פסוק א:בחמשה עשר יום נתפרש וכו׳ אפשר שמרגיש ג״כ מ״ש במכילתא למה נאמר יום מגיד שאותו היום אירעה שבת שהיא סדורה ובאה מו׳ ימי בראשית. ומ״ש רבינו ס״א סעודות היינו סעודה א׳ של יום ט״ו בניסן ול׳ סעודות מהט״ו ימים הנשארים בחדש ול׳ של ט״ו ימים מאייר ובליל י״ו לא היה להם מה לאכול ולכך נתרעמו ובלילה אכלו השליו ובבקר ירד המן ובמכילתא אי׳ בנוסחא שבידי ר׳ שילא אומר נתפרנסו ממנה שבעים וא׳ סעודות (אבל הרא״ם גריס ששים וא׳) ואם הנוסחא אמיתית נוכל לפ׳ לפי שמט״ו בניסן שהיה בחמשי בשבת עד סוף ט״ו באייר עברו חמשה שבתות והיו צריכין אכילה יתירה בשבת שכבר נתנה להם במרה ור׳ שילא סבר לה כר׳ חדקא דבעי ארבע סעודות בשבת [ואע״ג דמנין הסעודות למדו מקרא דאכלוהו היום שנכתב אח״כ במן צ״ל דאע״ג דאיפקיד מקמי הכי נכתב שם משום דשייך למילי דמן וכיוצא בזה תי׳ התו׳ בפ״ט דשבת דף פ״ז למ״ד תחומין במרה איפקוד] ולכשתוסיף ב׳ סעודות לכל שבת הו״ל ע״א סעודות ועל מאי דאמרן דיום ט״ו באייר שבאו למדבר סין היה בשבת הק׳ הרא״ם ז״ל דהא איפקוד על השבת ובשלמא על ההוצאה איכא למימר דאיסור הוצאה לא נצטוו עד פ׳ המן אבל איסור תחומין הניחא למ״ד אתחומין לא איפקוד אלא למ״ד אתחומין נמי איפקוד מאי איכא למימר ע״כ ותמהני איך לא ראה בעין חכמתו מ״ש התו׳ בשבת פ׳ הנז׳ דלדידן דקי״ל תחומין לאו דאורייתא צריך לפ׳ מאי דפליגי אי איפקוד במרה אתחומין לאו דוקא נקט תחומין אלא כלו׳ הוצאה שהיו מוליכין עמהם וכו׳ ע״ש ומ״מ לעיקר הקו׳ למ״ד איפקוד יש לתרץ דבאו שם ע״י בורגנין ופשוט:
פסוק ז:ובקר וכו׳ לא על הכבוד וכו׳ שהרי הענן נראה מיד בו ביום כדכתיב ויהי כדבר וכו׳ ויהי כבוד וכו׳:
פסוק יד:ותעל וכו׳ ורבותינו וכו׳ ובעלות שכבת הטל נתגלה וכו׳ ביאר הרא״ם ז״ל שזהו דוקא לפי׳ ראשון שע״פי הפשט אבל למדרש רבותינו יהיה הפירוש שבשעה שעולה הטל מן הארץ יורד המן מן השמים ע״ש ולא משמע הכי מלישניה דר״שי שהרי ע״פ פשוטו כבר פי׳ תחלה כשהחמה זורחת וכו׳ ומ״ש כאן ובעלות וכו׳ נר׳ בהדיא דקאי על דברי רבותינו ונלע״ד דה״פ לפי המדר׳ דהא ודאי מוכרח אפי׳ לדברי רבותינו לומר שהיה יורד טל מלמעלה כדכתיב וברדת הטל על המחנה לילה וכו׳ וא״כ הענין היא כך שבתחילה בלילה יורד טל מלמעלה כדכתיב וברדת הטל על המחנה לילה והמן יורד עליו וגם היה יורד טל אחר מלמעלה על גבי המן וזה רמוז כאן באומרו ובבקר היתה שכבת הטל כלו׳ כשעלה עמוד השחר עדיין היה אותו הטל העליון חופף ע״ג המן. ושוב בזריחת השמש נסתלק הטל העליון והיה בא טל אחר מן הארץ ומתעלה למעלה באויר ונמשך לכסות את המן ובעוד שהיה מתעלה באויר קודם שנמשך ע״ג המן באותה שעה היה המן מתגלה וראו והנה וכו׳ וז״ש ותעל שכבת הטל והנה ע״פ וכו׳ ובש״ר פרשה ל״ח פי׳ היפ״ת בד״א ע״ע. ואפ׳ שרצה הקב״ה לרמוז להם בזה שלולא זכות שבידם לא היה אפשר להם לאכול לחם זה ולכך היה צריך תחלה שיעלה טל מן הארץ דהיינו לרמוז שיעלו מיין תתאין למעלה ע״י זכותם ואז יאכלו לחם מן השמים:
פסוק יז:המרבה וכו׳ יש שלקטו הרבה וכו׳ לכאורה משמע דר״ל יש שכיונו ללקוט הרבה טפי משיעור עומר לגלגולת ויש שלא כיונו ללקוט אלא דבר מועט פחות משיעור העומר ואפ״ה כשבאו לבית׳ ומדדו מצאו שלא העדיף וכו׳ וזהו הנס הגדול דמסיים רש״י אלא דא״א לומר כן בשום פנים שא״כ נמצא שלא קיימו צוויו של משה שא״ל לקטו ממנו עמר לגלגולת וכו׳ והיכי קא מסהיד קרא ויעשו כן בני ישראל והרי לפי״ז לא עשו כן ומה גם דמכילתא קאמרה בהדיא ויעשו כן וכו׳ עשו מה שנתפקדו ולא עברו על גזרת משה אלא ה״פ וילקטו המרבה והממעיט כלו׳ מי שהיו לו אוכלים מרובי׳ בתוך ביתו והיה צריך עומרים הרבה לקט הרבה באומד אבל לא במדידה שהרי לא מדדו אלא אח״כ בבית וכן הממעיט דהיינו מי שהיו לו אוכלים מועטים בביתו לקט מעט באומד מה שיהיה כדי צרכו בקירו׳ וכשבאו לידי מדידה מצאו שלא העדיפו ולא החסירו מן הצורך אפי׳ גרגיר א׳ וזהו נס גדול. והטעם שהוצרכו לעשות כן לסמוך על הנס ולא לקטו מעיקרא במדידה י״ל שהיה זה בשביל יום הששי שהיה צריך שתחול הברכה ולמצוא במדידה לחם משנה כדלעיל בפיר״שי ואילו מדדו בתחלה הא אין הברכה שורה בדבר המדוד. וא״ת סוף סוף מהיכן למדו ישראל בדברי משה שצריכים לעשות כן הרי משה לא א״ל אלא לקטו וכו׳ עמר לגלגולת ומנ״ל שלא היתה כוונתו שילקטו עמר במדידה ומה גם שעדיין משה לא א״ל ולא מידי מענין יום הששי. ואפ׳ לומר דדייקי מלישניה דמשה דקאמר להו לקטו ממנו איש לפי אכלו עמר לגלגל׳ והול״ל איפכא לקטו ממנו עמר לגלגלת שזה שיעור איש לפי אכלו אלא ה״ק לקטו ממנו איש לפי אכלו כלומ׳ באומד כפי מה שנר׳ בעיניכם שזהו לפי אכלו וזה יהיה עמד לגלגלת כשתמדדו אח״כ והשתא דאתאן להכי יש לפ׳ המרבה והממעיט כפשוטו כלומר הואיל ולא לקטו אלא באומד נמצא דע״כ אפי׳ לא היתה כוונתם להרבות ולהמעיט מ״מ בהכרח אי אפשר לצמצם השיעור בלא מדידה ונמצא שא׳ ריבה וא׳ מיעט ע״כ מקצת ואפ״ה וימדו ולא העדיף וכו׳:
פסוק כ:ויותירו אנשים דתן ואבירם בש״ר יליף לה מג״ש נאמר כאן אנשים ונאמר להלן סורו נא מעל אהלי האנשים וכו׳ והק׳ הר״ב יפ״ת דא״כ לימא דקרח נמי בכלל כמו התם ונדחק בתירוצו ע״ש ונ״ל דנילף נמי אנשים דהכא מאנשים דבפ׳ שמות שני אנשים עברים נצים. דהתם ודאי אין קרח בכללם שהרי כתיב בתר הכי כי מתו כל האנשים וכו׳ ופירשו רבותינו ז״ל שירדו מנכסיהם וקרח עשיר היה:
פסוק כ:ויבאש ה״ז מקרא הפוך וכו׳ עמ״ש בפרשת שמות על פ׳ ויקח משה את מטה האלהים בידו קחנו משם. דה״נ שפיר שייך דהכא נמי ליכא למטעי וכמו שסיים רש״י וכן דרך כל המתליעים הילכך לא חש הכתוב לכתבו בהיפוך אף שהוא בחד עניינא לרמוז איזה דבר ועיינתי בש״ר ומצאתי כתוב וז״ל וכי יש לך דבר שבתחלה עושה תולעים ואחר כך מבאיש אלא שהקדוש ברוך הוא ביקש וכו׳ שלא יריחו את ריחו בערב ויעמדו וישליכו אותו אלא שהיה עושה כל אותו הלילה שורות שורות של תולעים וכו׳ עכ״ל ונל״עד שגם המדרש מודה שלא היה דבר זה חוץ מן הטבע ולעולם בתחלה הבאיש בעצם ואחר כך התליע וכדברי המכילתא אלא דהמר׳ בא לתרץ דאמאי כתבה תורה בל׳ מסורס לרמוז דאף על גב שכבר הסריח מ״מ סתם הקדוש ברוך הוא כל אותו הלילה בהם חוש הריח שלא היו מריחין ולא מרגישין בסרחון כדי להראות מעשיהן לבריות שלא ישליכוהו וכו׳ ובין כך היה עושה שורות של תולעי׳ כל הלילה באופן דבבקר בתחלה ראו התולעים לפי שעשו שורות שורות עד למרחוק ואח״כ כשנתקרבו אצלו שמעו והריחו הריח רע שנבאש ולכך כתוב ברישא וירם והדר ויבאש ונמצא דמ״ש הרא״ם ז״ל דהש״ר פליג עם המכילתא ליתא אחר המחילה וכל דברי חכמים קיימים:
פסוק כב:ויגידו וכו׳ שעדיין לא הגיד וכו׳ והטעם שעשה כן נר׳ שיום ראשון שבא המן וא״ל מצות התלויות בה היה א׳ בשבת והוא רחוק מיום הששי ולא הוה סגי להזהירם אז אלא יצטרך עכ״פ לחזור ולהזהירם אז בשעת מעשה לכך הסכים בדעתו שלא לומר להם מידי השתא עד אור ליום הששי ואז שכח:
פסוק כה:ויאמר משה וכו׳ באו לשאול וכו׳ הק׳ מוהרא״ם ז״ל דהואיל וכבר אמר להם מאתמול ואת כל העודף הניחו וכו׳ למה הוצרכו לשאול אם יצאו ונדחק לתרץ דאף על פי שא״ל להניחו לא היו רשאי׳ לאוכלו. עוד הק׳ דמאחר שכבר א״ל בשחרית שלא יצאו למה חזרו ושאלו לערב וגם בזה נדחק ביותר כאמרו שהשאלה היתה אם יכולים לצאת ללקוט לצורך מחר וא״צ להאריך לבאר דוחק תירוץ זה דמעצמו מובן. עוד הק׳ דלמה הוצרך רש״י לומר שהשאלה השניה היתה בערב ולא בשחרית והלא במכילתא לא אמרו אלא לפי שהיו רגילין לצאת בשחרית א״ל מ״ר נצא היום א״ל אכלוהו היום א״ל בשחרית נצא בין הערבים. גם למה הוצרך לומר שהיתה שאלה אחרת והאחרון הכביד דאיך ישאלו לו לצאת בערב כי לא יתכן שימצאו כלום שהרי כתיב וחם השמש ונמס והניח בקו׳ עיין שם. ולעד״ן דמשה רבינו כשא״ל מצות השבת מסתמא א״ל מצות שלשה סעודות וכן הן רמוזות בקרא דלעיל שבתון שבת קדש לה׳ מחר את אשר תאפו וכו׳ כלומר למחר צריכין אתם להוסיף סעודה אחת על כל יום שאין לכם אלא סעודה אחת ביום ואחת בלילה אבל בשבת איכא תלת שבתון רמז לסעודת הלילה שבת כלה מלכתא דא סעודתא דחקל תפוחין קדישין ומלת שבתון תהיה ע״ד איש אישון כל המוסיף גורע. שבת היינו שבת הגדול צדיק יסוד עולם והיא סעודה שלישית דז״א דגוף וברית חשבי׳ חד. קדש דא סעודתא דעתיקא קדישא והזכירן בסדר המדרגה ממטה למעלה. והנה סברו ישראל דהטעם שא״ל משה להניח ולהצניע למחר היינו לפי שלא היו לוקטים בכל יום אלא מלא העמר דהיינו צורך אכילתם והואיל וביום השבת צריכים להוסיף סעודה א׳ לכך אמר ליה להצניע לצורך סעודה הנוספת דהיינו סעודה דבין הערבים אבל לעולם שיצאו ללקוט לצורך סעודת הבקר כשאר ימים וכמעשהו בחול כך מעשהו בשבת כך היו סבורין בדעתם ולכך באו בבקר לשאול אם יצאו וא״ל אכלוהו היום כלומ׳ מה שבידכם אכלו ורמז להם כלומר אכלוהו לשון נסתר דסעודה זו היא בע״ק אתר דלא קיימא לשאלה שלא יתכן לומר בו אתה אלא הוא כידוע לי״ח ואז כשא״ל כך סברו מימר שמא בבקר יאכלו מה שבידם ולצורך סעודה שלישית לערב יצאו ללקוט ואף על פי שראו שבשאר הימים חם השמש ונמס סברי דבשבת יארע נס שלא ימס ולכך באו לשאול לערב (ומה שהקשה הרא״ם מל׳ המכילתא בנוס׳ שבידינו אין הגירסא כדבריו אלא ה״ג א״ל הואיל ולא יצאנו שחרית נצא בין הערבים והוא כדברי רש״י ממש) והשיב כי שבת היום לה׳ כלומר גם סעודה זו הג׳ שהיא במדת זכור שבת כדלעיל תאכל וממה שבידכם אז היו דואגים שמא פסק וכו׳ וא״ל היום לא תמצאוהו וכו׳ והוכרח רבינו לדרוש כן מכח הכפל דתלתא היום. ומה מאד יתכן על פי דרכנו דהיינו דאסמיך רבנן תלת סעודתי דשבתא בהך קרא דאכלוהו היום וכו׳:
פסוק כח:עד אנה וכו׳ בהדי הוצא וכו׳ אף על גב דלעיל אמר רבינו שהיה זה ענשו לפי שלא א״ל מצות השבת מיהו הן אמת שהיה ראוי לתוכחה מ״מ אלמלא לא חטאו ישראל בחלול השבת עד שהוצרך הקדוש ברוך הוא להוכיחם עד אנה מאנתם וכו׳ לא הוה שייכא חלילה תוכחה זו למשה רבינו עליו השלום שהרי הוא שמר השבת שפיר ככל חקותיו וככל משפטיו אלא היה מוכיחו בדרך אחר והיה א״ל מפני מה כבשת נבואתך ולא צוית מיד מה שהפקדתיך על ישראל אבל הואיל והוצרך להוכיח את ישראל על ענין שמירת השבת כייליה בהדייהו בתוכחה א׳ וא״ל עד אנה מאנתם וכו׳ דבהדי הוצא לקי כרבא:
פסוק כט:ראו בעיניכם וכו׳ שהרי נס וכו׳ דליכא למימר שתוספת הלחם ביום הששי היה מחמת יום ששי עצמו דברכת הששי מרובה כמו שהק׳ המפרשים שהרי לא הביא ראיה באמרו על כן הוא נותן לכם לחם משנה אלא לחם יומים כלומר שהניחו אותו עד הבקר ולא הבאיש ש״מ שאין הברכה בשביל יום הששי אלא בשביל קדושת השבת. ומה שהביא ראיה מזה ולא ממה שלא ירד בשבת לפי שרצונו לומר שאפילו קודם ביאת השבת התחילו לראות הנס לפי שרצה הקדוש ברוך הוא להזהירם להכין מע״ש לשבת כדי שינוחו בו:
פסוק כט:שבו וכו׳ ד׳ אמות ליוצא וכו׳ דליכא למימר תחתיו ממש בכל מקום שנמצא בהכנסת כלה דא״כ אין זה מנוחה ועונג אלא צער גדול:
פסוק לב:למשמרת לגניזה אף על גב דכבר פירשו לעיל גבי הניחו לכם למשמרת הוצרך לחזור ולפרש כאן דלא דמי דלעיל ר״ל לגניזה עד הבקר וכאן ר״ל לגניזה לעולם וקמ״ל דבתרווייהו שייך שפיר לשון למשמרת:
פסוק לה:ארבעים שנה והלא וכו׳ ההרגש הוא דמאי קמ״ל הא ידוע דמ׳ שנה היו במדבר והוה סגי למכתב אכלו את המן עד באם וכו׳ אלא הא קמ״ל דאף על גב דלכאורה אינם ארבעים שנה שלימות מ״מ לכי תדע קושטא דמלתא מענין העוגות תראה דמ׳ שנה שלימות אכלו:
