ולזה השיבו עד כמה פעמים אני משביעך שלא תדבר אלי רק אמת בשם ה', ואין פירושו שבמה שעבר השביעהו אל זה, אבל שעתה היה משביע אותו עד כמה פעמים שלא ידבר אליו כי אם האמת ממה שראה ושיאמר אותו בשם ה' ולא מעצמו כמו שדבר באותו התול, (יז) ואז מפני השבועה הוכרח הנביא לפרסם נבואתו, ואמר ראיתי את כל ישראל נפוצים אל ההרים כצאן אשר אין להם רועה ויאמר ה' לא אדונים לאלה ישובו איש לביתו בשלום, ובזה גלה שימות אחאב במלחמה, באמרו כצאן אשר אין להם רועה, ולפי שלא יחשב שיהיה פתרונו שימות שר הצבא, כי הוא רועה המלחמה, לזה הוסיף לומר עוד בשם ה' לא אדונים לאלה, רצה לומר שמת אדונם ומלכם, ולא זכרו בשמו מפני כבוד המלכות, ושהעם ישוב לביתו בשלום כי לא יגיעם במלחמה הזק עצום, כי עם היות שהוא אמר על שליחות בן הדד ועמך תחת עמו, הודיעו כאן שלא יתקיים ייעוד העם במלחמה הזאת כי הם ישובו בשלום, והנה נתקיים במלחמות אשר עשה חזאל לישראל אחרי כן:
פסוק יח:והנה אחאב אמר אל יהושפט הוא אשר דברתי אליך שלא יתנבא האיש הזה אלי טוב כי אם רע, רצה לומר שמפני שנאתו אותו היה אומר זה ולא להיותו דבר השם, ואולי נתפתה אחאב בזה לפי שראה שמיכיהו יעדו רע על אשר שלח את בן הדד, ולפי שעדיין לא נתקיים יעודו אמר שהוא מעצמו לשנאתו אותו היה מיעדו רעות אשר לא דברם ה', ושכן יהיה בזה. ולפי שאחאב בזה דבריו, ואמר שמפני שנאה היו, כי לפי שאיזבל הרגה נביאי ה' היו שונאים הנביאי' כלם את אחאב ואת ביתו, לכן התעצם מיכיהו להרבות בנבואתו, (יט) ואמר לכן שמע דבר ה', רצה לומר אין זה מפאת שנאתי אותך כי דבר ה' הוא, ראיתי את ה' יושב על כסא וגומר, וענין זה המאמר הוא משל, כי לפי שהיה אחאב שם יושב על כסאו כמלך בגדוד, והנביאים עומדים עליו, ואלה אומרים עלה והצלח ומיכה אומר בהפך, אמר אליו מיכה מלכותא דשמיא כעין מלכותא דארעא, אל תחשוב שלהיותך מלובש בגדים יושב על כסא רם ונשא והנביאים האלה סביבך עומדים עליך אבהל ואשתומם, כי גבוה מעל גבוה שומר, ויש מלך אחר עליון למלכי ארץ הוא ישפוט עליך כרצונו וכפי מעשיך לא משנאתי, שאני ראיתי את ה' שהוא מלך מלכי המלכים יושב על כסא מלכותו וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו, ואמר במדרש (שיר רבה דף י' ע"ב) וכי יש שמאל למעלה? והא כתיב (שמות ט"ו ו') ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה'? אלא אלו מטין לכף חובה ואלו מטין לכף זכות, וכשם שהשואל שואל למטה כך השואל שואל למעלה, שנאמר (דניאל ד' י"ד) בגזרת עירין פתגמא ובמימר קדישין שאלתא. והכוונה שראה שהש"י היה עומד לדין על ענין אחאב וכל צבא השמים עומדים לפניו, מהם היו מלמדים זכות עליו ומהם היו מלמדים חובה עליו, הכל כפי מעשיו וכפי שעת מולדתו, (כ) ואחרי טענותיהם כלם אמר ה' מי יפתה את אחאב? רצה לומר שמצא אותו חייב מיתה, ולכן בקש דרך להענישו בה ושיפול ברמות גלעד, כי לפי שהוא חמל על מלך ארם היה מהראוי שהוא ימיתהו ועל ידו יקבל ענשו, מקום הרשע שמה יהיה המשפט, והיה זה אומר בכה וזה אומר בכה, רצה לומר שגלוים היו לפניו יתברך דרכים רבים להענישו בהם ויהיו סבות לרעתו, (כא-כב) ושאמר הרוח אני אפתנו והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו, ואין הענין הזה כפי פשוטו כי אם שהשם יתברך העיר את רוח וחפץ נביאיו שידברו אל אחאב הדברים ההם שהיו אומרים מענין הצלחתו, באופן שהמה יהיו סבה לשיפול ביד אויביו וימות במלחמה. ואין ספק שהנביאים ההם היו נבונים והיו קוסמים וראו הצלחת אחאב בשאר המלחמות שעשה עם מלך ארם וגזרו אומר שכן יהיה בפעם הזאת. ולפי שהשפע הנשפע בקסם הוא מצבא השמים, אמר שהיה ברשותו יתברך, ושהכזב והשקר שהיה בו מטבע המלאכה ההיא ופועליה יהיה כלי להעניש את אחאב בדבר ה', (כג) וזהו אמרו ועתה הנה נתן ה' רוח שקר בפי כל נביאיך אלה ויי' דבר עליך רעה, רוצה לומר שהעיר את רוחם לשיאמרו זה כדי שהוא יבטח בהם וילך ויכשל בפיהם, והיה כל זה לפי שהשם יתברך גזר עליו רעה שימות במלחמה. הנה אם כן הגזרה הנגזרה על אחאב היתה מאת השם, ושהוא יתברך העיר את רוח נביאיו להצליחו בדבריהם כדי שיבטח וילך שמה, זה היה ענין המראה שראה מיכיהו, ושאר הדברים הם מליצה ממנו והצעת דברים מענין הדרוש. וחז"ל אמרו בפרק חלק (דף פ"ט ע"א) א"ר יוחנן רוחו של נבות היזרעאלי פתהו, וכן הביאו הרמב"ם בסוף הלכות רוצח ושמירת נפש, וכבר זכרו עונותיו של אחאב לפני אלקי הרוחות וזכיותיו, ולא נמצא לו עון שחייבהו כליה אלא דמי נבות, שנאמר ויצא הרוח ויעמוד לפני ה', זה רוחו של נבות, רמזו בזה שעל אותו עון נחתם דינו, והותרה בזה השאלה הרביעית:
פסוק כד:(כד-כה) וזכר הכתוב שצדקיהו הכה את מיכיהו על הלחי וחרפו וגדפו, ושמיכיהו אמר לו הנך רואה ביום ההוא אשר תבא חדר בחדר להחבא, ר"ל שאז תתחבא בחדרי חדרים, לפי שיאמרו שאתה היית סבת מיתת אחאב במה שהבטחתו בשקר, (כז) ושמלך ישראל צוה לאסרו בבית הסוהר ושיתנו לו לאכול לחם צר ומים לחץ עד שובו בשלום, (כח) ושמיכיהו השיבו אם שוב תשוב בשלום לא דבר ה' בי, ואמר זה בקול רם שמעו עמים כלם, כדי שיהיו עדים בדבר.
פסוק כט:והנה אחאב לא חשש אל דברי הנביא מיכיהו, כי חשב שמשנאתו אותו היה אומר זה, ושככה אמר בשלחו בן הדד ולא נתקיימו דבריו, ולכן עלה למלחמה, אמנם יהושפט עם היותו ירא את ה' הנה לא האמין בדברי הנביא ועבר על נבואתו ועלה למלחמה, לפי שראה בדבריו שלא יעד רעה כי אם אל אחאב לבדו, באמרו כצאן אשר אין להם רועה, ואמר וה' דבר עליך רעה, ואמר ישובו איש לביתו בשלום, ולפי שלא דבר אליו כלל ולא צוהו שלא יעלה למלחמה, גם שכבר אמר לאחאב כמוני כמוך כעמי כעמך ולכן הוצרך לעלות שמה, ולא עבר אם כן על דברי הנביא ומצותו, והותרה בזה השאלה החמשית:
פסוק ל:האמנם אחאב כבר חשש לדברי מיכיהו בצד מה, ולזה אמר אל יהושפט התחפש ובוא במלחמה ואתה לבש בגדיך, ופירשו המפרשים שהתחפש הוא מקור, ושענינו לי נאה להתחפ' ולבוא במלחמה מתנכר ובשנוי בגדים כדי שלא יכירו אותי ארם, אך אתה יהושפט לבד בגדיך בגדי מלכות, כי אין לך לירא אם יכירו אותך, ושהיה זה לפי שמיכיהו לא ביאר סכנת המלחמה כ"א באחאב לבדו, וגם לפי שידע אחאב שחיל ארם היו שונאים אותו ולא אל יהושפט, ועכ"ז לא הועילו תחבולותיו ועצת ה' לעולם תעמוד, כי הנה המושך בקשת לתומו הרג אותו אעפ"י שלא היה ניכר והוא לא כוון להרגו. ואני אחשוב שהתחפש אינו מלשון שינוי, כי אם מלשון חפוש, ושאמר אחאב אל יהושפט הניחני כי אני אתחפש ואבוא למלחמה ואעשה בה החפושים והחקירות הצריכים כדרך הלוחמים, ואתה לבוש בגדיך, כי אין צורך לך ללבוש כלי מלחמה, כי אני אלחם ואתה תנוח ותהיה שוקט ובוטח, וכן היה שמלך ישראל התחפש בלבשו שרין וכל כלי מלחמה ובא בה: והנה מלך ארם (לשנאתו אותו או מתעורר לזה כפי הרצון האלקי) צוה את שרי הרכב אשר לו לא תלחמו את קטן ואת גדול כי אם את מלך ישראל לבדו, ולא עשה זה לחמול על בני ישראל כי אם בעבור שלא ימלט מידם אחאב כאשר כל שרי הרכב לא יהיה מגמתם בדבר אחר כי אם לבקשו ולהרגו, ואחר שיהרגו אותו אז ילחמו עם עמו. ומה לנו לבקש בזה סבה אחרת כי אם הגזרה האלקית, ויי' צבאות יעץ ומי יפר? והוא הסב את לבו לעשות זה, והעד המורה על אמתת זה ושיד השם היה בו, (לב-לג) שהנה שרי רכב ארם ראו את יהושפט וחשבו שהוא מלך ישראל ובאו עליו ללחום ויזעק יהושפט, רוצה לומר זעק בעד אנשיו או שזעק אל ה' שיצילהו, כמו שאמרו חז"ל (עיין ילקוט) ואז ראו כי לא מלך ישראל הוא וישובו מאחריו, ואלה עם היות שראו שלא היה מלך ישרא' אין ספק שהכירו שהיה מלך יהודה כי הוא היה מלובש בגדי מלכות ועטר' זהב בראשו, ומי הוא זה ואי זהו מאנשי החיל שיראה במלחמה מגדוד האויבים מלך או שר גדול ולא יאסור אותו? והנה ההצלחה היותר נמרצת שיוכלו אנשי המלחמה להגיע אליה הוא לתפוש אדם גדול, כ"ש שיפול בידם מלך אסור ברהטים, אבל מאת ה' היתה זאת שיהושפט ניצל לחסידותו וליושר לבבו בהיותו ניכר לפני האויבים:
פסוק לד:ואיש משך בקשת לתומו, רצה לומר בתמימותו שלא היה יודע ומכיר את אחאב, ושלא במתכוון הכהו בין הדבקים ובין השרין, כלומר בין קשקשי השרין שהם נקראים בין דבקי השרין כמו שת"י, את זה לעומת זה עשה אלקים זה ניצל וזה נהרג, וחז"ל (מ"ת מזמור ע"ח) אמרו שנעמן שר צבא מלך ארם היה האיש אשר משך בקשת, ודרשו (סנהדרין דף ל"ט ע"ב) לתמו, שתמו שני חזיונות של אליהו ושל מיכיהו, ששניהם נבאו על מיתת אחאב. והנה אחאב לא רצה לגלות לרכבו. רצה לומר משרת הרכב אשר לו שהכוהו בחץ, אבל צוהו שיצא מתוקף המלחמה לפי שהיה מרגיש בעצמו חולי, ולא אמר הכאה, ועשה זה כדי שלא תחלש המלחמה, (לה) וכן היה שעלתה עד למעלה המלחמה ביום ההוא ובני ישראל מנשרים קלו מאריות גברו, כי היה המלך אחאב מעמד במרכבה נכח ארם כל היום ההוא כדי שישראל לא יסורו מהמלחמה ויתחזקו להלחם בראותם אותו, ועם כל גבורתו היה מרוב שפיכת דמו של אחאב שנגר ממכתו כל כך וירד אל חיק הרכב אשר היה רוכב עליו, באופן שמת בערב, (לו) ולכן עברה הרנה, רצה לומר קול הכרוז במחנה שלא ילחמו עוד וישובו איש אל עירו ולביתו, וזה ממה שיורה שלא מתו באותה מלחמה רבים מישראל, אבל אולי היו הם המכים באויביהם, אחרי שהיה בידם לעלות מהמלחמה כרצונם ולא יבואם עליו רעה מהאויבים:
פסוק לז:(לז-לח) והודיענו הספור הזה שהביאו את המלך מת אל שמרון, ושמשרת הרכב שטף ורחץ הרכב שהיתה מלאה דמים על מי הברכה כדי שתתנקה הרכב, ונמשך מזה שנתערב דם אחאב במים ההם ושם לקקו הכלבים דמו בשתותם מאותם המים, ועוד היה לו מהבוז שהנשים הזונות שהיו רוחצות בברכה ההיא רחצו בדמו שנתערב במים ההם כדבר ה' אשר דבר, ר"ל שבזה נתקיים דבר ה' אשר דבר, והוא שיהיה נפש אחאב תחת נפש בן הדד. והתבאר מזה שאחאב לא עשה תשובה כי אם מענין נבות היזרעאלי שנהרג במצות איזבל וגם ידו היה באותו מעל, ועל העון ההוא האריך השם יתברך לו אפו עד ימי בנו, שאז נחרב ביתו ונהרגה אשתו ובניו וכל אשר לו ולקקו הכלבים את דם איזבל בעמק יזרעאל, אמנ' מה שיעדו הנביא מיכה היה על אשר שלח בן הדד מידו ונגזר עליו שיהיה נפשו תחת נפשו שנתקיים בזאת המלחמה במיתתו, ועמו תחת עמו שנתקיים אחרי כן במלחמות אשר עשה חזאל בישראל, והותרה בזה השאלה הששית:
פסוק לט:והנה זכר הכתוב שאחאב בנה ערים רבות ושבנה בית השן, והוא שן הפיל שהיה ערכו כזהב ועשה אחאב ממנו בית אחת, והבית ראוי שיובן עם חדריו וכל מחיצותיו, וכן נאמר בעמוס (עמוס ג' ט"ו) ואבדו בתי השן, שהיה זה באמת דבר גדול מאד. הנה התבאר מהספור הזה כלו שאחאב הרשיע לחטוא, ושכרת ברית לבן הדד לשלום ועבר עליו וחלל בריתו בעלותו להלחם בו, ואם כן חטא במה שהשלימו וחטא במה שהלך להלחם עליו, ולכן היה מענשו למות בלא עתו, וכמאמר המשורר (תלים נ"ה כ"א, כ"ד) שלח ידיו בשלומיו חלל בריתו, ואתה ה' אלקים תורידם לבאר שחת אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך:
פסוק מא:הפרשה העשירית תספר מלכות יהושפט בן אסא מלך יהודה ומלכות אחזיהו בן אחאב מלך ישראל, ומה שקרהו בחליו עם אליהו הנביא, ואופן עליית אליהו בסערה השמימה, והנסים אשר עשה אלישע אחרי הפרדו מאליהו בירדן וביריחו ובביתאל. תחלת הפרשה ויהושפט בן אסא וגומר, עד ויהורם בן אחאב מלך על ישראל וגו', והנה שאלתי בפרשה הזאת שש השאלות:
פסוק מא:השאלה הראשונה לאליהו נביא ה', אם היה שאחזיהו מלך ישראל שלח לקרוא לו ביד שר חמשים אחד ולא אמר לו השר כי אם איש האלקים המלך דבר רדה, למה המיתו ואת כל אנשיו באש מן השמים אשר הוריד עליהם? ושר חמשים אחר שבא עם אנשיו לקראו אחריו מה פשעו ומה חטאתו שהמיתו גם כן באמרו אם איש אלהים אני תרד אש מן השמים ותאכל אותך ואת חמישיך? השאלה השנית לאליהו גם כן, למה השתדל כל כך לעזוב את אלישע בגלגל או בביתאל או ביריחו ושלא ילך עמו לירדן, באופן שלא ישב אצלו בהלקחו מעמו? ואם היה שלמות אל אלישע בראותו לוקח מאתו? למה ימנע אליהו הטוב ההוא מבעליו? כל שכן בהיותו תלמידו ומשרתו ושיצק מים על ידיו ימים רבים, ולמה בקש שילך לגלגל ולביתאל וליריחה ללא צורך? השאלה השלישית באיזה אופן היו יודעים בני הנביאים שהיו בביתאל מה שאמרו אל אלישע היום ה' לקח אדונך מעל ראשיך? ואם השיגו זה בנבואה, איך גם כן השיגוהו בני הנביאים אשר ביריחה? ואיך הגיעה ההודעה הזאת לאנשים רבים כאלה מבלי צורך והכרח בהשגה נבואיית? ולא ראינו תועלת בהשגתם ההיא:
פסוק מא:השאלה הרביעית לאליהו גם כן, במה שאמר לאלישע שאל מה אעשה לך בטרם אלקח מעמך, ולא מצינו שעשה עמו דבר, והנה אלישע בקש ממנו ויהי נא פי שנים ברוחך אלי והוא השיבו הקשית לשאול, ויקשה איך שאל אלישע שיתן לו אליהו יותר ממה שהיה לו בהיות זה בלתי אפשר? ויקשה גם כן תשובתו אם תראה אותי לוקח מאתך יהיה לך כן, ובין שיראהו לוקח או שלא יראהו איך יוכל להשפיע עליו יותר ממה שהיה לו? כל שכן שכבר היה שם בעת הלקחו ומה לו לשום הדבר בתנאי מסופק אם היה ידוע שיראהו לוקח מאתו בהכרח? ובפירוש הפסוקים אעיר על כל זה יותר בשלמות:
פסוק מא:השאלה החמשית אם היה שבני הנביאים אמרו אל אלישע פעמים היום ה' לוקח את אדונך מעל ראשך וראו אותו עולה בסערה השמימה שהיו עומדים מנגד, איך אם כן אחרי שלוקח אמרו אל אלישע ילכו נא ויבקשו את אדוניך פן נשאו רוח אלקים וישליכהו באחת ההרים או באחת הגיאות? והנה היה זה סותר למה שאמרו ראשונה מלקיחתו:
פסוק מא:השאלה הששית שאלתי אל אלישע, למה המית הנערים הקטנים אשר בבואו ביתאל התקלסו בו? ומי האיש הירא ורך הלבב שיתן אל לבו דברי הילדים אשר אין בהם כל מום אף שיהיו דברי חרופין, כל שכן שאמרם עלה קרח עלה קרח, לא היה בזה מהקלון והחרפה כל כך שבעבור זה יקללם בשם ה' באופן שתצאנה שנים דובים מן היער וימיתום, והנביאים תמיד היו מן העלובים והיו מכים אותם על הלחי והיו שומעים חרפתם ואינם משיבים.
פסוק מא:והנני מפרש דברי הפרשה באופן יותרו הספקות והשאלות האלה כלם:
פסוק מא:ויהושפט בן אסא וגומר. ראוי שתדע שכמו שהיו מלכי בית דוד עקר ישראל ומלכותם, כך היה ספורם הוא הראשון והעצמי בספר הזה, ולכן יתחיל הכתוב תמיד בספור מלכי יהודה ויביא סמוך אליו ענין מלכי ישראל וקורותיהם כפי הסכמת הזמנים, ויוחסו ספורי מלכי ישראל לזמן מלכי יהודה, ומפני זה כאשר השלים הספור בעניני אסא מלך יהודה, זכר אחריהם עניני מלכי ישראל עד אחאב שהיה האחרון ממלכי ישראל שמלך בזמן אסא, והמשיך הספור כל עניני אחאב ואליהו שנבא בימיו ואחר שזכר מיתת אחאב חזר לספור מלכי יהודה שהם היו השרש והעיקר בספור, וזהו אמרו ויהושפט בן אסא מלך על יהוד', וספר ממנו דברי'.
פסוק מב:האחד שבא למלוכ' בהיותו בן ל"ה שנה ומלך חמש ועשרים שנה. ושני שהיה שם אמו עזובה בת שלחי, ויורה שהיתה שנואה מיהושפט ושהוא עזבה ושלחה מביתו ולא נטה אחריה ולכן נקראה כן.
פסוק מג:ושלישי שהלך יהושפט בדרכי אסא אביו לעשות הישר בעיני ה', (מד) עם היות שהבמות לא סרו כי היו העם מזבחים ומקטרים בבמות אבל לשם ה', כי הם היו חוטאים בהקריבם בבמה חוץ למקדש אבל לא בהקריבם לע"ז.
פסוק מה:ורביעי שהשלים יהושפט עם מלך ישראל, ואחרי זה יפרש שהתחתן עמו שלקח בתו של אחאב לבנו יהורם.
פסוק מז:חמישי שבער הקדש מן הארץ, והוא הקדש הנשים הזונות והאנשים המוכנים לזנות, או האדם המיוחד לעבודת האשרה שאסא לא ביערם בימיו.
פסוק מח:ששי שמלך אין באדום נצב מלך, וענין זה שדוד ע"ה בהלחמו באדום הסיר מהם המלכים לפי שהיו משועבדים אליו, והוא היה משים על אדום נצבים מתחת ידו, וכן היו עושים תמיד מלכי יהודה שבאו אחריו, והודיענו הכתוב כאן שעד מלך יהושפט לא היה מלך באדום אבל הנצב מתחת יד יהושפט היה במקום מלך, ולפי שבימי יהורם בן יהושפט מרדו האדומיים זכר זה בזה המקום, כאלו יאמר שעד סוף ימי יהושפט התמיד הכבוד הזה לא אחרי כן.
פסוק מט:שביעי שעשה יהושפט עשר אניות בעצמון גבר ללכת אופירה להביא זהב, כמו שהיה עושה המלך שלמה, ואמר אניות תרשיש, רוצה לומר אניות מהנהוגות בתרשיש. ר"ל בתבניתם, ונשברו ולא הביאו זהב, וכבר נזכר בדברי הימים (דברי הימים ב' כ' ל"ז) שאליעזר בן דודיהו ממרשה ניבא ואמר לו כי מפני שנתחבר בהם עם אחזיהו שהלכו עבדיו עם עבדיו והיו שניהם שותפים בסחורותם פרץ ה' מעשיו, ולזה לא הסכים יהושפט שילכו עבדי אחזיהו עם עבדיו פעם שני. שמינית שמת ונקבר עם אבותיו בעיר דוד אביו, וקראו אביו לפי שהלך בדרכיו. ובדברי הימים כתוב (דברי הימים ב' י"ז) שיהושפט בשנת שלש למלכו שלח שריו ועמהם הלויים בכל ערי יהודה ללמד את העם תורה והמצוה ושהיה עמהם ספר תורת ה' ויסובו בכל ערי יהודה וילמדו העם. וזכר שם גם כן מגדולתו ועשרו ושהיה פחדו על כל ממלכו' הארצו' אשר סביבות יהודה ולא נלחמו עם יהושפט, ומן הפלשתים היו מביאים לו מנחה וכסף משא, גם הערביאים מביאים לו צאן אלים שבעת אלפים ושבע מאות ותישים שבעת אלפים ושבע מאות מדי שנה בשנה, (שם י"ט) ושמנה שופטים בארץ והזהירם מאד על דבר המשפט. וזכר שם ג"כ (שם כ') שבאו בני עמון ומואב על יהושפט למלחמה, וביראה ורעד קדש צום וקרא עצרה על כל יהודה והתפלל אל השם בבית המקדש כמ"ש שלמה בתפלתו. ושיחזיאל בן ברכיהו בן בניהו וגומר מן בני אסף היה עליו רוח ה' בתוך הקהל והבטיחם שיי' ילחם להם כי לא להם המלחמה, ושהודה יהושפט וכל יהודה אפים ארצה והלויים נצחו בקול גדול עד למעלה הודו לה' כי טוב, ושהשכימו בבקר ויצאו למדבר תקוע, ובצאתם עמד יהושפט ואמר שמעוני יהודה ויושבי ירושלם האמינו ביי' אלקיכם ותאמנו האמינו בנביאיו והצליחו, ואחשוב שאמר זה בעבור מה שראה שלא האמין אחאב בנבואת מיכה ולא הצליח במעשיו. וזכר שם עוד שהלויים התחילו להלל בשיר, והשם יתברך באותו עת שהתחילו הלויים להלל ברנה נתן מארבים על בני עמון ומואב מלכי צבאות ידודון ידודון וינגפו עמון ומואב להשמיד ולהחרים, וכאשר באו בני יהודה על המצפה ויפנו אל ההמון היו כלם פגרים מתים, ויבא יהושפט ועמו לשלול שלל ולבוז בז וישובו ירושלם בשמחה ובטוב לבב כי נלחם ה' על אויביהם. והנה לא ראה הנביא לספר התשועה הזאת כאן בספר מלכים, לפי שכפי מה שכוון בספוריו, הנה לא יגיד מהמלחמות רק מה שיצטרך להגיד מה שנעשה להעניש את הרשעים כמלחמת רמות גלעד, או לסבב דבר גזור מלפניו יתברך כמלחמות בן הדד, ואחרי אשר זכר שיהושפט היה ישר עם השם ואמר שעשה גבורות רבות לא ראה לזכור יותר ממעשיו, אמנם עזרא שכוון להגדיל עניני מלכי יהודה ספר כל זה בארוכה:
פסוק נב:אחזיהו בן אחאב וגומר. אחרי ספור מלכות יהושפט ושמלך יהורם בנו תחתיו על יהודה בירושלם, חזר הספור אל מלכי ישראל, והודיענו שאחרי מות אחאב מלך על ישראל אחזיהו בנו בשנת שבע עשרה ליהושפט מלך יהודה. והקשו המפרשים איך אמר שבשנת י"ז ליהושפט מלך אחזיהו? כי הנה יהושפט מלך בשנת ארבע לאחאב, ואחאב מלך עשרים ושתים שנה, הוצא מהם הארבע שנה ישארו י"ח, ואיך אמר י"ז? אלא שנת עשרים ושתים של אחאב לא שלמה לו ומנה אותה לבנו גם כן, וכן מה שאמר שמלך אחזיהו שנתים לא היו שתי שנים שלמות שהרי כתוב למטה כי יהורם בן אחאב מלך בשמנה עשרה ליהושפט, אלא לפי שלא שלמה לאחזיהו שנה שנייה מנה אותה לו ולאחיו, והסבה בכל זה היה שכל השנים שספר הכתוב שמלכו מלכי ישראל היו לקוחים משנות מלכי דוד, עד שמי שימלוך בסוף שנה אחת ממלכי בית דוד ובראש השנה הנמשכת לה יאמר שכבר מלך שנתים. והנכון הוא שנאמר שהרצון באמרו בשנת ארבע לאחאב, שכבר עבר לו ארבע שנים כשמלך יהושפט, וכזה בשנת י"ז ליהושפט הרצון שעברו לו ממלכותו אותם השנים, ובדרך הזה תקיש בשאר השנים הנזכרים בכאן, כמו שזכר ה"ר לוי בן גרשם בפירושו:
פסוק נג:(נג-נד) וזכר הכתוב שאחזיהו בן אחאב קבץ והרכיב בעצמו חטאת אביו וחטאת איזבל אמו, וגם כן החזיק בחטאת ירבעם, בהיותו מחטיא את ישראל ועבד את הבעל והכעיס את השם יתברך בכל מיני ע"ז איש לא נעדר: