פסוק ג:לענות כתרגומו וכו׳ משום דתיבת לענות משמע דר״ל לענות את אחרים כמו לענות נפש שהוא פועל יוצא וזה לא שייך הכא דלמאן הו״ל לענות לכך פי׳ דליתא אלא כתרגומו לאתכנעא ויהיה לענות כמו להענות ולכך נקוד הל״מד בצי״רי ולא בש״בא. ואחר כך בא רבינו לפ׳ שאין זה ל׳ עינוי כמו ותענה שרי וכמו למען ענותו בסבלותם ורבים כאלו דא״כ מאי קאמר מאנת לענות אדרבא הרי הוא רוצה ומבקש להענות ביותר במכות ויסורין מאחר שאינו רוצה לשלוח את ישראל וא״כ אדרבא איפכא הול״ל עד מתי בקשת לענות ע״ד מ״ש עבדי פרעה אליו עד מתי יהיה זה לנו למוקש ולכך קאמר דהא נמי מתורץ עם התרגום דמש״ה לא תרגם לאתענאה כמו בשאר מקום אלא לאתכנעא והוא מגזרת עני והוא לשון מושאל על השפלות ולכך מסיים מאנת להיות עני ושפל:
פסוק י:כאשר וכו׳ אף כי אשלח וכו׳ פי׳ דק״ל דהול״ל כאשר אשלח אתכם ואת טפכם ואת מקניכם שהרי כך שאל משה ומתרץ דה״ק אפי׳ אם אתרצה לשלח גם הצאן ולא הגברים לחוד מ״מ הטף לא אשלח ואין נראה מה שרצה לפ׳ הרא״ם ז״ל דר״ל וכ״ש שלא אשלח גם את הצאן דא״כ היכי א״ל אחר כך כי אתה אתם מבקשים ופיר״שי נלכה נזבחה וכו׳ ואין דרך הטף לזבוח ומה יזבחו אם לא היה משלח הצאן והבקר. ומה שהכריח הרב ממ״ש אחר כך במכת חשך רק צאנכם ובקרכם יצג דמשמע דטפי היה קשה לפרעה הליכת הצאן מהליכת הטף איני רואה לע״ד הכרח מזה שכל תכלית פרעה היה שיניחו שם משכון כדי שיחזרו אחר הג׳ ימים ולכך בתחלה היה רוצה שיניחו טפם למשכון וכשראה שלא נתרצו בזה הפך וא׳ שיניחו המקנה לבד למשכון ואז לא א״ל זבחו אלא עבדו ור״ל עבודה שבלב דהיינו תפלה. א״נ ה״ק לכו עבדו בקצ׳ הבהמות כדי צורך העבודה רק צאנכם וכו׳ כלו׳ כל השאר יוצג והילכך השיבו משה לא תשאר פרסה:
פסוק י:ראו וכו׳ כתרגומו פי׳ אתם סבורין לעשות לי רעה זו לברוח מתחת רשותנו מלעבדנו ומש״ה אתם שואלים לילך גם הטף ודבר זה היא תשוב נגד פניכם שלא תצאו כלל וכמ״ש בש״ר. והמדרש שהביא רש״י כוכב א׳ ששמו רעה וכו׳ יהיה המשך הכתוב עפ״י המדרש ע״ז הדרך יותר טוב לכם שלא תצאו כלכם לפי שאני רואה אותו כוכב המורה דם והריגה ואם תלכו כלכם יהיה לכם כלייה ולכך טוב שישארו קצת כאן ויהיו לפליטה ואמנם ק׳ על המד׳ הזה במ״ש שהפך את הדם לדם מילה שהרי הכוכב היה מורה דם במדבר והמילה אחר שנכנסו לארץ היתה בגלגל וא״כ במה נהפך המזל במדבר ולפי מ״ש בפרקי ר״א ומייתו לה התו׳ בפ׳ הערל דף נ״ד ניחא דאיתא התם דודאי מלו במדב׳ אלא שלא פרעו ופשטא דקרא דכתיב ביהושע ושוב מול את בני ישראל שנית הכי משמע וקצת נראה כן גם מסוגיא דהתם בהערל ע״ש וי״ל שגם במדבר יהושע היה המוהל והיינו דקאמרי שמל יהושע אותם ולפ״ז יהיה פי׳ הכתוב היום גלותי את חרפת מצרים כלו׳ שעד אותו היום היתה מילה כבושה ואותו היום נתגלתה ע״י הפריעה וקרי לה קרא למילה חרפת מצרים שע״י היתה חרפה למצרים שלא נתקיימה ההריגה שראו באצטגנינותם:
פסוק יד:ואחריו וכו׳. פירוש דק״ל לרש״י דהוה סגי למכתב ואחריו לא יהיה ואמאי הדר וכתב כן אלא לומר דוקא כן בענין זה הוא דלא נהיה עוד אבל בענין אחר אה״נ ומ״מ הקו׳ מבוארת לפירושו דה״נ במצרים היו מינין הרבה כדכתיב בס׳ תהלים אמר ויבא ארבה וילק ואין מספר וכתיב ויתן לחסיל יבולם ויגיעם לארבה ואע״ג דהכא לא כתיב אלא ארבה על כרחין שהוא שם כולל וכבר הקשו כן המפרשים והנה הר״אם ז״ל תירץ דמ״מ בשל משה לא היו אלא ג׳ מינין ארבה ילק חסיל ובשל יואל היה ג״כ גזם ונמצא דשל יואל גדול מצד ריבוי המינין ושל משה גדול מפני גודל הריבוי ע״ש. ומלבד שהוא דוחק גדול ואין לשון רש״י סובלו ועוד דמל׳ רש״י בפירושו ליואל מוכח בהדיא שלא כדברי הרב כדלקמן בר מן דין הרי כתיב נמי בס׳ תהלים ושקמותם בחנמל ופי״רשי שם מין ארבה ע״ש. ונוכל לומר דהיינו מין גזם ואלו יונח שאינו אלא מין אחר הרי נמצא שגם בשל משה איכא ד׳ מינין כמו בשל יואל ועם היות שהר״דק מפ׳ בחנמל מין ברד מידי הוא טעמא אלא לרש״י הרי רש״י פי׳ ארבה ונמצא שאינו מתקיים תירוץ הרב. ובש״ח ראיתי דלעולם בשל משה לא היה אלא מין א׳ ובתהלים עשה כן ליפות המליצה ע״כ. ואחר המחילה לא נהירא כלל דאטו כדי ליפות המליצה לימא מילי דשקרא. ומה גם דברוח הקדש נאמר. והר״ב דבק טוב תירץ דהתם בשל יואל היו מינין ארבה ביחד אבל בשל משה מין א׳ היום ומין א׳ למחר ע״כ. והא נמי במחילה מכבודו ליתא דבהדיא כתיב התם ביואל יתר הגזם אכל הארבה וכו׳ ופי׳ שם הר״דק מה שהותיר הגזם בשנה ראשונה אכל הארבה בשנה שנייה כי לא באו הד׳ מינים בשנה א׳ אלא זא״ז בד׳ שנים. וכן פיר״שי גופיה שם בפ׳ כמוהו לא נהיה מן העולם לבוא כל המינין הללו זה אחר זה אבל מין ארבה לבדו לא היה כמו אותו של מצרים ע״כ. באופן שבהכרח צ״ל דמ״ש רש״י בכאן מינין הרבה שהיו יחד לאו דוקא יחד אלא כלו׳ באותו הרעב היו מינין הרבה אבל לעולם בזה אח״ז היו דאל״כ מלבד שדבריו סותרי׳ זה את זה הרי הוא ג״כ נגד הכתוב כדלעיל ונמצא שעם כל הכתוב אכתי קושיין כדקיימא קיימא. ואפשר לומר שבשל משה אה״נ שהיו הרבה מינין. אבל מ״מ נחלקו למקומות הרבה זה על הזרעי׳ וזה על הירקות וזה על האילנות וכדומה. והכי איכא למשמע מקראי דבתהלי׳ דכתיב ויתן לחסיל יבולם ויגיע׳ לארבה ושקמות׳ בחנמל. אבל בשל יואל היו מינין הרבה במקו׳ אחד ועדיין הוא דחוק. וקושטא דמלתא כמ״ש הר״דק שם ביואל וז״ל כי הארבה שהיה במצרי׳ לא היה אלא מין א׳ ואע״פי שאמר בס׳ תהלי׳ ויתן לחסיל וכו׳ הארבה היה עיקר ושני המינין (קאמר שני לפום שיטתיה דמפ׳ חנמל מין ברד אבל לפי״רשי נימא שלשה) באו עמו לפיכך לא נזכר בתורה אלא הארבה ולא היה אלא עת אחת וזה היה ד׳ מינין ובאו בד׳ שנים וכו׳ עכ״ל וגם רש״י נר׳ שזו כוונתו כלו׳ שהארבה היה העיקר ושאר המינין טפלי׳ לו מש״אכ בשל יואל:
פסוק יט:ימה סוף וכו׳ היה מקצתו במערב וכו׳ קשה דכיון שים סוף היה ג״כ מקצתו במערב כמ״ש רש״י גופיה למה זה הוצרך הש״י להפוך הרוח ממה שהיה בתחל׳ ממזרחית למערבי׳ דהשתא הוצרך ג״כ שתהיה הרוח חזק מאד לישא את הארבה מרחוק עד אותו צד של מזרח א״י שהיה רחוק הרבה ממצרים והרי ע״י רוח מזרחית עצמו הוה מצי לתקוע הארבה לאותו צד מערבית הקרוב למצרי׳. וי״ל לפי שאין קטיגור נעשה סניגור וכדתירצו בפ׳ הרואה שבשעה שהביא הקדוש ברוך הוא מבול לעול׳ נטל שני כוכבי׳ מכימה וכשבקש לסותמה נטל שני כוכבי׳ מעיש וסתמה ופריך וליהדר לה מדידה ומשני אין קטיגור נעשה סניגור:
פסוק יט:לא נשאר וכו׳ דק״ל הול״ל אלא לא נשאר ארבה א״נ לא נשאר אחד כדכתיב נמי גבי ערוב ומאי ארבה אחד אלא לרבות המלוחי׳. ובזה מתורצת קו׳ הרא״ם אמאי לא דרשו גם כן גבי ערוב אף המלוחי׳ כמו הכא ונראה דבהכי דייק מ״ש פרעה למשה העתירו וכו׳ ויסר מעלי רק את המות הזה ומאי ל׳ רק דכל ל׳ רק מיעוטא הוא אלא שהיתה כוונתו למעט המלוחי׳ כלו׳ שלא יסיר המלוחי׳ שלפחות יהנו מהם הואיל והשחיתו׳ ולא רצה הקב״ה ולא נשארו אפילו המלוחי׳:
פסוק כא:וימש וכו׳ וחשך של לילה וכו׳ ק׳ מנ״ל לרבינו לפ׳ שהיה הפרש בין חשך של יום לחשך של לילה והיה נר׳ לומר דדייק רש״י הכפל ויהי חשך על ארץ מצרי׳ וימש חשך ולכך רוצה לפ׳ ויהי חשך קאי על היום וימש חשך מיירי בלילה שיחשיך יותר אלא דאכתי ק׳ דמ״נל לומר דחשך של יום היה יותר גדול מחשך של לילה דעלמא הא לא כתיב אלא ויהי חשך ומשמע חשך סתם דהיינו חשך דלילה. ותו אעיקרא דמלת׳ קשיא דלאיזה תכלית היה השינוי הזה בין יום ללילה. ומה שתירץ הר״ב דבק טוב דאל״כ היאך ישתנה סדרי בראשית הא כתיב יום ולילה לא ישבותו ע״ש אינו נר׳ כלל אחר המחילה הראויה חדא דהיכן הוא היום כיון שהיה בו חשך גדול מחשך של לילה סתם הרי הוא חשך ולא אור וכבר נשתנו לדידיה סדרי בראשית ומה גם דלפי האמת אין זה שינוי כלל דלא ישבותו דהת׳ רוצה לומר שלא ישבותו מלשמש המזלות יומם השמש וירח בלילה כדפיר״שי התם ובאותו זמן נמי הכי הוה ולא נשתנו סדרי בראשית חלילה אלא החשך היה לגבי המצריים שנחשבו עיניהם מראות ולכל בני ישראל היה אור ואפי׳ בתוך בתיהם של המצריי׳ ממש כדלקמן ברש״י שחפשו ישראל וראו את כליהם. ונל״עד דמעול׳ לא עלתה על דעת רש״י לומר שהיה הפרש בין יום ולילה שאם זו כוונתו הול״ל בתחלה ויחשיך עליה׳ חשך ביו׳ יותר מחשכו של לילה וחשך של לילה יאמש וכו׳ ומדלא כתב הכי מוכח שאין כוונתו אלא לפ׳ מלות וימש חשך וביאר הענין דר״ל ויחשיך עליהם חשך יותר מחשכו של לילה כלו׳ דאי לא כתיב אלא ויהי חשך לבד הוה משמע חשך סתם כמו של לילה דעלמא מש״ה הדר ופירש קרא וימש חשך. והדר אתא רש״י ללמד ולבאר לפי פירושו ב׳ דברי׳ א׳ הו״יו של וימש שלא נפר׳ שהוא ענין בפ״ע אלא ביאור לשלמעלה ממנו ועוד מהו ביאור תיבת חשך שנכתב אחר וימש וקאמר דה״פ וימש בו״יו שנכתב אחר ויהי חשך כלומ׳ ואותו חשך שאמרתי יאמש ויחשיך עוד כלו׳ יותר מן הסתם ולא כחשך של לילה דעלמא ודוק. ומ״מ ליישב ג״כ דברי רש״י כמשמען וכח ראייתי מדכתיב ויהי חשך דל׳ יהי משמע יהי דבר חדש כמו יהי אור דגבי בריאת העול׳ ואילו היה החשך כמו של לילה אין כאן דבר מחודש רק החשך של הלילה שעברה. א״ו דר״ל כשיגיע היום יהי חשך מחודש יותר מחשכו של לילה שעברה שהיה החשך הרגיל לעול׳ וכך יהיה ביום ושוב אחר כך וימש חשך כלו׳ כשיגיע זמן הלילה יחשיך עוד. ומ״מ לדידי נר׳ האמת כדכתיב׳ תחלה ומה שהוצרך רש״י לאתויי ג״כ פי׳ אנקלוס משום דסוף סוף לפירושו תיקשי דויהי חשך וכו׳ יתורא הוא דהוה סגי לומר וימש על ארץ מצרים:
פסוק כב:ויהי חשך וכולי ולמה הביא וכו׳ אין כוונת רבינו לשאול אעיקרא דמלתא למה הביא מכת חשך דמ״ש ששאל הטעם במכה זו טפי מכלהו והרי הוא ז״ל הביא בפ׳ דלעיל במכת ערוב שבטכסיסי מלכו׳ הביא כל המכו׳ וכולם מבוארי׳ בתנחומא. ותדע שאין זו כוונתו דא״כ לא הוה נטר לה עד הכא דה״ולל לכתוב כן מיד בתחלת הפסקא אלא פשוט שכוונת שאלתו ולמה הביא עליה׳ חשך בענין זה בתרי גווני כנר׳ מן הכתוב דכתיב ב׳ זימני שלשת ימים. ומתרץ דג׳ ימי אפלה הראשוני׳ היה להמית פושעי ישראל וג׳ האחרוני׳ כדי שיוכלו לחפש ישראל בבתיה׳ ולכך היו בענין זה שהיושב אין יכול לעמוד כדי שיוכלו ישראל לילך לבטח בבתיה׳ ולחפש בכל מקום והא שלא היו כל הו׳ ימים כן היה הדבר להודיע לישראל כל הב׳ טעמים שבשבילם שלח החשך ורמזם להם בשנותו ב׳ מיני חשך. ויום הז׳ של חשך שהרי כל מכה היתה משמשת שבוע וכדפי״רשי בפ׳ דלעיל. יום זה נשאר לים סוף דכתיב ויהי הענן והחשך כך תירצו במדרש:
פסוק כו:מה נעבוד וכולי שמא ישאל וכו׳ דא״עג דאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו. מ״מ מאחר שבאמת יש לנו יותר ממה שנוליך עמנו שמא ישאל יותר ממה שנוליך ואע״ג דנהיה אנוסי׳ במה שלא נוליך עוד וק״יל אנוס רחמנא פטריה מ״מ מאחר שיש בידינו לעכב על דברך וגזרתך אם לא נעשה כן הו״ל תחלתו בפשיע׳ ואין זה אונס:
פסוק כט:כן דברת וכולי כלומ׳ הלשון שדברת אל תוסף ראות פני יפה דברת שאני לא אראה עוד פניך אלא אתה תבוא אצלי ובזמנו דברת שאילו היית מדבר כן קודם לכן לא היה אפשר לקיים דברך מאח׳ שהיו חסרים עוד איזה מכות לבוא עליך והייתי צריך לחזור ולהתרות בך דא״א להתרות על ב׳ מכות בפעם א׳ דמצי למימר אשתלאי אבל עכשיו שלא חסר אלא נגע א׳ אני אתרה בך עכשיו קודם צאתי דקים לי שהקדוש ברוך הוא יקיים דברי ויתגלה עלי בכאן אע״ג שהוא מקום מלא גלולים דהואיל ואינו אלא פעם א׳ לבד הו״ל עראי ואקראי בעלמא. וא״ת מנא ידע משה שעדיין לא היה חסר שום מכה אחרת מלבד האחרונה וי״ל שלמד כן ממ״ש לו הקדוש ברוך הוא במכת הארבה למען שתי אותותי אלה ומדלא פי׳ לו כמה אותות ש״מ מיעוט אותות שתים מלבד האחרונה שבה ישלחם מארצו. ומ״מ מעיקרא נר׳ דאין לשאול על זה מנא ידע משה דאפי׳ בעלמא כתיב כי לא יעשה ה׳ אלהי׳ דבר כ״א גלה סודו אל עבדיו הנביאי׳ וכ״ש משה. ועוד עיין מה שכתבנו בס״ד בפרש׳ וארא במכת הברד דמשם תדע דודאי ידע מקמי הכי:
