פסוק א:את יעקב איש וביתו באו. ר"ל שעם יעקב באו איש ובני ביתו והם אשתו ובניו:
פסוק ה:ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב. בעבור שהזכיר איש וביתו שנכללו בזה נשות השבטים שב לבאר שהוא לא מנה מאלו רק מי שהם יוצא ירך יעקב ובזה האופן היו יעקב עם בניו כשנמנו איש וביתו שבעים נפש והנה נמנה עמהם יוסף שהיה במצרים פי שהוא מיוצאי ירך יעקב:
פסוק ו:וכל הדור ההוא. הנה הדור הוא באופן שהיה האב ובנו שני דורות כמו שביאר החכם אבן עזרא. והנה הרצון באמרו וכל הדור ההוא שהמצרים שראו כבוד יוסף ומעלתו וכבוד בית אביו מתו וזה שהוא ספר שכבר קם מלך על מצרים אשר לא ידע יוסף ולזה הקדים הספור שכבר מת כל הדור אשר ידע יוסף. ובכלל הנה הורה בזה שמעלת יוסף היתה חזקה מאד אצל היודעים אותו עד שאלו היה שם מהיודעים אותו כשהסכים מלך מצרים לענותם לא היו נסכמים על זה לגודל מעלת יוסף אצלם ולחזק אהבתם אותו:
פסוק ז:וישרצו. רוצה לומר שכבר נמצאת בהם הפריה והרביה באופן נפלא מאד כמו שתמצא בשרצ"י שכבר נמצא בהם הרבוי בהולדה וימצא בהם עם זה מהירות ההולדה וזה מבואר מעניין השרצים והנה אמר וישרצו מעניין ההדמות לשרצים ברבוי ההולדה והנה הדגים נקראו שרצים כמו שאמר ישרצו המים שרץ נפש חיה:
פסוק ז:וירבו ויעצמו. וירבו במספר ויעצמו גדולי הגוף ותקיפים:
פסוק ז:במאד מאד. הרצון בזה שבמאד מהם היה הרבוי והעוצם מאד לא היה שם כי אם מעטים שלא ימצא בהם זה הרבוי הנפלא בהולדה והעוצם וזה מודה על חוזק דבקות ברכת השם יתעלה בהם עד שכבר מלא הארץ מהם או יהיה הרצון באמרו ותמלא הארץ אותם שארץ גשן אשר היו בה שהיתה ארץ רחבת ידים קודם בואם נמלאת מהם או יהיה הרצון בזה שכבר היתה ברכת השם יתעלה בארץ אשר היו יושבים כה עד שכבר נמלאת הארץ ההיא כל טוב עמהם:
פסוק ח:אשר לא ידע את יוסף. לא הכיר את יוסף:
פסוק ט:רב ועצום ממנו. אין הרצון בה שיהיה מספר בני ישראל רב ממספר המצרים אבל הרצון בזה שהן פרים ורבים יותר מהם והם עם זה יותר עצומים ויותר תקיפים:
פסוק י:והיה כי תקראנה מלחמה. ענינו פן תקראנה קורות מלחמות כמו שכתב החכם אבן עזרא:
פסוק י:ועלה מן הארץ. ויסור מתח ידינו בחזקה:
פסוק יא:שרי מסים. שרים שהיו מכריחים לתת מס למלך:
פסוק יא:למען ענותו בסבלותם. למען ענות אותם בעוצם המשא שהיו מעמיסים עליהם ואחשב שזה המס היה בתחילת העניין שהיו נותנים דבר קצוב למלך שנה בשנה או חדש בחדש או יום ביום והוא היותר נכון ואשר לא היה יכול לפרוע המס היה המלך נפרע ממנו בשעבור לו בבנין ולזה תמצא שקצת ישראל לא היו עושים זאת העבודה:
פסוק יא:ערי מסכנות. האם ערים לשים שם אוצרות המלך והנה מסכנות הם אוצרות ושומר האוצר נקרא סוכן ויקוצו מפני בני ישראל. רוצה לומר שצר למצרים מאד בראותם עוצם פריית בני ישראל ורבייתם ושלא הועילה עצתם בזה:
פסוק יג:ויעבידו מצרים. יתכן כמו שכתב החכם אבן עזרא שכאשר ראה מלך מצרים שלא חסר פרות ישראל ורבותם מפני המשא שהעמיס עליהם נתן רשות לשרי המסים לעבוד בהם בפרך רוצה לומר שהפליגו להכריחם לעשות יום ביום יותר מהחוק לענותם באופן שימעט זרעם כי רב העמל הוא ממעט הזרע בסבת החלשה שתקרה לחום הטבעי בעבורו:
פסוק יד:בעבודה קשה. היא עבודה משברת גופו של אדם כמו עבוד' השדה ועבודת הבנין וזה שכבר ימצאו מהמלאכו' שאין בהם עמל רב כמו מלאכת הצריפה ושאר המלאכות הנוהגות מנהגה והם בחרו להעבידם באלו המלאכות הקשות:
פסוק יד:אשר עבדו בהם בפרך. רוצה לומר שלא הספיק להם מה שהיו עובדים בהם בפרך כל עבודתם באופן שלא היו יכולים להשלים עבודתם יום ביום בזולת עמל רב אבל מררו את חייהם עם זה כשבחרו להם העבודות הקשו':
פסוק טז:על האבנים. אמרו שהוא מושב אשה היולדת וידמה שהמלך צוה אותן להמת הזכרים בדרך שלא יודע כי חמס היה עושה ולזה אמר להם כי בהיות הולד יוצא מהרחם והנה הוא אז על האבנים יראו אם הוא זכר וימיתוהו כי אז יוכלו להמית באופן שלא יודע ואולם אחר שיולד' לא יתכן להם זה:
פסוק יז:ותחיין את הילדים. לא די שלא המיתו אותם אבל השתדלו להחיות אותם:
פסוק יט:כי חיות הנה. בריאות ושלמות הכח ולזה ילדו מעצמן מרוב החיות שבהן ויעש להם בתים. שיצאו מהם מלכים ומנהיגים בטעם כי בית יעשה לך יי' וזה היה הגמול הראוי להם על מה שהיו עושות מעניין החיותם את הילדים כי מחק השלם הוא שישגיח במונהגים ממנו לרפא הנשבר ולכלכל העצב:
פסוק כב:כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. הרצון בו שצוה לכל עמו שכל הבן שיולד לישראל ישליכוהו ליאורה ולא הקפיד על הבנות כי תהיינה להם לנשי' ויהיה לעם אחד.