א וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה עַתָּ֣ה תִרְאֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר אֶֽעֱשֶׂ֖ה לְפַרְעֹ֑ה כִּ֣י בְיָ֤ד חֲזָקָה֙ יְשַׁלְּחֵ֔ם וּבְיָ֣ד חֲזָקָ֔ה יְגָרְשֵׁ֖ם מֵאַרְצֽוֹ׃ ב וַיְדַבֵּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ ג וָאֵרָ֗א אֶל־אַבְרָהָ֛ם אֶל־יִצְחָ֥ק וְאֶֽל־יַעֲקֹ֖ב בְּאֵ֣ל שַׁדָּ֑י וּשְׁמִ֣י יְהוָ֔ה לֹ֥א נוֹדַ֖עְתִּי לָהֶֽם׃ ד וְגַ֨ם הֲקִמֹ֤תִי אֶת־בְּרִיתִי֙ אִתָּ֔ם לָתֵ֥ת לָהֶ֖ם אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן אֵ֛ת אֶ֥רֶץ מְגֻרֵיהֶ֖ם אֲשֶׁר־גָּ֥רוּ בָֽהּ׃ ה וְגַ֣ם ׀ אֲנִ֣י שָׁמַ֗עְתִּי אֶֽת־נַאֲקַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר מִצְרַ֖יִם מַעֲבִדִ֣ים אֹתָ֑ם וָאֶזְכֹּ֖ר אֶת־בְּרִיתִֽי׃ ו לָכֵ֞ן אֱמֹ֥ר לִבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֘ל אֲנִ֣י יְהוָה֒ וְהוֹצֵאתִ֣י אֶתְכֶ֗ם מִתַּ֙חַת֙ סִבְלֹ֣ת מִצְרַ֔יִם וְהִצַּלְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵעֲבֹדָתָ֑ם וְגָאַלְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ בִּזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבִשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים׃ ז וְלָקַחְתִּ֨י אֶתְכֶ֥ם לִי֙ לְעָ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וִֽידַעְתֶּ֗ם כִּ֣י אֲנִ֤י יְהוָה֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם הַמּוֹצִ֣יא אֶתְכֶ֔ם מִתַּ֖חַת סִבְל֥וֹת מִצְרָֽיִם׃ ח וְהֵבֵאתִ֤י אֶתְכֶם֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לָתֵ֣ת אֹתָ֔הּ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב וְנָתַתִּ֨י אֹתָ֥הּ לָכֶ֛ם מוֹרָשָׁ֖ה אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ ט וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֛ה כֵּ֖ן אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה מִקֹּ֣צֶר ר֔וּחַ וּמֵעֲבֹדָ֖ה קָשָֽׁה׃ י וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ יא בֹּ֣א דַבֵּ֔ר אֶל־פַּרְעֹ֖ה מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וִֽישַׁלַּ֥ח אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאַרְצֽוֹ׃ יב וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לֵאמֹ֑ר הֵ֤ן בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ לֹֽא־שָׁמְע֣וּ אֵלַ֔י וְאֵיךְ֙ יִשְׁמָעֵ֣נִי פַרְעֹ֔ה וַאֲנִ֖י עֲרַ֥ל שְׂפָתָֽיִם׃ יג וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָה֮ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֒ וַיְצַוֵּם֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶל־פַּרְעֹ֖ה מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם לְהוֹצִ֥יא אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ יד אֵ֖לֶּה רָאשֵׁ֣י בֵית־אֲבֹתָ֑ם בְּנֵ֨י רְאוּבֵ֜ן בְּכֹ֣ר יִשְׂרָאֵ֗ל חֲנ֤וֹךְ וּפַלּוּא֙ חֶצְר֣וֹן וְכַרְמִ֔י אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת רְאוּבֵֽן׃ טו וּבְנֵ֣י שִׁמְע֗וֹן יְמוּאֵ֨ל וְיָמִ֤ין וְאֹ֙הַד֙ וְיָכִ֣ין וְצֹ֔חַר וְשָׁא֖וּל בֶּן־הַֽכְּנַעֲנִ֑ית אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת שִׁמְעֽוֹן׃ טז וְאֵ֨לֶּה שְׁמ֤וֹת בְּנֵֽי־לֵוִי֙ לְתֹ֣לְדֹתָ֔ם גֵּרְשׁ֕וֹן וּקְהָ֖ת וּמְרָרִ֑י וּשְׁנֵי֙ חַיֵּ֣י לֵוִ֔י שֶׁ֧בַע וּשְׁלֹשִׁ֛ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃ יז בְּנֵ֥י גֵרְשׁ֛וֹן לִבְנִ֥י וְשִׁמְעִ֖י לְמִשְׁפְּחֹתָֽם׃ יח וּבְנֵ֣י קְהָ֔ת עַמְרָ֣ם וְיִצְהָ֔ר וְחֶבְר֖וֹן וְעֻזִּיאֵ֑ל וּשְׁנֵי֙ חַיֵּ֣י קְהָ֔ת שָׁלֹ֧שׁ וּשְׁלֹשִׁ֛ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃ יט וּבְנֵ֥י מְרָרִ֖י מַחְלִ֣י וּמוּשִׁ֑י אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת הַלֵּוִ֖י לְתֹלְדֹתָֽם׃ כ וַיִּקַּ֨ח עַמְרָ֜ם אֶת־יוֹכֶ֤בֶד דֹּֽדָתוֹ֙ ל֣וֹ לְאִשָּׁ֔ה וַתֵּ֣לֶד ל֔וֹ אֶֽת־אַהֲרֹ֖ן וְאֶת־מֹשֶׁ֑ה וּשְׁנֵי֙ חַיֵּ֣י עַמְרָ֔ם שֶׁ֧בַע וּשְׁלֹשִׁ֛ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃ כא וּבְנֵ֖י יִצְהָ֑ר קֹ֥רַח וָנֶ֖פֶג וְזִכְרִֽי׃ כב וּבְנֵ֖י עֻזִּיאֵ֑ל מִֽישָׁאֵ֥ל וְאֶלְצָפָ֖ן וְסִתְרִֽי׃ כג וַיִּקַּ֨ח אַהֲרֹ֜ן אֶת־אֱלִישֶׁ֧בַע בַּת־עַמִּינָדָ֛ב אֲח֥וֹת נַחְשׁ֖וֹן ל֣וֹ לְאִשָּׁ֑ה וַתֵּ֣לֶד ל֗וֹ אֶת־נָדָב֙ וְאֶת־אֲבִיה֔וּא אֶת־אֶלְעָזָ֖ר וְאֶת־אִֽיתָמָֽר׃ כד וּבְנֵ֣י קֹ֔רַח אַסִּ֥יר וְאֶלְקָנָ֖ה וַאֲבִיאָסָ֑ף אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת הַקָּרְחִֽי׃ כה וְאֶלְעָזָ֨ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֜ן לָקַֽח־ל֨וֹ מִבְּנ֤וֹת פּֽוּטִיאֵל֙ ל֣וֹ לְאִשָּׁ֔ה וַתֵּ֥לֶד ל֖וֹ אֶת־פִּֽינְחָ֑ס אֵ֗לֶּה רָאשֵׁ֛י אֲב֥וֹת הַלְוִיִּ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָֽם׃ כו ה֥וּא אַהֲרֹ֖ן וּמֹשֶׁ֑ה אֲשֶׁ֨ר אָמַ֤ר יְהוָה֙ לָהֶ֔ם הוֹצִ֜יאוּ אֶת־בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם עַל־צִבְאֹתָֽם׃ כז הֵ֗ם הַֽמְדַבְּרִים֙ אֶל־פַּרְעֹ֣ה מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֔יִם לְהוֹצִ֥יא אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָ֑יִם ה֥וּא מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹֽן׃ כח וַיְהִ֗י בְּי֨וֹם דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה אֶל־מֹשֶׁ֖ה בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ כט וַיְדַבֵּ֧ר יְהוָ֛ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹ֖ר אֲנִ֣י יְהוָ֑ה דַּבֵּ֗ר אֶל־פַּרְעֹה֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י דֹּבֵ֥ר אֵלֶֽיךָ׃ ל וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה הֵ֤ן אֲנִי֙ עֲרַ֣ל שְׂפָתַ֔יִם וְאֵ֕יךְ יִשְׁמַ֥ע אֵלַ֖י פַּרְעֹֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אבן עזרא

אבן עזרא

פסוק א:
ויאמר. עתה תראה. באשר אביא המכות על מצרים, אז ירויח להם מעט כאשר אפרש עוד:
פסוק ב:
וידבר. הכתוב אמר "ויאמן העם" (למעלה ד לא) ולא כל העם, והכל מודים באלהים אפילו פרעה כאשר אפרש עוד על כן אמר "ויאמר אליו אני ד'" לכן אמור לבני ישראל אני ד' (פ' ו) "וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם" (פ' ז):
פסוק ג:
וארא. נבואת האבות היתה במראות הלילה, על כן מלת וארא:
פסוק ג:
מלת "שדי" קשה בפירוש, והגאון אמר כי השי"ן נוסף כשי"ן "שאתה מדבר עמי" (שופ' ו יז) והטעם שאמר לעולם די, ולא אדע טעם לפי' זה, כי איך יקרא שם אשר די רק להיותו תואר כמו "טוב וסלח" (תה' פו ה) "עלי לבי דַוָי" (ירמי' ה יה) והנגיד רב שמואל פי' בו בלשון ערבי אלקהאר, ופי' מנצח ותקיף והיו"ד תחת אות הכפל כיו"ד "דַלְיוֹ שֹּׁקַיִם מִפִסֵח" (משלי כו ז) ואל"ף "אשר בזאו נהרים" (ישעי' יח ב) וכמוהו "כקול שדי" (יחז' א כד), "והיה שדי בצריך" איוב כב כה) ויפה פירש:
פסוק ג:
ומלת נודעתי מבנין נפעל, ואיננו כמו הודעתי כדברי מנחם:
פסוק ג:
ורבי מרינוס אמר, כי ושמי ד' שבועה כי בלשון ערבי יש וי"ו לשבועה, וטעם לא נודעתי להם כמו שנודעתי לך וכוי"ו הזה לא מצאנו בלה"ק וככה דקדוקו, יש מלות מושכות עצמן ואחרות עמם, גם כן אותיות כמ"ם "מאל אביך ויעזרך, ואת שדי" (ברא' מט כה) שהוא מאת שדי וככה בי"ת באל שדי, כאילו כתוב ובשמי ד' לא נודעתי להם:
פסוק ג:
אמר רב סעדיה הגאון כי תחסר באחרונה מלת לבדו, כאילו אמר ובשמי ד' לבדו לא נודעתי להם, רק פעם באל שדי ופעם בשם ד' וכמוהו לפי דעתי לא יעקב לבדו יאמר עוד שמך כי אם ישראל משתתף עמו, ואין צורך לתקון הזה, כי ידענו כי אל שדי הוא הש"י הנכבד, ואין ביניהם הפרש, רק ששם שדי הוא תואר והשם הנכבד פעם שם עצם ופעם שם תואר כאשר פירשתי והנה מצאנו כתוב באברהם "אני ד' אשר הוצאתיך מאור כשדים" (ברא' טו ז), וביעקב אני ד' אלהי אברהם אביך (שם כח יג), ור' ישועה אמר כי אברהם ויעקב לא ידעו זה השם, רק משה כתב ככה, ולא דבר ר' ישועה נכונה, כי איך יכתוב משה שם לא הזכירו השם, ואין ספק כי האבות ידעו זה השם שהוא שם העצם רק זה השם הוא התואר לא ידעו:
פסוק ג:
ועתה אגלה לך קצת סוד אל שדי, ידענו כי השם ברא ג' עולמות שהזכרתי והעולם השפל יקבל כח מעולם התיכון כל אחד מהפרטים כפי מערכת העליונה, ובעבור כי נשמת האדם גבוה מן העולם האמצעי, אם היתה הנפש חכמה והכירה מעשה השם שהם בלא אמצעי וע"י אמצעי והניחה תאות העולם השפל, והתבודדה לדבקה בשם הנכבד, אם יש במערכת הככבים בעת ההריון רעה שתבא עליו ביום ידוע, השם שדבק בו יסבב סבות להצילו מרעתו, וככה אם יש במערכה שיהיה עָקר, השם יתקן לו כח תולדתו ויוליד, על כן אמרו חז"ל שהשם אמר לאברהם צא מאצטגנינות שלך וקרוב מזה הטעם אין מזל לישראל, ועוד אבאר זה בפ' כי תשא על כן אמר השם לאברהם קודם וארבה את זרעך "אני אל שדי" (ברא' יז א) שפירושו מנצח המערכות העליונות, לא שהמערכה תשחת רק שידע הדבק בשמו שיחדש לו טוב שלא יהיה במערכתו על כן אמר יעקב "המלאך הגואל אותי מכל רע" (שם מח) שהיה נכון לבא עלי, וזה הוא סוד כל התורה כאשר אפרש עוד, והנה האבות לא הגיעה מעלתם לדבקה בשם כמשה אשר ידעו השם פנים בפנים, על כן היה יכול משה לשנות תולדות עולם השפל, ולחדש אותות ומופתים שלא יכלו האבות לחדשם, והנה משה אמר שני דברים האחד "למה זה שלחתני" (למעלה ה כב) והשני "והצל לא הצלת את עמך" (שם שם כג), והשיב על האחרון "עתה תראה אשר אעשה לפרעה" (למעלה ו א), ועל הראשון ויאמר אליו אני ד' (למעלה ו ב) והטעם כי על ידי האבות נודע שמי שהוא אל שדי ועל ידך יודע שמי ד' הנכבד בעולם כאשר אמר לכן אמור לבני ישראל אני ד', והנה שלחתיך להודיע זה השם:
פסוק ד:
וגם הקימותי. גם שלחתיך בעבור שהקימותי עם האבות לתת להם או לבניהם שהם כמוהם את ארץ כנען:
פסוק ה:
וגם. גם עוד שלחתיך בעבור שעשו ישראל תשובה וצעקו אלי:
פסוק ו:
לכן. כמו שאני עומד כן יהיה דברי קיים שאגאל אתכם בזרוע נטויה מן השמים אל הארץ:
פסוק ז:
ולקחתי. כאשר תקבלו את התורה על הר סיני:
פסוק ז:
וטעם המוציא אתכם, כי היתה במערכת המחברת הגדולה למשרתים העליונים שיעמדו עוד בגלות וזה יתברר לך בפ' כי תשא:
פסוק ח:
והבאתי אתכם אל הארץ. כי רבים מיוצאי מצרים, גם בניהם יחשבו כהם:
פסוק ח:
וטעם אשר נשאתי את ידי, דרך משל, כאדם שישא ידו אל השמים וישבע, כמו "כי אשא אל שמים ידי" (דבר' לב מ) "וירם ימינו ושמאלו אל השמים" (דניאל יב ז):
פסוק ח:
וטעם אני ד' שאקיים זה:
פסוק ט:
וידבר. ולא שמעו ולא הטו אזן לדבריו כי קצרה רוחם באורך הגלות, ובעבודה קשה שנתחדשה עליהם:
פסוק י:
וידבר. לאמר למשה כמו "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם" (ויקרא א ב):
פסוק יא:
בא. אל ארמון המלך:
פסוק יב:
וידבר. הן בני ישראל שהם עמך לא שמעו אלי, ואיך ישמעני פרעה שהוא מלך ואינו מעמך, ועוד כי מגרעת גדולה היא שאדבר לפניו ואני ערל שפתים, כי בפעם הראשונה הבטחתני שתורה את פי שלא אבטא באות שהוא כבד עלי, אולי תכשל לשוני לפניו ואתה אמרת כי אהרן יהיה מליץ ביני ובין ישראל:
פסוק יג:
וידבר. עתה כלל הענין, כי גם אהרן יהיה מליץ בינו ובין פרעה, כאשר יפרש עוד, על כן השתתפו שניהם בדבור:
פסוק יג:
ויצום. ללכת אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים, ור' ישועה אמר כי טעם ויצום שלא יכעסו על ישראל אם לא ישמעו אליהם ואין צורך:
פסוק יד:
אלה ראשי בית אבותם. על משה ואהרן או שב אל בני ישראל הנזכרים למעלה, והאנשים הם מיורדי מצרים, והחל מראובן, כי לא נשאר לו כבוד רק להתייחס ראשון, ואלה ארבעת בניו הם יורדי מצרים:
פסוק טו:
ובני. משפחת אהד נכרתה במצרים או במדבר, כי איננה נזכרת בפרשת פנחס:
פסוק טו:
וצחר הוא זרח:
פסוק טז:
בני לוי. הזכיר אלה השני שבטים בתחילה בעבור שהם גדולים מלוי, כי לוי הוא העיקר, כי לא בא לפרש עתה רק יחס משה ואהרן והזכיר גרשון קהת ומררי כאשר נולדו הם ירדו מצרים:
פסוק טז:
הוא אהרן ומשה, הקדים שם אהרן בעבור שניו והזכיר חיי לוי, ולא הזכיר חיי השבטים בעבור כבוד משה ואהרן:
פסוק יז:
בני גרשון. לא הי' לו בנים כי אם שניהם:
פסוק יח:
ובני. הזכיר חיי קהת, ולא חיי גרשום ומררי בעבור כבוד השלוחים:
פסוק יט:
ובני מררי. שנים היו בניו ולא יותר על כן אמר אלה משפחת הלוי לתולדותם כי לא הולידו יורדי מצרים רק אלה בני יעקב גם הזכיר שני חיי עמרם בעבור כבוד בניו:
פסוק כא:
ובני יצהר. הזכיר אלה בעבור קרח שהריב עם משה:
פסוק כב:
ובני עוזיאל. הזכיר עוזיאל בעבור כבוד מישאל ואלצפן בתורה, ולא חשש להזכיר בני חברון:
פסוק כג:
ויקח אהרן. הזכיר אשת אהרן בעבור כבוד אלעזר, והזכיר אחות נחשון בעבור כבוד הכהונה והזכיר בני קרח כי היו צדיקים דכתיב ובני קרח לא מתו (במד' כו) ושמואל הנביא היה מבני קרח:
פסוק כה:
ואלעזר. הזכיר אשת אלעזר בעבור כבוד פנחס כי לו נתנה הכהונה לעולם, ע"כ מדרך הסברא פוטיאל היה מבני ישראל ולא ידענו טעם פוטיאל, כאשר לא ידענו טעם למישאל, וכל שמות הנזכרים כמו אהרן, ולולי נכתב מעשה משה לא היינו יודעין למה נקרא כן:
פסוק כו:
הוא אהרן ומשה. הקדים אהרן למשה כי הוא גדול בשנים, ועוד כי הוא התנבא לישראל קודם בא משה:
פסוק כז:
הם. עתה מעת שדברו אל פרעה הקדים משה בעבור גודל מעלתו, והשם דבר עמו פנים אל פנים, ונגש אל הערפל אשר שם השם, ולא כן אהרן, והכתוב מעיד לא כן עבדי משה (במד' יב ז) ואהרן אמר לו פעמים בי אדוני על כן לא תמצא בכל התורה מתחלת זה הפסוק שלא יקדים משה לאהרן, וככה בנביאים, וככה בכתובים ואין טענה ממלת ואלה תולדות אהרן ומשה (במד' ג א) גם "ותלד לו את אהרן. ואת משה" (שם כו נט) כי כאשר נולדו הזכירם, והעד "תולדות" גם "ותלד":
פסוק כח:
ויהי. יש לתמוה על המסדר הפרשיות למה דבק זה הפסוק עם הבאים אחריו והוא סמוך אליהם ואם לא ידענו בו טעם כי כן ביום דבר ד' אל משה בארץ מצרים, וזה שדבר לו אני ד' דבר אל פרעה וכמוהו ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם (דבר' ב טז) דבק בפרשה הסמוכה אליו אולי בעל ההפסקות ידע לו טעם למה עשה כן, כי דעתו רחבה מדעתנו:
פסוק כט:
וידבר ד'. עתה פי' ענין וידבר ד' אל משה ואל אהרן, וזהו בא דבר אל פרעה מלך מצרים: