א וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה עַתָּ֣ה תִרְאֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר אֶֽעֱשֶׂ֖ה לְפַרְעֹ֑ה כִּ֣י בְיָ֤ד חֲזָקָה֙ יְשַׁלְּחֵ֔ם וּבְיָ֣ד חֲזָקָ֔ה יְגָרְשֵׁ֖ם מֵאַרְצֽוֹ׃ ב וַיְדַבֵּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ ג וָאֵרָ֗א אֶל־אַבְרָהָ֛ם אֶל־יִצְחָ֥ק וְאֶֽל־יַעֲקֹ֖ב בְּאֵ֣ל שַׁדָּ֑י וּשְׁמִ֣י יְהוָ֔ה לֹ֥א נוֹדַ֖עְתִּי לָהֶֽם׃ ד וְגַ֨ם הֲקִמֹ֤תִי אֶת־בְּרִיתִי֙ אִתָּ֔ם לָתֵ֥ת לָהֶ֖ם אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן אֵ֛ת אֶ֥רֶץ מְגֻרֵיהֶ֖ם אֲשֶׁר־גָּ֥רוּ בָֽהּ׃ ה וְגַ֣ם ׀ אֲנִ֣י שָׁמַ֗עְתִּי אֶֽת־נַאֲקַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר מִצְרַ֖יִם מַעֲבִדִ֣ים אֹתָ֑ם וָאֶזְכֹּ֖ר אֶת־בְּרִיתִֽי׃ ו לָכֵ֞ן אֱמֹ֥ר לִבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֘ל אֲנִ֣י יְהוָה֒ וְהוֹצֵאתִ֣י אֶתְכֶ֗ם מִתַּ֙חַת֙ סִבְלֹ֣ת מִצְרַ֔יִם וְהִצַּלְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵעֲבֹדָתָ֑ם וְגָאַלְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ בִּזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבִשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים׃ ז וְלָקַחְתִּ֨י אֶתְכֶ֥ם לִי֙ לְעָ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וִֽידַעְתֶּ֗ם כִּ֣י אֲנִ֤י יְהוָה֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם הַמּוֹצִ֣יא אֶתְכֶ֔ם מִתַּ֖חַת סִבְל֥וֹת מִצְרָֽיִם׃ ח וְהֵבֵאתִ֤י אֶתְכֶם֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לָתֵ֣ת אֹתָ֔הּ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב וְנָתַתִּ֨י אֹתָ֥הּ לָכֶ֛ם מוֹרָשָׁ֖ה אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ ט וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֛ה כֵּ֖ן אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה מִקֹּ֣צֶר ר֔וּחַ וּמֵעֲבֹדָ֖ה קָשָֽׁה׃ י וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ יא בֹּ֣א דַבֵּ֔ר אֶל־פַּרְעֹ֖ה מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וִֽישַׁלַּ֥ח אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאַרְצֽוֹ׃ יב וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לֵאמֹ֑ר הֵ֤ן בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ לֹֽא־שָׁמְע֣וּ אֵלַ֔י וְאֵיךְ֙ יִשְׁמָעֵ֣נִי פַרְעֹ֔ה וַאֲנִ֖י עֲרַ֥ל שְׂפָתָֽיִם׃ יג וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָה֮ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֒ וַיְצַוֵּם֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶל־פַּרְעֹ֖ה מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם לְהוֹצִ֥יא אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ יד אֵ֖לֶּה רָאשֵׁ֣י בֵית־אֲבֹתָ֑ם בְּנֵ֨י רְאוּבֵ֜ן בְּכֹ֣ר יִשְׂרָאֵ֗ל חֲנ֤וֹךְ וּפַלּוּא֙ חֶצְר֣וֹן וְכַרְמִ֔י אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת רְאוּבֵֽן׃ טו וּבְנֵ֣י שִׁמְע֗וֹן יְמוּאֵ֨ל וְיָמִ֤ין וְאֹ֙הַד֙ וְיָכִ֣ין וְצֹ֔חַר וְשָׁא֖וּל בֶּן־הַֽכְּנַעֲנִ֑ית אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת שִׁמְעֽוֹן׃ טז וְאֵ֨לֶּה שְׁמ֤וֹת בְּנֵֽי־לֵוִי֙ לְתֹ֣לְדֹתָ֔ם גֵּרְשׁ֕וֹן וּקְהָ֖ת וּמְרָרִ֑י וּשְׁנֵי֙ חַיֵּ֣י לֵוִ֔י שֶׁ֧בַע וּשְׁלֹשִׁ֛ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃ יז בְּנֵ֥י גֵרְשׁ֛וֹן לִבְנִ֥י וְשִׁמְעִ֖י לְמִשְׁפְּחֹתָֽם׃ יח וּבְנֵ֣י קְהָ֔ת עַמְרָ֣ם וְיִצְהָ֔ר וְחֶבְר֖וֹן וְעֻזִּיאֵ֑ל וּשְׁנֵי֙ חַיֵּ֣י קְהָ֔ת שָׁלֹ֧שׁ וּשְׁלֹשִׁ֛ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃ יט וּבְנֵ֥י מְרָרִ֖י מַחְלִ֣י וּמוּשִׁ֑י אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת הַלֵּוִ֖י לְתֹלְדֹתָֽם׃ כ וַיִּקַּ֨ח עַמְרָ֜ם אֶת־יוֹכֶ֤בֶד דֹּֽדָתוֹ֙ ל֣וֹ לְאִשָּׁ֔ה וַתֵּ֣לֶד ל֔וֹ אֶֽת־אַהֲרֹ֖ן וְאֶת־מֹשֶׁ֑ה וּשְׁנֵי֙ חַיֵּ֣י עַמְרָ֔ם שֶׁ֧בַע וּשְׁלֹשִׁ֛ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃ כא וּבְנֵ֖י יִצְהָ֑ר קֹ֥רַח וָנֶ֖פֶג וְזִכְרִֽי׃ כב וּבְנֵ֖י עֻזִּיאֵ֑ל מִֽישָׁאֵ֥ל וְאֶלְצָפָ֖ן וְסִתְרִֽי׃ כג וַיִּקַּ֨ח אַהֲרֹ֜ן אֶת־אֱלִישֶׁ֧בַע בַּת־עַמִּינָדָ֛ב אֲח֥וֹת נַחְשׁ֖וֹן ל֣וֹ לְאִשָּׁ֑ה וַתֵּ֣לֶד ל֗וֹ אֶת־נָדָב֙ וְאֶת־אֲבִיה֔וּא אֶת־אֶלְעָזָ֖ר וְאֶת־אִֽיתָמָֽר׃ כד וּבְנֵ֣י קֹ֔רַח אַסִּ֥יר וְאֶלְקָנָ֖ה וַאֲבִיאָסָ֑ף אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת הַקָּרְחִֽי׃ כה וְאֶלְעָזָ֨ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֜ן לָקַֽח־ל֨וֹ מִבְּנ֤וֹת פּֽוּטִיאֵל֙ ל֣וֹ לְאִשָּׁ֔ה וַתֵּ֥לֶד ל֖וֹ אֶת־פִּֽינְחָ֑ס אֵ֗לֶּה רָאשֵׁ֛י אֲב֥וֹת הַלְוִיִּ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָֽם׃ כו ה֥וּא אַהֲרֹ֖ן וּמֹשֶׁ֑ה אֲשֶׁ֨ר אָמַ֤ר יְהוָה֙ לָהֶ֔ם הוֹצִ֜יאוּ אֶת־בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם עַל־צִבְאֹתָֽם׃ כז הֵ֗ם הַֽמְדַבְּרִים֙ אֶל־פַּרְעֹ֣ה מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֔יִם לְהוֹצִ֥יא אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָ֑יִם ה֥וּא מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹֽן׃ כח וַיְהִ֗י בְּי֨וֹם דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה אֶל־מֹשֶׁ֖ה בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ כט וַיְדַבֵּ֧ר יְהוָ֛ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹ֖ר אֲנִ֣י יְהוָ֑ה דַּבֵּ֗ר אֶל־פַּרְעֹה֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י דֹּבֵ֥ר אֵלֶֽיךָ׃ ל וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה הֵ֤ן אֲנִי֙ עֲרַ֣ל שְׂפָתַ֔יִם וְאֵ֕יךְ יִשְׁמַ֥ע אֵלַ֖י פַּרְעֹֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

תפארת יהונתן

יהונתן אייבשיץ

פסוק ב:
וידבר אלהים אל משה וגו' וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם. הא דפתח בשם אלהים וסיים בשם ה' ויאמר אליו אני ה' וגם מה שאמר ושמי ה' לא נודעתי להם. נראה דהענין הוא במה שאמר משה ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם ודאי דמשה וישראל ידעו את שמו הנכבד כי משה הרג למצרי בשם המפורש וזהו עיקר שם העצם אבל לפי בחינת התנהגות הקב"ה וטיב הנבואה כך מתגלה אל הנביא ע"י שמותיו אם הוא כמשפט מתגלה ע"י אלקים ואם הוא להנהגת העולם ומלך במשפט יעמיד ארץ מתגלה בשם אדני אדון כל הארץ ואם לשנות מערכת השמים בשם שדי ולרחמים גמורים הוא מתגלה בשם הויה שהוא שם העצם וכולו טוב ורחמים כי הוא עצם שמו יתברך זכרו ולכך ישראל ידעו כי מפאת הדין הם אינם כדאים להגאל אף כי קודם זמנו. אך ברחמים יתכן הכל וחנותי את אשר אחון ואעפ"י שאינו כדאי ולכך אמר משה הן לא יאמינו לי היותם יודעים כי מטיב הדין אינם כדאים להגאל ולכך אמר ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם כלומר באיזה שם משמותיו נתגלה לך ובזה יובחן טיב ואמיתת נבואתך מה אומר אליהם והשיב לו הקב"ה כי בעבור כך נגאלו כדכתיב למעני אעשה כי עמו אנכי בצרה כביכול וכן כתיב ואנכי ארד עמך גם עלה כי עמם יעלה אמנם יש הבדל אלו היו נגאלים ברחמים גמורים היה הגלות נסתלק לגמרי אבל כיון שנגאלו רק מפני כבוד ה' ממילא עדיין לא נמחק השטר חוב שלהם והיו צריכים להיות עוד בגלות וזהו תשובת הקדוש ברוך הוא אמור להם אהי' כי ע"י שאני אהיה עמם בגלות ממילא לא נגאלו אלא בשביל כבוד ה' ועדיין לא נמחק שטר חוב שלהם והוצרכו להיות עוד בגלות ובשביל כך נגאלו אבל אהיה עמם בגלות אחר והנה באמת אף במצרים נגאלו בשם הויה וברחמים אבל יש שתי בחי' פעמים באים חסדי ה' מגולים ופעמים נסתרים ואינו מורגש כל כך כדכתיב לעושה נפלאות גדולות לבדו וכן היה במצרים בהעלם דבר כי היה בעבודה בקושי ובעינוי למאוד וזה מאמר השם זה שמי לעולם כי הרחמים גמורים היה בהעלם ולא כשאני נכתב אני נקרא רק באדני אדון כל הארץ אבל לע"ל יהיה הרחמים מגולים כדכתיב ברחמים גדולים אקבצך ולכך נאמר ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד ודרשינן שיהא נקרא כמו שנכתב ולכך זה היה טענת משה כי ידע שמאת הדין ישראל ראוים לקושי השעבוד אבל חשב כי שם הויה ברחמים אי אפשר שיבא רע ודין וזהו טענתו ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה וזהו לא יתכן כי רחמים הם מרובים ובאמת משה לא דבר עם פרעה בשם אדני רק בשם הויה ב"ה כמבואר בפסוק דפרעה אמר לא ידעתי את ה' דמשה היה הוגה את השם באותיותיו ולזה אמר פרעה שלא נודע לי שמו וזה היה טענת משה כיון שדיבר עמו בשם הויה א"כ היו ראוים לחנינה וכן פרעה טעה בטענת הפוקרים האומרים כי לית דין ועונש כי ה' הוא מטוב ורחמים גמורים ולא יבא רע מטוב ורחמיו על כל מעשיו א"א שמגיע ממנו עונש לרשעים ולזה אמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו והיינו שקשה לו בדבר שיהיה שני הפכים בנושא אחד שאמר לו בשם הויה רחמים גמורים ואמר לו פן יפגענו בדבר וזה היה קשה לפרעה שרחמים גמורים יתהוה דין ומשפט ברשעים ולכן אמר מאז באתי אל פרעה לדבר בשמך שהוא תכלית הרחמים הרע לעם הזה כי חשב פרעה לית דין ולית דיין וזה שאלת משה למה הרעות לעם הזה כי צויתני להזכיר שם הויה ב"ה והשיב לו הקב"ה וידבר אלקים אני ה' הורהו כח מדת הדין ומדת הרחמים הוא אחד וזהו הרחמים שעושה דין ברשעים ולולי זאת היה העולם הפקר וזה גבורתו של הקב"ה שבטבע מי שהוא בעל הרחמים אינו יכול לעשות דין אבל הקב"ה הוא בעל יכולת ברוב רחמיו יכול לעשות דין וזה ענינו ולכך הוא אלוה כל יכול וזה אמרו אני ה' שמידי ישפע רחמים ומרחמים דין הוא ושמו ומדותיו אחד הוא ואם עושה דין באדם זה רחמים גמורים להזדככו מסיגים כמאמר דוד ממעמקים קראתיך ה' כשהייתי בתכלית עומק הצרות קראתיך ה' שהוא רחמים באמת וכן היה קושי השעבוד תכלית הטוב האמתי לישראל:
פסוק ג:
וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל וגו' הגם דלא מצינו שנראה ליצחק באל שדי. נראה דודאי כל הברכות שבירך יצחק ליעקב לא ענה מלבו רק ברה"ק ומחזה אלהים נראה לו ויצחק ברך ליעקב בצאתו אל לבן ואל שדי יברך וזה היה ברה"ק ומחזה אלהים נראה לו באל שדי וזה מורה אל יצחק ואל יעקב הרצון מה שהיה אצל יצחק היה אל יעקב בברכתו אשר בירך ליעקב ומה שהיה ביצחק היה בשיתוף עם יעקב:
פסוק ג:
באל שדי. נראה לבאר כי בזמן האבות לא היה הדור כדאים לרחמים שישפיע ה' על אבות העולם להודיע אלהותו בעולם לרוב חטאם אמנם ה' הגין בעם לטענות איוב אם חטא מה יפעל לך ואלו ח"ו יצויר שהקב"ה צריך למציאות א"כ הוא החוטא גדול עונו מנשוא אבל הקב"ה הוא המציאות בעצמו ואין צריך למציאות כלל וא"כ מה יתן ומה יגרע לו האדם בחטאו ולזאת נתמלא רחמים על הארץ להאיר להם בטובו ע"י אבות העולם וזה ענין השם שדי הרצון שדי בעצמותו ואינו צריך לזולתו. ועוד נראה לפרש כי שם זה כמו שדרשו חז"ל מי שאמר לעולמו די יאמר לצרותי די כי זהו השם אינו עושה רק כשהם בתכלית הצרות ולכך אמר יעקב לבניו כשהיה בעת צרה ואל שדי יתן לכם רחמים וזה שאמר השם וארא אל האבות באל שדי היינו שלא הזמנתי להם הרווחה רק מתוך עומק הצרה ושמי ה' שהוא רחמים לא נודעתי להם ואם כן אין לך להתרעם על קושי השעבוד כי מתוך צרה יהיה הרווחה:
פסוק ג:
ועוד יש לפרש דהנה כשנצטוה אברהם על המילה נאמר אל שדי והענין הוא גם שם מטעם מי שאמר לעולמו די כי טבע הבריאה לא נגמר וצריך לפעולת אדם כמו התבואה שצריכה יגיעה רבה מן הכל עד שאמרו כמה יגיעות יגע אדם וכו' וזהו כי מתחלה היה העולם מתרחב להוציא גמר למעשה ושיהי' הדבר נגמר מבלי צורך פעולת אדם וגער ה' ואמר די דצריך לפעולת אדם לגמור והאדם שותף בזה כביכול במעשה בראשית והנה כבר טענו אם המילה הוא שלימת האדם ולא נקרא תמים עד שמל ולמה לא נברא כך ולכך אמר הקב"ה כשצוה על המילה אל שדי שאמרתי לעולמי די ולכך עליך להמול ולהיות תמים וכן הדבר בישראל שלא הגיעו למדריגת האדם להזדכך רק על ידי קושי השעבוד ועין באלשיך רק דלא תקשה היד ה' תקצר ולכך אמר וארא אל האבות באל שדי שעל הבריות לגמור מפעלות ה' ולא יעשה ה' הגמר כי אם ע"י בן אדם לגמור פעולתו כי אמר לעולמו די והבן:
פסוק ד:
וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגוריהם אשר גרו בה. נראה לבאר כי הגלות התחיל מלידת יצחק או מברית בין הבתרים והיינו שהיה גירות בארץ ישראל אבל אין זה מספיק לכאורה דהא היו יושבים בטוב הארץ ויכולים לקנות שדות כמו יעקב וכן אברהם קנה שדה עפרון אבל הענין הוא כי חייהם היה תלוי להם מנגד מפחד האומות כי פרסמו דת האמת והם קמו עליהם ככסלא לאוגי' עד שהוצרכו לחתת אלהים בימי יעקב ויעקב היה תמיד מפחד מעשו ויצחק מישמעאל ואברהם אמרו במדרש שיעץ לו ממרא להתחכם שאל יהרגוהו הגוים וזה היה הגלות כי היו פוחדים יומם ולילה וזהו בארץ מגוריהם שדרש בזוהר לשון מגור מסביב פחד אשר גרו בה וזהו שזכו לארץ ישראל בשביל יסורין הלכו ולכך הבטיחן לא"י בשביל פחד זה שהוא תכלית היסורין שיהיה חייהם תלוי מנגד ואם כן מה תתמה על קושי השעבוד לישראל:
פסוק ה:
וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי. הנה יש לפרש לפי מה שאמרו במדרש כי ישראל במצרים בטלו המילה ולכך באו לקושי השעבוד וזהו ואזכור את בריתי שהפרו ולכך צריכין לקושי שעבוד או יש לפרש כי כבר אמרתי מימים ימימה כי קושי השעבוד לא היה רק על ישראל שלא היו כדאים לגאולה ומשה לא הבין זאת וה' לא רצה לגלות כי חפץ חסד מבלי לגלות כשלון ישראל אמנם רמזה לו באזכור את בריתי הוא ברית בין הבתרים שנא' וגם את הגוי וגו'. מה וגם רק לרבות. שישראל יהיו ג"כ נדונים כמו מצרים והיינו וגם וגו' וזהו ואזכור את בריתי ולכך היה קושי השעבוד:
פסוק ו:
והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים. הענין הוא כי הראב"ע כתב כי זרוע נטויה שיהיה נגד מערכת השמים אבל באמת כבר ידעו המצרים באצטגנינות כי עבדים ימשלו ויכניעו למצרים עד שפרעה אמר הבה נתחכמה לו וגו' וכן אברהם ראה זאת באצטגנינות שעבד מצרים יתנשא ויכבוש א"י וחשב על אליעזר היותו מזרע חם שהוא מצרים ויתנשא וימלוך בא"י ולכך אמר בן משק ביתי יורש אותי ולכך הראה לו הקב"ה שהוא על בניו שיהיו עבדים והם יתנשאו וירשו את ארץ ישראל ולכן למען הראות הקב"ה כי לא מפאת המערכה נהייתה זאת ולכך לקו בכורי שבוים כי אין במערכה להגביה עבדים וזה אמרם שלא יאמרו יראתם תבע עלבונם היינו מערכת השמים ונוסף על זה עשה ה' שברה"ש בטלה עבודה ממצרים והיו חפשים ולא היו בגדר עבודה כלל ואח"כ נגאלו בניסן וזהו אות שלא מפאת המערכה שהיו עבדים נגאלו וזה שאמר והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים שזה היה ברה"ש ואח"כ וגאלתי אתכם בזרוע נטויה שאז יתגבר הזרוע נטויה נגד מערכת השמים:
פסוק ז:
ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. היינו כי תמיד הקב"ה מנהיג לישראל ע"י מלאך כדכתיב ומלאך פניו הושיעם וזה ענין העגל שעשו ישראל לא שיכפרו בה' ח"ו רק מלאך ההולך לפניהם שהוא שלוחו של מקום בקשו ע"י עגל לשור שבמרכבה וזהו אמרם אלקים אשר ילכו לפנינו אמנם במדבר לא היה מלאך רק ה' בעצמו היה הולך לפניהם ואמר משה אם אין פניך הולכים והטעם כי הערב רב היו מכשפים והיו משביעים למלאך ולכך הלך הקב"ה בעצמו וכן במצרים לא ע"י מלאך ולא ע"י שרף שלא ישביעוהו וזהו ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים שהקדוש ברוך הוא בעצמו יהיה כמו מלאך ומטעם הנ"ל ומזה תבחנו כי אני ה' המוציא לא ע"י מלאך:
פסוק ח:
והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'. נראה לבאר דהענין הוא כשהקב"ה רואה תועבות העובדי כוכבים ומזלות וא"כ ראוי להנקם מהם וה' מאריך אפו כביכול מגביה ידו שהוא כינוי לפעולתו לבל יעשה מעשה ולכך בחורבן וגלות שראוי להנקם בעובדי כוכבים ומזלות הוא בימין כי בישראל שמאל דוחה וימין מקרבת ובעובדי כוכבים ומזלות הוא בהיפך כמבואר בזוהר. ולכך ימינך ה' תרעץ אויב כתיב נצב אחור ימינו לבל ינקם ולכך אם תשכח ירושלים תשכח ימיני ולכך בימי האבות היו עובדי כוכבים ומזלות רשעים וראוים להנקם מהם אמנם הקב"ה האריך אפו וזהו אחר נשאו ידו למעלה לבל ינקם מהם והיה זאת למען יהיה לכם היינו לישראל למורשה דאלו זכו אז אברהם ויצחק בא"י היו עשו וישמעאל ג"כ נוטלים ולמה באמת זכו ישראל בשביל הגלות וא"כ מה תצעק אלי על קושי השעבוד:
פסוק ט:
וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה. הנה כבר אמרו כי בחינת היסורים הם שנים או לגודל מדת הדין או יסורין של אהבה את אשר יאהב ה' יוכיח כי כאשר יחלש גוף החומרי יוסיף הרוח אומץ ויתרבה הדעת ולכך קודם המיתה הרוח טהור מתרבה בהחלשת הגוף ולכך אמרו ביסורין של אהבה שצריך שלא יהיה בו ביטול תורה כי זהו תכלית להגביר הרוח ולהוסיף דעת ולכך ישראל שראו שהעבודה קשה עליהם מ"מ קצרה רוחם ולא השיגו תוספת רוח דעת ומזה שפטו שאין זה יסורין של אהבה:
פסוק יב:
וידבר משה לפני ה' לאמר הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה. הנה הקשו על ק"ו זה הא דלא שמעו לו ישראל היה מקוצר רוח ומה זו ראיה שלא ישמע לו פרעה ונראה כי כוונת משה היה לטובת ישראל כאשר עשה יונה בנינוה שברח מטעם כי אם ישובו עובדי עבודת כוכבים ומזלות מדרכם הרעה וישראל לא ישובו לה' יהיה ח"ו קצ על ישראל וכן הדבר בפרעה כיון שישראל לא שמעו אלי אם ישמע אלי פרעה יהיה ח"ו קצף על ישראל ולכך סירב בשליחות:
פסוק יב:
ואני ערל שפתים. נראה לבאר ישראל כשאינם שומעים לדברי הנביא נקראים טמא שפתים כי לבבם נכון תמיד וישעיה נענש על שגינה ישראל עם טמא שפתים ולכך משה תלה החסרון בעצמו וכוונתו על ישראל או יש לפרש כי לפי זכות ישראל כך נבואת הנביא אם זכות ישראל רבה יש לנביא לשון זכה וכן להיפך ולכך היה לשון ישעיה יותר בהיר מלשון ירמיה והנביא אמר ה' נתן לי לשון למודים ולכך ישראל כשראו משה ערל שפתים שפטו שאינם זכאים לגאולה הואיל ומשה הוא ערל שפתים או יש לומר כי שם יהוסף מורה על הגאולה יה"ו הוא שם ס' מורה כי ס' שנה במות יוסף נולד המושיע משה ופ' שנים אח"כ יהיה הגאולה ולכך היה סי' הגאולה בפ' פקוד יפקוד וזהו ס' דיהוסף והפ' ומשה בן שמונים שנה וזהו אם מכירין השם א"כ אותיות יה"ו מן השם אבל אם אין מכירין לא יתכן זאת ולכך אמר משה אם יאמרו מה שמו מה אומר אליהם והבן ואם היה משה ערל שפתים לא יוכל לדבר אותיות בומ"ף ואם כן לא יוכל לדבר פ' אות הגאולה ולכך לא שמעו לו:
פסוק יג:
וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל ממצרים. נראה דלשון ויצום הוא לשון צוותא שיהיה בדביקות וחיבור כי כשהם בחיבור יגן זכותם ומשה ידבר עם ישראל ולא עם פרעה ואהרן ידבר עם פרעה כי משה קבל טוב מפרעה ולא נאות לדבר עמו קשות ועוד אם ישראל לא שמעו לו ופרעה ישמע לערל שפתים גדול עונם של ישראל ולכך ישמע לאהרן שאינו ערל שפתים ואם כן הכל מיושב ולכך דיבר אל שניהם שיהיה לישראל התנצלות. והנה אבאר עוד קושית העולם מה דמקשים על פסוק ולא שמעו אל משה מקוצר רוח הא באמת מדרך הטבע היה להם לשמוח בשמוע לאזנם שרצה לבשרם הגאולה אבל. נראה דעיקר הגאולה בא מדוד מלך ישראל ומשבט יהודה כדכתיב לא יסור שבט מיהודה וגו' עד כי יבא שילה והנה מתחלה אמר משה והיה כי יאמרו אלי מה שמו מה אומר אליהם והשיב הקב"ה כה תאמר אליהם אהיה אשר אהיה ואח"כ צעק משה הן לא יאמינו לי ולא אמר כן מתחילה אלא ודאי דמהכ"ת לא יאמינו עם קודש בישועת ה' אבל כשאמר משה די לצרה בשעתה ואמר לו הקב"ה אמור להם אהיה שלא יאמר שיהיה עוד גלות רק יחשבו כי היא הגאולה האמיתית וזה היה מקובל לישראל מצוואת יעקב כי הגואל האמיתי יהיה משורש יהודה ולכך צעק אח"כ הן לא יאמינו לי וכן היה מקובל בישראל שקודם זמן הגאולה ישפוך ה' רוחו על כל בשר כדכתיב וגם להסיר לב האבן מהם ולעורר רוח טהרה כמ"ש הרמב"ם וישראל חשבו כי אז זמן הגאולה אמיתית והם ראו קוצר רוח טהרה ועבודה קשה שקשה לפרוש מעבודת כוכבים ומזלות ונשתקעו בו ואין מתעורר מן שמים להסיר את לב האבן ולכן נכנס רוח ספק אצלם להאמין במשה ואמר משה הן בני ישראל לא שמעו אלי כי נשתקעו בעבודת כוכבים ומזלות ואיך ישמעני פרעה הלא אינם כדאים לגאולה וע"כ נסמך לזה ואלה ראשי בית אבותם היינו על ששמרו ברית קודש ויחוסם ולא טמאו את עצמם בבנות הארץ ולא קלקלו הברית בשביל זה נגאלו ולכך נאמר אלה ראשי בית אבותם והבן:
פסוק יד:
אלה ראשי בית אבותם בני ראובן בכור ישראל וגו'. הנה נראה הטעם שלא שעבדו מצרים בשבט לוי היה כי פרעה ראה בקסם כי משבט לוי יקום המושיע ופרעה חשב מי שאינו בצרה אינו יכול להושיע כי נוצר תאנה יאכל פריה מי שסבל גלות יהיה אח"כ לראש ולכך לא שיעבד בשבט לוי כלל ולא יוצדק להקים משבט לוי מושיע וזה היה טענת ישראל ג"כ ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ועבודה קשה שהם בעבודה רבה ושבט לוי חפשי מכל ואיך יתכן שהוא יתנשא ויבחר ה' בו למושיע וזה טענת משה הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ובא התשובה למה באמת נבחר המושיע מן לוי כי המצרים ערערו ואמרו שכולם בני תערובות המה כי אם בגופם שלטו כ"ש בנשותיהם ולא היה אצלם מיוחסים רק יורדי מצרים ולכך שבט ראובן ושמעון לא נתיחסו רק באי מצרים אבל הנולדים במצרים לא נתיחסו כי ערערו עליהם והמושיע צריך להיות בלי ערעור ולא יהיה בו פגם תערובות ולכך נבחר משבט לוי דבשבט לוי לא היה טענה אם בגופם היו שולטים וכו' כי לא נשתעבדו כלל ולכך בשבט לוי מייחס ובא כל הנולדים במצרים עד פנחס כי יותר מזה לא נולד במצרים מזרע אהרן כי עליהם לא היה פקפוק ולכך נבחר המושיע משבט לוי ולמען יהיה בגדר אין ממנין פרנס על הצבור אלא א"כ קופה של שרצים תולה בו לכך נולד מיוכבד דודתו של עמרם והיה פקפוק ולכן לא נזכר בפירוש שם אמו של משה ואשתו של עמרם מקודם רק בפרשה זו ומזה תבין למה נבחר משה למושיע ולא אהרן כי על אהרן לא היה דופי שנשאה ע"פ הדבור אבל משה שכבר גירשה עמרם והחזירה היה פקפוק כי שוב פסק הצווי כמ"ש וזה לא ידעו שהיה גרושין בטעות. ועוד נראה לבאר הא דמנה הני ג' שבטים עד משה ואהרן דכלל כל המספרים הם שלשה ולכך בשם הויה ג"כ ג' אותיות אבל ה' אחרונה היא כפולה ד' פעמים ג' הוא י"ב והם י"ב צרופי הויה ב"ה וכן בשבטים שורש כולם הם שלשה ראובן שמעון לוי ויהודה הוא הכפל כמו ה' אחרונה ד' פעמים ג' הרי י"ב שבטים אשר נתהווה ממנו ולכך כתיב אלה ראשי בית אבותם ראובן שמעון ולוי כי הם שורש כל השבטים והם שלש אותיות ראשונות מהשם שהם יה"ו. במספר כ"א ולכך מונה כ"א נולדים קודם משה ואהרן והנה משה ואהרן הם דור שביעי מאברהם ולכך נתקדשו כי השביעי הוא קודש אמנם מספר ט' ט' חי וקיים כנודע כי לכך חותמו של הקב"ה אמת שהוא מספר קטן ט' שהוא שומר מספרו תמיד ופנחס היה דור ט' והיה חי וקיים ולכך פנחס זה אליהו שהוא חי וקיים. ועוד נראה לפרש הא דמנה הני שלשה שבטים עד פנחס בכלל היחוס דלכאורה יקשה דמהכ"ת לערער על זרע קודש שיש בהם ח"ו שמץ פסול הלא כולם זרע אמת הם רק נראה דאמרו אם ראית שתי משפחות מתגרות זו בזו שמץ פסול יש ביניהם והנה קרח נתגרה במשה ועמו היה און בן פלת ורוב שבט ראובן כנודע וכן שבט שמעון נתקבצו במעשה זמרי על משה כדכתיב בסודם אל תבוא נפשי וגו' וביחוד על פנחס שהיו מבזים אותו וא"כ יש כאן מקום פתחון פה ח"ו לומר שמץ פסול יש ביניהם ולכך התורה מייחס ראובן שמעון לוי זרע קרח ופנחס להודיע שאין בהם שמצה ח"ו ואם כן ממנו נקח ראיה על שאר שבטי י"ה שלא היה גירוי ביניהם מכ"ש שהם כולו קודש בלי והנה כבר נאמר בתרגום כי שם ה' אקרא כי משה לא רצה להזכיר השם עד אחר כ"א תיבות והיינו הטעם כי רכב אלהים רבותים אלפי שנאן מרכבות ה' כ"ב אלפים והם באמת כ"ב מלאכים כי כל מלאך אחד כלול אלף כנודע כי אלף הוא אלף וכל דיבור נברא והוא. בחינת מלאך ולכך השם לא נזכר רק אחר כ"א תיבות שהוא בצירוף השם כ"ב והן המרכבה וכן משה ואהרן שהיו מרכבה נזכרו אחר כ"א חנוך פלוא חצרן וכרמי ימואל ימין אהד יכין וצחר ושאול בן הכנענית גרשון קהת ומררי לבני ושמעי עמרם יצהר חברון עוזיאל מחלי ומושי ואח"כ אהרן ומשה הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם היינו לדבר אל בני ישראל לבטלם מעבודת כוכבים ומזלות כי כל הגוים עובדים לשרים ולמזלות כי כך צבאם לצבוא זו על אומה זו וזו על אומה זו ומדינה זו והם צבאות השמים כי לכל אחד צבא אבל ישראל הקב"ה הוא על צבאם והוא אות ברית בינו לישראל וזה צבא אות אות ה' בצבא שלו שהוא מושל בישראל וישראל במצרים היו עובדים ג"כ לצבא השמים כי חשבו היותם בגלות אף המה תחת ראש צבא מדינה זו אבל הקדוש ברוך הוא צוה להוציאם ממצרים על צבאותם להכיר ראש צבא שלהם האמיתי ה' צבאות שמו ולכך נזכר כאן אהרן תחלה כי אהרן היה ראש בזה כי אהרן נתאמת אצלם לנביא אמיתי וגם אם יאמר להם משה לפרוש מעבודת כוכבים ומזלות יאמרו לו טול קורה מבין עיניך שאתה הפרשת בנך הראשון לעבודת כוכבים ומזלות ולכך היה אהרן ראש המדבר אבל לדבר אל פרעה להוציא בני ישראל כתיב אח"כ הוא משה ואהרן הקדים משה הואיל ונתגדל בבית פרעה דמיניה וביה ניזל ביה נרגא כנודע בעובדא דדוד דאתא ממואב ועוד נראה לבאר דידוע דאיתא אכן נודע הדבר דמשה נמסר לסרדיוט ונהפך הסרדיוט לדיוקנו של משה והרג את עצמו וכמה שנים אח"כ בא משה ואמר אני הוא משה שנמסרתי לסרדיוט ומהנמנע להאמינו כזאת ומי פתי יסור הנה ויאמין כזאת ולכך הבטיחו הקב"ה והנה אחיך יוצא לקראתך להאמין לעם שכנגדו להראות להם האחוה ולכך אצל ישראל היה העיקר אהרן על כן הקדימו למשה אבל אצל פרעה היה העיקר משה כמש"ל ע"כ הקדים את משה לאהרן. ובדרך הפשוט נראה דידוע דבגדולה מתחילין מן הגדול ובפורעניות מתחילין מן הקטן ולכך בפסוק אשר אמר לישראל להוציאם והוא היה לטובתם ולכך הקדים אהרן למשה שהיה גדול ממשה בשנים אבל בפסוק שלאחריו משתעי בדברם אל פרעה דהיה לו לצרה ולתוגה ולכך הקדים משה לאהרן שהיה קטן מאהרן בשנים:
פסוק כח:
ויהי ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרים. נראה לבאר דמשה לא היה יודע איזה הוא יום המוגבל לגאלם כי המכות יאריכו זמן רב ולא ידע אימת הדיבור לעיקר הגאולה רק הסימן היה דידוע דמצרים היה מלאה גלולים ולא היה הקב"ה יכול לדבר עם משה במצרים רק ע"י עשר מכות אשר שלח עליהם צירף אותם ונעקר הטומאה משם ולכך במכות בכורות פרש"י שדבר עמו בפלטין שלו דכבר נעקר הטומאה משם וזהו שכתב ויהי עת הגאולה ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרים ואז יהיה הגאולה או יש לומר בדרך אחר דהתורה גילה לנו קץ מצרים אימת יהיה והיה הוא לבסוף הגלות יצטרך השכינה לירד למעננו אף שאנו בגלות בשערי טומאה נטבעים בעו"ה הוצרך השכינה לירד לשם ומשם יהיה העליה כדכתיב השוכן אתם בתוך טומאותם וכן היה תמיד לא היה השכינה מדבר עם משה במצרים שהיא מלאה גלולים רק לבסוף כשאמר לו הקב"ה עוד נגע אחד נגלה לו הקב"ה בפלטרין של פרעה ואז ירדה השכינה למקום מלאה גלולים ואז היה ישועת ישראל ובלילה ההוא נגאלו וזהו אמרו ויהי ביום דבר ה' הרצון בזה אימת היה הישועה והיציאה ביום דיבר ה' אל משה בארץ מצרים בפלטרין של פרעה אז היה הגאולה ותכלית היציאה:
פסוק כט:
דבר אל פרעה מלך מצרים את כל אשר אני דובר אליך. נראה לפרש כי פרעה ראה שאי אפשר שיהיה אז גאולה שלימה כי עדיין אין ישראל מוכנים לכך וסימני הישועה ההוא עדיין לא נראה אמנם אם היה פרעה יודע כי באמת יגלו עוד ואחר כך תהיה הגאולה שלימה לא היה לו מקום לתלות טעותו והנה מתחלה אמר הקב"ה למשה אהיה אשר אהיה בגלות זה ובגלות אחרת ואמר משה די לצרה בשעתה ואמר הקב"ה שיאמר לישראל רק אהיה לבל יודע להם שיגלו עוד ולכך צוה לו שיאמר לפרעה את כל אשר אני דובר אליך היינו שגם בגלות השני יהיה ה' עמהם וידוע כי עוד יגלו ואין זה גאולה שלימה האמיתי:
פסוק ל:
ויאמר משה לפני ה' הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה. נראה דידוע דהשכינה היתה מדברת מתוך גרונו של משה ומה נ"מ בחיתוך לשון שלו ובוודאי דהשכינה היתה מדברת גדולות רק זהו לישראל אבל פרעה לא הבין הנבואה שהיה בלה"ק והוצרך משה לתרגמו בלשון מצרים וע"ז אמר הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה. באופן אחר נראה שמשה היה מתיירא מטענות פרעה שיטעון דלא באת בשליחות של הקב"ה דתקיף ובעל היכולת הוא ומי שם פה לאלם ולמה אתה כבד פה וזה מורה שאין אתה שלוחו של מקום וזה שאמר הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה: