פסוק א:וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן: נְטֵה, הרם והטה אֶת יָדְךָ בְּמַטֶּךָ עַל, לכיוון הַנְּהָרֹת, עַל הַיְאֹרִים וְעַל הָאֲגַמִּים וְהַעַל, והעלה אֶת הַצְפַרְדְּעִים, פעולה זו תגרום לצפרדעים לעלות עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם.
פסוק ב:וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ עַל מֵימֵי מִצְרָיִם, וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ, ועלו הצפרדעים, ומשום ריבויין – וַתְּכַס, הן כיסו אֶת כל אֶרֶץ מִצְרָיִם.
פסוק ג:וַיַּעֲשׂוּ כֵן גם הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם, וַיַּעֲלוּ אֶת הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם. הם לא הועילו לפרעה. במקום למצוא דרך להיפטר מהצפרדעים הם הביאו צפרדעים נוספות.
פסוק ד:וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן, וַיֹּאמֶר: הַעְתִּירוּ, התפללו אֶל ה' וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי, וַאֲשַׁלְּחָה אֶת הָעָם וְיִזְבְּחוּ לַה'. כאן לראשונה נשמעת כניעה מסוימת מצד פרעה.
פסוק ה:וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְפַרְעֹה: הִתְפָּאֵר עָלַי. נתונה בידך ההזדמנות להשתבח שהכנעת אותי, נסה אותי — לְמָתַי אַעְתִּיר, אתפלל לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ, למענכם לְהַכְרִית הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ? קבע אתה את הזמן שבו יישמדו או יצאו הצפרדעים, וכך יקרה. רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה. משה רצה להראות לפרעה מי מושל במכה הזאת. יכולתם של משה ואהרן להכחיד את הצפרדעים בכל זמן שיבחרו תגביר את הפחד מפניהם.
פסוק ו:וַיֹּאמֶר פרעה: לְמָחָר. וַיֹּאמֶר משה: כִּדְבָרְךָ כן יהיה, לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּה' אֱלֹהֵינוּ.
פסוק ז:וְסָרוּ הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ וּמֵעֲבָדֶיךָ וּמֵעַמֶּךָ, רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה מכאן ואילך. שם אין הן מזיקות לאיש, אך יוכלו לשמש כתזכורת וכאיום שהן עלולות לחזור בכל עת.
פסוק ח:וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מֵעִם פַּרְעֹה. וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' עַל דְּבַר הַצְפַרְדְּעִים אֲשֶׁר שָׂם לְפַרְעֹה. משה התחנן וצעק מפני שהאות של התאריך המדויק לפקיעת המכה מצריך בקשה מיוחדת.
פסוק ט:וַיַּעַשׂ ה' כִּדְבַר מֹשֶׁה. וַיָּמֻתוּ הַצְפַרְדְּעִים מִן הַבָּתִּים, מִן הַחֲצֵרֹת וּמִן הַשָּׂדֹת.
פסוק י:וַיִּצְבְּרוּ אֹתָם חֳמָרִם חֳמָרִם, ערמות ערמות. וַתִּבְאַשׁ הָאָרֶץ מסירחונם של הצפרדעים המתות.
פסוק יא:אולם — וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי הָיְתָה הָרְוָחָה, משנסתלקו הצפרדעים, וְהַכְבֵּד אֶת לִבּוֹ, וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם — כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אף על פי שהפעם ביקש ממשה להתפלל בעבורו.
פסוק יב:וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן: נְטֵה אֶת מַטְּךָ וְהַךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ, וְהָיָה העפר לְכִנִּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם.
פסוק יג:וַיַּעֲשׂוּ משה ואהרן כֵן, וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ בְמַטֵּהוּ וַיַּךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ, וַתְּהִי הַכִּנָּם, שריצתם של הכינים בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה. כָּל עֲפַר הָאָרֶץ הָיָה כִנִּים בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם.
פסוק יד:וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם, בכשפיהם או בתחבולותיהם לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים. החרטומים שעמדו ליד פרעה, ניסו לבטל את הרושם שעשו מופתיהם של משה ואהרן. הם ביקשו להראות שמעשים אלו מצויים עדיין בתחומי יכולתם. וְלֹא יָכֹלוּ לסלק את הכינים, וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה.
פסוק טו:וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּים אֶל פַּרְעֹה: אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִיא. אלוהים גרם להתרחשות זו, אך אין זה אות משמים. גם אם אין זה אירוע פשוט, הוא עדיין נתון בתוך גדרי הטבע. דברי החרטומים התקבלו על דעתו של פרעה, והוא לא נרתע כשנוכח במגבלותיהם להסיר את הכינים. אולי ניחם עצמו בכך שחרטומים מוכשרים יותר היו מסוגלים להוציא את הכינים ממצרים. וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם — כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה', ולא שילח את ישראל.
פסוק טז:וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה, הִנֵּה יוֹצֵא הַמָּיְמָה, גם כאן, לשם ניקוי הגוף, התרעננות או לשם פולחן. וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: כֹּה אָמַר ה': שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי,
פסוק יז:כִּי אִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי, הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמְּךָ וּבְבָתֶּיךָ אֶת הֶעָרֹב, תערובת של בעלי חיים, וּמָלְאוּ בָּתֵּי מִצְרַיִם אֶת הֶעָרֹב, וְגַם הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הֵם עָלֶיהָ.
פסוק יח:וְהִפְלֵיתִי, אבדיל בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן, אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ, לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב. מכה זו לא תפגע בארץ גושן למרות שהיא מחוז סמוך. לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, שולט ומשגיח בה. הבדלת אזור היהודים תוכיח שהמכה אינה מכוונת כנגד כל יושבי הארץ אלא כנגד פרעה ועמו,
פסוק יט:וְשַׂמְתִּי פְדֻת, הבדל, או: הצלה בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ. לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה.
פסוק כ:וַיַּעַשׂ ה' כֵּן למחרת, וַיָּבֹא עָרֹב כָּבֵד בֵּיתָה פַרְעֹה וּבֵית עֲבָדָיו, הערוב הגיע בתחילה לביתו של המלך, ומשם התפשט בשאר הבתים — וּבְכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם תִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ מִפְּנֵי הֶעָרֹב. החיות הרעות הסתובבו משולחות רסן וזרעו נזקים ופחד בארץ.
פסוק כא:המכות הראשונות לא עוררו את פרעה לשנות את דרכיו, ואילו מכת ערוב מביאה אותו לשלב חדש: הוא הסכים לדון בדרישתם של משה ואהרן. וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן, וַיֹּאמֶר: לְכוּ זִבְחוּ לֵאלֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ, במצרים. הוא העניק להם חופש דת להקריב קרבנות לאלוהיהם בארצו.
פסוק כב:וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לפרעה: לֹא נָכוֹן, ראוי לַעֲשׂוֹת כֵּן, כִּי את תּוֹעֲבַת, אלוהי מִצְרַיִם נִזְבַּח לַה' אֱלֹהֵינוּ. קרבנותינו הם אלילי מצרים. הֵן, האם נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם, וְלֹא יִסְקְלֻנוּ?! הייתכן שנחלל במעשינו את כבוד אלוהיהם של המצרים, והם לא יגיבו בסקילתנו?!
פסוק כג:דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר, נתרחק מן המצרים, וְזָבַחְנוּ לַה' אֱלֹהֵינוּ, כַּאֲשֶׁר יֹאמַר אֵלֵינוּ, על פי חוקיו.
פסוק כד:וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה: אָנֹכִי אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם, וּזְבַחְתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם בַּמִּדְבָּר, רַק הַרְחֵק לֹא תַרְחִיקוּ לָלֶכֶת. הַעְתִּירוּ, התפללו ובקשו בַּעֲדִי שהערוב יוסר.
פסוק כה:וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: הִנֵּה אָנֹכִי יוֹצֵא מֵעִמָּךְ וְהַעְתַּרְתִּי אֶל ה', וכתוצאה מכך — וְסָר הֶעָרֹב מִפַּרְעֹה מֵעֲבָדָיו וּמֵעַמּוֹ מָחָר, רַק אַל יֹסֵף פַּרְעֹה הָתֵל לְבִלְתִּי שַׁלַּח אֶת הָעָם לִזְבֹּחַ לַה'. מכיוון שפרעה לא קיים בעבר את הבטחותיו, משה הזהיר אותו שהפעם עליו לעמוד בדיבורו.
פסוק כו:וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה, משום שארמונו לא היה מקום ראוי לתפילה, וַיֶּעְתַּר אֶל ה'.
פסוק כז:וַיַּעַשׂ ה' כִּדְבַר מֹשֶׁה. וַיָּסַר הֶעָרֹב מִפַּרְעֹה מֵעֲבָדָיו וּמֵעַמּוֹ, לֹא נִשְׁאַר אֶחָד.
פסוק כח:וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת לִבּוֹ גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת, וְלֹא שִׁלַּח אֶת הָעָם למרות הבטחתו.
