א וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה עַתָּ֣ה תִרְאֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר אֶֽעֱשֶׂ֖ה לְפַרְעֹ֑ה כִּ֣י בְיָ֤ד חֲזָקָה֙ יְשַׁלְּחֵ֔ם וּבְיָ֣ד חֲזָקָ֔ה יְגָרְשֵׁ֖ם מֵאַרְצֽוֹ׃ ב וַיְדַבֵּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ ג וָאֵרָ֗א אֶל־אַבְרָהָ֛ם אֶל־יִצְחָ֥ק וְאֶֽל־יַעֲקֹ֖ב בְּאֵ֣ל שַׁדָּ֑י וּשְׁמִ֣י יְהוָ֔ה לֹ֥א נוֹדַ֖עְתִּי לָהֶֽם׃ ד וְגַ֨ם הֲקִמֹ֤תִי אֶת־בְּרִיתִי֙ אִתָּ֔ם לָתֵ֥ת לָהֶ֖ם אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן אֵ֛ת אֶ֥רֶץ מְגֻרֵיהֶ֖ם אֲשֶׁר־גָּ֥רוּ בָֽהּ׃ ה וְגַ֣ם ׀ אֲנִ֣י שָׁמַ֗עְתִּי אֶֽת־נַאֲקַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר מִצְרַ֖יִם מַעֲבִדִ֣ים אֹתָ֑ם וָאֶזְכֹּ֖ר אֶת־בְּרִיתִֽי׃ ו לָכֵ֞ן אֱמֹ֥ר לִבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֘ל אֲנִ֣י יְהוָה֒ וְהוֹצֵאתִ֣י אֶתְכֶ֗ם מִתַּ֙חַת֙ סִבְלֹ֣ת מִצְרַ֔יִם וְהִצַּלְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵעֲבֹדָתָ֑ם וְגָאַלְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ בִּזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבִשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים׃ ז וְלָקַחְתִּ֨י אֶתְכֶ֥ם לִי֙ לְעָ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וִֽידַעְתֶּ֗ם כִּ֣י אֲנִ֤י יְהוָה֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם הַמּוֹצִ֣יא אֶתְכֶ֔ם מִתַּ֖חַת סִבְל֥וֹת מִצְרָֽיִם׃ ח וְהֵבֵאתִ֤י אֶתְכֶם֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לָתֵ֣ת אֹתָ֔הּ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב וְנָתַתִּ֨י אֹתָ֥הּ לָכֶ֛ם מוֹרָשָׁ֖ה אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ ט וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֛ה כֵּ֖ן אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה מִקֹּ֣צֶר ר֔וּחַ וּמֵעֲבֹדָ֖ה קָשָֽׁה׃ י וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ יא בֹּ֣א דַבֵּ֔ר אֶל־פַּרְעֹ֖ה מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וִֽישַׁלַּ֥ח אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאַרְצֽוֹ׃ יב וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לֵאמֹ֑ר הֵ֤ן בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ לֹֽא־שָׁמְע֣וּ אֵלַ֔י וְאֵיךְ֙ יִשְׁמָעֵ֣נִי פַרְעֹ֔ה וַאֲנִ֖י עֲרַ֥ל שְׂפָתָֽיִם׃ יג וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָה֮ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֒ וַיְצַוֵּם֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶל־פַּרְעֹ֖ה מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם לְהוֹצִ֥יא אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ יד אֵ֖לֶּה רָאשֵׁ֣י בֵית־אֲבֹתָ֑ם בְּנֵ֨י רְאוּבֵ֜ן בְּכֹ֣ר יִשְׂרָאֵ֗ל חֲנ֤וֹךְ וּפַלּוּא֙ חֶצְר֣וֹן וְכַרְמִ֔י אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת רְאוּבֵֽן׃ טו וּבְנֵ֣י שִׁמְע֗וֹן יְמוּאֵ֨ל וְיָמִ֤ין וְאֹ֙הַד֙ וְיָכִ֣ין וְצֹ֔חַר וְשָׁא֖וּל בֶּן־הַֽכְּנַעֲנִ֑ית אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת שִׁמְעֽוֹן׃ טז וְאֵ֨לֶּה שְׁמ֤וֹת בְּנֵֽי־לֵוִי֙ לְתֹ֣לְדֹתָ֔ם גֵּרְשׁ֕וֹן וּקְהָ֖ת וּמְרָרִ֑י וּשְׁנֵי֙ חַיֵּ֣י לֵוִ֔י שֶׁ֧בַע וּשְׁלֹשִׁ֛ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃ יז בְּנֵ֥י גֵרְשׁ֛וֹן לִבְנִ֥י וְשִׁמְעִ֖י לְמִשְׁפְּחֹתָֽם׃ יח וּבְנֵ֣י קְהָ֔ת עַמְרָ֣ם וְיִצְהָ֔ר וְחֶבְר֖וֹן וְעֻזִּיאֵ֑ל וּשְׁנֵי֙ חַיֵּ֣י קְהָ֔ת שָׁלֹ֧שׁ וּשְׁלֹשִׁ֛ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃ יט וּבְנֵ֥י מְרָרִ֖י מַחְלִ֣י וּמוּשִׁ֑י אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת הַלֵּוִ֖י לְתֹלְדֹתָֽם׃ כ וַיִּקַּ֨ח עַמְרָ֜ם אֶת־יוֹכֶ֤בֶד דֹּֽדָתוֹ֙ ל֣וֹ לְאִשָּׁ֔ה וַתֵּ֣לֶד ל֔וֹ אֶֽת־אַהֲרֹ֖ן וְאֶת־מֹשֶׁ֑ה וּשְׁנֵי֙ חַיֵּ֣י עַמְרָ֔ם שֶׁ֧בַע וּשְׁלֹשִׁ֛ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃ כא וּבְנֵ֖י יִצְהָ֑ר קֹ֥רַח וָנֶ֖פֶג וְזִכְרִֽי׃ כב וּבְנֵ֖י עֻזִּיאֵ֑ל מִֽישָׁאֵ֥ל וְאֶלְצָפָ֖ן וְסִתְרִֽי׃ כג וַיִּקַּ֨ח אַהֲרֹ֜ן אֶת־אֱלִישֶׁ֧בַע בַּת־עַמִּינָדָ֛ב אֲח֥וֹת נַחְשׁ֖וֹן ל֣וֹ לְאִשָּׁ֑ה וַתֵּ֣לֶד ל֗וֹ אֶת־נָדָב֙ וְאֶת־אֲבִיה֔וּא אֶת־אֶלְעָזָ֖ר וְאֶת־אִֽיתָמָֽר׃ כד וּבְנֵ֣י קֹ֔רַח אַסִּ֥יר וְאֶלְקָנָ֖ה וַאֲבִיאָסָ֑ף אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת הַקָּרְחִֽי׃ כה וְאֶלְעָזָ֨ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֜ן לָקַֽח־ל֨וֹ מִבְּנ֤וֹת פּֽוּטִיאֵל֙ ל֣וֹ לְאִשָּׁ֔ה וַתֵּ֥לֶד ל֖וֹ אֶת־פִּֽינְחָ֑ס אֵ֗לֶּה רָאשֵׁ֛י אֲב֥וֹת הַלְוִיִּ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָֽם׃ כו ה֥וּא אַהֲרֹ֖ן וּמֹשֶׁ֑ה אֲשֶׁ֨ר אָמַ֤ר יְהוָה֙ לָהֶ֔ם הוֹצִ֜יאוּ אֶת־בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם עַל־צִבְאֹתָֽם׃ כז הֵ֗ם הַֽמְדַבְּרִים֙ אֶל־פַּרְעֹ֣ה מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֔יִם לְהוֹצִ֥יא אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָ֑יִם ה֥וּא מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹֽן׃ כח וַיְהִ֗י בְּי֨וֹם דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה אֶל־מֹשֶׁ֖ה בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ כט וַיְדַבֵּ֧ר יְהוָ֛ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹ֖ר אֲנִ֣י יְהוָ֑ה דַּבֵּ֗ר אֶל־פַּרְעֹה֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י דֹּבֵ֥ר אֵלֶֽיךָ׃ ל וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה הֵ֤ן אֲנִי֙ עֲרַ֣ל שְׂפָתַ֔יִם וְאֵ֕יךְ יִשְׁמַ֥ע אֵלַ֖י פַּרְעֹֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

פרדס יוסף

לא ידוע

פסוק א:
עתה ערש"י ומהרש"א סנהד' קי"א. בזה וראיתי עפמ"ש בסנהד' צ"ז. משיח יבא רק בהיסח הדעת וישראל נתייאשו מגאולה, אך משה שקול נגד כולם, והוא ל"ה מייאש, אך עתה שגם משה החל להתייאש ואמר והצל לא הצלת, ובשמו"ר פ"ה רי"א והצל לא הצלת ודאי, וביפ"ת פי' כיון שלא הצלת עד עתה בודאי לא תצילם עוד, וה' בשמעו כי גם מ"ר נתייאש אמר "עתה תראה" כי עתה הגיע עת לחננה כי היאוש בכולם והדין שיגאלו, ועמ"ש בוארא (ו' ב') ובעוה"ר נתגבר היאוש יותר מכל הדורות שלפנינו, לכן בטח ישלח ה' לנו גואל הצדק בב"א:
פסוק ב:
וידבר אלקים, רש"י דבר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר ע' ירו' מכות פ"ב ה"ו, ועי' מ"ב (כ"ה ו') וידברו אתו משפט. וצ"ב הכפל לדבר ולומר, וראיתי לפמ"ש בסנהד' צ"ח. אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או חייב, ואז ל"ה כולו חייב דמשה הי' עמהם לכן טען קשה, הנראה לכאורה שגם הוא כמותם והוי כולו חייב ובדין שיגאלו, וגם אמירה רכה המלצה על ישראל, וכ"כ המפ' הטעם ששבר הלוחות שיכלל גם עצמו עמהם, דהשובר כלי בחמתו כעובד ע"ז, ושבר הלוחות שהוא ענף ע"ז והוא כמותם והוי כולו חייב, ומשו"ה נתן לו יישר כח מה ששבר, ועמ"ש בשמות (ו' א'), ואם הצדיק רוצה להעלות נשמה צריך לירד ולהשפיל עצמו למדרגה נמוכה שירד אל החוטא, כדי להעלות הנ"ק שנפלו בעומק, בסוד כי שבע יפול הצדיק וקם (משלי כ"ד ט"ז), ובעגל שירדו ומשה רצה להעלותם ל"ה יכול רק באופן שירד גם הוא לעומק ירידה צורך עליה בשבירת לוחות בבחי' ע"ז:
ובר"מ פ"ב ה"ג מדיעות כ' אמרו חכמים ראשונים כל הכועס כאלו עע"ז, וכ"כ בפה"מ פ"ב ה"י מאבות, ובהגהות מהרצ"ח שבת ק"ה: הק' דבגמ' רק אי' שובר כלים בחמתו ולא סתם הכועס ע"ש, ועשו"ת יד אלעזר ל"ב, ובס' היובל להג' מלובלין ז"ל דנ"ט. אבל באמת מפורש בזה"ק תצוה קפ"ב. ועביד נפשי' בגין רוגזי' ואשרי בגווי' אל זר, וע"ע בבראשית כ"ז: ופנחס רל"ד: וע"ע ירושלמי פ"ב ה"ה משקלים, ותקלין חדתין שם, שו"ת רשב"ש ש"ע. מהרש"א בח"א שבת ל':, ובהגהות על ס' המצות מ"ע קכ"ה מהגר"ח העללער שליט"א.
ובשבת ק"ה: אי' דאי עביד למירמא אימתא אאינשי ביתי' שרי, והעתיקו רי"ף ורא"ש סמ"ג. והרמב"ם לא הביא וצ"ע. ועי' במ"מ פ"ח ה"ז משבת, ובש"ע הרב כ' דאסור, ועי' בלחם הפנים על קצור ש"ע סי' ק"צ, ובסמ"ק קע"ה כ' דגמ' דשבת מיירי במאני תבירי וא"ש, וכ"כ בת"א מהרש"א וחינוך מ' תקכ"ט, ועי' הג' מיימוני פ"ו ממלכים.
פסוק ב:
אני ה' ערש"י ובבל"ע דרוש ס"ב מ"ש בישעי' (ו' ח') ששמע שה' שאל את מי אשלח ומי ילך לנו, והשיב הנני שלחני, וק' דהשיב רק שאלה א', וי"ל דה' ישים בפי נביא, או לבשר טובות או בתוכחות ולהודיע כי רע יבא, וסוג א' תקרא שליחות ששם דברו בפיו ולהב' תקרא הליכה שאין ה' מייחד שמו על הרעה. כאלו הולך מעצמו, ושם בישעי' הי' ב' סוגים, וישעי' רצה להיות רק מסוג א' לבשר טוב, וא' "הנני שלחני" אבל מהליכה לא רצה, ובהדוה"ע הביא זה מהאר"י ז"ל, וכן במשה הי' ב' סוגים להיטב לישראל ולהרע למצרים, וא' ה' "לכה ואשלחך" וכשראה משה שלא הטיב לישראל ול"ה רק הליכה אמר "שלחתני" דלמה קראת בשם שליחות, וז"פ קובל אני על ששלחתני, וע"ע בשם אפרים, לוי"ח, פר"ד דרוש י"ג, נפלאות מתהשי"ת פכ"ב, ומ"ש בשמות (ה' כ"ג).)
פסוק ב:
אל אברהם, רש"י אל האבות, עשפ"ת ומירא דכיא ומשכיל לדוד, ובס' אילנא דחיי כ' בשם הח"ס אבה ל' רצון כמו לא אבה יבמי, וז"פ וארא אל האבות, היינו מי שרוצה שאראה אליו, ומזכך ומטהר עצמו, לזה אראה, וערמב"ן שמות (ג' י"ד) אהי' אשר אהי' ר"ל אהי' אצל מי שרוצה שאהי' אצלו. והה"ק ר"מ מפרעמישלאן ז"ל אמר דמי שיש לו אב צדיק אינו משתדל בעצמו כ"כ להשיג שלימות רק סומך על זכות אבות, וכ"ש אם גם זקנו הי' צדיק, אך האבות לא סמכו על זה, ורצו שיהי' "אבות" ולא נכדים ונינים, וכמ"ש אלקי אברהם אלק"י ואלק"י, וזה שהיה קשה לרש"י למה כ' אל אברהם אל יצחק כו' ולמה לא כ' אל אברהם יצחק ויעקב, ומתרץ שכל א' השיג אלוה והי' אבות, וע"ס עשר עטרות דכ"ז: ובשו"ת פמ"א ח"א ל"ט והבאתי בפ' לך דע"ד:
ועד"ז ביאר הגר"מ חפץ ז"ל מ"ש (במדבר א' ב') ואתכם יהיו איש איש למטה, איש ראש לבית אבותם, ע"פ מעשה שמיוחס א' היה לו ריב עם ת"ח בלתי מיוחס, והשיב לו, אתה סוף היחוס, ואני ראש יחוס משפחתנו, וז"ש איש איש למטה, ולא תבחרו אנשים שהם סוף יחוס, רק איש אשר ראש לבית אבותם שממנו יתחיל היחוס, וז"ש בר"ה על ראש כבש, נהיה לראש ולא לזנב, באו"ת תקפ"ג ס"ב כבש זכר לאילו של יצחק, כמו יצחק שלא סמך על יחוס אבא וזכה שזכרונו שמור לדורות, וכן אמר הר"מ מפרעמישלאן ז"ל (בנשא ד', כ"ד) "נשא את ראש" אם אתה רוצה לקבל עליך נשא וראש אז "בני גרשון" אם הוא רק בן, בר אבהן ולא בר אוריין, גרש אותו כמ"ש במנחות נ"ג. בר אבהן ולא בר אוריין אשא תכלא, אבל "גם הם" אם גם הם עצמם צדיקים ובני אוריין אז "לבית אבותם למשפחותם", וזכות אבותם מסייעתם (אבות פ"ב מ"ב), וע"ל בשלח (ט"ו ב'), וזה י"ל בתהלים קכ"ו "הלך ילך ובכה" אימתי "נשא משך הזרע" אם רק מיוחס והוא עצמו אינו כלום, אבל "בא יבא ברנה" אם גם בעצמו יבא ברנה אז "נושא אלומותיו" של אבותיו ג"כ, והפשט אשא תכלא כיון שאין לו מעלת עצמו הוא כלה כאש ואין זכר לו, אבל מי שהוא חכם לעצמו נשאר לזכר עולם, ועי' סנהדרין פ"א. וברכות י': ובשפ"א תהלים קי"ח והבאתיו בפ' בראשית ל"ז, וע' ס' סדורו של שבת ח"ב דרוש ב' פ"א, אור החיים יעב"ץ פ"ג, אהבת ציון דרוש ד', תפארת ישראל ברכות פ"ז מ"ג, ס' נטריקן מהפמ"ג קו י"ד, שו"ת בית שמואל אחרון בסופו, תולדות נח די"ג. ומקו"ב במבוא פ"א ומהאריכות לא העתקתי:
פסוק ב:
רמב"ן לא תבא לאדם טובה בשכר המצוה כו', וע"ע רמב"ן אחרי (י"ח כ"ט) בענין כריתות והובא ג"כ בהג' מיימוני פ"ח מתשובה, בשל"ה ח"א בית חורין, ושיורי המדות על ס' המדות שער הבטחון פ"י, ובפ' לך דפ"ג. הארכתי בענין שכר מצוה בה"ע ליכא והבאתי ריטב"א דעל דקדוקי סופרים והידור מצוה יש שכר בה"ע, ומצאתי ג"כ בס' חסידים ר"י, וז"פ עשר בשביל שתתעשר (שבת קי"ט.) דהי' יכול לפטור עצמו בהכניסו דרך גגין כפסחים ט'., וע"ס מקו"ח דעפ"ז א"ש בברכות כ"ח. איקדם ואקבל אגרא דהוי עמלק"פ, ורק י"ל דמן הדין אינו מחויב לחייב א"ע בקימה ע"ש, וע' ויק"ר פ"ט, ובע"ז ט': ניזול אפתחא דבי זונות ונקבל אגרא, וי"ל בזה המד"ר רות (ב' י"ב) ע"פ ישלם ה' פעלך א"ר חסא אשר באתי לחסות, שתמוה מה הוסיף ר"ח על הפסוק, אך במכות ח'. ואשר יבא את אשת רעהו ביער דאי בעי כו', משמע שתיבת "אשר" רומז על דבר שאינו חובה על האדם, והי' קשה לר"ח על כפל הלשון ישלם ה' פעלך ותהי' משכורתך שלמה וע"כ שרומז גם עוה"ז, אך הלא ש"מ בה"ע ליכא, עז"א אשר באת, שהגירות הוא דבר שלא נצטוית עלי' ולכן מגיע שכר בה"ע, וא"ש בפ' ראה (י"א כ"ז) את הברכה אשר תשמעו, כי שם נאמר "היום" בהאי עלמא, ואינו משיג רק על מצוה שהיא בבחי' אשר:
וגם הבאתי שם דבמזכה רבים יש שכר בה"ע, וכ"כ בבכור שור, ופמ"ג בפתיחה כוללת ח"ד אות ח', וע"ס מי באר על פמ"ג, ובפרד"י ח"א דף צ' צ"א צ"ט ור' הארכתי מאד, ובלקוטי אורות על תהלים מ"א בשם הגר"מ בנעט ז"ל הא דנותן סלע לצדקה ע"מ שיחי' בני ה"ז צ"ג (ר"ה ד':) ולא הוי עמלק"פ ורק הפשט דהוא באמת א"צ לזה, ואין לו חולה רק שלא לבייש העני אומר לו שיעשה עמו חסד לקבל ממנו הצדקה, שעי"ז יהי' רפואה לבנו, וז"פ "אשרי משכיל אל דל" במה שאומר לו "ביום רעה ימלטהו ה'" דנותן לו שימלטהו ה' מרעה:
ואי' בשם ר"ר העשיל ז"ל שק' אמאי ש"מ בה"ע ליכא, הא ה' עובר בבל תלין פעולת שכיר, ותי' דפסקינן בחו"מ של"ט ס"ז אם שכר פועל ע"י שליח א"ע בב"ת, ותורה ניתנה ע"י משה. ובמכות כ"ד: אנכי ול"י לך מפי הגבורה נאמרה, וא"ש הא דאי' במד' דכל מה שישראל נהנים בעוה"ז רק בשביל אמונה, דהי, ע"י ה' בעצמו ולא יעבור על ב"ת, ויש שכר בה"ע, וז"ש כל ישראל יש להם שכר לעוה"ב, אבל בעה"ז ליכא שכר, וק' הא עובר בב"ת, לז"א משה קיבל תורה מסיני כו' ובשליח ל"ש ב"ת, וז"פ בעה"ט ראה (י"א כ"ו) ראה אנכי עשרת הדברות שפתח באנכי ותמוה, ולהנ"ל הפי' בשביל מצוה זו שפותח באנכי יש שכר בה"ע. וז"פ בקהלת (ד' ט') טובים השנים מן האחד שיש שכר טוב בעמלם "השנים" שני דברות ראשונות שהם מן "האחד" השי"ת, ע"ז יש שכר בה"ע כדי שלא יעבור בב"ת. ובזה י"ל בבחקתי (כ"ו י') "ואכלתם" בעוה"ז שכר "ישן נושן" מב' מצות ראשונות שבעשרת הדברות, שגם קודם מ"ת היו בנ"י מצווים, ואף שאז עדיין לא שמענו מפי ה' ב' מצות אנכי ול"י לך וגו', מ"מ "וישן מפני תדש תוציאו" דנתחדשו וחזרו ונשנו בה"ס. ושמענו מה' בעצמו ולא ע"י שליח לכן שכרם בעה"ז:
ובס' כתונת פסים בדרשה לסוכות כ' הא דאין ה' עובר בב"ת דקיי"ל בחו"מ של"ט ס"ו דבנותן לאומן לתקן כלי וגמרה, כ"ז שלא הגיע לידי בעה"ב א"ע בב"ת, אפי' הודיעו שגמרו, אבל בהגיע לבעה"ב עובר, א"כ כ"ז שאדם חי עדיין לא החזיר הכלי שהיא הנשמה לבעלי' א"ע בב"ת, אבל במת הגיע לידו של ה' ועובר על ב"ת לכך משלם תיכף אחר המיתה, וא"ש בפנחס בדין שיטול שכרו, דאי' במד' דפרחה נשמתו בשעת הריגתו לזמרי ונותן לו נשמת נדב ואביהוא, לפיכך בדין שיטול שכרו דהוי כמת, ומצאתי דבר חדש באוה"ח ואתחנן (ה' ל') דבצדיק גמור יש שכר בה"ע עש"ה:
ואגב אעלה מ"ש במד"ר כאן פ"ו המתעסק בצרכי צבור משכח תלמודו כו', ובפ' תולדות קע"ה: הארכתי מאד בענין כיבוד ת"ח, ובפ' שמח זבולן וגו', דחיבת זבולן לעסוק בפרקמטי', ויששכר להיות הבונה בכל עניני תורה ומוסדות החינוך. ובעוה"ר העוסקים במסחר לקחו מקומם של יששכר, וז"פ בחגיגה ה': שחשבו בין אותם שה' בוכה עליהם שאינו יכול לעסוק בתורה ועוסק, ולכאו"ק אדרבה הי"ל לשמוח (וע' ס"ח רפ"ח ומקו"ח שם, והכוונה י"ל עפ"ד ט"ז או"ח מ"ז סק"א לעסוק ר"ל בפלפול, ולכן מי שאין ביכולתו רק להבין הפשט ועוסק בפלפול על דא קא בכי שלימוד זה מבלבל אותו, ורק צריך ללמוד המתאים לכשרונותיו), אבל הפי' שאינו יכול לעסוק בד"ת ועוסק בהנהלת המוסדות, והוא ראש הקרואים, וכן ה' בוכה על מי שבידו לעסוק בתורה ואיני עוסק, ר"ל אינו עוסק במוסדות הצבוריים ואין נותנים לת"ח לעמוד בראש, ולכאו' סתירה מהמד' דת"ח א"צ לעסוק בצרכי צבור שלא ישכח תלמודו, אך ע' ביפ"ת שכ' לא יעסוק בקבע אבל בארעי מותר, ועס"ח תתר"ה, רי"א העוסק בצרכי צבור כאלו עוסק בתורה, וזה רק כשאין אחר, אבל כשיש עוסקים נאמנים אחרים אין לו לבטל מתורה, ועי' ירו' פסחים פ"ג ה"ט ר"א שלח לר"ח ברי' שילמוד תורה בטבריה, א"ל שהוא שם גומל חסד, ואמר המבלי אין קברין בקסרין שלחתיך לטברי', ע"ש דבאין מי שיעשה המעשה צריך לעשות, ועי' פסחים קי"ב. אל תדור בעיר שראשיה ת"ח, ופרש"י דטרוד בגרסי' ולא טרוד במילי דציבורא, וע"ש בדקי"ג אל תדור בעיר דריש מתיא אסי, ובשבת י"א. תחת חבר ולא תחת ת"ח, ובערוך ערך אסי גרס אל תדור בעיר שראשי' ת"ח כמוך למה שת"ח אין להם אימת ממשלה ומקום שהוא מנהיגו אפילו שועלים פורצים בו, וע"ש בהפלאה שבערכין, וע"ע בכתו' ק"ג: בצואת רבי אע"פ ששמעון בני חכם כו' הואיל שעוסק בצרכי צבור ע"ש ולעיל (א' ו'), ובס' דרך המלך על רמב"ם פ"ח ה"ג מיסוה"ת:
פסוק ד:
גרו, עי' אריכות בס' נפלאות מתורת השי"ת פכ"ב:
פסוק ה:
צעקת. והר"ש מאסטראפאלי ז"ל אמר דבחגיגה ה'. ר"י כי מטי לקרא בכי והי' כי תמצאנה אותו רעות רבות וצרות, עבד שממציא לו רבו כלום תקנה יש לו, וק' למה דוקא ר"י בכי, וגם הלשון ממציא לו, ותי' דבברכות ה'. יסורין ממרקין עוונותי', רי"א ק"ו משן ועין, ור"ל נאמר ברית במלח וברית ביסורין, כמו מלח ממתקת בשר כן יסורין, וא"ב לר"י דוקא כשרבו בעצמו הפיל שו"ע, אבל ע"י גרמא אינו יוצא לחירות, כן אם ה' מייסרו ממרקין, אבל אם ע"י הסתרת פניו לוקה ביסורין אינם ממרקין, ולר"ל הוי כמו מלח דממתק בשר אפילו אם נפל מעצמו לבשר, ור"י לשיטתי' שפיר בכי בעבד "שממציא" לו רבו יסורין ע"י אחרים אין ממרקין, וז"פ את נאקת בנ"י אשר מצרים מעבידים דייקא לא ע"י ה', וסברי כר"י לכך אמר ה' ואזכור את "בריתי" כדברי ר"ל דנ' ברית במלת ויסורין ממרקין לעולם:
פסוק ו:
והוצאתי. ברשב"ם פסחים צ"ט: כ' ד' לשונות של גאולה והוצאתי וגאלתי ולקחתי והצלתי, ובאמת כ' במד' הנוסח והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי כמ"ש בתורה, וברש"י שם בפסחים, וצ"ע שהרשב"ם מהפך הנוסח, ועבל"ע דרוש כ"ו, ובית יצחק דל"ו, ובקובץ המגיד מרומעניא שנה ח' דכ"א: בענין ד' כוסות, וברש"י פסחים צ"ט: כ' הטעם נגד ד' גאולות, ובדק"ח: כ' נשים חייבות בד' כוסות שאף הן היו באותו הנס, ג' כוסות נגד ג"פ שכ' וכוסי בידי, וד' בהמ"ז וצ"ע, ועי' בדברי חכמים להשד"ח סי' קט"ז שכ' דנשים לא היו בכלל גזירה אינן בכלל ד' לשונות של גאולה, אך זה תימה דאם כן שבט לוי ג"כ ל"ה בכלל שיעבוד, וע"כ כיון שאחיהם היו בשיעבוד ונגאלו גם הם יש להם לשמוח ומכ"ש נשים שניטלו מהם הבנים והשליכו ליאור ג"כ היו בכלל הגזירה, וע"ע בירו' ר"פ ע"פ, ופ"ג ה"ב משקלים, וב"ר פפ"ח, וכאן:
והמפ' הקשו למה לא תקנו כוס ה' נגד והבאתי אתכם אל הארץ ונתתי אותה לכם מורשה (בפ"ח), ובס' הדוה"ע כ' דכהנים ולוים לא נטלו חלק בארץ (עי' פ"ה מי"ד ממע"ש, ותוס' ברכות כ': ד"ה נשים) ול"ה מקום לתקן כוס עבורם, ומש"ה לא פליג וגם בישראל לא תיקנו [ואי"ל דגם ד' כוסות יופטרו דל"ה בשיעבוד ז"א כמש"ל, וגם אי' בשמו"ר פ"ה דשבט לוי לא נשתעבד רק בפרך, אבל גם הם היו תחת הלחץ של מצרים, וע"ל בשמות (ד' י"ט)], ולפי זה י"ל טעם שנוהגין למזוג כוס ה' ואין שותין ממנו כמ"ש הח"י ת"פ סק"ו וקורין אותו כוס של אליהו, דבסמ"ג והובא בפר"ד ד"ו כ' דלעת"ל יהיה לכהנים ולוים חלק בארץ, וכ"כ ברשב"ם ב"ב קכ"ב., ושפיר שייך והבאתי לכל ישראל ויהי' אז שותין ה' כוסות, וזה כוס אליהו שיהי' נוהג בעת שיבא אליהו ועושין היום זכר, ועי' בתו"ת. ובפסחים ק"ט: כוס של ברכה מצטרף לטובה ולא לרעה, ואף דמצינו דמתירין סכנה במקום מצוה, דשומר מצוה לא ידע דבר רע, וביבום ל"ש קטלנית, בחכ"צ א', ונובי"ק אה"ע י', ואו"ח תנ"ה ס"א דאין לשפוך מים שלנו מפני מת, ואפילו אי ד' כוסות רק דרבנן כתוס' פסחים ק"ח: ד"ה שאף, אבל גם במצוה דרבנן שליחי מצוה אין ניזוקין כמ"ש הפמ"ג או"ח במ"ז תל"ג סק"ז, אבל י"ל דרק באקראי בזה מצוה מגין אבל לכתחלה יתקנו חכמים מצוה במקום סכנה זאת לא יהיה, וכ"כ תוס' כתו' כ"ח: ד"ה בית, אף דה"ט ברה"ר טהור רק באקראי, אבל היכי שלעולם הוא ספק לא רצו לטהר, וכ"כ בירו' הובא בב"י יו"ד ש"ג דאף דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת דוקא אם הדחיה לשעה ולא כשהיא לעולם, וענובי"ק או"ח ל"ה:
ובפסחים ק"ח: א' רב שתאן בבת אחת ל"י ידי ד' כוסות, ופי' ברשב"ם בשם רש"י בב"א שעירב ד' כוסות בתוך כוס א', ודחה שם, רק הפי' בב"א רצופין שלא על הסדר הכ' במשניות, ובס' הדרוש והעיון הביא ראיה מיומא ה': כיצד הלבישן אהרן ובניו בב"א, ומק' מי משכחת לה, ומשני דאקדים, ופרש"י לא בב"א ממש אלא זא"ז ולא הפסיק בגד אחר בינתיים, הרי שעשיה בזא"ז חשובה בב"א (ועשבו"י אה"ע ח"א קכ"ט), וע"ע תוס' כתו' ל': ד"ה ל"צ, אם תחב לו בבית הבליעה ונהנה מיד חשוב באין כא' ע"ש, ומשמע אם בא בזאח"ז בתכיפות בלי הפסק חשוב בב"א, ובמכתבי להמחבר הערות על ספרו כתבתי לו שבס' ציונים לתורה כלל ל"ה נסתפק כל היכי שהוזכר קדימה ואיחור אם נעשו ב' הדברים בב"א אי יצא, ועיין בתמורה ד"י:, כריתות כ'., רמב"ן שבת ק"ד:, ר"ה ל"ד: תד"ה מתשעה, ר"ש פ"ד מ"ב מפרה, יומא נ"ז., מגילה ל'. ורש"י תשא (ל' י"ט) ורחצו אהרן ובניו בב"א, ובתצוה (כ"ט י') וסמך, באוה"ח שכ' ולא אי' ויסמכו, שאהרן יסמוך בפ"ע ואח"כ בניו, ובתוספתא כו' סומך ומסתלק, ובס' תולדות האוה"ח נדפס קונ' ניצוצי אורות מהג' בעל כל"ח ז"ל הביא שנשאל מהגאבד"ק פאביאניץ שליט"א דבתוספתא שם מבואר דאיל המלואים סמכו כולן בב"א, וע"ש בחסדי אבות שגם באיל המלואים סמכו זאח"ז, אך אח"כ סמכו עוד הפעם כולם כאחד מחמת שמחה, והקשה עלי' דא"כ ל"ה סמיכה ראשונה תיכף לשחיטה, וע"ש בבעה"ת ובשו"ת שער אפרים מ"ח, וח"ס או"ח קצ"ד, ומ"ש בפ' תצוה (כ"ח מ"א), וע"ע בשו"ת אבני חפץ צ"ד שהביא תוס' יבמות צ"ח. ד"ה על, נבואה ב' של יונה הי' באותו יום חשוב הכל כנבואה אחת, וע"ע בר"ש טהרות פ"ט מ"ד שכ' שכל אותו היום מיד קרי לי', וע"ע בגיטין מ'. מי שאמר בשעת מיתתו, וע"כ הכוונה סמוך למיתתו, ועי' מהרי"ט ח"א קכ"ב שדייק מזה דלשון שעת היינו כל עוד שלא נגמר הדבר, וע"ע בר"ן נדרים ס"ז. דלשון בת אחת לאו דוקא ואפילו מפיר זה שחרית וזה ערבית סגי, כל שלא הפסיק בינתים דבר שהוא מעכב הפרה:
פסוק ז:
המוציא עי' ברכות ל"ח. ובירו' שאין מברכין מוציא שלא לערב הממי"ן מן העולם ומן מוציא, וע"ע עירובין י"ט:
פסוק ח:
מורשה בב"ב קי"ט: דרשו מכאן שא"י מוחזקת לנו מאבותינו, ועי' ע"ז נ"ג: ותשו' רשב"א אלף תקנ"ט, ומה"ט בכור נוטל ב' אע"פ שאינו נוטל בראוי כבמוחזק דא"י מוחזקת. ועי' רבה"ז ואור חדש בכתנ"א, והמדרש והמעשה:
פסוק ט:
מקצר י"ל באמת עוד לא נשלם ת' שנה, אך יש ב' תירוצים, א' מפני חשש שישתקעו בטומאת הארץ, ב' קושי השיעבוד השלים, והם לא שמעו ולא האמינו בשני התירוצים אלו, א' קוצר רוח (חסרון ומיעוט רוחניות) ב' העבודה קשה (קושי שיעבוד) ולא נתקבלה על לבם לפי שידעו שטרם בא הקץ, ועי' ברלב"ג מ"ש בזה:
פסוק ט:
רש"י חבל על דאבדן, וצ"ב איך אמר לשון אבידה על האבות והלא אי' בתענית ה': יעקב לא מת, ובמו"ק כ"ה: ר"א הקפיד על שדימה מיתה לאבידה,. והענין הוא כמ"ש ביבמות צ"ו: אגורה באהליך עולמים דשפתותיו דובבות בקבר, ומשום זה אף במיתתם נקראו חיים, עי' בענף יוסף ועיון יעקב ברכות י"ח, ובסוטה י"ג: מ"ר לא מת לפי שעוסקים בתורה הנקראת על שמו תורת משה, וז"ש ולא ידע איש את קבורתו, ר"ל לא הרגיש איש את קבורתו והרי כאלו חי. - ובס' שער בת רבים הביא בכרך א' של"ה יכולים להשיג גדול הדור לרב מחמת שהיו רעים, מה עשו העמידו על הביה"ח מצבות חרותות פ"נ הטו"ז, פ"נ המג"א. פ"נ הגרע"א, ויהי היום ונסע דרך שם גדול א', והראו לו את המצבות שכאן היו גדולי ישראל מיד קיבל הרבנות, לאח"ז נתוודע לו שהט"ז מנוחתו בלבוב והמג"א בקאליש, ורע"א בפוזנא, וא"ל למה רמיתם אותי וא"ל אין זה רמאות, בלבוב לומדים בספר הטו"ז ואין הט"ז קבור שם כי שפתותיו דובבות בקבר והוא חי, וכן המג"א בקאליש וכו', אבל בפה אין איש שילמד בספריהם והם קבורים בכאן, וא"ש שהתאונן ה' על משה שאינו עושה כמעשה אבות ואמר חבל על דאבדן, וז"ש בישעי' (נ"ז א') "הצדיק אבד" והטעם "ואין איש שם על לב" ללמוד ממעשיו, והה"צ ר"נ מראפשיץ ז"ל אמר, חבל "על" דאבדן. האנשים הטובים אנשי מעלה, הם ילכו לאבדון והם ימותו, ובמקומם "ולא" משתכחין "אנשי לא", ברואים נמוכים הם משתכחין יבואו במקום הגדולים, וישבו בכל מקום בראש וע"ל (ו' ב'):
פסוק יא:
מלך מצרים וישלח, בס' שם משמואל להג' מלבוב ז"ל הקשה למה כינה בשם מלך ולא סתם פרעה, וגם למה כ' לשלוח ולא להוציא, וי"ל דבבכ"ש כ' דאיך נפקע שיעבוד גופם של ישראל הא קיי"ל ע"ע הנמכר לנכרי גופו קנוי (יבמות מ"ו. ויו"ד רס"ו ס"י), והתי' שכל מצרים נעשו עבדים של יוסף כמ"ש בויגש (מ"ז י"ט) קנה אותנו וכו' לעבדים, והיו עבדי יוסף, ועוד דפרעה בעצמו אמר קומו וצאו והוא שחרור גמור, ואף דהוי ע"פ כפיה, קיי"ל גט המעושה בישראל כשר בגיטין פ"ח:, ונ"מ לתי' א' ל"ש רק גבי דמצרים, אבל פרעה ל"ה עבד ליוסף, וצ"ל גבי' תי' ב', וא"ש דכך אמר ה' בא דבר אל פרעה מלך מצרים וישלח, דבשלמא על שאר מצרים לא הקפיד ואף אם לא יאמרו צאו דהיו עבדי יוסף, אבל פרעה שהוא מלך צ"ל צאו, לכן כ' וישלח שישלח הוא שיאמר להם צאו:
פסוק יב:
הן ערש"י ואוה"ח והגר"ש משפיטיווקע ז"ל אמר, דק"ו פריכא הוא די"ל דגוים קרובי תשובה הם כמחז"ל אמר יונה אלך למקום אחר שלא לחייב את ישראל, ועי' רד"ק ריש יונה, וה"נ י"ל דפרעה ישמע לו אע"פ דישראל לא ישמעו לו, וזה גופא אמר משה דאיך יהיה אם ישמעני פרעה מחמת דקרובי תשובה הם, וא"כ ואני ערל שפתים ר"ל שלא יהיה לי פתחון פה ללמד זכות על ישראל, ועי' בדברי שאול, ובס' שם משמעון פי' בזה רש"י נח (ז', ז') אף נח מקטני אמנה היה, וקשה הא התורה העידה דהיה צדיק תמים, ורק היה סובר שיעשו תשובה, ולא יוצרך להיות מבול ולכן לא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים, וי"ל עוד דמפ' הקשו הא דלא ריפא ה' למשה מערלת שפתיו, דכלי העשוי מעץ חשוב, א"צ לעשות ציורים נאים, ורק מעץ פשוט, וכן בדברי אמת א"צ לקשטם, אבל לדברי שקר ההכרח לייפות ולהסביר, וכוונת ה' הי' שעל ידי משה תתפרסם גדולתו יתב' לכן היה כבד פה, וכשראה משה שבנ"י לא ישמעו לו אם כן הוא בחנם כבד פה ולשון, וז"ש הן בנ"י שיש להם להבין טעם שהנני כבד פה ולא שמעו אלי, ואיך ישמעני פרעה, ואני ערל שפתים בחנם, וע"ל שהבאתי כן בשם הר"ן דרוש ט', ועי' בית יעקב ושפתי צדיקים:
עוד אי' ע"פ מד' שמי שיאמר פקד פקדתי הוא גואל אמתי, הא יש חשש שמא שמע הסימן, אמנם לפי שהי' כבד פה וערל שפתים, ואותיות בומ"ף מוצא שפתים, ואעפ"כ אמר פקד פקדתי שיש בהם אותיות פ' מהראוי שישמעו לו, וז"ש הן בנ"י כו' אף שיש להם קוצר רוח, מ"מ הם ידעו מהסימן, ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים קאי אלמעלה הן בנ"י ל"ש אלי ואני ערל שפתים: עי"ל דברכות ו': אדם שי"ב יר"ש דבריו נשמעין, וכשאחד בא להמליץ צ"ל או דברן ומסביר גדול, או צדיק אמתי שדבריו נשמעין, וז"ש הן כו' וראי' שאינני יר"ש, ואיך ישמעיני פרעה ואם מצד שאני ממליץ טוב, הלא הנני ערל שפתים, וע' בנו"א, ובפ' נח דנ"א. מבני שיחי'. ובס' נטפי מים על הגש"פ כ' עפמ"ש דישראל בעצמם שאלו הטעם ליציאה, דעדיין לא נשלמו ת', ובודאי השיב להם דקושי שיעבוד ישלים, וז"פ ולא שמעו, היינו שלא נתקבל אצלם התירוץ של "מקוצר רוח ועבודה קשה" שישלים הזמן, אף שהם מרגישים טעם השיעבוד, מכ"ש פרעה שאינו מרגיש כ"כ הצער של ישראל לא ישמע, וכ"כ באהבת ציון שם:
ובקו"ד ח"ו סי' כ"ה כ' ע"פ המד' אמר משה הלא עתידין לעשות עגל, א"ל ה' ראה ראיתי אני רואה ב' ראיות שיקבלו התורה, ויעשו עגל, ועפר"ד ד"ה, אבל ק' וכי לא ידע משה דאין ה' דן על העתיד, ובישמעאל כ' באשר הוא שם (וירא כ"א י"ז), ונ' דמפ' הק' למה בן סו"מ נידן ע"ש סופו, ותי' כיון שכבר התחיל בקלקלה לגנוב ולאכול בשר דנין, ועמ"ש בפ' ויחי שמ"א., ובנ"י עבדו ע"ז דכן קטרג עוזא שר של מצרים הללו עע"ז והללו עע"ז, וחשב משה דאין ראוין לגאולה דכבר התחילו בעבירה, וא"ל ה' דלעומת זה עתידין לקבל תורה, ובעגל המליץ משה לי צוית, ל"י לך אלהים אחרים ולא להם (רש"י יתרו כ' ב'), וקבלת התורה הי' באונס, וז"ש הן בנ"י לא שמעו אלי מעבודה קשה, שהי' קשה להם לפרוש מע"ז. וא"כ כבר התחילו בעבירה, ואיך ישמעני פרעה, ואי דלעומת זה יקבלו התורה, א"כ ואני ערל שפתים מבלי פ"פ לטעון לי צוית ולא להם, וע' אהבת ציון ד"י, וגו"א ומ"ש בדברי' מחו' הגאבד"ק זגיערש שליט"א בס' נוה שלום דף פ"ג:
פסוק יג:
ואל אהרן רש"י לפ"ש משה ואני ערל שפתים צירף לו אהרן, וק' מה חזר (בפ"ל) ואמר ואני ערל שפתים, וע"ש ברש"י, וראיתי דכאן כ' ואיך ישמעני ולקמן ואיך ישמע אלי וי"ל דכאן הי, תלונתו כפי הפשט שהי' מגומגם בלשונו איך יבין פרעה, והשיב ה' הנה אהרן יהי' לך לפה, ולקמן התרעם נהי שיבין פרעה ע"י מליץ, מיהו אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי, פי' איך יקבל ממני פרעה, שיאמר וכי מס' רבוי לא מצא רק כבד פה זה, אלי פי' מה שנוגע אלי בשביל טענה זו לא ישמע פרעה שאני שליחך, והשיב ה' ראה נתתיך כו' כמ"ש רש"י דיין לפרעה שע"י מכות יאמינך:
והא דהפסיק מיצי"מ ומביא יחוס משה ואהרן ואח"כ חזר הוציאו בנ"י וגו'. י"ל עפמ"ש בס' חיי אריה דרוש י"ג, בחולין קל"ט. משה מה"ת מנין בשגם הוא בשר, שזה נגד דעות כוזבות, שעושים את מחוקקים לאלהות, אולם בבנ"י אף שיאמינו במשה עבד ה' אבל יחשבוהו רק לבן אדם יליד אשה, וזה בשגם הוא בשר ודם, הקדים בפרשה לידת משה ויחוסו וכ' ותלד לו את אהרן ומשה, להורות כי הי' כאחד האדם יליד בשר ודם:
פסוק יג:
ויצום ערש"י ויחי (נ' ט"ז) וירו' ר"ה פ"ג ה"ה:
פסוק יג:
פרעה רש"י צוה לחלוק לו כבוד, ובשמות (ד' י"ד) ויחר, הביא מזבחים ק"ב. דעשה רושם דאהרן יהי' כהן, וע' חנוה"ת שרש"י סותר עצמו בכאן כר' יוחנן, ובשמות כר"ל עש"ה. וע' מג"א רכ"ד סק"ז לענין כבוד במלכי אוה"ע חייב לכבד, אולם לפמ"ש שם בשם ס"ח דאם ראה להמלך פעם א' לא יבטל עוד מלימודו אם לא שבא בחיל יותר ע"ש, ומכאן קצת ראי' דאף אם כבר ראהו חייב לחלוק לו כבוד, ועשו"ת כתב סופר או"ח ל"ז שהביא ילקוט דיליף מקרא דמלכים, ששנס אלי' מתניו וירץ לפני אחאב, ומדניאל, דצריכין לחלוק כבוד למלכי או"ה ע"ש, והס"ח הוא בסי' תתק"נ, ובירו' ברכות פ"ג ה"א אי' מצוה לראות גדולי המלכות משמע שגם מלבד המלך עליו להשתדל לראות גדולי מלכות, וע' עירובין ל"ו: הא במרי דמתא כו' ובהגהות יעב"ץ, ומקו"ח על ס"ח:
פסוק כ:
ויקח עמרם יוכבד דודתו, רש"י אחות אביו, וע' סנהד' נ"ח: שב"נ מותר בקרובות אב, ובפ' לך (כ' י"ב) אחותי בת אבי, ובר"מ פ"ט ה"ה ממלכים. ובמאור ושמש טעם לאיסור דודתו וכ"כ בתשו' תשב"ץ, ובפ' פנחס (כ"ו נ"ז) כ' ואת אשת עמרם יוכבד בת לוי אשר ילדה אותה ללוי, ולא נזכר מי היא שילדה את יוכבד ללוי, ובבעה"ת כ' שאשת לוי "אותה" שמה והודיע שיוכבד ל"ה דודתו מן האם שאסורה לב"נ "ואותה" היתה אשה אחרת שלקח לוי נמצא דיוכבד ל"ה דודתו מן אם ואינה אסורה לב"נ, וע' יבמות כ"ב. וצ"ז: ור"מ פי"ד מה"א ויו"ד רס"ט ס"ז, ור"מ פ"ט ה"א ממלכים שכ' במצרים נצטוה עמרם במצות יתירות עד שראה מ"ר ונשלמה תורה על ידו עכ"ל, והכ"מ הק' מהיכן הוציא זה, ובשו"ת מקום שמואל כ"ג כ' לפמ"ש בסוטה י"ב. עמד עמרם וגירש, וק' הא סגי בהפרשה בעלמא, וע"כ דגירש כדי שיוכל אחר ליקח אותה ויקיים פ"ו, ופ"ו לישראל נא' ולא לב"נ, א"כ מוכח דנצטוו על פ"ו וחופה וגירושין, ועשו"ת חיים שאל ח"א צ"ה שדחה דבריו. וע' בכל"ח אריכות:
פסוק כ:
בת עמינדב אתות נחשון, ערש"י ורש"א ב"ב ק"י, ואה"ע ב' ס"ו, ובחנוה"ת הק' ממגילה י"ז. על וילך עשו אל ישמעאל ויקח מחלת בת ישמעאל אחות נביות, מלמד שמת ישמעאל והשיאה נביות אחי', א"כ דילמא גם כאן הפי' שמת עמינדב והשיאה נחשון עש"ה, וע' בנפלאות מתורת השי"ת פפ"א:
פסוק כה:
פוטיאל ע"ס פני מבין וישלח דס"ו:
פסוק כו:
אהרן ומשה, רש"י שקולין, עב"ר פ"א ומכילתא בא פ"א, ותוספתא סוף כריתות ובמשנה שם כ"ח. ובקו"ש כ' דהי' ב' ענינים, א' שפרעה ישלח, ב' שישראל ירצו לצאת, ולבנ"י אהרן עיקר וכ' קודם, ולפרעה הי' משה עיקר וכ' קודם, ע"ש דאהרן כל ימי' הי' ביחד עם בנ"י בגלות, אבל משה ימי נעוריו הי' אצל פרעה, ואצלו הי' משה העיקר דאותו הכיר פרעה דנתגדל אצלו, וע' בתו"מ, ורשב"ם ב"ב ק"כ. שציין מקומו מגילה י"א, ובגליון מהגרי"פ כ' שט"ס שלא נמצא בכל הש"ס רק בתוספתא סוף כריתות, וע' ברה"ז, ותפא"י פ"א מי"ב דאבות, ולכן בענין חיובו לרבו ולגדול ממנו אמר שילמד אדם מאהרן היאך שמע לגדלות משה והלך לקראתו, וקראו אדוני משנבחר להיות רבן של ישראל, ואף שהי' קטן ממנו בשנים, ובשאר דברים הי' שקול כמוהו כפרש"י, וע' בית האוצר ח"א אות כ"א שהביא אדר"נ פל"ז חכם אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו בחכמה, ומניין זה ממשה שנ' וידבר אהרן וגו', אמר משה אפשר שאדבר במקום אחי הגדול כו', ונראה דמשה לענותנותו חשב שאהרן גדול ממנו, ובאמת היו שקולין, ועי"ל גדול בשנים וכמ"ש בכתו' ק"ג: דחייב לכבד אח הגדול בשנים, ויהי' ראי' להאומר הא דאין ב"ד יכול לבטל כו' אא"כ גדול ממנו בחכמה ומנין הכונה בשנים, אולם ק' מה ראי' ממשה דילמא אח שאני שיש בו חיוב כיבוד כשגדול בשנים משא"כ חכם אחר, ועמ"ש בפ' ויחי שמ"ז, שמ"ח בכיבוד אח הגדול הרבה ציונים וחדשות, ובפ' ויצא רכ"ז. ובשבו"י ח"א ע"ו דגם אחוחו הגדולה חייב בכיבוד והוכיח משם (ל"א, י"ד) ותען רחל ולאה, ותיב"ע באסכמותא דלאה, דאל"כ איך דיברה מקודם לאה הבכורה, ודחה שאין זה מכיבוד רק שהוא ביזוי לדבר בפני מי שגדול ממנו ואף שאינו קרובו, וכן י"ל במשה ואהרן ע"ש, ולפמ"ש בפענח רזא דל"ה כלל אחיות מצד אם, ומצד אב הא אין אבות לב"נ וממילא הי' פטורה מכיבוד אחותה הגדולה, וגם לטעם מהרש"א שנתגיירו וכקטן שנולד דמי ול"ה אחיות כלל נמי יש לדחות הראיה:
פסוק כו:
צבאתם ערש"י ובפ' בא (י"ב ס'):
פסוק כז:
הם רש"י מתחלה ועד סוף עי' בזה דרוש בס' הלל בן שחר דרוש י':