פסוק א:ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה ודברת אליו. בשאר המכות אמר ואמרת, וכאן במכת הדבר אמר ודברת, למה לפי שזו המכה אינה כשאר המכות שנגעו אל עצמו ואל בשרו, מכת הדם מי ששותה דם הוא מת, ואינו יכול לחיות שעה אחת בלא מים, וכן הצפרדעים היו נכנסים במעיהם ומתים, וכן הכנים גופם מלא והיו מחככים בגופם עד שהיה זב דמן, וכן במכת הערוב שהיו אוכלים בניהם לעיניהם, אבל במכת הדבר היתה קלה בעיניהם בערך המכות שעברו לפי שאינה נוגעת בגופן אלא במקנה וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו, לזה א"ל ודברת בלשון קושי שתגזים המכה ולא תאמר לו במקנך סתם אלא תפרט לו אחת אחת, ותאמר לו בסוסים קודם, לפי שפאר מלך ותפארתו הוא בסוסי מרכבתו, ולזה תתחיל ותאמר לו בסוסים, ואח"כ בחמורים שרוב הבהמות של מצריים הם חמורים והם מצויים יותר, ואח"כ בגמלים שמשאם כבד ורב, כדי לעגם נפשם על כל אחת ואחת, ובבקר שרוב תבואות בכח שור, ואין זריעה בלא חרישה, ובצאן יש בהם תועלת כמו שאז"ל ודי חלב עזים ללחמך ללחם ביתך א"ר נחמן דיו לאדם שיתפרנס מחלב גדיים וטלאים, ועוד שלקות הצאן הוא כנגד הכל לפי שהיו עובדים למזל טלה, ולזה הזכירו באחרונה. אם כן כשתדאיב לבם על כל אחת ואחת אפילו שהמכה היא קטנה בערך שאינה נוגעת אל בשרם ולבם, לזה צריך אתה להגזים ולאיים להגדיל המכה בהתראתך, ולזה אמר ודברת, כי דבור הוא בלשון קושי שתקשה הדבר בעיניהם. ולזה אמור לו עודך מחזיק בם הנה יד ה' הויה, והיד יש בה ה' אצבעות ולזה ה' מינים, סוסים חמורים גמלים בקר צאן, ה' מינים:
פסוק ד:והפלה ה' בין מקנה ישראל וגו'. כתב רבינו בחיי ז"ל שמכת הדבר משנוי האויר, והאויר היה בזה במקום אחד ובזמן אחד, ולזה היה ראוי שיתפשט קלקול האויר גם במקנה ישראל רק שעשה הקב"ה עמהם נס ע"כ. ולזה אמר והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים, בין מקנה ישראל קודם, ולא כמו שאמר במכת בכורות שאמר אשר יפלה בין מצרים ובין ישראל, לפי שהפלא כאן הוא בישראל, לפי שהמקנה של מצרים ושל ישראל הכל היה במקום אחד, ולזה אמר אשר בשדה, והאויר כולו אחד והיה ראוי שיתפשט גם במקנה ישראל כמו שאמר רבינו בחיי ז"ל, לזה היה הנס גדול לישראל שלא יתפשט בו האויר אפילו שיהיה מקנה ישראל מצד זה ומקנה ישראל מצד אחר ומקנה מצרים באמצע, זהו הפלא שימות מקנה מצרים ולא ימות ממקנה ישראל אע"פ שהם בחוץ. ולזה תמצא שאמר והפלה ה' בין מקנה ישראל קודם ובאמצע אמר ובין מקנה מצרים, ואח"כ ולא ימות מכל לבני ישראל, ישראל בתחילה ובסוף ומצרים באמצע. אמנם במכת בכורות היה הנס יותר במצרים יותר מישראל, לפי שנתן רשות למחבל להשחית, ולא יוכה אלא הבכור בלבד וינצלו השאר. וכאן הוא פרסום הנס יותר מישראל, שלא נתן רשות למשחית לבא אל בתיהם, לזה הקדים מצרים:
פסוק ד:ולא ימות מכל לבני ישראל דבר. שמעתי כשבא הדבר בבהמות מתחיל מן הכלבים ולזה הם צועקים, כמו שאז"ל דבר בא לעיר כלבים צועקים, לזה אמר שלא ימות שום כלב שהוא צועק על הדבר שלא ימות, אם הוא לבני ישראל:
פסוק ה:וישם ה' מועד לאמר מחר יעשה ה' וגו'. מה שאמר מחר אין להבין שיום המחרת לבד יהיה הדבר, וכבר קבלו חז"ל שהמכה היתה משמשת ז' ימים והראיה וימלא ז' ימים אחרי הכות ה' את היאור, אלא מה שאמר מחר הוא, שפרעה הוסיף יום במכת הצפרדעים כשאמר לו משה התפאר עלי למתי אעתיר ויאמר למחר ויאמר כדברך, והוסיף משה יום במכת הערוב בעבור ההתול שאמר לכו זבחו כמ"ש וזהו כדברך. אמר משה אני עתיד להוסיף יום שהמכה לא היתה משמשת כי אם ז' ימים ואתה הוספת יהי כדברך, אמר הקב"ה פרעה התחיל בתוספת יום אחד ומשה הוסיף יום, גם אני אוסיף יום לקיים דבורו של פרעה על פי שנים, וזהו כדברך שעתיד להתקיים דבורך. ויעש ה' את הדבר הזה ממחרת הוא על יום הייעוד שהוא עם ההוספה שהוסיף על ז' של שמוש המכה:
פסוק ז:והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד. פירוש הכחושה הנוטה למות מיתה טבעית מחמת חולשתה לא מתה כדי שלא יאמרו בדבר מתה:
פסוק ז:ויכבד לב פרעה. כשראה שהמכה לא נגעה אל לבו ואל בשרו נכבד לבו. ולא אמר ויכבד פרעה את לבו כמו שאמר במכת הערוב אז ויחזק לב פרעה אלא ויכבד ממילא, אין צורך לבקש עלילות להכבד, אבל במכת הערוב שנגע אל לבו ואל בשרו אמר ויכבד פרעה את לבו, שבקש טענות ועלילות להכבדת לבו:
פסוק ח:ויאמר ה' אל משה ואל אהרן קחו לכם מלא חפניכם פיח הכבשן. כבר אמרנו שמשה גובר על יסוד האש ואהרן על יסוד המים, והשחין היה לח מבחוץ ויבש מבפנים, ולזה היה צריך שיהיה על ידי שניהם, הלחות מיסוד המים והיבשות מיסוד האש, וכן פיח הכבשן הוא קר ויבם בטבע, ולזה כשיש מכות אש משימין עליו פיח הכבשן לקררו וליבש הלחות. ואמר וזרקו משה השמימה לפי שיסוד האש עולה למעלה. לעיני פרעה, כדי שלא יחשוב שהוא מקרה:
פסוק ח:וכתב רבינו בחיי ז"ל, ידוע כי כל מכה ומכה מעשר מכות כוללת נסים רבים, וכאן הזכיר מלא חפניכם ואמר וזרקו משה, הגיד, כי מלא חפני שניהם החזיק משה בחופן אחד ולכך אמר וזרקו משה, כי הדבר הנזרק בכח אינו כי אם ביד אחת. ועוד נס אחר כי כל ארץ מצרים נתמלאת אבק מפיח המועט ההוא, והוא שאמר והיה לאבק על כל ארץ מצרים. ונס הג' המכה בעצמה. שהוא הפיח היה לשחין פורח על האדם ועל הבהמה ע"כ. ועתה במכת השחין היא התחלת ה' מכות אחרונות, ולזה אמר מלא חפניכם לא מלא קמציכם, כי הקומץ אינו אלא מה שבתוך ידו שהוא תוך ג' אצבעות, אבל מלא חופן הוא תוך ה' אצבעות, והתחלתן כסופן, מה תחילתן על האדם ועל הבהמה כן סופן מבכור אדם ועד בכור בהמה:
פסוק יא:ולא יכלו החרטומים. בפר"א כל מכה ומכה שהיו עושין היו מוסיפין, והניחו ידיהם בחיקם והוציאום מצורעות ולא נתרפאו עד יום מותם, וכן כל מכה ומכה היו מוסיפין עד מכת השחין דכתיב ולא יכלו החרטומים לעמוד, פירוש לעמוד עוד לעולם מפני השחין שלא נתרפאו, וזהו כי היה השחין באדם וגו', פירוש שעמד והיה לו הויה בהם. ובכל מצרים, פירוש מכות שבאו על מצרים היה בהם שלא נתרפאו לעולם. ועוד אמר ובכל מצרים כאלו אמר מלך מצרים, שגם פרעה לא נתרפא. ולזה לא אמר בכל ארץ מצרים כמו שאמר והיה לאבק בכל ארץ מצרים. ויחזק ה', כי כשראה פרעה שנגע אל לבו ואל בשרו בשחין, כי בקללות אמר יככה ה' בשחין מצרים מאחר שמאיים בו משמע שהוא רע, וכה"א יככה ה' בשחין רע, שהיה פורח אבעבועות מלאים ליחה ומתרוקנין ופורחים אחרים, כשראה כך נתרכך נבו, לזה ויחזק ה' את לבו, כדי להראות את נפלאותיו ולהכותו עוד:
פסוק יג:ויאמר ה' אל משה השכם בבקר. לא אמר הנה יוצא המימה כמו שאמר במכת הדם ובמכת הערוב. אלא כשראה פרעה שידע מצפוניו שהיה עושה צרכיו ביאור ועושה עצמו אלוה, כשהכיר בו לא היה יוצא ליאור אלא עושה צרכיו בבית בהחבא, א"ל משה השכם והודיעו שהכל גלוי וידוע לפני. וכן במדרש השכם בבקר אמר הקב"ה למשה בשביל שעושה עצמו אלוה הודיעו שהוא ב"ו, אחז בו משה אמר לו הניחני שאעשה צרכי אחר כך אני מדבר עמך, אמר לו משה יש אלוה שעושה צרכיו. לפיכך אמר לו השכם בבקר:
פסוק יד:כי בפעם הזאת הנני שולח את כל מגפותי אל לבך. פירש"י ז"ל למדנו מכאן שמכת הבצורת היא כנגד כל המכות. ותימא שמגפתי כתיב כמ"ש את כל מגפתי, והיא אחת ואמר כל, לפי שיש בה אש מתלקחת בתוך הברד, וכלי זעמו של הקב"ה הם אש ומים, הרי דור המבול היו מים צוננין ורותחים, וכן בסדום אמר וה' המטיר על סדום גפרית ואש וגו', וכן במצרים נאמר תשלח רוחך יאכלמו כקש, ואמר צללו כעופרת במים אדירים, וכן גיהנם אש וגיהנם שלג, כאמרם ז"ל יושבין ששה חדשים בגיהנם של אש וששה חדשים בשלג, א"כ לזה אמר כל מגפותי שהם האש והמים. או נאמר כל מגפותי הוא כמו שאמר הזוהר ז"ל דב"ר אהדר בר"ד מאי בין האי להאי, אלא דא בניחותא ודא בתקיפו דרוגזא ותרין אלין הוו באתר חד בה' אצבעין. ת"ח דכד אתון דהוו בניחותא מותנא בנייתא דהוו מייתין מגרמיהו, ברד דאתהדרו אתוון בתקוף רוגזא וקטל כולא ע"כ. ומה שאמר דא בניחותא ודא בתקיפו, פירוש אותיות דבר הם כסדר אע"פ שהדל"ת קדמה לבי"ת הם קרובות אבל בר"ד הם מהופכות, וכל הפוך מורה דין, לזה דבר דהוא בנייחא מיתו מגרמיהו וכו' שולח כל מגפותי אחת היא ומתהפכת לכמה מגפות, היתה דבר והכתה בסוסים בחמורים בגמלים בבקר ובצאן, ועתה תחזור היא עצמה להיות ברד, וכמו שבדבר הוכו ה' מינים שהם סוסים וכו' כן בברד ה' מינים שנאמר ויך הברד את כל אשר בשדה לרבות חיות שהם מצויים שם תמיד, ולזה הקדימם, והיו צדים מהם הוכו ומתו הרי א', מאדם, ועד בהמה, ואת כל עשב השדה, ואת כל עץ השדה שבר, הרי ה', א"כ מגפתי אחת היא והיא מתהפכת פעם בנייחא פעם בתקיפו דרוגזא. בעבור תדע כי אין כמני כתיב, שאני כומן ואורב לאדם בכל מקום, תרגום וארב וכמן:
פסוק טו:כי עתה שלחתי את ידי. לא הייתי צריך להפך אותה מדבר לברד אלא בעודה דבר כמו שהכתה בה' מינים כן הייתי מכה אותך ואת עמך בדבר, ואולם בעבור זאת העמדתיך וגו':
פסוק יז:עודך מסתולל בעמי. אם הקב"ה החזיק לבו מה פשעו, אלא אמר לו הקב"ה אני יודע שחזקתי לבך על מכה שעברה, אבל עודך מסתולל לעתיד במכה שאחריה שהיא מכת הברד שנאמר ויחזק לב פרעה ולא שלח וגו'. הנני ממטיר כעת מחר, בשאר המכות לא אמר זמן כמו שאמר כאן בעת מחר, לפי שרוצה לומר ועתה שלח העז מקנך ואת כל אשר לך בשדה וגו' ולא יאסף הביתה ומתו, ולא אמר במכת הדבר כשאמר הנה יד ה הויה במקנך אשר בשדה, לפי שהקב"ה רצה להחזיק את לבו ולרדוף אחרי בני ישראל להראותו היד הגדולה על הים, והסוסים מהם מתו בדבר ואם יתמו בברד במה ירדוף אחרי בני ישראל שנאמר ויקח שש מאות רכב וגו', ולזה אמר לו זמן המכה, ואפילו עת המכה אמר לו שנאמר בעת מחר, פירוש כמו זו העת, ולזה אמר לו ועתה שלח העז:
פסוק יט:וכתב רבינו בחיי ז"ל, ועתה שלח העז את מקנך, והלא כבר מתו במכת הדבר שנאמר וימת כל מקנה מצרים, ואולי זה המקנה קנאוהו משאר הארצות. או אמר כל מקנה רמז על הרוב כי רובו ככולו:
פסוק יט:עוד אפשר כי סתם מקנה רמז על בהמה דקה, ולזה הוצרך לפרש בדבר בסוסים בחמורים בבקר וכו', וכה"א בין מקנה מצרים ובין מקנה ישראל וישראל היו מגדלי בהמה דקה:
פסוק יט:ובמדרש בכל המכות לא אמר ה' הצדיק אלא במכת הברד בלבד. לפי שאדם שהוא מבקש להלחם עם חבירו ולנצח אותו, פתאום בא עליו. אבל הקב"ה אמר לפרעה ועתה שלח העז את מקנך באותה שעה אמר ה' הצדיק:
פסוק כב:ויאמר ה' אל משה נטה את ידך על השמים, במדרש הביאו רש"י ז"ל הגביהו הקב"ה למעלה מן השמים, וכמ"ש כי משה מיסוד האש לזה אמר על השמים, ועוד אמר על השמים לפי שהם מורכבים מאש ומים., וכן היה הברד מאש ומים כמאמר רבי חנינא שאמר אש וברד פתוכים זה בזה, ותמצא י"ד פעמים ברד בפסוק לרמוז למה שאמר בזוהר, שהדבר נהפך ברד. כשאמר הנה יד ה' במכת הדבר שם אמר לו ברמז גם כן על מכת הברד:
פסוק כז:וישלח פרעה ויקרא למשה ולאהרן. במכת הצפרדע לא אמר וישלח אלא ויקרא פרעה למשה ולאהרן, וכן במכת הערוב אמר ויקרא פרעה למשה ולאהרן, וכאן אמר וישלח שלח שלוחים וקראו והוא לא קראו לפי שפחד פרעה שלא ירד עליו ברד וימות, ולזה לא קרא לו הוא בעצמו אלא שלח שלוחים. אמר לו משה אתה לא קראת לי אני ג"כ לא אתפלל כאן, אלא כצאתי את העיר עד שאצא חוץ לעיר שאתמהמה וביני ביני יכה הברד עד שישלים שליחותו. אבל אודיעך קודם כי לא תחשוב כי עד שאצא חוץ לעיר ואתמהמה שאעשה שום הפסד או שום נזק בעכובי, צריך שתדע שהפשתה והשעורה כבר נוכו כדי שלא תחשוב שאני סבה, והחטה והכוסמת לא נוכו אע"פ שירד הברד עליהם עד שאצא חוץ לעיר לא יוכו כדי שתראה הפלאות שעושה הקב"ה, זהו שאמר כי אפילות הנה, ואז"ל שנעשו בהן פלאי פלאות. ומה שאמר ויקרא שפרעה ודאי לא היה קורא לו אלא טל ידי שלוחין, אלא מאחר ששנה ואמר וישלח יש להבין שלא היתה קריאה זו כשאר קריאות, אולי אלו השלוחין ששלח עתה אינם ראויים לשליחות, מאחר ששנה ואמר וישלח לזה הוא ג"כ הבהילו והפחידו, ואמר כצאתי, שאפילו שכל התפלות שהיה משה מתפלל היו חוץ לעיר שמצרים מלאה גלולים עכ"ז יציאה זו משונה משאר יציאות. או אפילו שנאמר שהיא כשאר יציאות לא היה מודיע לפרעה שהיה מתפלל חוץ לעיר וכאן הודיעו כדי להרעידו ולהפחידו כמ"ש:
פסוק כט:למען תדע כי לה' הארץ. צריך להבין השנויים, שבמכת הצפרדעים אמר למען תדע כי אין כה' אלהינו, ובמכת הערוב אמר למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ, וכאן במכת הברד, אמר בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ, ומשה הוסיף ואמר למען תדע כי לה' הארץ, אלא לפי שפרעה היה כופר ולא היה מאמין באחדות והיה לו דפתרא של אלהות, לזה רצה למשוך לבו מדרגה אחר מדרגה לאמונה, להאמין שהוא משגיח השגחה כללית והשגחה פרטית ושהוא מצוי בכל מקום, לזה במכה ראשונה שהיא מכת הדם אמר ויפן פרעה ויבא אל ביתו ולא שת לבו, שלא האמין במציאותו כלל, במכה שניה שהיא מכת הצפרדעים אמר ויקרא פרעה למשה ויאמר וגו', א"ל למען תדע כי אין כה', כפי דעתך שיש אלהות הרבה, אבל לא יש כי אם כה' שהרי הוצרכת שקראו לי להתפלל עליך ולא קראת לאלהות שיש לך בדפתרך, א"כ יש לך להאמין במציאותו ית' במכת הערוב, רצה להוסיף לו ידיעה יתירה שהוא משגיח, שהביא את הערוב בכל מצרים והפלה ארץ גושן לבלתי היות שם ערוב, וזהו מצד השגחתו ית', ולזה אמר למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ, שאני משגיח ויכול. ולזה אמר ויקרא, אל משה ולאהרן ויאמר לכו עבדו לאלהיכם בארץ, מאחר שיש לו השגחה בארץ. במכת הברד רצה להודיעו באחדות שהוא יחיד ואין זולתו, ולז"א בעבור תדע כי אין כמוני, שהרי אני מודיעך שיבא הברד וכל האדם וכל הבהמה אשר ימצא בשדה ולא יאסף הביתה וירד עליהם הברד ומתו ואין להם מציל, ומשה הוסיף לו ידיעה זאת, מכאן תדע שהוא לבדו שיש לו היכולת ואין אחר זולתו וממנו הכל, והוא המונע והוא הנותן, והוא המשכיר והוא המעניש, ואליו אנו מתפללים וממנו שואלים כל שאלותינו, כי לזה היה קולות וברד שישמעו הכל ואין לו מונע ב"ה וכחפצו עושה, שהפשתה והשעורה נוכו והחטה והכוסמת לא נוכו:
פסוק לה:ויחזק לב פרעה. לא אמר ויחזק ה' את לב פרעה כמו שאמר במכה הקודמת, ועוד שאמר כאן כאשר דבר ה' ביד משה, מה שלא אמר כן בשאר המכות. אלא זו המכה היתה כוללת דברים הרבה, שהיתה באדם ובבהמה ובעשב השדה ועץ השדה שבר והפשתה והשעורה נוכו, לזה אמר כי הפעם הזאת אני שולח את כל מגפתי וקרי מגפותי. וכאן לא יש שום טענה לחזוק הלב, לזה אמר כי זה החזוק תדע מאין בא לו, כאשר דבר ה' ביד משה, בתחילת דבורו כשאמר לו השב ידך אל חיקך.. שם נאמר לו ולא יתן אתכם מלך מצרים להלוך, על זו המכה אמר, ששם אמר ושלחתי את ידי והכיתי חת מצרים בכל נפלאותי וכאן אמר כל מגפותי, ואמר כי אפילות שנעשה בהם פלאות, ואמר לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך, שבשאר המכות אמר ויחזק לב פרעה ולא שמע וכאן אמר ואשלחה אתכם, והוסיף ואמר לא תוסיפון לעמוד, א"כ החזוק בא לו מאומרו ולא יתן אתכם שהוא על מכה זו כמ"ש, וכן אמר בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו, כאמרו ולא יתן וגו':
פסוק לה:גימטריאות
וידבר אלהים. דין, שדבר אליו קשות שלא יראה מלחמת ל"א מלכים, וזהו א"ל משה. ויאמר אליו אני ה' רחמים רחם עליו שיראה מלחמת סיחון ועוג:
פסוק לה:מעבידים. מעבדים כתיב, שיהיו משתעבדים בהם המצריים ועבדיהם:
פסוק לה:מתחת סבלות. ר"ת מ"ס שנאמר וישימו עליו שרי מסים:
פסוק לה:סבל"ת, סבל ת', הבטיחם שלא ישבו בגלות הנגזר שהוא ת' שנה:
פסוק לה:המוציא אתכם מתחת. ס"ת אמ"ת, אני אמת וחותמי אמת ומאמת דברי:
פסוק לה:לתת אותה. לת"ת שנה עמדו ב' בתי מקדשות:
פסוק לה:מורשה. ב' במסרה, זו אחת, ומורשה קהלת יעקב, לומר שהא בהא תליא מלתא, אם יקיימו התורה תתקיים בידם הארץ ואם לא תקיא הארץ יושביה:
פסוק לה:השלך לפני פרעה יהי לתנין, פרעה הוא יהי לתנין דכתיב בפרעה התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו. והיו לתנינם כתיב חסר לומר שאין להם שום ממשות, לתנינים גימ' ק"ץ ת', לומר שנשלם הקץ:
פסוק לה:ונהפכו לדם. לפי שהיה רוחץ גופו בדם ילדי ישראל לזה לקה בדם:
פסוק לה:נהרתם נה"ר ת"ם מימי"ו:
פסוק לה:ובעצים ובאבנים. אלו הע"ז והצלמים:
פסוק לה:בעצים גימ' בצלמים, בעצים עצבים:
פסוק לה:בלטיהם. בקללותיהם תרגום ארור ליט:
פסוק לה:ולא יכלו לשת"ת כתיב אפילו שתיה קטנה, ובכה כתיב ולא אמר ובך לומר לו שיבכה:
פסוק לה:תעל הצפרדע. מלאך הממונה על הצפרדע, וכן יש מלאך הממונה על הכנים:
פסוק לה:והפלאתי. גימ' ישראל שהם מופלאים ומובדלים וראויים לעשות להם פלאות:
פסוק לה:עודך מסתולל בעמי לבלתי, ר"ת בלעם הוא היה באותה עצה:
פסוק לה:והפשתה והשעורה נכתה. והרשעה נכתה שפשתה ידם על ישראל. גבעול, שעלתה על גבן והכבידה עולן, והחטה והכוסמת הוא רומז על ישראל שהם מחטאים ומטהרים עצמן מן העונות ומכסין עצמן כמת. אפילות שיושבים באפילה וסובלים עליהם עול הגלות, לא נוכו:
