א וַיִּשְׁמַ֗ע אֶת־דִּבְרֵ֤י בְנֵֽי־לָבָן֙ לֵאמֹ֔ר לָקַ֣ח יַעֲקֹ֔ב אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר לְאָבִ֑ינוּ וּמֵאֲשֶׁ֣ר לְאָבִ֔ינוּ עָשָׂ֕ה אֵ֥ת כָּל־הַכָּבֹ֖ד הַזֶּֽה׃ ב וַיַּ֥רְא יַעֲקֹ֖ב אֶת־פְּנֵ֣י לָבָ֑ן וְהִנֵּ֥ה אֵינֶ֛נּוּ עִמּ֖וֹ כִּתְמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם׃ ג וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶֽל־יַעֲקֹ֔ב שׁ֛וּב אֶל־אֶ֥רֶץ אֲבוֹתֶ֖יךָ וּלְמוֹלַדְתֶּ֑ךָ וְאֶֽהְיֶ֖ה עִמָּֽךְ׃ ד וַיִּשְׁלַ֣ח יַעֲקֹ֔ב וַיִּקְרָ֖א לְרָחֵ֣ל וּלְלֵאָ֑ה הַשָּׂדֶ֖ה אֶל־צֹאנֽוֹ׃ ה וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ן רֹאֶ֤ה אָנֹכִי֙ אֶת־פְּנֵ֣י אֲבִיכֶ֔ן כִּֽי־אֵינֶ֥נּוּ אֵלַ֖י כִּתְמֹ֣ל שִׁלְשֹׁ֑ם וֵֽאלֹהֵ֣י אָבִ֔י הָיָ֖ה עִמָּדִֽי׃ ו וְאַתֵּ֖נָה יְדַעְתֶּ֑ן כִּ֚י בְּכָל־כֹּחִ֔י עָבַ֖דְתִּי אֶת־אֲבִיכֶֽן׃ ז וַאֲבִיכֶן֙ הֵ֣תֶל בִּ֔י וְהֶחֱלִ֥ף אֶת־מַשְׂכֻּרְתִּ֖י עֲשֶׂ֣רֶת מֹנִ֑ים וְלֹֽא־נְתָנ֣וֹ אֱלֹהִ֔ים לְהָרַ֖ע עִמָּדִֽי׃ ח אִם־כֹּ֣ה יֹאמַ֗ר נְקֻדִּים֙ יִהְיֶ֣ה שְׂכָרֶ֔ךָ וְיָלְד֥וּ כָל־הַצֹּ֖אן נְקֻדִּ֑ים וְאִם־כֹּ֣ה יֹאמַ֗ר עֲקֻדִּים֙ יִהְיֶ֣ה שְׂכָרֶ֔ךָ וְיָלְד֥וּ כָל־הַצֹּ֖אן עֲקֻדִּֽים׃ ט וַיַּצֵּ֧ל אֱלֹהִ֛ים אֶת־מִקְנֵ֥ה אֲבִיכֶ֖ם וַיִּתֶּן־לִֽי׃ י וַיְהִ֗י בְּעֵת֙ יַחֵ֣ם הַצֹּ֔אן וָאֶשָּׂ֥א עֵינַ֛י וָאֵ֖רֶא בַּחֲל֑וֹם וְהִנֵּ֤ה הָֽעַתֻּדִים֙ הָעֹלִ֣ים עַל־הַצֹּ֔אן עֲקֻדִּ֥ים נְקֻדִּ֖ים וּבְרֻדִּֽים׃ יא וַיֹּ֨אמֶר אֵלַ֜י מַלְאַ֧ךְ הָאֱלֹהִ֛ים בַּחֲל֖וֹם יַֽעֲקֹ֑ב וָאֹמַ֖ר הִנֵּֽנִי׃ יב וַיֹּ֗אמֶר שָׂא־נָ֨א עֵינֶ֤יךָ וּרְאֵה֙ כָּל־הָֽעַתֻּדִים֙ הָעֹלִ֣ים עַל־הַצֹּ֔אן עֲקֻדִּ֥ים נְקֻדִּ֖ים וּבְרֻדִּ֑ים כִּ֣י רָאִ֔יתִי אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר לָבָ֖ן עֹ֥שֶׂה לָּֽךְ׃ יג אָנֹכִ֤י הָאֵל֙ בֵּֽית־אֵ֔ל אֲשֶׁ֨ר מָשַׁ֤חְתָּ שָּׁם֙ מַצֵּבָ֔ה אֲשֶׁ֨ר נָדַ֥רְתָּ לִּ֛י שָׁ֖ם נֶ֑דֶר עַתָּ֗ה ק֥וּם צֵא֙ מִן־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וְשׁ֖וּב אֶל־אֶ֥רֶץ מוֹלַדְתֶּֽךָ׃ יד וַתַּ֤עַן רָחֵל֙ וְלֵאָ֔ה וַתֹּאמַ֖רְנָה ל֑וֹ הַע֥וֹד לָ֛נוּ חֵ֥לֶק וְנַחֲלָ֖ה בְּבֵ֥ית אָבִֽינוּ׃ טו הֲל֧וֹא נָכְרִיּ֛וֹת נֶחְשַׁ֥בְנוּ ל֖וֹ כִּ֣י מְכָרָ֑נוּ וַיֹּ֥אכַל גַּם־אָכ֖וֹל אֶת־כַּסְפֵּֽנוּ׃ טז כִּ֣י כָל־הָעֹ֗שֶׁר אֲשֶׁ֨ר הִצִּ֤יל אֱלֹהִים֙ מֵֽאָבִ֔ינוּ לָ֥נוּ ה֖וּא וּלְבָנֵ֑ינוּ וְעַתָּ֗ה כֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר אָמַ֧ר אֱלֹהִ֛ים אֵלֶ֖יךָ עֲשֵֽׂה׃ יז וַיָּ֖קָם יַעֲקֹ֑ב וַיִּשָּׂ֛א אֶת־בָּנָ֥יו וְאֶת־נָשָׁ֖יו עַל־הַגְּמַלִּֽים׃ יח וַיִּנְהַ֣ג אֶת־כָּל־מִקְנֵ֗הוּ וְאֶת־כָּל־רְכֻשׁוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר רָכָ֔שׁ מִקְנֵה֙ קִנְיָנ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר רָכַ֖שׁ בְּפַדַּ֣ן אֲרָ֑ם לָב֛וֹא אֶל־יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן׃ יט וְלָבָ֣ן הָלַ֔ךְ לִגְזֹ֖ז אֶת־צֹאנ֑וֹ וַתִּגְנֹ֣ב רָחֵ֔ל אֶת־הַתְּרָפִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לְאָבִֽיהָ׃ כ וַיִּגְנֹ֣ב יַעֲקֹ֔ב אֶת־לֵ֥ב לָבָ֖ן הָאֲרַמִּ֑י עַל־בְּלִי֙ הִגִּ֣יד ל֔וֹ כִּ֥י בֹרֵ֖חַ הֽוּא׃ כא וַיִּבְרַ֥ח הוּא֙ וְכָל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ וַיָּ֖קָם וַיַּעֲבֹ֣ר אֶת־הַנָּהָ֑ר וַיָּ֥שֶׂם אֶת־פָּנָ֖יו הַ֥ר הַגִּלְעָֽד׃ כב וַיֻּגַּ֥ד לְלָבָ֖ן בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י כִּ֥י בָרַ֖ח יַעֲקֹֽב׃ כג וַיִּקַּ֤ח אֶת־אֶחָיו֙ עִמּ֔וֹ וַיִּרְדֹּ֣ף אַחֲרָ֔יו דֶּ֖רֶךְ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וַיַּדְבֵּ֥ק אֹת֖וֹ בְּהַ֥ר הַגִּלְעָֽד׃ כד וַיָּבֹ֧א אֱלֹהִ֛ים אֶל־לָבָ֥ן הָאֲרַמִּ֖י בַּחֲלֹ֣ם הַלָּ֑יְלָה וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ הִשָּׁ֧מֶר לְךָ֛ פֶּן־תְּדַבֵּ֥ר עִֽם־יַעֲקֹ֖ב מִטּ֥וֹב עַד־רָֽע׃ כה וַיַּשֵּׂ֥ג לָבָ֖ן אֶֽת־יַעֲקֹ֑ב וְיַעֲקֹ֗ב תָּקַ֤ע אֶֽת־אָהֳלוֹ֙ בָּהָ֔ר וְלָבָ֛ן תָּקַ֥ע אֶת־אֶחָ֖יו בְּהַ֥ר הַגִּלְעָֽד׃ כו וַיֹּ֤אמֶר לָבָן֙ לְיַעֲקֹ֔ב מֶ֣ה עָשִׂ֔יתָ וַתִּגְנֹ֖ב אֶת־לְבָבִ֑י וַתְּנַהֵג֙ אֶת־בְּנֹתַ֔י כִּשְׁבֻי֖וֹת חָֽרֶב׃ כז לָ֤מָּה נַחְבֵּ֙אתָ֙ לִבְרֹ֔חַ וַתִּגְנֹ֖ב אֹתִ֑י וְלֹא־הִגַּ֣דְתָּ לִּ֔י וָֽאֲשַׁלֵּחֲךָ֛ בְּשִׂמְחָ֥ה וּבְשִׁרִ֖ים בְּתֹ֥ף וּבְכִנּֽוֹר׃ כח וְלֹ֣א נְטַשְׁתַּ֔נִי לְנַשֵּׁ֥ק לְבָנַ֖י וְלִבְנֹתָ֑י עַתָּ֖ה הִסְכַּ֥לְתָּֽ עֲשֽׂוֹ׃ כט יֶשׁ־לְאֵ֣ל יָדִ֔י לַעֲשׂ֥וֹת עִמָּכֶ֖ם רָ֑ע וֵֽאלֹהֵ֨י אֲבִיכֶ֜ם אֶ֣מֶשׁ ׀ אָמַ֧ר אֵלַ֣י לֵאמֹ֗ר הִשָּׁ֧מֶר לְךָ֛ מִדַּבֵּ֥ר עִֽם־יַעֲקֹ֖ב מִטּ֥וֹב עַד־רָֽע׃ ל וְעַתָּה֙ הָלֹ֣ךְ הָלַ֔כְתָּ כִּֽי־נִכְסֹ֥ף נִכְסַ֖פְתָּה לְבֵ֣ית אָבִ֑יךָ לָ֥מָּה גָנַ֖בְתָּ אֶת־אֱלֹהָֽי׃ לא וַיַּ֥עַן יַעֲקֹ֖ב וַיֹּ֣אמֶר לְלָבָ֑ן כִּ֣י יָרֵ֔אתִי כִּ֣י אָמַ֔רְתִּי פֶּן־תִּגְזֹ֥ל אֶת־בְּנוֹתֶ֖יךָ מֵעִמִּֽי׃ לב עִ֠ם אֲשֶׁ֨ר תִּמְצָ֣א אֶת־אֱלֹהֶיךָ֮ לֹ֣א יִֽחְיֶה֒ נֶ֣גֶד אַחֵ֧ינוּ הַֽכֶּר־לְךָ֛ מָ֥ה עִמָּדִ֖י וְקַֽח־לָ֑ךְ וְלֹֽא־יָדַ֣ע יַעֲקֹ֔ב כִּ֥י רָחֵ֖ל גְּנָבָֽתַם׃ לג וַיָּבֹ֨א לָבָ֜ן בְּאֹ֥הֶל יַעֲקֹ֣ב ׀ וּבְאֹ֣הֶל לֵאָ֗ה וּבְאֹ֛הֶל שְׁתֵּ֥י הָאֲמָהֹ֖ת וְלֹ֣א מָצָ֑א וַיֵּצֵא֙ מֵאֹ֣הֶל לֵאָ֔ה וַיָּבֹ֖א בְּאֹ֥הֶל רָחֵֽל׃ לד וְרָחֵ֞ל לָקְחָ֣ה אֶת־הַתְּרָפִ֗ים וַתְּשִׂמֵ֛ם בְּכַ֥ר הַגָּמָ֖ל וַתֵּ֣שֶׁב עֲלֵיהֶ֑ם וַיְמַשֵּׁ֥שׁ לָבָ֛ן אֶת־כָּל־הָאֹ֖הֶל וְלֹ֥א מָצָֽא׃ לה וַתֹּ֣אמֶר אֶל־אָבִ֗יהָ אַל־יִ֙חַר֙ בְּעֵינֵ֣י אֲדֹנִ֔י כִּ֣י ל֤וֹא אוּכַל֙ לָק֣וּם מִפָּנֶ֔יךָ כִּי־דֶ֥רֶךְ נָשִׁ֖ים לִ֑י וַיְחַפֵּ֕שׂ וְלֹ֥א מָצָ֖א אֶת־הַתְּרָפִֽים׃ לו וַיִּ֥חַר לְיַעֲקֹ֖ב וַיָּ֣רֶב בְּלָבָ֑ן וַיַּ֤עַן יַעֲקֹב֙ וַיֹּ֣אמֶר לְלָבָ֔ן מַה־פִּשְׁעִי֙ מַ֣ה חַטָּאתִ֔י כִּ֥י דָלַ֖קְתָּ אַחֲרָֽי׃ לז כִּֽי־מִשַּׁ֣שְׁתָּ אֶת־כָּל־כֵּלַ֗י מַה־מָּצָ֙אתָ֙ מִכֹּ֣ל כְּלֵי־בֵיתֶ֔ךָ שִׂ֣ים כֹּ֔ה נֶ֥גֶד אַחַ֖י וְאַחֶ֑יךָ וְיוֹכִ֖יחוּ בֵּ֥ין שְׁנֵֽינוּ׃ לח זֶה֩ עֶשְׂרִ֨ים שָׁנָ֤ה אָנֹכִי֙ עִמָּ֔ךְ רְחֵלֶ֥יךָ וְעִזֶּ֖יךָ לֹ֣א שִׁכֵּ֑לוּ וְאֵילֵ֥י צֹאנְךָ֖ לֹ֥א אָכָֽלְתִּי׃ לט טְרֵפָה֙ לֹא־הֵבֵ֣אתִי אֵלֶ֔יךָ אָנֹכִ֣י אֲחַטֶּ֔נָּה מִיָּדִ֖י תְּבַקְשֶׁ֑נָּה גְּנֻֽבְתִ֣י י֔וֹם וּגְנֻֽבְתִ֖י לָֽיְלָה׃ מ הָיִ֧יתִי בַיּ֛וֹם אֲכָלַ֥נִי חֹ֖רֶב וְקֶ֣רַח בַּלָּ֑יְלָה וַתִּדַּ֥ד שְׁנָתִ֖י מֵֽעֵינָֽי׃ מא זֶה־לִּ֞י עֶשְׂרִ֣ים שָׁנָה֮ בְּבֵיתֶךָ֒ עֲבַדְתִּ֜יךָ אַרְבַּֽע־עֶשְׂרֵ֤ה שָׁנָה֙ בִּשְׁתֵּ֣י בְנֹתֶ֔יךָ וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים בְּצֹאנֶ֑ךָ וַתַּחֲלֵ֥ף אֶת־מַשְׂכֻּרְתִּ֖י עֲשֶׂ֥רֶת מֹנִֽים׃ מב לוּלֵ֡י אֱלֹהֵ֣י אָבִי֩ אֱלֹהֵ֨י אַבְרָהָ֜ם וּפַ֤חַד יִצְחָק֙ הָ֣יָה לִ֔י כִּ֥י עַתָּ֖ה רֵיקָ֣ם שִׁלַּחְתָּ֑נִי אֶת־עָנְיִ֞י וְאֶת־יְגִ֧יעַ כַּפַּ֛י רָאָ֥ה אֱלֹהִ֖ים וַיּ֥וֹכַח אָֽמֶשׁ׃ מג וַיַּ֨עַן לָבָ֜ן וַיֹּ֣אמֶר אֶֽל־יַעֲקֹ֗ב הַבָּנ֨וֹת בְּנֹתַ֜י וְהַבָּנִ֤ים בָּנַי֙ וְהַצֹּ֣אן צֹאנִ֔י וְכֹ֛ל אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה רֹאֶ֖ה לִי־ה֑וּא וְלִבְנֹתַ֞י מָֽה־אֶֽעֱשֶׂ֤ה לָאֵ֙לֶּה֙ הַיּ֔וֹם א֥וֹ לִבְנֵיהֶ֖ן אֲשֶׁ֥ר יָלָֽדוּ׃ מד וְעַתָּ֗ה לְכָ֛ה נִכְרְתָ֥ה בְרִ֖ית אֲנִ֣י וָאָ֑תָּה וְהָיָ֥ה לְעֵ֖ד בֵּינִ֥י וּבֵינֶֽךָ׃ מה וַיִּקַּ֥ח יַעֲקֹ֖ב אָ֑בֶן וַיְרִימֶ֖הָ מַצֵּבָֽה׃ מו וַיֹּ֨אמֶר יַעֲקֹ֤ב לְאֶחָיו֙ לִקְט֣וּ אֲבָנִ֔ים וַיִּקְח֥וּ אֲבָנִ֖ים וַיַּֽעֲשׂוּ־גָ֑ל וַיֹּ֥אכְלוּ שָׁ֖ם עַל־הַגָּֽל׃ מז וַיִּקְרָא־ל֣וֹ לָבָ֔ן יְגַ֖ר שָׂהֲדוּתָ֑א וְיַֽעֲקֹ֔ב קָ֥רָא ל֖וֹ גַּלְעֵֽד׃ מח וַיֹּ֣אמֶר לָבָ֔ן הַגַּ֨ל הַזֶּ֥ה עֵ֛ד בֵּינִ֥י וּבֵינְךָ֖ הַיּ֑וֹם עַל־כֵּ֥ן קָרָֽא־שְׁמ֖וֹ גַּלְעֵֽד׃ מט וְהַמִּצְפָּה֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔ר יִ֥צֶף יְהוָ֖ה בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֑ךָ כִּ֥י נִסָּתֵ֖ר אִ֥ישׁ מֵרֵעֵֽהוּ׃ נ אִם־תְּעַנֶּ֣ה אֶת־בְּנֹתַ֗י וְאִם־תִּקַּ֤ח נָשִׁים֙ עַל־בְּנֹתַ֔י אֵ֥ין אִ֖ישׁ עִמָּ֑נוּ רְאֵ֕ה אֱלֹהִ֥ים עֵ֖ד בֵּינִ֥י וּבֵינֶֽךָ׃ נא וַיֹּ֥אמֶר לָבָ֖ן לְיַעֲקֹ֑ב הִנֵּ֣ה ׀ הַגַּ֣ל הַזֶּ֗ה וְהִנֵּה֙ הַמַצֵּבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יָרִ֖יתִי בֵּינִ֥י וּבֵינֶֽךָ׃ נב עֵ֚ד הַגַּ֣ל הַזֶּ֔ה וְעֵדָ֖ה הַמַּצֵּבָ֑ה אִם־אָ֗נִי לֹֽא־אֶֽעֱבֹ֤ר אֵלֶ֙יךָ֙ אֶת־הַגַּ֣ל הַזֶּ֔ה וְאִם־אַ֠תָּה לֹא־תַעֲבֹ֨ר אֵלַ֜י אֶת־הַגַּ֥ל הַזֶּ֛ה וְאֶת־הַמַּצֵּבָ֥ה הַזֹּ֖את לְרָעָֽה׃ נג אֱלֹהֵ֨י אַבְרָהָ֜ם וֵֽאלֹהֵ֤י נָחוֹר֙ יִשְׁפְּט֣וּ בֵינֵ֔ינוּ אֱלֹהֵ֖י אֲבִיהֶ֑ם וַיִּשָּׁבַ֣ע יַעֲקֹ֔ב בְּפַ֖חַד אָבִ֥יו יִצְחָֽק׃ נד וַיִּזְבַּ֨ח יַעֲקֹ֥ב זֶ֙בַח֙ בָּהָ֔ר וַיִּקְרָ֥א לְאֶחָ֖יו לֶאֱכָל־לָ֑חֶם וַיֹּ֣אכְלוּ לֶ֔חֶם וַיָּלִ֖ינוּ בָּהָֽר׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
"וישמע את דברי בני לבן לאמר" וגו'. ר' דברי רש"י למעלה (ל, כז ד"ה נחשתי) שבני לבן נולדו רק אחר בוא יעקב לפדן־ארם. ואף כי ידעו שהיו מוסרים קורות המשפחה מדור לדור, מסתבר שלא הירבו למסור על מצבים עגומים כמו דלות באמצעים, ועינינו הרואות שכן הדבר עד היום הזה. ור' בהקשר זה גם האמור למעלה (ל, ל).
פסוק א:
ונראה שיעקב היטיב להכיר את נפשו של לבן שאינו אוהב לתת, ועל כן אמר לו "לא תתן לי מאומה" (ל, לא), דהיינו איכשהו הדברים יסתדרו.
פסוק א:
ובדברי הבנים "לקח יעקב את כל אשר לאבינו, ומאשר לאבינו עשה" וגו' יש לא רק הגזמה הנובעת מקנאה, אלא יש גם משום סתירה מיניה וביה, כי אם עשה את כל מה שיש לו "מאשר לאבינו", בהכרח שלא לקח "את כל אשר לאבינו", אך כזו היא דרכן של קנאה ושנאה שאין ההגיון שולט בהן, ואם ידעו משהו על מצב המשפחה קודם בוא אליה יעקב, לא רצו לדעת, ובטעונם יש צליל אנטישמי שנשמע במשך דורות, עד היום הזה ממש. (פ' ויצא תשמ"ח, תשמ"ט, תש"ן, תשנ"ו, תשנ"ט)
פסוק א:
...לקח יעקב את כל אשר לאבינו, ומאשר לאבינו עשה את כל הכבד הזה. השוה למעלה (כו, טז) "כי עצמת ממנו" - "ממנו", המ"ם מ"ם־המוצא. המוטיב הוא ישן נושן ובשימוש רב גם היום. (פ' ויצא תש"ס)
פסוק א:
כאן יש שתי סיבות לעזיבת יעקב את לבן - ראותו שנאת גיסיו (הצעירים מאד) שבפס' א, ודיבורו ית' אליו שבפס' ג. ואין כאן כל רמז לסיבה השלישית - הופעתה של דבורה בשליחותה של רבקה, כדברי רש"י להלן (לה, ח). (פ' וישלח תשמ"ט)
פסוק א:
ומ"מ יש כאן משום סיבתיות כפולה, ואולי אף משולשת. (פ' ויצא תשנ"ו)
פסוק ב:
"וירא יעקב את פני לבן, והנה איננו עמו" וגו'. התיבה פנים באה בלשון רבים, ופירוש פסוקנו הוא אפוא - יעקב ראה - הכיר בפניו של לבן שהוא אינו עוד עמו כמו קודם. וכן גם בפס' ה, "ראה אנכי את פני אביכן כי איננו אלי" וגו', כלו' בפניו אני מכיר... (פ' ויצא תשמ"ח)
פסוק ב:
ונראה שדברי הבנים רק הגבירו את יחסו השלילי של לבן אל יעקב. (פ' ויצא תש"ן)
פסוק ג:
"ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך" וגו'. זוהי הנבואה שיעקב מספר לרחל ולאה (פס' יא-יג) "ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום יעקב" וגו'. (פ' ויצא תשס"ב)
פסוק ג:
רש"י ד"ה שוב אל ארץ אבתיך, ...אבל בעודך מחובר לטמא, אי אשפר להשרות שכינתי עליך. ע"כ. הציון לבראשית רבה (עד, א) שגוי, וצריך לומר תנחומא (פ' ויצא י). ומ"מ קשה על רש"י - וגם על הדרשן, למה הוא תולה את אי־השרית השכינה בחיבור עם לבן ולא בשהייה בחו"ל (פ' ויצא תשמ"ח) ועיין מגילה יד ע"א שקודם שהוכשרה ארץ־ישראל היתה השכינה שורה אף בחוץ־לארץ. ובמועד קטן כה ע"א שכיון שכבר שרתה על הנביא רוח הקודש בארץ־ישראל, שורה עליו גם בחוץ־לארץ. וריה"ל בספר הכוזרי (מאמר שני פיסקא יד) כתב: כל מי שנתנבא, לא נתנבא כי אם בה או בעבורה.
פסוק ג:
וקשה מזה הוא שעצם דיבור זה הרי אף הוא השרית השכינה. (פ' ויצא תשמ"ט) ור' נחלת יעקב שלא השרה ה' שכינתו שם בקביעות, אבל באקראי הרי דיבר עמו עתה.
פסוק ד:
"וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה, השדה אל צאנו". לכאורה לא היה יעקב צריך לשיכנוע הסודי המיגע הזה, שהרי "הכל מעלין לארץ ישראל" (כתובות פי"ג, מ"יא). ושמא לימדתנו תורה דרך ארץ שאין לממש זכות בלא לנסות לשכנע תחילה. (פ' ויצא תשמ"ז)
פסוק ד:
"...אל צאנו". כלומר כבר הפסיק יעקב לעבוד בשביל לבן ועוסק רק בשלו, מעין "חופשת הסתגלות", כה בטוח היה בהסכמתן של נשיו לברוח עמו לא"י. ואולי גם הסתמך על המשנה הנ"ל. (פ' ויצא תשנ"ד)
פסוק ו:
"ואתנה ידעתן, כי בכל כחי" וגו'. "ואביכן התל בי" וגו'. לכאורה אין סיבה שלא להסב את "ואתנה ידעתן" גם על "ואביכן התל בי" וגו', כלומר יעקב, שיתף את נשיו בדרגות הפרנסה וכל הכרוך בהן, ולא כמקובל לחשוב. (פ' ויצא תש"ס)
פסוק ז:
רש"י ד"ה עשרת מנים, אין מונים פחות מעשרה. ע"כ. ור' שפתי חכמים (אות ט), כלו' מאה. ואולם באונקלוס מתרגם בפשטות - "זמנין", וכן להלן (פס' מא). ורש"י אינו אומר שם כלום. (פ' ויצא תשנ"ט)
פסוק י:
רש"י ד"ה והנה העתודים, ...היו המלאכים מביאים אותם מעדר המסור ביד בני לבן וכו'. והוא מדרש (בראשית רבה עג, י). ושוב לא ידעתי, לא רק לשם מה דורש הדרשן כך, אלא לשם מה רש"י הפשטן מביא דבר זה אחר שהסביר בעצמו (למעלה ל, מ) דרך טבעית להשגת אותה המטרה. (פ' ויצא תשנ"ו)
פסוק י:
אלא שרש"י מבקש להסביר, מנין היו עקודים אלה שבחלום. (פ' ויצא תשנ"ח)
פסוק י:
רש"י ד"ה וברדים, ...ואין לי להביא עד מן המקרא. ע"כ. אמנם אח יש לה למעלה זו במקרא, ראה זכריה (ו, ג) "סוסים ברדים אמצים", כך הראני ר' יהודה גרינשפן שליט"א, אך השבותי לו שרש"י מדייק בלשונו - עד אין לו, אף כי אח ישנו. (פ' ויצא תשס"ד) ור' ספר הזכרון.
פסוק יג:
רש"י ד"ה משחת שם, לשון רבוי לגדולה כשנמשח למלכות וכו'. ולא הבינותי מיהו נושאה של משיחה זו, והרי בריש הפרשה מדובר במשיחת אבן, ולא איש למלכות! (פ' ויצא תשנ"ו) בדפו"ר איתא: כנמשח למלכות.
פסוק יח:
רש"י ד"ה מקנה קנינו, מה שקנה מצאנו וכו'. נראה שרש"י בא לפרש את חזרת הכתוב על מה שנאמר ברישא "את כל מקנהו ואת כל רכושו אשר רכש". ולפי זה צריך לומר שהפועל רכ"ש אינו קניין במובן המצומצם, אלא כאן הכוונה למה שקיבל תמורת עבודתו אצל לבן. ואולם זה קצת קשה, שהרי לא שמענו שיקבל דבר אחר מאשר צאן מסוג מסוים, דהיינו "מקנהו", ומה בא אפוא "את כל רכשו" לרבות. (פ' ויצא תשמ"ט) ור' מלכה של תורה ש"וינהג את כל מקנהו" - זה צאנו, "ואת כל רכושו אשר רכש" - אלו עבדים ושפחות. ואיך רכשם? "מקנה קנינו אשר רכש בפדן ארם" - קנאם בצאנו שרכש בשכר עבודתו בפדן ארם.
פסוק יט:
רש"י ד"ה ותגנב רחל את התרפים, להפריש את אביה מע"ז נתכוונה (בראשית רבה עד, ה). ובזוהר מוער: אף־על־גב שרחל עשתה זאת לעקור ע"ז מאת אביה, נענשה על זה שלא זכתה לגדל את בנימין, ולא התקיימה אתו אפילו שעה אחת - מפני צער אביה, ואע"ג שנתכוונה לטובה (זוהר ח"א קסד:). (פ' וישלח תשנ"ב)
פסוק יט:
ודברי רשב"ם על אתר: שלא יגידו ויודיעו ללבן כי רוצה יעקב לברוח וכו', קשים לענ"ד, שהרי יש בהם משום הכרה בכוחם! וראה דברי דעת זקנים: "לכך גנבה אותם שלא יגידו ללבן כי ברח יעקב [וזה כמו רשב"ם, אך מוסיף שם], אם כן נתכוונה לעקור ע"ז מבית אביה" [וזה כדברי רש"י], אך לא מובן לי, כיצד זה מוכח. אדרבה, יש בזה משום הודאה בכוחם, כנ"ל. (פ' ויצא תשנ"ו)
פסוק כב:
רש"י ד"ה ביום השלישי, שהרי דרך שלשת ימים היה ביניהם. ע"כ. דברי רש"י חוזרים אל האמור למעלה (ל, לו) "וישם דרך שלשת ימים בינו ובין יעקב". (פ' ויצא תשנ"ט)
פסוק כג:
רש"י ד"ה דרך שבעת ימים, כל אותן ג' ימים שהלך המגיד להגיד ללבן, הלך יעקב לדרכו, נמצא יעקב רחוק מלבן ששה ימים, ובשביעי השיגו לבן. למדנו שכל מה שהלך יעקב וכו'. והנה קצת קשה שאכן מבחין רש"י בין קצב הליכתו של יעקב לרגל הטף וכל המחנה ולבין הליכת לבן ואחיו־בניו־חיליו, אבל אינו עושה כן באשר לקצב הליכת המגיד שיצא לכאורה מיד עם הסתלקות יעקב, והוא לבדו, ולבין הליכת לבן עם הצאן (ההליכה המוזכרת למעלה ל, לו), אלא מה הוא ג' ימים, ואף הוא ג' ימים.
פסוק כג:
ועוד קצת קשה, כיצד זה שלא היתה לו ליעקב קפיצת הדרך בדרכו ארצה כפי שהיתה לו בדרכו לחרנה. והרי אין לומר שקפיצת הדרך היא רק לבודד, שהרי גם לעבד אברהם קפצה הדרך, והוא עם י' גמלים ועבדים (ר' סנהדרין צה ע"א). (פ' ויצא תשנ"ג, תשנ"ד, תשנ"ט)
פסוק כג:
ור' מה שכתבתי למעלה (כד, מב). (פ' ויצא תשנ"ט)
פסוק כג:
רש"י ד"ה את אחיו, קרוביו. ע"כ. ואלו להלן (מו) אצל יעקב מפרש "לאחיו, הם בניו שהיו לו אחים" וכו'. ולפי זה צריך לומר שרש"י אמנם סובר, שהמלה "אחיו" היא יחסית. אצל לבן הוא מניח שהשאיר את בניו עם צאנו ולקח עמו קרובי־משפחה, ומכיוון שאצל יעקב אין קרובי־משפחה מלבד הבנים, הוא מפרש - בנים, ובשום פנים אינו מפרש אחיו - מלוויו, עבדיו וכדו'. ור' להלן (נד) שפתי חכמים (אות כ). (פ' ויצא תשמ"ט)
פסוק כג:
אתמול עשיתי עם אסף שי' חשבון (רופף) לפיו מופיע תיבת "אח" למעלה מי' פעמים בפרשה - במשמעים שונים (בנים, קרובים, מלווים). (פ' ויצא תשנ"ז)
פסוק כד:
"...השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע". והנה כבר בפס' כו מדבר לבן ליעקב "מה עשית ותגנב את לבבי" וגו', ומאד קשה לומר שכל הדיבור הזה - עד פס' ל - לא יכלל באיסור זה. וצ"ע. (פ' ויצא תשס"ב)
פסוק כד:
ושמא יש להבחין בין לשון דיבור שהוא קשה, ולבין לשון אמור שהוא קל, כידוע? (פ' ויצא תשס"ד) ור' משכיל לדוד שאכן לבן לא שמר את דבר ה'. ור' דברי דוד שהציווי ללבן היה שלא ישכנע את יעקב לשוב אליו, לא בדרך רעה ולא בדרך טובה, ולפי זה קיים לבן את דבר ה'.
פסוק כה:
ויעקב... בהר - ולבן... בהר הגלעד. קשה לי, מהו לשון "בהר" בה"א הידיעה, ולמה כאן נשאר בלא כינוי מזהה, ואלו אצל לבן נאמר "בהר הגלעד". (פ' ויצא תשמ"ט)
פסוק כה:
ועוד: אצל יעקב נאמר "תקע את אהלו בהר", ואלו אצל לבן - "תקע את אחיו בהר גלעד", והרי אין תקיעה זו כתקיעה זו. (פ' ויצא תשנ"ד) ור' ראב"ע ורד"ק על אתר שתקע לבן את אהלו עם אחיו גם כן בהר הגלעד.
פסוק כה:
ואולי לבן אינו צריך לאהלים, שהרי בא עם גברים מבוגרים בלבד. (פ' ויצא תשנ"ו) ומעין זה בהעמק דבר.
פסוק כט:
...ואלהי אביכם. כלו' אלהיו של גיסו - יצחק, ולשון הרבים מוסב על יעקב ובניו וגם על עבדיו שמן הסתם התגיירו. (פ' ויצא תשנ"ח)
פסוק לב:
רש"י ד"ה לא יחיה, ומאותה קללה מתה רחל בדרך (בראשית רבה עד, ט). ע"כ. והנה להלן (מד, ט) כאשר אחי יוסף אומרים "אשר ימצא אתו מעבדיך ומת" אין רש"י אומר מאומה, ובדין הוא, שהרי שם באמת לא התרחש שום אסון בעקבות אמירה בלתי זהירה זו. ואמנם יש לשאול, כיצד זה לא נזהרו אחי יוסף על נוסחת שבועה זו, והרי מן הסתם ידעו את קורות בית אבא, לרבות סיבת מותה המוקדם של רחל, ויש עוד שאלות כאלה של חזרה על מעשים או אמרות שליליים בס' בראשית, ולפי שעה לא מצאתי להן תשובה.
פסוק לב:
ובאשר לשני הפס' הנ"ל ר' "אור החיים" הק' המעיר בשניהם, שהדברים נאמרו על־פי דין בני נוח, המחייב גנב במיתה. ור' גם "העמק דבר", לפיו אמר יעקב כן משום חשש, שמי שלקח את התרפים מבקש לעבוד אותם, ועל כן "לא יחיה". וממילא יש בזה משום תשובה לשאלתי, למה לא למדו בני יעקב מכאן להיזהר בלשונם, שכן אין הדברים דומים - כאן ע"ז ושם סתם גניבה. (פ' ויצא תשמ"ד, תשנ"ד, תשנ"ז, תשנ"ט)
פסוק לג:
רש"י ד"ה ויבא באהל רחל, כשיצא מאהל לאה, חזר לו לאהל רחל וכו'. כל זה מאד יפה, אך קצת קשה, למה מדבר כאן הכתוב באהל רחל בעוד שקודם לכן, בריש הפס', נקרא אהלה של רחל - אהל יעקב, וראה דברי רש"י שם. (פ' ויצא תשנ"א)
פסוק לה:
"כי דרך נשים לי". ואמנו רחל לא שקרה, ראה דברי רבי עקיבא (שבת פב ע"א) "מנין לעבודה זרה שמטמאה במשא כנדה? שנאמר (ישעיה ל, כב) "תזרם כמו דוה צא תאמר לו - מה הנדה מטמאה במשא, אף ע"ז מטמאה במשא" מפי ר' יהודה גרינשפן שי' בשם בנו. (פ' וישלח תשס"ב)
פסוק לח:
רש"י ד"ה ואילי צאנך, (בבא קמא סה ע"ב) מכאן אמרו, איל בן יומו קרוי איל, שאם לא כן, מה שבחו - אילים לא אכל אבל כבשים אכל? אם כן, גזלן הוא. ע"כ. כלו' אפילו אילים בני יומם לא אכל. ולענ"ד יש כאן "אפילו" נוסף - לא רק מן הנקבות לא אכל, שיש עניין לגדלן בשל חלבן, אלא אפילו מן הזכרים לא אכל. (פ' ויצא תשמ"ח)
פסוק לט:
רש"י ד"ה אנכי אחטנה. צ"ע מהו ההבדל בין פרש"י ולבין תרגום אונקלוס, ולמה יש כאן שני ד"ה. (פ' ויצא תשמ"ט) ובדפו"ר הדיבור השני אינו.
פסוק מא:
רש"י ד"ה ותחלף את משכרתי, היית משנה תנאי שבינינו, מנקוד לטלוא וכו'. ואולם מן הכתוב למעלה (ל, לב) - "הסר משם כל שה נקד וטלוא וכל שה חום" וגו' - לא משמע שינוי תנאי זה שרש"י מונה כאן. ואמנם, קשה למצוא עקבות של רמאות בפשוטם של מקראות אלה. וצ"ע. (פ' ויצא תשמ"ח) וביוסף הלל הביא גירסת דפו"ר: מנקוד לטלוא לעקודים לברודים. והוסיף שכך נראה יותר, שהרי גם העקודים לא היו מן התנאי הראשון, אלא זהו אחד מהשינויים שהחליף לבן.
פסוק מב:
רש"י ד"ה ופחד יצחק, לא רצה לומר א־להי יצחק, שאין הקב"ה מיחד שמו על הצדיקים בחייהם. ואע"פ שאמר לו בצאתו מבאר־שבע "אני ה' אלהי אברהם אביך, ואלהי יצחק", בשביל שכהו עיניו, והרי הוא כמת, יעקב נתיירא לומר ואלהי ואמר ופחד. ע"כ. וזה שהכלל "אין הקב"ה מיחד שמו" וכו' חל גם עליו ית' ומכח ק"ו על יצוריו, הוא לכאורה משום שקבעו עקב טבעו של האדם ("אל תאמין בעצמך עד יום מותך"). וזה שלהלן (לב, י) יעקב אמנם אומר "ואלהי אבי יצחק", ראה שפתי חכמים (אות ה), שזה כציטוט דבריו ית', אינו משכנע מאד, כי למה יהא מותר לו ליעקב לאמר מה שהקב"ה עצמו יכול לומר רק בתירוץ. (פ' וישלח תשמ"ט)
פסוק מב:
וראה שם (לב, ח) דברי בעלי התוספות שיעקב הסיק על מות אביו יצחק מן העובדה שעשו בא להורגו, בעבור ימי אבל אביו. (פ' ויצא תשנ"א)
פסוק מב:
רש"י ד"ה ויוכח, לשון תוכחה הוא, ולא לשון הוכחה. ע"כ. ור' רמב"ן על אתר החולק על רש"י בזה. ותמיהני למה אין רש"י מוכיח את דבריו, שהרי בוודאי תיבת "אמש" שבכאן חוזרת אל מראה ה' ללבן בחלום הלילה הקודם, כלו' אמש, כאמור למעלה (כד), ועליו ידע יעקב מדברי לבן עצמו (כט), ובמראה זה לא היה משום הוכחה אלא משום תוכחה. וממילא דבר זה קשה על רמב"ן. (פ' ויצא תשמ"ח)
פסוק מד:
רש"י ד"ה והיה לעד, הקדוש ברוך הוא. ע"כ. כלו' לבן הוא שמעיד את הקב"ה. ובצדק מעיר בעל שפתי חכמים (אות ו) "הואיל וכתיב סתמא" וכו'. וכמו כן מדבר לבן על הקב"ה כעד גם בפס' נ - "ראה אלהים עד ביני ובינך", אך בפס' מח ונב הוא מדבר על הגל כעד. והנה יעקב אבינו ע"ה אינו מזכיר את ה' כלל, אבל מסכים לעדות הגל - "גלעד" (פס' מז), והדברים קצת תמוהים. (פ' ויצא תשנ"ט)
פסוק מד:
ורמב"ן חולק על רש"י, מן הסתם משום שבפסוקנו וגם בקודם לא הוזכר הקב"ה, אך אמנם קשה עליו הערת שפתי חכמים שאם העד הוא הברית שכורתה זה עתה, היה צ"ל והיתה. (פ' ויצא תש"ס)
פסוק מה:
"ויקח יעקב אבן, וירימה מצבה". התיאור מזכיר את האמור למעלה (כט, י) "ויגש יעקב ויגל את האבן" וגו', שהרי אבן מצבה בהכרח גדולה היא, והוא לקחה לבד. ומעניין שלבן מייחס הקמתה של המצבה לעצמו (נא) - "המצבה אשר יריתי". (פ' ויצא תשמ"ח)
פסוק מה:
ואכן, כך דרכו של לבן, ר' למעלה (מג) "הבנות בנותי והבנים בני" וכן גם (ל, לב) "אעבר בכל צאנך היום" (יעקב) לעומת (לה) "ויסר (לבן) ביום ההוא".
פסוק מה:
ואולם ר' רש"ר הירש הלמד מכאן שגם לבן הקים מצבה ולא ידעתי, אם די בפס' זה לומר כך. (פ' ויצא תשמ"ט) ור' רד"ק לפס' נא שכתב: ואמר אשר יריתי, אף־על־פי שיעקב הקים המצבה והוא אמר לעשות הגל, כיון שלבן אמר ליעקב לכה ונכרתה ברית (מד) ויעקב עשה על־פי דבריו, הרי הוא כאילו ירה אבני הגל והמצבה.
פסוק מו:
רש"י ד"ה לאחיו, הם בניו... נגשים אליו לצרה ולמלחמה. ע"כ. וקשה, שהרי עדיין קטנים היו. (פ' ויצא תשנ"ו)
פסוק מו:
"ויאכלו שם על הגל". צ"ע מה בין אכילה זו והאכילה דלהלן (נד) "לאכל לחם, ויאכלו לחם". (פ' ויצא תשמ"ח) ור' רמב"ן על אתר שפרש את הכתוב על שם העתיד, כדי לאכול שם על הגל.
פסוק מט:
"והמצפה אשר אמר יצף ה' ביני ובינך". ממקום המצבה הזו, בראש ההר, יהיה ה' צופה ומביט, ויעניש את החוטא העובר על דברי הברית שבינינו. (פ' ויצא תשמ"ט)
פסוק נ:
"אם תענה את בנתי". דאגתו הפתאומית של לבן לבנותיו קצת צבועה, דאגה שבכל עשרים שנות נשואיהן לא מצאה כל ביטוי במקרא. הוא לא שותף לא לשמחת הולדת הבנים, לא לעצב על עקרות רחל ולפתרון - נישואי יעקב עם השפחות, ואלו עתה הוא מתעורר. (פ' ויצא תשמ"ח)
פסוק נ:
ואלו למעלה (פס' יד-טו) משתמע מדברי רחל ולאה כאלו אין כל התיחסות אליהן מאז הנישואין. (פ' ויצא תשנ"ב)
פסוק נ:
"ואם תקח נשים על בנתי" - ולא ברור לי מכוח מה יבוא עתה לאסור על יעקב להוסיף נשים. אלו היתנה כך בשעת הנישואין - ניחא, אך עתה? (פ' ויצא תשמ"ב)
פסוק נב:
רש"י ד"ה אם אני, הרי אם משמש בלשון אשר וכו'. ר' אצל נחמה ליבוביץ' ומשה ארנד, בספרם "פירוש רש"י לתורה - עיונים בשיטתו" עמ' 197! (פ' ויצא תשנ"א)
פסוק נג:
רש"י ד"ה אלהי אביהם, חול. ע"כ. ד"ה זה הוא המשך שני הדיבורים הקודמים, שבהם רש"י אומר ששם אחד הוא קודש ואחד חול. ומכיוון שתיבת "אביהם" מוסבת על אברהם ונחור, קשה למה תיבת "אלהי" תהא חול, כלו' צדו של נחור יגבור. (פ' ויצא תשמ"ח) ור' באר יצחק ש"אלהי אביהם" אין הכוונה "אלהי אברהם ונחור", כי אין מסתבר שהתורה תכלול קודש בחול. על כרחך הכוונה ל"אלהי אביהם של אברהם ונחור" הלוא הוא תרח, וכיון שהיה עובד עבודה־זרה עד סוף ימיו, הרי ששם זה הוא חול.
פסוק נג:
וראוי לבדוק להלכה. (פ' ויצא תשנ"א) ור' קסת הסופר חלק ב' על פסוקנו ששֵם זה נשאר בספק ובחלק א' סי' י אות ז כתב שבמקום ספק צריכין לקדש על תנאי דהיינו שיאמר הנני כותב לשם קדושת השם אם הוא קדוש.
פסוק נג:
ועתה קשה לי, מדוע לבן חוזר אל דור הזקנים, ולא אל יצחק ואל בתואל, והרי אין להניח שידע את דברי המדרש לפס' מב ומשכ"ש. (פס' ויצא תשס"ה) ור' רד"ק שהזכיר לבן רק את אברהם ונחור לפי שהם היו נודעים ומפורסמים בגדולה.
פסוק נד:
רש"י ד"ה לאחיו, לאוהביו שעם לבן. ע"כ. ור' שפתי חכמים (אות י) ודבריו יפים. ועתה אמר לי על זה שכני ר' יהודה גרינשפן שי' בשם אחד האדמורי"ם, כי לשם ליקוט אבנים (פס' מו) צריך בנים, ואלו לשם השתתפות בסעודה באים גם אוהבים מבית לבן.
פסוק נד:
אך תמיהני, למה אין בעל שפתי חכמים מעלה גם את דברי רש"י למעלה (פס' כג) - "את אחיו, קרביו" והרי כך היה יכול לפרש גם כאן, או להיפך, יפרש גם שם כמו כאן. (פ' ויצא תשנ"א, תשנ"ט) ור' ספר הזכרון שכאן אין סברא לפרש שאחיו אלו בניו, כי למה יעשה יעקב זבח ומשתה לבניו בשעת כריתת ברית עם לבן.