פסוק א:שִׁמְעוּ זֹאת, בֵּית יַעֲקֹב הַנִּקְרָאִים בְּשֵׁם יִשְׂרָאֵל וּמִמֵּי, ממקור, מזרע, ממעי יְהוּדָה יָצָאוּ. הנבואה פונה בעיקר לבני יהודה, בדורו של הנביא ובדורות אחרים. הַנִּשְׁבָּעִים בְּשֵׁם ה' וּבֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַזְכִּירוּ. תוך הזכרת שם ה' הם מצהירים שהוא אלוקיהם ונשבעים בו. הנביא מעיר כי שבועתם בה' היא לֹא בֶאֱמֶת וְלֹא בִצְדָקָה. הזדהותם כמאמינים בה' אינה רצינית ומחייבת, לא מבחינת זהותם העצמית ולא מבחינת אמינות שבועתם.
פסוק ב:כִּי, והרי מֵעִיר הַקֹּדֶשׁ נִקְרָאוּ, הם מכונים על שם ירושלים, עיר מוצאם, וְעַל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נִסְמָכוּ, ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ. הוא הנותן להם את כל הכוח והתוקף.
פסוק ג:עתה פותח בדברי תוכחה: את ההתרחשויות הָרִאשֹׁנוֹת – מֵאָז הִגַּדְתִּי, וּמִפִּי יָצְאוּ וְאַשְׁמִיעֵם מראש. פִּתְאֹם עָשִׂיתִי וַתָּבֹאנָה העתידות שניבאתי עליהן.
פסוק ד:מִדַּעְתִּי, מתוך ידיעתי כִּי קָשֶׁה אָתָּה, וְגִיד בַּרְזֶל עָרְפֶּךָ, וּמִצְחֲךָ נְחוּשָׁה, עשוי נחושת. קשה מאוד לשכנע, להכניע או לרכך אותך בדברי מוסר.
פסוק ה:ולכן אַגִּיד לְךָ מֵאָז, אמרתי לך משכבר, בְּטֶרֶם תָּבוֹא ההתרחשות, הִשְׁמַעְתִּיךָ עליה, פֶּן תֹּאמַר: "עָצְבִּי, האליל שלי עָשָׂם, וּפִסְלִי וְנִסְכִּי, דמות מתכת יצוקה צִוָּם". הודעתי לכם מראש כדי שתדעו שאני הוא העושה את המעשים.
פסוק ו:את אשר שָׁמַעְתָּ חֲזֵה, רְאה איך כֻּלָּהּ, הכול מתגשם, וְאַתֶּם הֲלוֹא תַגִּידוּ שהִשְׁמַעְתִּיךָ חֲדָשׁוֹת מֵעַתָּה, עכשיו אני משמיעך חדשות וּנְצֻרוֹת, נסתרות וְלֹא, שלא יְדַעְתָּם,
פסוק ז:עַתָּה נִבְרְאוּ החדשות הללו וְלֹא מֵאָז, ואפילו לִפְנֵי יוֹם וְלֹא שְׁמַעְתָּם, פֶּן, כדי שלא תֹּאמַר: הִנֵּה יְדַעְתִּין כבר קודם.
פסוק ח:והנה, על אף התגשמות הנבואות ודברי התוכחה גַּם לֹא שָׁמַעְתָּ, גַּם לֹא יָדַעְתָּ, גַּם מֵאָז לֹא פִתְּחָה אָזְנֶךָ. אינכם מקשיבים לדברי, ואינכם פותחים את לבכם ואוזניכם כִּי יָדַעְתִּי שלבסוף בָּגוֹד תִּבְגּוֹד, וּפֹשֵׁעַ מִבֶּטֶן קֹרָא לָךְ. חוטאים אתם מלידה. זו תכונתכם מאז ומעולם.
פסוק ט:עם זאת – לְמַעַן שְׁמִי אַאֲרִיךְ אַפִּי, ואיני מעניש מיד – כאדם הנרגע מרוגזו ונשימותיו מתארכות. וּלמען תְהִלָּתִי אֶחֱטָם, ארסן, אבליג לָךְ, למענך, לְבִלְתִּי הַכְרִיתֶךָ, כדי שלא להשמיד אותך.
פסוק י:הִנֵּה צְרַפְתִּיךָ וְלֹא בְמצרף כָסֶף, שבו הסיגים כָּלים, ונותר רק כסף צרוף, אלא בְּחַרְתִּיךָ בְּכוּר עֹנִי. את תהליך הצירוף אתם עוברים בעוני הגלות ובסבלה, ואין אתם כָּלים כסיגים הנשרפים, אלא מתבררים בירור פנימי. זוהי הארכת אפי.
פסוק יא:לְמַעֲנִי לְמַעֲנִי אֶעֱשֶׂה, כִּי אֵיךְ יֵחָל, יתחלל שמי?! וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא אֶתֵּן! המשך קיומכם נובע מכך שאני שומר על כבודי, ואתם קשורים בי.
פסוק יב:כיוון שאין הם מקשיבים לדברי מוסר, נצרך הנביא לעוררם להאזין לו. הוא עושה זאת באמירותיו הכלליות על גדולתו של אלוקים ועל היותו יוצר כול, ולא אליליהם: שְׁמַע אֵלַי, יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל מְקֹרָאִי, שאני קורא לו תדיר, שנקרא בשמי, או: שנקרא על ידי. אֲנִי הוּא, אֲנִי רִאשׁוֹן אַף אֲנִי אַחֲרוֹן. אני הבורא, ואתקיים גם אחרי מציאותו של העולם.
פסוק יג:אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ, וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם, קבעה את מתכונתם. קֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם, מצווה עליהם, או: קוראם בשם – והם לקול קריאתי יַעַמְדוּ יַחְדָּו.
פסוק יד:הִקָּבְצוּ כֻלְּכֶם, ישראל, וּשֲׁמָעוּ: על מִי בָהֶם – בעובדי האלילים הִגִּיד אֶת אֵלֶּה: ה' אֲהֵבוֹ, יַעֲשֶׂה חֶפְצוֹ בְּבָבֶל ויפעיל זְרֹעוֹ, כוחו בכַּשְׂדִּים?! על מי מלבדכם אפשר לומר כי ה' אהבו ויגאלנו מבבל?!
פסוק טו:אֲנִי אֲנִי דִּבַּרְתִּי אַף קְרָאתִיו – את הגואל, הֲבִיאֹתִיו, וְהִצְלִיחַ דַּרְכּוֹ.
פסוק טז:קִרְבוּ אֵלַי, שִׁמְעוּ זֹאת: לֹא מֵרֹאשׁ בַּסֵּתֶר דִּבַּרְתִּי את נבואתי, אלא באוזני כול. מֵעֵת הֱיוֹתָהּ, מאז נגזרה הגזרה, שָׁם אָנִי. וְעַתָּה ה' אֱלֹהִים שְׁלָחַנִי וְרוּחוֹ תנבא אותי לאמרהּ לכם.
פסוק יז:כֹּה אָמַר ה' גֹּאַלְךָ, קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל: אֲנִי ה' אֱלֹהֶיךָ המְלַמֶּדְךָ לְהוֹעִיל לך, מַדְרִיכֲךָ בְּדֶרֶךְ שבה ראוי שתֵּלֵךְ.
פסוק יח:לוּא, אילו הִקְשַׁבְתָּ לְמִצְוֹתָי ועשית כפי שלימדתי אותך – וַיְהִי כַנָּהָר שְׁלוֹמֶךָ, שלומך היה רב וזורם כנהר, וְצִדְקָתְךָ, והצלחתך הייתה עצומה כְּגַלֵּי הַיָּם.
פסוק יט:וַיְהִי כַחוֹל הרב זַרְעֶךָ, וְצֶאֱצָאֵי מֵעֶיךָ כִּמְעֹתָיו של החול, כגרגיריו. לֹא יִכָּרֵת וְלֹא יִשָּׁמֵד שְׁמוֹ מִלְּפָנָי.
פסוק כ:צְאוּ מִבָּבֶל, בִּרְחוּ מִכַּשְׂדִּים, אך לא כנמלטים מפני חרב, אלא בְּקוֹל רִנָּה הַגִּידוּ, הַשְׁמִיעוּ זֹאת – שבאה הישועה. הוֹצִיאוּהָ – את הבשורה עַד קְצֵה הָאָרֶץ. אִמְרוּ: גָּאַל ה' עַבְדּוֹ יַעֲקֹב.
פסוק כא:וְלֹא צָמְאוּ ישראל ביציאתם ממצרים, אף על פי שבָּחֳרָבוֹת, במקומות יבשים הוֹלִיכָם. מַיִם מִצּוּר, מסלע הִזִּיל לָמוֹ, להם, וַיִּבְקַע צוּר וַיָּזֻבוּ, נזלו מָיִם. זיכרון זה יוביל את העם גם ביציאתו מבבל.
פסוק כב:לעומת יציאתכם המבורכת מבבל ושיבתכם לארצכם – אֵין שָׁלוֹם, אָמַר ה' לָרְשָׁעִים. להם לא תהיה תקנה. הם ייתמו בבבל.
