פסוק א:רש"י ד"ה בחמשה עשר יום, ...לפי שבו ביום כלתה החררה שהוציאו ממצרים וכו'. חררה זו אינה מרכיב חדש בדברי־האוכל שהוציאו ממצרים, וכפי שכתב רש"י למעלה (יב, לט ד"ה עגת מצות): חררה של מצה. וקשה לי: למעלה נאמר "וגם צדה לא עשו להם" (יב, לט), והנה הביאו עמהם אוכל שהספיק לחודש ימים. ואם בדרך נס הספיק להם מה שהוציאו, למה הופסק נס זה עכשיו - כדי ליתן מקום לנס אחר? (פ' בשלח תשנ"ד)
פסוק ב:"וילונו... בשבתנו על סיר הבשר". הקרי והכתיב שבמילת "וילונו" וכן ציון "סיר הבשר" עליו ישבו במצרים, הביאו שניים מרבותינו האחרונים להניח כי התרעומת החלה על־ידי מיעוט מרושע - דתן ואבירם, האספסוף או הערב רב, ולא על־ידי "כל עדת בני ישראל", וכה דבריהם: "משך חכמה" (טז, ב) כתב: וילונו כל עדת בני ישראל על משה - כתיב "וילינו", שהאספסוף ערב רב הלינו את "עדת בני ישראל לאמר וכו' מי יתן מותנו וכו' בשבתנו על סיר הבשר". ע"כ. ו"אור החיים" הק' (טז, ג) כתב: "בשבתנו על סיר" וגו' - מכאן אתה למד כי מדברי לשון הרע זה הם אותם שלא היו עליהם עול סבלות מצרים והם השוטרים, כי המעונים סובלי עול הגלות לחמא עניא אכלו במצרים. ואולי שהם הרשומים ברשע הוא דתן ואבירם.
פסוק ג:"מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים". בדברי המפרשים המבארים טענה זו מוצאים אנו הדגשות שונות. חזקוני מבאר: מותנו ביד ה' - מתת עצמנו בעתנו, ולא יתקצרו ימינו ברעב. ור"ע ספורנו מבאר: אם היה האל יתברך חפץ להמיתנו, היה טוב לנו שימיתנו שם בעודנו שבעים. חזקוני מדגיש את הדאגה לקיצור ימים, ואילו ר"ע ספורנו מדגיש את תחושת הרעב. (פ' בשלח תשנ"א)
פסוק ג:בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשבע. דרש רב עוירא (סוטה יא ע"ב), בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים. בשעה שהלכו לשאוב מים, הקב"ה מזמן להן דגים קטנים בכדיהם ושואבות מחצה מים ומחצה דגים וכו'. הרי לך שהאמור כאן ("סיר הבשר") הוא לשון גוזמה. ואולי זה שייך לתופעה הידועה של זכרון סלקטיבי השואף ליפות את העבר ולשכוח את השלילה שבו. (פ' בשלח תשמ"ג) וראה דברי נחמה ליבוביץ בעיוניה לספר שמות עמ' 193.
פסוק ג:ואם אמנם זוהי בקשתם של בני ישראל כדברי רש"י להלן (ז ד"ה ובוקר וראיתם), יהיה זה קצת תמוה שביקשו את המותרות - הבשר, לפני שיבקשו את העיקרי - הלחם. (פ' בשלח תשל"ח) וראה "אור החיים" הק' על אתר שכתב: בשבתנו על סיר הבשר - זו כת הפריצים, שבהם התחיל הכתוב בדברים אלו, כי בקלקלה מתחילין מן הצד, ואחר כך אמר "באכלנו לחם לשובע" כנגד התובעים לחם לאכול, כי היו רואים עצמן בארץ לא עבר בה איש, ולא היו מושלים ברוחם להמתין עד שיתן להם רבם מנתם. וראה "העמק דבר" על אתר.
פסוק ד:רש"י ד"ה למען אנסנו הילך בתורתי, ...שלא יותירו ממנו וכו'. ואולי נסיון זה הוא בדומה לדברי בעל "ספר החינוך" במצוה שלא להותיר מבשר הפסח: ...כדרך מלכים ושרים שאינם צריכים להותיר וכו', כלומר הענין הוא להפוך עם עבדים לעם מלכים. (פ' בשלח תשל"ט) והנה הפרשנים על אתר הבינו נסיון זה באופנים שונים: רש"י - הישמרו ישראל את המצוות התלויות במן - לא יותירו, לא יצאו בשבת וכו'. רמב"ן - היאמינו בה' על אף הקושי שבאכילת מזון זר וקצוב מתוך צמצום. רשב"ם ורש"ר הירש - היבטחו בה' שיתן להם מזונותיהם. ספורנו - היעבדו את ה' גם מתוך חיי עושר והרחבה. אור החיים הק' - הילכו בדרך התורה גם בהיותם פנויים מכול.
פסוק ד:אכן מסימני העבדות הוא זה שלא העלו על דעתם לאכול מן המקנה שהביאו עמהם (ראה רש"י להלן פסוק ח ד"ה בשר לאכל). (פ' בשלח תשמ"ה)
פסוק ה:רש"י ד"ה משנה, ...אומר אני, אשר יביאו והיה משנה - לאחר שיביאו, ימצאו בו משנה במדידה על אשר ילקטו וימדדו יום יום, וזהו "לקטו לחם משנה" (פסוק כב), בלקיטתו היה נמצא לחם משנה. וזהו וכו'. לדברי רשב"ם על אתר ברור הדבר - פשוט מצאו שני עומר כל אחד, ולא כביתר הימים. אבל לרש"י כאן לא ברור, אימתי התברר להם שבידיהם לחם־משנה - אם בשעת הלקיטה או בשעת המדידה - וכאילו רש"י סותר בסיפא את שאמר ברישא, מלבד מה שפירושו מתעלם מן האתנחתא. אבל להלן (כב) על הפסוק "לקטו לחם משנה", דברי רש"י מפורשים: "כשמדדו את לקיטתן באהליהם מצאו כפלים". (פ' בשלח תשמ"ז)
פסוק ו:רש"י ד"ה ערב, כמו לערב. ע"כ. איני יודע, מה מפורש עתה יותר מאשר בלי הערה זו. וקשה מזה - לכאורה היה רש"י צריך לומר כך, אם אמנם זה נחוץ, גם בפסוק הבא: "ובקר" - כמו ולבקר. (פ' בשלח תשס"ו)
פסוק ח:"ולחם בבקר". הרבה תהיתי באשר למשמע התיבה "לחם". בפשטות משמעותה דבר מאפה מאחד מחמשת מיני דגן, אשר לו נתייחדה ברכה מיוחדת משום חשיבותו, ראה רש"י להלן (ח ד"ה בשר לאכל) "...שאי אפשר לו לאדם בלא לחם", והנה קרוב למחצית האנושות, הסינים ועוד אסיאתיים רבים כלל אינם מכירים מאפה שכזה, וכאילו התורה מתעלמת מהם.
פסוק ח:רק עתה שמתי לב שמשמע "לחם" אינו יכול להיות מאפה כנ"ל, שהרי המן נקרא לחם, ובוודאי לא היה מחמשת מיני הדגן ולא ירד מן השמים כשהוא אפוי. צריך לומר שלחם פירושו המאכל העיקרי של האדם, שכל היתר רק מתלווה אליו ומשלים אותו. אלא שלפי זה צריך היושב בסין וקיבל את אורח החיים של המדינה, לברך "המוציא לחם" על אורז, וכזה לא שמענו.
פסוק ח:מכל מקום מתחזקת דעתי הנ"ל בדברי רמב"ם בהלכות ברכות (א, ג) שהנאפה מה' מיני הדגן נקרא פת (ולא - לחם), וכן הוא גם בשו"ע הלכות ברכות (סי' קסז) שאף הוא מדבר בפת ולא בלחם. (פ' בשלח תשס"ו)
פסוק ח:וראה פסוקים כמו "כי אם הלחם אשר הוא אוכל" (בראשית לט, ו), "ויאכל לחם" (לעיל ב, כ), "כי לחמנו הם" (במדבר יד, ט), בהם בוודאי אין משמע המלה "לחם" במובן הצר. (פ' יתרו תשס"ו) וראה ערך אורז באנציקלופדיה תלמודית (כרך א), שם סוכמו השיטות בגמרא (ברכות לז ע"א) הדנות בברכתו של האורז במצבים שונים, וכך נאמר שם: הכוסס את האורז, היינו שאכלו חי, מברך בורא פרי האדמה. טחנו ואפאו ועשאו לחם... נחלקו בגמרא, וארבע דעות בדבר: (א) לרבי יוחנן בן נורי, שמין דגן הוא, מברך עליו בתחילה המוציא ולבסוף שלש ברכות; (ב) להסוברים שמין קטניות הוא, בכל זאת יתרון לאורז על קטניות, שכן הוא משביע וסועד את הלב ולכן נקרא מזון, ולרבן גמליאל מברך עליו בתחילה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה־מעין־שלש; (ג) לחכמים מברך בתחילה בורא מיני מזונות ולבסוף... בורא נפשות רבות; (ד) לרב ושמואל אין יתרון באורז על שאר מיני קטניות שעשאן פת, ומברך בתחילה שהכל נהיה בדברו, ולבסוף בורא נפשות רבות. קצת מהגאונים פסקו כרב ושמואל, אבל נחלקו עליהם הראשונים, ופסקו כחכמים שבתחילה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות רבות, וכן פסקו כל האחרונים. (וראה טור שו"ע או"ח רח, ז).
פסוק יב:"שמעתי את תלונת בני ישראל דבר אלהם לאמר" וגו'. ולא ידעתי לשם מה באה תגובה נוספת זו של הקב"ה על התגובה שלמעלה (ד-ה), ובמה הוחמר המצב עתה - "שמעתי את תלונת" - לעומת קודם. (פ' בשלח תשמ"ט) וראה דברי רמב"ן על אתר שכתב: זה הדיבור כבר אמרו משה לישראל, אבל נשנה... כי מתחילה אמר (ה') "הנני ממטיר לכם לחם" (פסוק ד), כעושה עמהם חסד ברצונו או לזכותם, ועתה הגיד כי נחשב להם לעוון, ובעבור התלונה יעשה עמהם כן.
פסוק יג:"ויהי בערב ותעל השלו" וגו'. תמיהני, למה זה הכתוב וגם מפרשיו מרבים לדבר במן, אך מקצרים ביותר בכל הנוגע לשׂלָיו, והרי לכאורה אין בהופעתו של השׂלָיו נס פחות מזה שבירידת המן, ואין הכתוב מפרט, כמה מותר לאסוף, שצריך לשחוט אותו וכי צריך להכינו לשבת וכדו'. ואף אין הכתוב מזכירו בין הנסים שנעשו לישראל במדבר. (פ' בשלח תשמ"ז) לשאלה זו נדרש ר"י אברבנאל על אתר וכתב: והנה לא ציוה השם יתברך אותם דבר באכילת הבשר לא מהשחיטה ולא מהלקיטה והכמות. לפי שבענין הלחם שהיה מזון הכרחי להם ואלהי מצד עצמו תקן בענינו תנאים ומצוות, אבל הבשר שהיה לשכך תאוותם וזוללותם לא באו עליו מצוות כלל.
פסוק יג:עוד יש לשאול, מה בין שׂלָיו זה שבכאן וזה שבקברות התאוה (במדבר יא, לא-לג), עד מתי נמשך ומדוע הפסיק. וראה מה שכתבתי שם. (פ' יתרו תשמ"ח) רמב"ן (טז, יב) כתב שהיה השׂלָיו עמהם מן היום ההוא והלאה כמו המן. וכן ברבנו בחיי. לעומתם כתב האברבנאל שהשׂלָיו שניתן להם במקום הזה מיד נפסק ולא אכלו ממנו כי אם אותו הערב בלבד.
פסוק יג:ור' רפאל בנימין פוזן שי' הראה לי מאמר יפה של הגרי"ד סולוביצ'יק "אוכלי מן ואוכלי שׂלָיו" (נדפס בתוך: "מסלול", כפר אליהו תשל"ו), אבל הוא דן שם רק בשׂלָיו "השני". (פ' יתרו תשמ"ח)
פסוק יג:וראה גמרא יומא (עה ע"ב) ד' מיני שׂלָיו, ואין מוזכר שם כל גנאי, ולכאורה להיפך. וראה גם תהלים (עח, כז), וגם שם אינו לגנאי. מה שאין כן ברש"י־מכילתא לפסוקים ז-ח. ובדברי רמב"ן כאן, קשה מה שאומר: "והפרשה תפרש ותאריך בענין המן, כי כל מעשיו הם נפלאים, ותקצר בענין השׂלָיו, 'ויהי בערב ותעל השלו' (פסוק יג), כי הוא (השׂלָיו) בנוהג שבעולם", כלומר בהבאת השׂלָיו לא היה נס. (פ' בשלח תשנ"ו)
פסוק יג:רש"י ד"ה היתה שכבת הטל, ...והרי הוא כמונח בקופסא. ע"כ. ועתה אני משתאה, מה שבחה של קופסא זו שהמכסה שלה נעלם מאליו - "ותעל שכבת הטל" (יד), כלומר אין תוכנה של הקופסא נשאר משומר כרצון בעליה. (פ' בשלח תשס"א, מלון מוריה־שרתון, תל־אביב) מקור דברי רש"י בספרי (בהעלותך פט), וזו לשון הספרי: "וברדת הטל" (במדבר יא, ט) - מלמד שהיה יורד על האסקופים ועל המזוזות, יכול יהיו אוכלים אותו מטונף ומלוכלך, תלמוד לומר "והנה על פני המדבר דק מחוספס", כגליד היה יורד תחילה ונעשה לארץ כמין אסקוטלא, והמן יורד עליו, ומשם היו ישראל מלקטים ואוכלים. הרי למטה, אבל למעלה, יכול יהיו השקצים והזבובים שוכבים עליו, תלמוד לומר "ותעל שכבת הטל" (למעלה פסוק יד), מלמד כאילו מונח בתוך דלוסקמא.
פסוק יד:רש"י ד"ה ותעל שכבת הטל וגו'. כשהחמה זורחת, עולה הטל שעל המן... ורבותינו דרשו, שהטל עולה מן הארץ באויר, ובעלות שכבת הטל נתגלה המן וראו "והנה על־פני המדבר" וגו'. ולא ידעתי, מה הבדל יש בין דברי רש"י ובין דרשת רבותינו שהוא מביא. ו"שפתי חכמים" מבקש למצוא הבדל (אות ט), אך לא הבחנתי בו. (פ' בשלח תשמ"ו)
פסוק יד:וקשה לי, מאי נפקא מינה בעיני רש"י ז"ל בעניין זה בין מים ובין טל, ומעניין אם נסיון כזה אכן מצליח. שאלתי את חתני יחיאל שי' והחזיר לי בשאלה, לכאורה בדין, מאי נפקא מינה בין מים לטל במשקין המכשירין לקבלת טומאה, שצריך למנותם בנפרד. (פ' בשלח תשמ"ח) על כך השיב ר' חזקי פוקס שי': יתכן שחכמים חששו שאם ימנו אך ורק 'מים' ולא 'טל', עלולים אנשים לטעות ולחשוב שרק מי גשמים או נהרות וימים מכשירים לקבל טומאה, אבל טל שבדרך כלל אין בו אלא לחלוחית בלבד ואיננו מרטיב - לא יכשיר. כלומר אין כאן אמנם חילוק מהותי בהגדרתם של מים לעומת טל, אבל יש כאן חילוק בדעתם של בני אדם.
פסוק יד:יפה פירש דיבור זה ר' שמואל פ. גלברד ב"לפשוטו של רש"י". לפי באורו, פירושו הראשון של רש"י הוא, ששכבת הטל עלתה מן הארץ לקראת החמה. הקושי בפירוש זה הוא שלפי זה משמעותה של המלה "ותעל" שבפסוקנו הפוכה ממשמעותה בפסוק הקודם (כאן "ותעל" משמעו: נעלם והלך, ושם: הגיע ונשאר). נראה שמסיבה זו מביא רש"י דברי חז"ל, לפיהם הכתוב בא להשמיענו חיבתם של ישראל, שהקב"ה משנה סדרי בראשית בשביל טובתם (ראה לשון חז"ל שם - שמות רבה לח, ד), ובדומה לפסוק הקודם, אף כאן "ותעל" משמעו: עלה וכסה את המחנה. הטל עלה מן האדמה לאויר העולם, וכך התגלה לבני ישראל, וראו "והנה על פני המדבר" וגו'. והנה גם הוא התעלם מן השאלה הקשה באשר לניסוי הפיזיקלי שרש"י מציג. (פ' בשלח תשנ"ב)
פסוק טז:"לקטו ...איש לפי אכלו, עמר לגלגלת". לכאורה הרי זה תרתי דסתרי - "לפי אכלו", כלומר המידה האישית השונה מאדם לאדם, ואילו "עמר לגלגלת" הוא מידה שוה לכול. ומעין זה גם להלן (פסוק יח). (פ' בשלח תשנ"ח)
פסוק טז:וראה ב"דעת מקרא" האומר בפשטות ש"עמר לגלגלת" הוא פירושו של "לפי אכלו". (פ' בשלח תשס"ה) ו"העמק דבר" פירש "איש לפי אכלו" - לפי הרגל אכילתו, דק מחוספס או דק ככפור.
פסוק יט:"איש אל יותר ממנו עד בקר". בטעם איסור זה כתב מלבי"ם כאן: שיבטח אדם בה' שיתן לו מזונו יום יום, וכל מי שיש לו מה לאכול היום ואומר מה נאכל למחר, הרי זה מקטני אמנה... ועל כן ציוה שלא יותירו ממנו עד בקר, שאם יותיר שידאג שיום מחר לא ימצאהו, הרי זה מקטני אמנה. (פ' בשלח תשנ"ג)
פסוק כ:רש"י ד"ה ויותרו אנשים, דתן ואבירם (תנחומא שמות י). מכיון שאין הכתוב מזהה את העבריינים, נוקט המדרש את הכלל "תולין קלקול במקולקל", וכדברי ר' דב רפל שי' - כדי לצמצם את מספרם של עושי הרע. (פ' בשלח תשנ"ג)
פסוק כ:וראה "שפתי חכמים" (אות מ) המוצא רמז במלה "אנשים" הרומזת לשני אלה, כמו המלה "נצים". ובזה אפשר להשיב על השאלה, למה אין מזהים את עושי הרע שבפסוק כז - "יצאו מן העם ללקט" והוא משום ששם אין רמז, ולכאורה לא די בכלל "תולין קלקול" וכו'. (פ' בשלח תשנ"ו)
פסוק כ:והנה שאלני ר' מנחם מנדל וינברגר שי', למה כאן קצף משה רבנו ע"ה, ואילו על מעשה הלקיטה בשבת לא קצף, ואילו הקב"ה הקפיד שם (פסוק כח) ולא הקפיד כאן. (פ' בשלח תשס"ד) וראה "משך חכמה" (טז, כ) שמשה ביקש להראות את גדלותו של עם ישראל הבוטח בה' ומלקט רק את הנצרך לו לאותו היום, ומשנכשלו והותירו והעלה הנותר תולעים, נחל משה אכזבה גדולה, כי מעתה ילקטו רק את הנצרך מחמת שיודעים כי אם יותירו יעלה הנותר תולעים ולא מחמת בטחונם בה', לכן קצף עליהם משה. אבל ה' לא קצף עליהם כיון שמתוך כשלונם זה התגדל נס השבת - בכל יום ויום היה הנותר מעלה תולעים, אבל לא כן ביום השבת. בלא כשלונם לא היו עומדים על גודל קדושת השבת.
פסוק כ:רש"י ד"ה ויבאש, הרי זה מקרא הפוך, שבתחילה הבאיש וכו'. לא ידעתי, מה פירוש: מקרא הפוך. ויתרה מזו. למה אין רש"י רואה כאן נס - כפי שהוא רגיל לראות - שהיתה כאן מציאות הפוכה, כלומר שבאמת התליע תחילה ורק אחר כך הבאיש. (פ' בשלח תש"ס) וראה "נימוקי רש"י" לרבי חיים הירשנזון על אתר שציין ש"מקרא הפוך" הוא אחד מל"ב מידות של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי - "מוקדם שהוא מאוחר בענין", שהיא המידה הל"א (הערת ר' חזקי פוקס שי'). וראה רמב"ן שהקשה על דברי רש"י והביא דברי חז"ל בשמות רבה (כה, יד) שאמרו: וכי יש לך דבר שבתחילה עושה תולעים ואחר כך מבאיש, אלא שהקב"ה ביקש להראות מעשיהם לבריות (לפרסם חטאם, שכל העובר עבירה בסתר נפרעים ממנו בגלוי - "עץ יוסף" שם), שלא יריחו את ריחו בערב וישליכו אותו (ואז לא יוודע לבריות שהותירו), אלא היה עושה כל הלילות שורות שורות של תולעים, מיד "ויקצף עליהם משה".
פסוק כא:רש"י ד"ה וחם השמש ונמס, ...פשר, לשון פושרים וכו'. גם כאן, כדרכו, בא רש"י לפרש את דברי אונקלוס, אך בלא להזכירו. (פ' בשלח תשמ"ח)
פסוק כב:רש"י ד"ה ויגידו למשה, ...ומכאן יש ללמוד שעדיין לא הגיד להם משה פרשת שבת וכו'. כלומר לא אמר להם פסוק ה, אבל פסוק ד אמר להם - בפסוק טז, ואילו פסוק ה אמר לנשיאים כתשובה לשאלתם שבפסוק כב, בפסוק כג. אמנם יפה מתפרשת הפרשה בדרך זו, אך קשה לי, למה לא אמר משה את תוכנם של הפסוקים ד-ה עובר לירידת המן לראשונה? ובסיפא של דברי רש"י, דהיינו כאילו לא נכון עשה משה בכך ששיהה דיבור זה, אין תשובה לשאלה, למה עשה כן. (פ' בשלח תש"ן) וראה רשב"ם שכתב: ומשה נתכוון שיהיו תמהים כשימצאו משנה, להודיע להם עתה כבודו של יום השבת. וביתר ביאור כתב "אור החיים" הק': וקשה איך יכבוש חס ושלום נבואתו... אכן משה רבנו טעמו ונימוקו עמו ובמתק לשונו השיב תשובה כראי מוצק, באומרו "הוא אשר דבר ה' שבתון שבת" וגו'. כאן, בנועם דבריו, השמיט תיבת "לאמר" - רמז כי לא דבר לו ה' לאמר להם, ואשר על כן הדבר בבל תאמר... וזה הוא טעמו שלא הודיעם קודם...
פסוק כב:ונראה כי נתחכם משה בחקירת חכם (וחשב בלבו) למה לא רצה ה' שיאמר הדברים לישראל, והשכיל כי טעמו הוא, שחפץ ה' לנטוע בהם נטע אמונת והצדקת מצוות שבת, שתהיה קבלתה וידיעתה ממנו אל עליון, שלא על ידי שליח תחילה, אלא כשיצאו ללקוט כמנהגם שיעור הרגיל ליומו וימודו וימצאו פי שנים מהרגיל יום יום - יראו ראייה חושיית ושכליית כי ה' מצווה להם לבל יטרחו ביום שבת, ומזמין להם מיום ששי צורך יום ז', כדי שבזה תהיה מצוה זו אצלם מקובלת בתוספת קבלת הרצון ומורא גדול מעבור עליה לצד שמעלתה גדולה, וכמאמרם ז"ל (שמות רבה כה, יב) "שקולה שבת כנגד כל התורה כולה" וכו'.
פסוק כג:"...ואת כל העדף הניחו לכם" וגו'. באזני יש במילים אלה משהו שלילי, כאילו נאמר כאן: אכלו ביום ו' מה וכמה שתרצו, ומה שישאר, יהיה לכם לשבת. והרי לא כך נוהגים ישראל קדושים. (פ' בשלח תשנ"ו)
פסוק כו:רש"י ד"ה וביום השביעי שבת, ...ולא בא הכתוב אלא לרבות יום הכפורים וימים טובים (מכילתא) ע"כ. והרי זה מן הדרשות שאני מתקשה להבין - למה ידבר משה עם בני ישראל בלשון שמצריך דרשה, ומה גם בדברים שנאמרים לשעתם בלבד, ולא לעתיד לבוא? וכיצד ניתן לרבות יום הכפורים וימים טובים מאמירה המפרשת שבת דווקא? (פ' בשלח תש"ן) וראה "גור אריה" שהטעם שלא ירד מן גם ביו"ט וביום הכפורים הוא מפני שגם הם נקראים שבת, שהרי יום הכפורים נקרא "שבת שבתון" (ויקרא כג, לב), ויו"ט נקרא שבת - "ביום הראשון שבתון וביום השביעי שבתון" (שם לט).
פסוק כו:ולא מצאתי כן במכילתא דרבי ישמעאל. ועל כל פנים לא ידעתי, לשם מה לדרוש, וכי שמרו ימים טובים במדבר חוץ מפסח אחד?! וליום כפור לא צריך מן! (פ' בשלח תשנ"ה) וראה "מנחת יהודה" שבמוצאי יום הכפורים מצוה להרבות באכילה והיתה הווה אמינא שירד מן לצורך זה, או לצורך הטף. וראה מש"כ למעלה (יב, כה).
פסוק כו:וראה ב"תורה שלמה" על אתר בשם מדרש הגדול ומכילתא דרשב"י והערה קמא שם שכתב כי המדרשים חלוקים בשאלה אם אכן ירד מן ביו"ט, ומביא נפקא מינה למעשה לעניין חיוב לחם משנה ביו"ט. עיי"ש. (פ' בשלח תשס"ג) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: כך מבואר כבר בתוספות במסכת ביצה ב ע"ב ד"ה והיה.
פסוק כז:"ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקט, ולא מצאו". בגמרא שבת (קיח ע"ב) אומר על זה רב - "אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה, לא שלטה בהם אומה ולשון". ואין רש"י מביא מאמר זה, לכאורה משום בעיתיותו, שכן על השבת נצטוו כבר במרה ואין זו השבת הראשונה שלהם (כך הקשו תוספות במסכת שבת פז ע"ב והניחו בקושיה), וראה מה שכתבתי להלן (במדבר טו, לב). (פ' קרח תשנ"ט) וראה יישוב קושיה זו ב"תורה תמימה" על אתר הערה לט.
פסוק כח:ויאמר ה' ...עד אנה מאנתם לשמר מצותי ותורתי. והוא על שום המסופר בפסוק הקודם "ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקט". ומאוד קשה לי: (א) "מן העם" יצאו, כלומר מעטים, ואולי אפילו "מן העם" - מן הערב־רב, ועל כך באה התלונה הקשה על אי־שמירת "מצותי ותורתי"? (ב) למה "מצותי ותורתי" בלשון רבים, והרי מדובר על אי־שמירת שבת במצוה מאוד ספציפית - לא ללקוט בה. (ג) מכיון ששני הפסוקים שייכים יחד כסיבה ומסובב, כיצד זה הפרידה התורה ביניהם על ידי פרשה סתומה? (פ' בשלח תש"ס) על שאלה (א) השיב הרב זלמן סורוצקין בפירושו "אזניים לתורה", וכך כתב: עד אנה מאנתם - כלל את כל ישראל ואפילו את משה בחטא זה; מכאן שחובה על כל ישראל להזהיר על השבת, כדי שיקיימו כל ישראל את השבת, כי בכל המצוות חייב כל אחד לקיימן בעצמו ולהוכיח אחרים, ואם לא שמעו לתוכחתו - יצא ידי חובתו, אבל השבת נתנה לכלל ישראל ולא ל"ר' ישראל"... כלל ישראל הוא גוף אחד לעניין שמירת השבת, ואם ח"ו חלק מהגוף הזה (אפילו הפחות שבו) בועט ב"בת־הזוג" שלנו, בשבת קודש - לא יועיל מה ששאר הגוף (אפילו הראש והידיים) יחבק ויכבד את המטרוניתא "עטרת בעלה". מלבד זה, השומר שבת מעיד על חידוש העולם על־ידי הקב"ה, ואם נמצאו בינינו מחללי שבת, הלא הם מעידים ח"ו את ההיפך, וממילא נפגמת ח"ו העדות של שומרי השבת. לפיכך עלינו להשתדל בכל עז, שישמרו כל בית ישראל את השבת, ותהי עדותנו שלמה. ע"כ. לשאלה (ב) נדרש רש"ר הירש על אתר וכותב: מי שעוסק בענייני פרנסתו בשבת בניגוד לרצון ה', כופר בכך, שה' הוא הזן ומפרנס אותו. הרי הוא כמתיימר, שיש בידו להתפרנס בלא רצון ה', כביכול לא ברצון ה' ובחסדו תלוי מזונו וקיומו, אלא בהשתדלות עצמו בלבד ובאמצעים הנתונים לו על־פי חוקי הטבע. כסבור הוא, שאם רק ישתדל - ימצא, ואם רק ימצא - ייהנה, ואם רק ייהנה - מאושר יהיה, וכל זאת אינו תלוי בה'. יהודי העוסק בענייני פרנסתו בשבת פונה עורף לה' ולקיום רצונו - לחלוטין; אין לו אדון בעולם מלבד עצמו, והריהו ככופר בכל התורה כולה. מכאן דבר ה' אל משה: "עד אנה מאנתם לשמר מצותי ותורתי"; כי כל המחלל את השבת מכריז ואומר, כי הוא ממאן לשמור את מצוות ה' ותורותיו. ע"כ. וראה דברי ראב"ע ו"אור החיים" הק' על אתר. וביחס לשאלה (ג) ראה מש"כ למעלה ו, כח).
פסוק כח:ומה שאומר רש"י "בהדי הוצא לקי כרבא" לא נראה לי מספיק, כי הנה אברהם אבינו ע"ה ביקש רחמים על ערים שלימות בזכות צדיקים מעטים, וכאן היחס הפוך, ללא ספק. (פ' בשלח תש"ס) הערת הרב איתן שנדורפי שי': להציל ממוות מספיקים צדיקים מעטים, אבל לקבל ביקורת - מקבל צדיק בגלל הרבים. וכבר אמרו חז"ל (סוכה נו ע"ב): אוי לרשע אוי לשכינו, טוב לצדיק טוב לשכינו. וראה דברי רש"י לספר במדבר (ג, כט ו-לח).
פסוק כח:רש"י ד"ה עד אנה מאנתם, משל הדיוט הוא, בהדי הוצא לקי כרבא וכו' (בבא קמא צב ע"א). בגמרא שם אין לשון "משל הדיוט הוא". ומכל מקום, איך ביטוי שכזה יכול לשמש תירוץ לקושיה על הצדק האלהי, והרי לא יתכן לדמות את הצדק האלהי לפועל חקלאי בלתי־מאומן שעוקר כרוב אגב עקירת קוצים, כי הרי ה' יודע מי חטא ולמי מגיע עונש. (פ' בשלח תשנ"ד) הערת הרב איתן שנדורפי שי': איני רוצה לומר גנותו של משה רבנו, אך מדברי ר"ע ספורנו על אתר רואים כי ישנה כאן ביקורת כלפי משה רבנו על שלא לימד את העם הלכות שבת וענינן. ואמנם נתכוון משה לטובה, שיהיו מלאי התפעלות כשימצאו לפתע מנה כפולה של מן ביום ששי, ומתוך כך יכירו יותר בכבודה של השבת (כמבואר ברשב"ם לפסוק כג), אך לא כך היה רצון ה'. נמצא שעקירת הכרוב שכאן (הכללת משה רבנו עם הממאנים לשמוע מצוות ה') אינה נובעת מתוך חוסר מיומנות של הצדק האלהי חלילה. מכל מקום בקשו חז"ל במשל זה להמעיט מהביקורת המופנית כלפי משה רבנו. ומעין זה ביאר "אור החיים" הק' על אתר: ורבותינו ז"ל אמרו דבהדי הוצא לקי כרבא. ודבריהם ז"ל יצדיקו כי לא פעל מכשול. ולי נראה כי על כל פנים לא יכללנו הכתוב עם השאר, אם לא היה לה' עליו חוט השערה מההקפדה... וסובר אני כי אין בדבר זה (דחיית משה את לימוד העם הלכות שבת וענינן) כדי להתיסר בשבט מוסר גדול עליו, ליאמר לו "עד אנה מאנתם", כי הוא לא נצטווה וכִּחֵד ולא עבר אפילו על חוט השערה. אלא שהיה לו להודיע לישראל, מה שהשיג בדעת עליון, כדי שלא ישגו לצאת כמו ששגגו. ואין בזה עונש, לזה אמרו רבותינו ז"ל "בהדי הוצא לקי כרבא", ליקוי שאינו ראוי לו.
פסוק כט:"...כי ה' נתן לכם השבת". לפי המדרש, כבר במרה, או אפילו בעודם במצרים קיבלו ישראל את השבת. ראה למעלה (ה, ד) אצל "דעת זקנים מבעלי התוספות" שכתב: כאשר גדל משה וראה בסבלותם, שהיו משועבדים כל שבעת ימי השבוע בלא שום מנוחה, בא לו אל פרעה ואמר: וכי יש אומה שיכולה לעבוד בלי שום מנוחה בעולם?! - אילו היו נחים יום אחד בשבוע, דע כי מלאכתך היתה נבחרת ונעשית יפה. אמר לו: יפה אמרת, אמור להם שיבחרו להם יום אחד למנוחה. נעשה להם נס ובחרו יום שבת. והיינו דאמר להם משה בשמירת שבת "ראו כי ה' נתן לכם השבת" וגו', כי מיום היותם במצרים נתן להם לבחור השבת לנוח בו. (פ' בשלח תשנ"ו) וראה "מנחת אשר" לספר שמות (עמ' קצא) ביחס לתוקף קבלת השבת שנצטוו עליה במרה.
פסוק ל:וישבתו העם ביום השביעי. למעלה (בפסוק כח) נאמר שמאנו לשמור "מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי", ועל כן כאן מעיד הכתוב שמכאן ואילך שמרו את השבת. (פ' בשלח תש"ס)
פסוק לא:"ויקראו בית ישראל את שמו מן". וראה דברי ראב"ע בפירושו הקצר לפסוק ה, שם מונה עשרה נסים שנעשו במן ולאחר מכן נדרש לשוני שבין טעם המן הנזכר אצלנו (לשד השמן) לטעמו הנזכר בספר במדבר (צפיחית בדבש), וזו לשונו: פלא המן גדול מכל פלא, בעבור שעמד זה הפלא ארבעים שנה, כי רובי הפלאים הם לעתם. ועשרה נסים יש בו: האחד - ירידתו, והשני - היותו סביב למחנה לבדו, והשלישי - העתקתו עמהם ממסע אל מסע, והרביעי שימס בחום השמש, ולא ימס אשר לקטו, והחמישי - לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר, והששי - משנה ביום הששי, שביעי - ולא הבאיש לילה ויום. שמיני ושני טעמים יש לו, והוא גם התשיעי - כי כן הכתוב במקום אחד אומר "כטעם לשד השמן" (במדבר יא, ח) וכתוב אחר אומר "כצפיחית בדבש". והנכון שהוא כצפיחית, אם איננו מבושל, ורק המבושל בפרור כטעם לשד השמן (במדבר יא, ח). והנס העשירי - שעמד לדורות ולא הבאיש. (פ' בשלח תשנ"ח) וראה דברי רס"ג בהקדמת ספרו "אמונות ודעות" (אות ו, מהדורת הרב קאפח) שכתב: לדעתי ענין אות המן המופלא שבכל האותות, לפי שהדבר המתמיד הוא יותר מפליא מן הדבר שאינו מתמיד, כי אז לא תעלה על הדעת תחבולה שבה יתכלכל עם שמספרם קרוב לשני מיליון אדם במשך ארבעים שנה מלא דבר, כי אם ממזון מחודש שחדשו הבורא להם באויר, ואילו היתה כאן איזו אפשרות של תחבולה ואפילו במקצת הדבר כי אז היו משתמשים בה הפילוסופים הקדמונים, והיו מכלכלים בה את תלמידיהם ומלמדים אותם את החכמה ולא יזדקקו לעבודה ולא לסעד. ע"כ. וראה דברי רמב"ן למעלה (פסוק ו).
פסוק לב:"למשמרת לדרתיכם". על תכלית השמירה לדורות כתב רש"ר הירש: ציווי זה בישר לדור המדבר, כי נדודיהם במדבר יגיעו לקיצם ויביאום אל תנאים נורמליים של חיי פרנסה. אולם, גם באותם התנאים הנורמליים ישמרו בלבם את לקח אכילת המן... גם אז יראו את מזונם רק כאותו 'מן', שה' נתן וחלק להם למנה. לפיכך תונח צנצנת המן 'לפני העדת למשמרת', כלומר, תישמר יחד עם שני לוחות העדות, המעידים על התורה שניתנה להם מתנה מיד ה'. מי שנתן את התורה, הוא הנותן את המחייה לחיי האדם למען יקיים בהם את התורה הזאת. מי שנותן מחייה לאדם, הוא שנתן גם את התורה המורה לאדם את דרך חייו. ע"כ. וכך סיכם רש"ר הירש את הלקחים הנלמדים מפרשת המן (פסוקים כ, כג): נסיונו של העם, בלוקטו את המן ששת ימים, העמיד אותו על יסודות דרכי הפרנסה היהודית והנחיל לו בקשר לכך לקח בעל חשיבות מרובה לדורי דורות. מגונות הן מידות העצלות, רדיפת הבצע, הקמצנות וקטנות האמונה המנוונת; משובחות הן מידות החריצות, ההסתפקות במועט, תכונת אדם השמח בחלקו ונהנה ממנו, בוטח בה' ומשליך עליו את יהבו...
פסוק לב:בדומה לכך, הננו רואים, כיצד מובאים לידיעת העם, הלכה למעשה, פרטי אמיתות השבת אחד אל אחד. תחילה כאן משמעות השבת לגבי ימי המעשה שלפניה. בעוד שבימי המעשה אל לו לאדם לעשות את מלאכתו מתוך דאגה ליום המחרת, הרי שכאן נצטוו להכין לקראת יום השבת, והכנה זו תהא חובה על אדם מישראל המבקש את מחייתו. עלינו לדאוג לא רק לסיפוק צורכי הקיום האנושי, אלא גם הקיום היהודי, ומה שאנחנו מכינים, מעל ומעבר לסיפוק הצרכים האנושיים, בשביל קיום המצוות - אין התולעת מכלה אותו, והוא עומד תחת חסות השמירה של ברכת ה'. ע"כ. וראה מלבי"ם (לפסוקים ה, טז, יז ו־יט).
פסוק לד:"כאשר צוה ה' אל משה" וגו'. לכאורה היה הסיפא של הפסוק - "ויניחהו אהרן" וגו' - צריך לבוא לפני הרישא, שהרי זה מוסב על הסיפא, ודומה שראב"ע רוצה לקשור את הרישא אל הפסוק הקודם, אך זה קשה משום לשון "אל משה" שאין משה רבנו ע"ה רגיל להשתמש בו. (פ' בשלח תשנ"ו)
פסוק לד:ואי־אפשר לומר כאן "מקרא הפוך" כפי שרש"י אמר למעלה (פסוק כ ד"ה ויבאש), שהרי הסיפא - זמנו מאוחר יותר, אחר הקמת המשכן. (פ' בשלח תשנ"ח)
פסוק לד:לכאורה צריך לראות את שלושת הפסוקים (לד-לו) כיחידה אחת המתארת את אשר ארע מאוחר יותר, והיא "מושחלת" כאן, כי זה מקומה. (פ' בשלח תשס"ג)
פסוק לד:וראה "דעת מקרא" שכתב: אפשר שהקדים כאן הכתוב את ההודעה "כאשר צוה ה' אל משה", לפי שהיה במעשהו של אהרן חידוש מה לגבי דברי משה (ה' אמר למשה "והנח אתו לפני ה'", ביטוי הכולל גם את העזרה, ואהרן הבין שכוונת ה' שיניחו בבית קדשי הקדשים לפני הארון). הקדים הכתוב והטעים, שלא שינה אהרן כלום, ועשה הכל על־פי מצוות ה' אל משה. (פ' בשלח תשס"ה) וראה דברי "העמק דבר" על אתר.
פסוק לה:רש"י ד"ה אל קצה ארץ כנען, ...כשמת משה בז' באדר פסק המן מלירד, ונסתפקו ממן שלקטו בו ביום עד שהקריבו העומר בששה עשר בניסן, שנאמר וכו'. והרי למעלה (כ) נאמר "וירם תולעים ויבאש"? אלא שצריך לומר שבסוף תקופת המן היה בו נס מיוחד. ותמוה שלא מצאתי מי שיעיר על כך. (פ' בשלח תשמ"ט) ואכן העירו על כך בעלי התוספות. ב"מושב זקנים" כתבו: קשה איך יוכל להיות שנסתפקו ממן שבכליהם מן ז' באדר שפסק מלירד עד י"ו בניסן שהקריבו עומר ואכלו מעבור הארץ, והלא לא היו יכולים להשאיר ממנו אפילו יום אחד, דכתיב "לא תותירו ממנו עד בקר"! וצריך לומר: (א) שהמן היה נבלע בכליהם, ונדבק בתוכו, כשהיו מסתפקין ממנו בשום כלי, ומאותו מן נסתפקו. (ב) המן היה נותן טעם בעוגות שאכלו אף אחר שפסק מלירד, כמו שהיה נותן טעם בעוגות שהוציאו ממצרים. ע"כ. תירוץ נוסף ישנו ב"תוספות השלם" על אתר (אות ד): הני מילי היכא דהיה יורד המן כדי שיהיה נס, אבל היכא דלא היה יורד, תו לא היה מתליע, דאז היה נס גדול שהיה מתקיים זמן מרובה. (הערת ר' חזקי פוקס שי')
פסוק לו:רש"י ד"ה עשירית האיפה. האיפה ג' סאין, והסאה ו' קבין, והקב ד' לוגין, והלוג ו' ביצים, נמצא עשירית האיפה - מ"ג ביצים וחומש ביצה וכו'. ובימינו - 2.49 ליטר לפי ר' חיים נאה ו־4.3 ליטר לפי החזון איש. (פ' בשלח תשס"ה)