וימת כל מקנה מצרים. כלומר כל מה שמת היה ממקנה מצרים. דאין לומר שמת כל מקנה מצרים דא"כ הו"לל ימות כל מקנך: ועוד דדבר משמע מקצתם וכן מצינו שכבר היה להם מקנה כדכתיב הירא את דבר ה'. אכן רש"י פי' לפי שלא היתה הגזרה אלא על אותן שבשדות. שנאמר הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה. וה"ק וימת כל מקנה מצרים אשר בשדה. אבל הירא את דבר ה' הניחו צאנם בבית. וקשה להר"ר יוסף בכור שור. דהא כבר מצינו גבי הברד ואשר לא שת לבו גם לזאת ויעזב את מקנהו בשדה. אלמא עדיין היה מקנה אף לשאינם יראים:
פסוק ז:
ויכבד לב פרעה. מן ה' מכות ראשונות ואילך לא החזיק פרעה בישראל כי אם ע"י המקום ובעל כרחו שלא רצה המקום שישלחם להראות לו ידו החזקה. לפי' כתב ויכבד או ויחזק:
פסוק ח:
וזרקו משה השמימה. מכה זו היתה ע"י שלשתן הקב"ה משה ואהרן. אהרן סייע לו שמלא חפניו מפיח הכבשן ונתנו ביד משה ומשה זרקו והקב"ה נהג הפיח בכל ארץ מצרים. ובט' מכות כל אחד משלשתן עשה ג'. הקב"ה עשה ברד ארבה חשך מכת בכורות. ואהרן עשה דם צפרדע כנים. ומשה עשה עד"ש:
פסוק ח:
ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה. מפני שמשה היה חשוב בעיניהם. כדכתיב והאיש משה גדול מאד. ודרך שחין להיות על הברכים והשוקים. לכך ולא יכלו לעמוד לפניו:
פסוק יד:
את כל מגפותי. פ"ה זה מכת בכורות. והעולם מגיהים מכת בצורת וסבורין שרצה רש"י לומר מכת בכורות. כמו כל בכור. ואומרים מה ענין הריגת בכורים לענין הברד שנפל על התבואות. ואינו אלא לשון בכורים כלומר לא נפל הברד כי אם על הבכורות. כדכתיב והפשתה והשעורה נוכתה כי השעורה אביב והפשתה גבעול והחטה והכוסמת לא נוכו כי אפילות הנה:
פסוק כד:
ואש מתלקחת בתוך הברד. נמצא בפסיקתא כהדין שאישתא וקנדילא דמשחא ומיא מתערבין כחדא ומדלקות מגו תרויהון. פי' כזאת עששית ונר שהשמן והמים מעורבין יחד ודולקות מבין שניהם:
פסוק כז:
ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים. ולכך הודה על מכה זאת יותר משאר מכות לפי שהזהירו הכתוב דא"ל העז מקנך. ואם כן עשה לי צדקה גדולה ומעכשיו אני ועמי הרשעים שלא שמנו ללב דבריו ועזבנו בהמותינו בשדה. וכן אמר בארבה. חטאתי לה' אלהיכם ולכם. שאני גומל לכם רע לפי החסד שאתם גומלים לי:
פסוק לג:
לא נתך ארצה. ותלויות עד ימי גוג ומגוג שעתיד הקב"ה להפילם עליהם. ואותם אבנים קרואים אבני אלגביש שנתעכבו על גב איש. כלומר על ידי משה שנקרא איש האלהים: