פסוק א: לקח יעקב את כל אשר לאבינו ומאשר לאבינו. שתי טענות. א׳. שכל הצאן שילדו נקודים וטלואים ע״פ תחבולה זו גנבה היא. ובאשר בלי תחבולה זו לא הולידו כאלה א״כ אשר לאבינו המה. ב׳ אפי׳ יהא גוף הצאן של יעקב מ״מ כל הכבוד הזה שהשיג במסחור הצאן עבדים ושפחות גמלים וחמורים הוא עולה בפ״ע שמבלה זמנו בעסקיו ואינו שומר את צאן לבן באמונה. ובאמת לא כן היה כמבואר להלן י״ח:
פסוק ב: וירא יעקב וגו׳. היה בדעתו להגיד ללבן שרוצה להפטר מעבודתו. שהרי לא היה משועבד לשבת עמו ולעובדו תמיד. אבל כאשר ראה פני לבן רע עמו חשש שע״פ לשה״ר זו יעולל לבן עליו עלילות לגזול בנותיו וכל אשר לו. ולברוח לבית אביו לא היה לו עדיין רשות ע״פ אזהרות אמו כמש״כ לעיל כ״ז מ״ה ול׳ כ״ה. ע״כ בהצר לו והנה ויאמר וגו׳. הורשה מהקב״ה וגם נצטוה לשוב וגם הבטיחו ואהיה עמך:
פסוק ג:שוב אל ארץ אבותיך. לא הזהירו לשוב אל בית אביו כ״א אל ארץ אבותיו:
פסוק ג:ולמולדתך. היינו הנהגתו לעבוד את ה׳ בתורה ועבודה ומש״ה בבואו לשכם עמד שתי שנים ומחצה שלא הוזהר על יותר:
פסוק ג:ואהיה עמך. כפרש״י בשם מ״ר דהיינו אחר שישוב והוא מעשו נגד חשש רבקה אמו. והיינו שאמר יעקב בתפלתו ה׳ האמר אלי שוב לארצך וגו׳ אבל מלבן לא הבטיחו:
פסוק ד: אל צאנו. בשעה שהיה אצל צאנו ולא בשע׳ שהי׳ אצל צאן לבן כדי שלא ירגישו רועי לבן:
פסוק ד:כי איננו אלי כתמול שלשום. היינו על הצלחתי ועשרי ויחשוב כמו שבא אלי בעולה. ובאמת ואלהי אבי היה עמדי ה״ז הוכחה שאינו בעולה ודקדק לומר אלהי אבי ולא אבותי כי השגחה פרטית על הפרנסה וברכה במשלח ידים היא מיוחדת ליצחק כמש״כ לעיל:
פסוק ו: ואתנה ידעתן. בלי שום הוכחה וחקירה הרי אתנה בעצמכם ידעתם:
פסוק ו:כי בכל כחי עבדתי את אביכן. ולא הקלתי אפי׳ בשמירה. וא״כ היאך אעשה עולה בפועל:
פסוק ז: ואביכן התל בי. מה שנראה שעשיתי עולה ומרמה במקלות הלא אביכן התל בי שהבטיח שישאר בידי הנקודים וטלואים והוא הסיר באותו יום. עוד הוכחה שלא בא עשרי בעול של המקלות שהרי.
פסוק ז:והחלף את משכרתי עשרת מונים. בכל שעה החליף לתנאי אחר. ומ״מ.
פסוק ז:ולא נתנו וגו׳. ופירש יותר.
פסוק ח: אם כה יאמר וגו׳. כבר דקדקו חז״ל ברבה. מה שלא אמר יעקב אם כה אמר. אלא יאמר. ללמד דאפי׳ החליף התנאי בשעת עבור ורק הקב״ה ידע שיאמר אח״כ כן וילדו וגו׳ הרי דלא המקלות גרמו הקמת התנאי שלא ידעתי בשעת הזווג האיך יאמר אחרי כן אלא ע״כ ויצל אלהים וגו׳. אך השגחתו פעלה כל זאת:
פסוק י: ויהי בעת וגו׳. עוד הוכחה שלא המקלות לבד גרמו לזה שהרי ראיתי בחלום שהיה מעשה המלאך בזה וגם אמר כי רואה העול שלבן עושה בהפיכת התנאים ובהסרת הצאן מהחל והסביר כ״ז להן שלא יחשבו גם המה שכל העושר הלז הוא לאביהן כדבר בני לבן. וא״כ כ״ז שהמה בית אביהן יש תקוה שישוב אליו. ומידו יגיע להן ויהי נכסי מלוג משא״כ עתה כשילכו עם העושר אין להן מאומה בזה רק של יעקב המה. ע״כ הסביר להן שודאי כן הוא שהכל שלו:
פסוק יג: אנכי וגו׳. בא מטענה אחרת כמה נחוץ הוא למהר יציאתו שהרי האל בית אל אשר הצילו בברחו מפני אחיו אמר לו לצאת והזכירו זה השם המורה על הצלה זו כמבואר להלן ל״ה א׳ עלה בית אל וגו׳ לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך. וא״כ כשלא יחוש ח״ו יכול להיות מורדף בלי חשך מעשו. עוד טעם על הנחיצה שאמר לי אשר משחת וגו׳ אשר נדרת וגו׳. והזכירני הנדר להורות אשר הנני נחשב כמאחר נדרי אשר הוא סכנה גם להם שידוע היה מאמר חז״ל בשבת דל״ב בעון נדרים מתה אשתו של אדם:
פסוק יד: ותען רחל ולאה. הקדימה רחל ללאה כבר ידוע מה שאמרו במ״ר. וי״ל עוד שהיא נרגשה ביותר מהזכרת הנדר באשר היא עיקר אשתו ובאמת מתה תחלה ואולי מפני איחור הנדר שנתבקרה פנקסו של יעקב ע״ז כדאיתא בב״ר פ׳ פ״א:
פסוק יד:העוד לנו וגו׳. למה לך הצעת דברים כ״כ בדבר העושר. וכי יש תקוה לנו שאם ישוב העושר לאבינו יתנם לנו בנכסי מלוג והלא אנו רואים כמה התנהג עמנו בדרך זר:
פסוק טו: כי מכרנו. ולא נהג עמנו כדרך הנשואין שכל אב נותן איזה נדוניא לבתו והוא מכרנו כשפחות ולקח כסף הקנין לעצמו. היינו עבודת יעקב בי״ד שנים היא כסף השמירה. היה ללבן לשלם עבור השמירה לבנותיו והוא אכל בעצמו:
פסוק טז: כי כל העשר וגו׳. עוד טעם שאין לנו לחוש. שאנו חושבים דכל העושר אשר הציל אלהים מאבינו לנו הוא. בשביל שמגיע לנו כדרך הבנות. ומה יהיה אחרינו הלא ולבנינו א״כ מה נ״מ כאשר הנם בידיך. וזה לא חששו שישא יעקב נשים אחרות ויוליד בנים כמו שחשש לבן והשביע ע״ז. שידעו באותו צדיק שלא ישא אשה מבנות כנען:
פסוק טז:ועתה כל אשר אמר אליך אלהים. לענין הצעה השניה אין לך לשום נגד עיניך פחד עשו ופחד הנדר אלא כל אשר אמר אלהים עשה. כי דבר אלהים אין להשיב:
פסוק יז: וישא את בניו ואת נשיו. לפי הפשט הקדים הבנים להושיב על הגמלים משום בעתותא דגמלים לנשים כמש״כ לעיל כ״ד ס״א. והבנים כבר היו רגילים בהם:
פסוק יח: מקנה קנינו. שיעקב לא היה עוסק במכירת הצאן וקניית הרכוש שארי חפצים. אלא קנינו בעצמו עבדי סרסרותא. שהיו זבינא חריפא כמש״כ לעיל ל׳ מ״ג ולא כמו שחשבו בני לבן בזה:
פסוק יח:אל יצחק אביו. נכסף לבית אביו:
פסוק יח:ארצה כנען. גם נכספה נפשו לארץ הקדושה והודיע הכתוב כי אע״ג שלא הוזהר אלא לשוב אל ארץ אבותיו מ״מ גם בלי אזהרה נכסף לבית אביו. וכן בלי אזהרה נכסף לארץ כנען שהיא ארץ הקדושה. אלא שלא היה יכול לשוב עדיין:
פסוק יט: לגזז את צאנו. והוא עת שמחה ומשתה לכל המשפחה כידוע בשמואל א׳ י״ג ובכ״מ. ע״כ הלכו כל אנשי בית לבן מש״ה ותגנב רחל וגו׳. היה שעת הכושר לכך לעשות בביתו כך. והיא עשתה כדי שלא ינחש לבן בהודעו ולא ידע מאומה מאופן הבריחה:
פסוק כ: על בלי הגיד לו. שלא הגיד לב לבן לו כי יברח יעקב ומש״ה לא נשמר ממנו:
פסוק כא: ויברח הוא וגו׳. שהרי לא הובטח ע״ז כמש״כ ע״כ הוכרח לעשות תחבולה זו ואע״ג שגם זה לא היה דבר נקל להשהות בדרך הרבה ולא יהא נודע ללבן מ״מ היה בוטח בה׳ שלא יודע לו ע״פ השגחת ה׳ אבל לא כמחשבות אדם בהשגחה המה מחשבותיו ית׳ אלא נודע לו וגם רדף וגם השיגו ומכ״מ הצילו ה׳ . אמנם טוב היה יותר אלו לא הסתיר עצמו מלבן ולא הגיע לגנבת התרפים אשר זה גרם רעה רבה ליעקב:
פסוק כב: ויגד. ע״י רועי צאן לבן שהיו תחת יעקב:
פסוק כג: בהר הגלעד. דמתחלה כאשר שם יעקב פניו הר הגלעד היה נטיה מן הדרך לפי שראה לצורך הילדים והצאן שא״א לדפוק אותם בבריחה יותר. ע״כ נטה מן הדרך ועמד לפוש בהר הגלעד אשר הוא יפה למרעה. ומש״ה דבק לבן אותו שם:
פסוק כד: השמר לך פן תדבר וגו׳. לא הזהירו שלא ידבר כלל. דא״כ היה לו לומר השמר לך מדבר וגו׳ ואז ודאי היה לבן מפחד ולא היה מדבר כלל. אלא ה״פ. השמר לך. הזהר בדבר. פן תדבר וגו׳. כשלא תהי נזהר יוכל להיות שתסיים ברע ויהי ריב ומצה. וכן עשה לבן שהשתדל לסיים ברכות ודברי שלום:
פסוק כה: וישג לבן את יעקב. מתחלה כתיב וידבק אותו אבל לא התראה עמו עדנה. אלא משום שהי׳ נקרא כל המישור הר הגלעד כמבואר בסמוך וכיון שבא לשם אמר הכתוב כי הדביק אותו. אבל בבוקר השיגו ממש:
פסוק כה:תקע את אהלו. כמש״כ שעמד לפוש שם ומש״ה תקע אהלו:
פסוק כה:בהר. ממש אבל לבן היה כגבור לרוץ אורח ולא היה לו אהלים אלא תקע את אחיו. מלשון התוקע עצמו לדבר הלכה. פי׳ קובע דעתו. כך קבע מקומו באותו יום:
פסוק כה:בהר הגלעד. למטה בכל המישור שנקרא הר הגלעד:
פסוק כו: ותגנב את לבבי. עוד לא האשימו על הבריחה עד מקרא הסמוך. אבל מתחלה האשימו על הבנות שהראה בזה שאינו מוקירן כלל והנהיג אותן כשבויות חרב להפרד מאביהן בלי ברכה וע״ז האשימו שגנב את לבבו עד כה להראות כי הוא אוהבן ומכבדן. ובאמת אינו כן:
פסוק כז: למה נחבאת לברוח ותגנב אתי. האשימו עוד שגנב כליו. והציע מקום החשד. שהרי נחבאת לברוח שהבורח פתאום ובמהירות לא די שאינו נוטל מה שאינו שלו אלא אפי׳ כליו עוזב אחריו. משא״כ המכין עצמו לכך כמה ימים קודם. מחביא כליו לאט לאט. ובשעת הבריחה נוטלן. ובאשר ראה כלי יעקב בשלימות הבין שהיה הדבר כמוס הרבה ימים מקודם וא״כ מסתמא ותגנב אתי. שגנבת גם כלי ביתי.
פסוק כז:ולא הגדת לי ואשלחך וגו׳. שלא תאמר שהכונה לכך היה משום כלי עצמו הרי אם היית מגיד לי ואשלחך.
פסוק כז:בשמחה. והיית נוטל כליך במתינות וע״כ היתה ההכנה משום גניבה:
פסוק כח: ולא נטשתני. מלשון תשמטנה ונטשתה ונמשך על ואשלחך וגו׳. ולא היית מנטשני לנשק לבני ולבנותי. לעשות לי זה הנחת עכ״פ. משא״כ עתה כשנחבאת לברוח.
פסוק כח:הסכלת עשו. איך לא הבינות שארדוף ואשיג:
פסוק כט: יש לאל ידי וגו׳. אלא שאינו חפץ. והוכיח שבידו לעשות רע ואינו ירא מקדושת יעקב שהרי ואלהי אביכם וגו׳. שיקר לבן ואמר ליעקב שהקב״ה הזהירו מדבר כלל. ומ״מ אינו חושש ומדבר. וכך יש בידו לעשות רע. ואמר כאן בלשון רבים עמכם. אביכם. היינו ליעקב ואחיו עבדי ה׳ שהיו עמו ואברהם ויצחק אב לכולן בשביל שרצה להתפאר שאינו ירא מעבדי אלהי אברהם ויצחק ובידו לעקור את הכל. אך מטובו אינו שואל אלא דבר אחד הוא התרפים אכן באמת היה לבן ירא בלבו מפני אזהרת אלהים ע״כ לא מצא ידיו לעשות רע:
פסוק ל: הלך הלכת כי נכסף נכספתה לבית אביך. הודה לו שזה אינו חושדו שעיקר הבריחה יהיה כדי לגנוב כליו שהרי לא היה סך רב שיהא כדאי לפניו יציאה ממקום מאושר כ״כ. אלא הבריחה היתה כי נכספת לבית אביך ודרך אגב חושדו שגנב ג״כ. אבל למה גנבת את אלהי. בלי שום תועלת בבית אביך. נמצא שהאשימו על שהוא מכיר כי שונא את בנותיו. ועל גניבה. וביחוד גניבת התרפים שהוא רק להכעיס ולצער:
פסוק לא: כי יראתי. היא תשובה ניצחת גם על הנשים גם על החשד של גניבה. אחר שירא שיגזול בנותיו מעמו שאוהבן כנפשו. היה מוכרח להעלים. אע״ג שהכין עצמו לבריחה מכמה ימים קודם. ולא השיב יעקב האמת כי הבנות בעצמן זרזוהו לכך שלא רצה לגרום תרעומת עליהן:
פסוק לב: עם אשר וגו׳ הכר לך מה עמדי וקח לך. היינו משאר כלי הבית לא היה יעקב בטוח כ״כ ואולי איזה עבד או שפחה לקח איזה כלי בלי ידיעתו. ואם תכיר קח לך. אבל על אלהיו הקפיד גם הוא דאם אחד מבני ביתו לקח הרי בדעתו לעבוד ע״ז בבית יעקב מש״ה לא יחיה:
פסוק לב:ולא ידע יעקב וגו׳. לא עלה על לבו שהיא גנבתם לאיזה תכלית אחר ולא בשביל ע״ז ח״ו:
פסוק לג: ויצא מאהל לאה ויבא באהל רחל. דאע״ג דכתיב תחלה באהל לאה ואח״כ באהל שתי האמהות מ״מ המעשה היה להיפך שתולין דבר מקולקל בקטן תחלה. מש״ה תחלה חשד ליעקב יותר. ואח״כ להשפחות ואח״כ הלך לאהל לאה ובאחרונה הלך לאהל רחל. ובין כה וכה היתה יכולה רחל להשים את התרפים בכר הגמל. ומש״ה סיפר הכתוב כ״ז. השגחה פרטית שהיתה בזה. שאלו נמצא התרפים מלבד שנתביישה מי יודע מה שהיה עושה:
פסוק לד: וימשש לבן וגו׳. הכל בשביל התרפים. כמו שמפרש המקרא ויחפש ולא מצא את התרפים:
פסוק לה: אל יחר בעיני אדוני. אין משמעות יחר כעס אלא במקום דכתיב אף אצלו. ויחר אף יעקב וכן הרבה. משא״כ ויחר לדוד על אשר פרץ ה׳. ויונה הנביא אמר היטב חרה לי. ולא כעסו על הקב״ה. אלא משמעות חרון הוא. כמש״כ לעיל ד׳ ו׳. שהוא ל׳ קדחת ורתיחה. ובאשר השם עין ומביט על הדבר הרבה מרתיח את עינו. ולבן הביט הרבה על ישיבת רחל באשר היה קשה לו הדבר וחששה שלא יחפש מושבה. ע״כ אמרה אל יחר בעיני אדוני. כלומר אל יביט כמתפלא הרבה ע״ז כי לא אוכל וגו׳ ולא הביט יותר:
פסוק לו: ויחר ליעקב. גם כאן אינו מלשון כעס. וגם קשה הלשון וירב בלבן. וירב את לבן מיבעי כמו ריבך ריב את רעך. או עם לבן. וכן אינו מובן לשון ויען יעקב. כי בכ״מ דכתיב עניה מורה שהקדימו איש בדברים כמש״כ בס׳ שמות ט״ו כ״א ובכ״מ. אלא יעקב היה סובל ושותק אלא מצטער בפ״ע על החשד שחשדהו לגנב. ולא היה מדבר עמו מאומה מרוב צער וחרון. אבל לבן רצה לכרות עמו ברית שלום וזה א״א בלי תוכחה כמבואר במ״ר פ׳ וירא כל שלום שאין עמו תוכחה כו׳ ע״כ התקוטט לבן עמו ומשכו ליעקב לריב עמו ולדבר את כל לבו מש״ה כתיב וירב בלבן ע״י פעולת לבן רב עמו:
פסוק לו:ויען יעקב. על דברי לבן:
פסוק לו:מה חטאתי. אפי׳ בשגגה שגם זה היה עול ואם לא נשמר הצאן יפה שהרי היה שומר שכר. וא״כ היה מקום לחשוד שאיני חושש על ממון אחרים וממילא נחשד אני גם על גניבה אבל מה זה חטאתי:
פסוק לז: שים כה. אולי אתה תאמר שהוא שלך ואני מכחיש ע״כ שים נגד אחי ואחיך:
פסוק לז:ויוכיחו בין שנינו. האמת הדבר אם הוא שלי או שלך. שהיה ניכר בין כלי ישראל בין כלי עובד כוכבים. ועתה הוסיף לחקור היאך עלה ע״ד לחשדו שגנב. כי זה אינו אלא או מצד שרואין בנחשד קלות בממון חבירו כדאיתא בב״מ דכ״ד א׳. או מצד שהחשדן גנב וכאשר יבואר:
פסוק לח: זה עשרים וגו׳. מוכיח צדקו עד שאין מקום להיות נחשד:
פסוק לח:ואילי צאנך. שלא היה נהוג לאכול נקבות שמולידות. אבל אילים שלא נצרך כ״כ היה נהוג לאכול. אבל אני לא אכלתי:
פסוק לט: טרפה. מארי וזאב. שאין על השומר ללחום עמהם אפי׳ כשרואה כדאיתא פ׳ הפועלים.
פסוק לט:מ״מ אנכי אחטנה. הייתי מחויב בדבר שלא יטרוף שהיה נלחם ומציל מבין שיניהם:
פסוק לט:מידי תבקשנה. אם לא הייתי בשעת מעשה ונטרף הייתי משלם:
פסוק לט:גנבתי יום. היינו לסטים מזוין:
פסוק לט:גנבתי לילה. כמשמעו. והנה בלסטים מזוין הדין בכל ש״ש דאפי׳ על בעידנא דעיילי אינשי חייב. ומכש״כ בגניבה ממש. אבל בארי וזאב. אם על בעידנא דעיילי אינשי פטור ואני שלמתי על טריפה כמו גנבתי יום וגנבתי לילה. מכ״ז הוכיח כי נזהר בצאנו יותר משארי ש״ש. מכש״כ שאין מקום לחשוד אותו על גניבה:
פסוק מא: זה לי. מה שנוגע אלי בביתך הוא להיפך והזכיר לו זאת להגיד כי החשד בא בשביל שהוא בעצמו איש עול ומרמה ע״כ הוא חושד בכשרים וכדאיתא בפ״ב דקידושין כל הפוסל במומו פוסל ובמ״ר פ׳ אחרי למדו דשמשון היה נזהר הרבה בשבועה ממה שהאמין את אחרים על שבועה דמי שהוא מיקל בדבר און חושד את הכל שגם הם מקילים בזה:
פסוק מב: אלהי אבי אלהי אברהם. המשגיח להצליחני:
פסוק מב:ופחד יצחק. כח דינו שאינו יכול לראות עולה:
פסוק מב:את עניי. ע״כ ראה אלהי אברהם:
פסוק מב:את יגיע כפי. ע״כ ראה פחד יצחק גודל העול. ואמר אלהי אבי אלהי אברהם. נכלל בזה מדת יצחק אביו ממש שמיוחד בפרנסה. ואלהי אברהם הוא לשפע עושר למעלה מדרך הטבע כמו שהיה ביצחק בזכות אברהם כמש״כ לעיל כ״ו ה׳:
פסוק מג: הבנות בנותי. לא כמו שאתה חושב שדלקתי אחריך לעשות לך רעה. שהרי הבנות בנותי וגו׳:
פסוק מג:וכל אשר אתה רואה לי הוא. לא כמו שאתה חושב שמששתי לחפש כלי ביתי. שהרי אם הייתי מקפיד ע״ז הרי הכל שלי. אבל איני מקפיד. והמישוש היה רק בשביל התרפים. ועתה שאני בא ודולק כ״כ הוא בשביל.
פסוק מג:ולבנותי מה אעשה וגו׳. שלא תקח אחרות עליהן:
פסוק מג:או לבניהן אשר ילדו. שלא תוריש כל העושר שהוא שלי לבנים אחרים שתוליד מנשים אחרות ויהא כל רכושי לבנים זרים:
פסוק מד: ועתה לכה. לדעת הירושלמי סוכה פ״ד ומדרשים שמות פ״ג ובכ״מ. הה״א שבסוף התיבה לכה מלמדנו שאם אין אתה לא היה כן. ויש לפרש דלבן אמר שעם אחר לא היה סומך על כריתות ברית שלא יעבור. אבל לכה שאתה עובד אלהים.
פסוק מד:נכרתה ברית. בשביל הנשים והילדים:
פסוק מד:והיה לעד וגו׳. נעשה איזה דבר לעד על הברית:
פסוק מה: וירימה מצבה. להקריב עליה. ובזה נעשית דבר מקודש להיות עד מזכיר עון מיפר ברית:
פסוק מו: ויאמר יעקב לאחיו. פרש״י ע״פ המדרש דלאחיו היינו בניו. דא״א לפרש אחיו כמו לעיל נגד אחי ואחיך. וכן להלן ויקרא לאחיו. שאין ד״א לבקש אנשים חשובים ללקט אבנים לאכילה. אלא ע״כ המה בניו. ועדיין צריך טעם למה באמת לא צוה לעבדיו ושפחותיו לעשות כן. ותו למאי כתיב לאחיו. ולא לבניו. אלא בשביל שהיה בזה הענין מדת יעקב לשבת בטח ושלום עם אנשים. ואע״ג שלבן הקניטו הרבה ובפרט בסוף דבריו אמר כל אשר אתה רואה לי הוא. מ״מ לא חש יעקב לזה וביקש לרדוף אחר השלום ולעשות לגימה לקרב את לבבו. ורצה עוד להרגיל בניו למדה זו הנפלאה. ע״כ צוה אותם ללקט אבנים לשם כך. ואם היה אומר בני לקטו אבנים לא היה נקלט בלבבם דרך מוסרי בזה ואמרו בלבם כי עושים בצווי אביהם ע״כ קרא אחי לקטו אבנים להגיד יושר מדה זו שגם בלי גזרת אב. יפה לנו לאחוז במדה המישבת לבטח. וע׳ להלן ל״ב כ״ו ומ״ט כ״ד. ובס׳ דברים ל״ג כ״ח:
פסוק מו:ויאכלו שם על הגל. ולא עלה על דעת יעקב לעשות את הגל ג״כ לעד:
פסוק מז: יגר. מלשון אגירה וקבוץ:
פסוק מז:שהדותא. לא אמר שהדא שהיה במשמע שהיגר הוא העד אלא שהדותא משמעו עדות וא״כ הכונה היגר משמש להעד והוא המצבה כדי שלא יאבד אותו האבן היחידי ע״כ יהי הגל הזה משמשו לעדות:
פסוק מז:ויעקב קרא לו גלעד. ג״כ לאותה כונה ולא אמר גל עדות. משום דעד משמעו בלה״ק שם דבר עדות כדרשת חז״ל בסוטה על ועד אין בה. שני עדים והביאו ראיה מלשון המקרא והוא עד. אבל לבן לא ידע היטב משמעות עד בל״ק. והבין שיעקב רוצה שהגל יהיה ג״כ עד. והחליט הדבר ואמר.
פסוק מח: ביני ובינך היום. לא כעדות המצבה על ברית הבנות שאין חשש על אותו יום וכמו שפירש לבן בסמוך כי נסתר איש מרעהו. אבל עד הגל יהי בינינו שלא נעשה אחד לרעהו רעה שייך גם היום. ומ״מ עיקר הברית היה לדורות כמבואר בשו״ט תהלים ס׳ ובמד״ש. והובא גם ברבה פ׳ ע״ד אלא שחסר שם בטה״ד:
פסוק מח:על כן קרא שמו גלעד. לא כמו מתחלה שקרא לו גלעד שאינו שמו בעצם אלא בשביל עד. אבל עתה קרא שמו העצמי גלעד:
פסוק מט: והמצפה אשר אמר. יעקב להיות מצבה. והרימה למעלה כמו סימן לראות מרחוק הוא כדי אשר יצף ה׳ וגו׳. ותיבת אמר משמש למעלה ולמטה אשר אמר יעקב. אמר לבן יצף:
פסוק נא: ויאמר לבן ליעקב. ביאר בטוב תכלית שני העדים הללו הגל והמצבה:
פסוק נב: אם אני וגו׳. לזה באו הגל לבדו אבל.
פסוק נב:ואם אתה לא תעבר אלי את הגל הזה. להלחם עמי ועם זרעי:
פסוק נב:ואת המצבה הזאת. בשביל בנותיו. ואמר לא תעבור. כי ידע לבן שיעקב אם ירצה לישא נשים עוד לא יקח מבנות כנען ויבא עוד לארם ליקח אחרת:
פסוק נג: אלהי אברהם ואלהי נחור. בשביל שבא לעשות ברית השני שחל גם על יעקב גם על לבן. מש״ה הזכיר גם אלהי נחור לומר שאינו חושש שאלהי אברהם יעניש את לבן באשר שאינו מעובדיו:
פסוק נג:וישבע יעקב בפחד אביו יצחק. הצר ליעקב להודות ללבן על נוסח שבועה שלו. כי באמת אלהי אברהם יעניש גם את לבן. אכן רע בעיניו לומר אלהי אברהם לבד שהוא כנגד כבוד לבן ע״כ נשבע בפחד אביו יצחק שהוא יעניש גם את לבן בדין הקשה שהוא כמדתו וכ״כ הרמב״ן ויש ללמוד מכל הספור כמה יש להזהר בדברים שהרי זה גרם צער ועג״נ לדוד כדאיתא בשוח״ט תהלים ס׳:
