פסוק א:ביום הזה, בראש חודש. בפ' ר"ע (דף פ"ו:) יליף לה בג"ש כתיב הכא הזה וכתיב התם החודש הזה לכם מה להלן בר"ח דמיירי בחידוש לבנה ה"נ בר"ח. ותו איכא ג"ש בפ"ק דפסחים (דף ו') בפר' פסח שני דכתיב במדבר סיני בשנה השנית בחודש הראשון ואתיא ג"ש מכח במדבר במדבר דכתיב במדבר סיני באהל מועד בחודש הראשון מה להלן בר"ח אף כאן בר"ח, והקשו בתוספות דלמה לא יליף גם בפר' דכאן במתן תורה מדבר מן במדבר דאחד לחודש ותירצו דמדבר מן במדבר לא ילפינן. וקשה מזה מ"ש רש"י אחר זה דהיה לו לכתוב ביום ההוא דהא צריך כאן במ"ת לכתוב הזה מכח ג"ש, ולכאורה י"ל דהכי פריך לכתוב ביום ההוא ונילף ג"ש מכח מדבר כקושיית התוס' שזכרנו. דודאי ניחא לן למילף ג"ש דהזה הזה מן ג"ש דמדבר מן במדבר כמ"ש התוס'. ותו דא"כ לא משני מידי דאכתי נילף ג"ש מן מדבר וחדשים נילף מן תיבת הזה ותו ק"ל במה שהקשה רש"י לא היה צריך לכתוב אלא ביום ההוא הו"ל להקשות טפי למה כתב לגמרי ביום הזה אם אינו לג"ש. ע"כ נ"ל דודאי כל תיבה שבאה לג"ש הן שהיא מופנה הן שאינה מופנה מ"מ צריך שיהיה לה פירוש לפי הענין משא"כ כאן דכתיב הזה וזה אין לו פירוש כלל, דהיאך תאמר בכל הימים אחר מ"ת ביום הזה וזה לא שייך אלא ביום מ"ת עצמו ואין פירוש אלא לתיבת ההוא ולא להזה אע"ג שנכתב לג"ש מ"מ פירוש מיהו צריכין, וע"ז תירץ דיש לו פירוש שבכל יום יהיה בעיניך כאילו הוא יום זה והרא"ם כתב וז"ל ראיתי שבמכילתא דרשו הזה הזה לג"ש ולא דרשו בו שבכל יום יהיו כחדשים ובפסיקתא דרשו שיהיו חדשים לא דרשו שהיה ר"ח ושמא הן אגדות חלוקות ורש"י הביא שתיהן כמנהגו בכמה מקומות עכ"ל ולדידי נתיישב הכל בס"ד, דג"ש הוא ענין אחר ופירוש התיבה הוא ענין אחר, ושניהם אמת:
פסוק ב:ויסעו מרפידים, למה הוצרך לחזור ולפרש כו'. נראה דאין הקושיא מכח ויסעו ויבאו שכן הוא הרבה פעמים בפ' מסעי ויסעו ויחנו והפסוק קמ"ל מקומות הנסיעה והחנייה ולא היו חניות אחרים ביניהם כמ"ש הרמב"ן. וג"כ אין הקושיא מכח, הכפל, דבאו שהוזכר בפסוק באו ואח"כ ויבואו, דביאה ראשונה צריכה להורות זמן אימתי היתה ומעלת הביאה זו שלא היה כמוה בכל החניות ונראה לדקדק עוד לשון רש"י שכתב לחזור ולפרש כפל לשון. אלא נראה דקשיא ליה, דהיאך כתב תחילה הביאה למדבר סיני ואח"כ הנסיעה מרפידים וה"ק והלא אין חידוש בנסיעה זו, אלא דלא אתא לחדושי בזה אלא בא לגלות הנסיעה וחנייה כדרכו במסעי, ע"ז קשה דהיה לו לומר כסדר הנסיעה תחילה ואח"כ הביאה ולא בענין שצריך לחזור לאחוריו אלא דאתא לדרשה דתשובה ונמצא שהיה מעלה להביאה טפי מנסיעה דבנסיעה היה חטא ביטול תורה ברפידים שרפו שם ידיהם מהתורה אלא ששבו אח"כ, ובביאתם למדבר לא היה שם רק תשובה לחוד ולא שום חטא ע"כ הוקדמה הביאה להנסיעה:
פסוק ב:נגד ההר כו' נגד פנים למזרח הראב"ע הקשה דהא כתיב מנגד סביב לאהל מועד יחנו משמע לארבע פאות. ולק"מ דהתם פירש קרא בהדיא סביב, משא"כ היכא דלא כתיב סביב אנו מפרשים על המסתבר שהוא מזרח שקרוי פני האדם:
פסוק ג:ומשה עלה, ביום השני וכל עליותיו בהשכמה שנאמר וישכם משה בבקר פירוש דסיפא הוה הוכחה לרישא מדהיו כל העליות בהשכמה ממילא היתה למחרת ביאתו. וי"ל מה מביא ראיה על זה משאר עליות שהיו בהשכמה משום דמקדימין למצות כל מה דאפשר משא"כ ביום ביאתם לא היה אפשר, ואם כן נימא אדרבה תיכף בשעה שבא עלה והקדים למצוה, ובגמ' אמרינן בפ ר"ע (דף פ"ו) ביומא דאתו איקבע ירחא ובאותו יום לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא וביום דבתריה אמר להו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים פירוש דהיינו ענין ומשה עלה. ופירש"י הדברים האלה נאמרו למחרת ביאתם כדאמרינן כל עליותיו בהשכמה היו, ונראה דמש"ה הוצרך תלמודא לומר טעם חולשא דאורחא כדי לתרץ למה באמת לא עשו זריזות תיכף בביאתם והרא"ם הקשה מאי משום חולשא דאורחא הא בלאו הכי אי אפשר בו ביום כיון דכל עליותיו היו בהשכמה, ותירץ דעליותיו שעלה מעצמו היו בהשכמה, אבל במה שעלה ע"פ הדבור א"א להעביר אפילו רגע אחד, א"כ היה ראוי שיאמר לו הדבור באותו יום עצמו אלא משום חולשא דאורחא ע"כ. ולא הבנתי דרכו במה שהמציא חילוק בין עליותמעצמו לע"פ הדבור, דאין כן קושיא כלל, דודאי אנו למידים פירש הפסוק של ומשה עלה מכח וישכם משה ש"מ שכל העליות היו בהשכמה והיינו מצד זריזות, דאל"כ דילמא ההשכמה היתה ביום ג' אלא מטעם זריזות ודאי היתה ביום ב' וכמ"ש הרא"ם עצמו אח"כ, אלא דאנן דרשינן טעמיה דקרא באמת למה לא היתה כאן הזהירות ביותר דהיינו תיכף בביאתם לזה הוצרכו לומר בגמרא משום חולשא דאורחא, כנ"ל פשוט ובחנם דחקו הרא"ם וג"א לתרץ קושיא דהרא"ם כי אין כאן קושיא כלל:
פסוק ג:לבית יעקב בלשון רכה. כתב הרא"ם לא שאמירה מורה על רכות כי זה לא נמצא בשום מקום, אלא מסיפא דייק דותגד הוא לשון קשה כגידין שהוא ירק מר מכלל דגבי נשים דלא כתיב אלא לשון אמירה הוא לשון רכה ואיני יודע למה לא הביא מלשון אחרון של רש"י גבי את ה' האמרת דהיינו לשון תפארת, וכן פירש שם הרמב"ן, וגם כאן אמר בלשון רכה תגדל אותם כלומר הדברים האלו יהיה לכם לתפארת:
פסוק ד:אתם ראיתם, לא מסורת היא כו' דקשה מ"ש אתם ראיתם והלא כל העולם ידעו מן מכות מצרים ולמה אמר אתם ומה ממעט בו ותירץ דלאו למעוטי שאר אומות אתא אלא למעוטי בניכם אחריכם דהם לא ידעו דברים אלו אלא ע"פ מסורת מכם אבל אתם בעצמכם ראיתם:
פסוק ד:ומ"ש רש"י על כמה עבירות כו' צריך להבין מה שייך זה לכאן. ותו היאך מבורר שראו ישראל דבר זה שלא פרע הקב"ה למצריים על כמה עבירות, ונראה דזה רומז על מה שמוזכר אח"כ שנשא אותם על כנפי נשרים כביכול שחלק להם כבוד יותר ממה שמגיע לעצמו כמ"ש רש"י אח"כ כנשר הנושא גוזליו שאומר מוטב יכנס החץ בי כו'. וה"נ פרעה עשה עצמו אלוה כמ"ש רש"י בפ' וארא בפסוק הנה יוצא המימה, ומסתמא כבר היה עושה כן שהחזיקוהו לאלוה ולא הקפיד הקב"ה על זה עד שנזדווג לישראל, אז צירף לו מעשה זה. ועל זה אמר שפיר אתם ראיתם בעיניכם החסד שעשיתי לכם וחלקתי לכם כבוד כביכול יותר ממני עצמי. כנ"ל נכון בס"ד:
פסוק ד:ואשא אתכם כו' נקבצו כולם לרעמסס. כתב הרא"ם אבל בפר' בא בפסוק ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה, אמרו במכילתא ורש"י מביאו ק"כ מיל היו ובאו שם לפי שעה שנאמר ואשא אתכם על כנפי נשרים. ושמא יש לומר שקול הוא ויבאו שניהם דתרוייהו משתמעי מהאי קרא עכ"ל. והוא תמוה דהא חד קרא הוא דדרשינן ולמה הביא בשני מקומות אלו דרשות מיוחדות ולא דרשה אחת. ותו דהלשון של רש"י בפ' בא הוא תמוה שכתב ק"כ מילין היו ובאו כו' דלכאורה הפירוש שמרעמסס לסכות היה מהלך ק"כ מילין, וא"כ היה לומר ק"כ מילין היה דאין שייך לומר לשון רבים על המהלך שהוא ל' יחיד, כמו שמצינו ביהושע אך רחוק יהיה ביניכם וביניו כאלפים אמה ולא אמר רחוקים יהיו. אלא ברור דעל ישראל קאי כמו שסיים אח"כ ובאו וה"ק ק"כ מילין היו ישראל מפוזרין בארץ גושן ולשעה קלה נקבצו לרעמסס כמו שאומר כאן ודא ודא אחת היא, וזה דבר נכון מאוד:
פסוק ד:על כנפי נשרים, כנשר הנושא כו'. הרא"ם הגיה כאן ד"א על כנפי כו' ושכן הוא במכילתא והפירוש שמתחלה כתב רש"י דמיון דנשר לענין מהירות כנשר, ואח"כ פירש הדמיון לענין כניסת החץ וא"כ לא היה לרש"י לכתוב דמיון דמהירות על ואשא אתכם אלא על כנפי נשרים. אלא דאע"ג שבמכילתא כתב ד"א אין זה דרשה אחרת ולאפוקי מראשונה, אלא דמרמז הכתוב שיש שני דמיונות לנשר, ודוגמא לדבר אין היקש למחצה, ומש"ה פירש"י תחילה על ואשא אתכם שבזה אין אנו יודעים אלא המהירות עד שגילה כנפי נשרים להורות גם על הכנסת חץ:
פסוק ה:ועתה, אם עתה כו'. שאין התנאי של עתה קאי על השמיעה לומר אם תשמע קצת תשמע עוד הרבה, וכמ"ש רש"י בפר' עקב אם שמוע תשמע, דא"כ עתה למה לי כאן אלא דהתנאי הוא שעתה תיכף תקבל עליך שכל התחלות קשות, ע"כ סמך רש"י אם לעתה:
פסוק יב:לאמר, הגבול אומר להם. פירש הרא"ם כאילו אמר והגבלת את העם בגבול שיהיה רומז בו השמרו לכם עלות מכאן, וגם אתה הזהירם על מה שרומז הגבול ואמרת להם השמרו לכם עלות בהר כו' בהכרח שנפרש מלת לאמר שקאי על הגבול כאילו אמר הגבול השמרו ואמר משה השמרו ע"כ. ולי נראה דאין צריך לזה דודאי לאמר לא קאי רק על הגבול אלא הענין הוא כך דודאי לא היה הגבול אומר כן בפועל דלא מצינו זה אלא בחלוקת א"י דכתיב שם על פי ה'. אלא כאן הכוונה שהגבול מגלה לנו שיש איסור לעלות מכאן ולהלאה דהיינו מכח הסימן וכן משמעות דברי הרא"ם שזכרתי, וזה פשוט שאין הסימן מורה אלא על הבדל המקום דהיינו השמרו אבל לא על מאמר כל הנוגע בו יומת ושאר מה שנזכר בעונש, אלא ע"כ תרי בבי יש כאן דהגבול אומר השמרו מעלות בהר ונגוע בקצהו ואח"כ מתחיל מה שיזהיר לישראל שאמר כל הנוגע בו יומת לא תגע כו', דלכאורה קשה כיון דהשמרו הוא גם כן לאו דכל השמר הוא לאו א"כ ל"ל לא תגע בו יד אלא ודאי דהשמרו אינו אלא אזהרה דגבול מכח הרמז לא בפירוש אמירה ואח"כ יזהיר משה לישראל ממש כנ"ל:
פסוק יב:ונגוע בקצהו, אפילו בקצהו הרא"ם הביא מכילתא עלות בהר יכול לא יעלה אבל יגע ת"ל וננוע, יכול לא יעלה ולא יגע אבל יכנס בלקטה פירוש במקום שהוא מתלקט והולך גבהו מעט מעט ת"ל ונגוע בקצהו ע"כ, וקשה יעלה ולא יגע ואם כן למה לן אזהרה לעלייה. נראה דמצינו כן כמ"ש התוספות פ"ק דגיטין (דף ח') לענין טומאה דנכנס לארץ עכו"ם, וז"ל כגון שיש דף או גשר שראשו אחד בארץ וראשו השני בחו"ל כו'. וה"נ כן הוא לענין גבול הר סיני דיש איסור בין על אוירו בין על גושו:
פסוק יג:ירה יירה, מכאן לנסקלין שהן נדחין. בפ' נגמר הדין (דף מ"ה) ת"ר מנין שבדחייה נדונו הנוגעים בהר סיני ת"ל ירה, ומנין שסקילת אבנים הוזכרה שם ת"ל סקל דהוא רגימת אבנים כדכתיב וסקלוה כל אנשי עירה באבנים, ומנין שבסקילה ודחיה, פירש"י אם הוצרך לשתיהן כגון שדחפוהו ולא מת, ת"ל סקל יסקל או ירה יירה, פירש"י רבויא דאי חדא מינייהו דוקא או הא או הא לכתוב כי יסקל או יירה ומדכתיב הני לרבויי כתבינהו, שאם מת בדחיה יצא לכך נאמר או לחלק, וכתבו התוספות סקילה נאמרה תחילה ואפ"ה עבדינן לה בסוף משום דאשכחן, קרא דסמיך סקילה למיתה דכתיב וסקלתם באבנים ומתו. וק"ל על דברי התוס' האלו דודאי בהכרח יש דחייה תחילה דבסקילה יש ודאי מיתה וא"א בלא מיתה דהא מצות סקילה היא כן דהא תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר אבן היתה שם משאוי שני בני אדם נוטלה ונותנה על לבו אם מת בה יצא ואם לאו רגימתו בכל ישראל, מה שאין כן בדחייה שאפשר שלא מת ואז הלכה כבר מצות דחייה וכיון דילפינן שיש סקילה ודחייה ע"כ שהדחייה צריכה להיות תחלה, ואפשר דהתוס' נייח להו לתרוצי מכח הפסוק. וכתב הרא"ם וא"ת כיון דאו לחלק משמע או הא או הא נימא נמי דהיכא דנסקל ומת יצא ולא בענין דחייה ואמאי קאמר כל הנסקלים נדחין דמשמע דלא סגי בלא דחייה, וי"ל כיון דכתיב או ירה יירה לא סגי בלא דחייה דאל"כ במאי מוקמינן להאי דאי בשנסקל ולא מת הא לא משכחת לה כו', אלא ע"כ דאפילו בנסקל ומת מיירי דלא סגי בלא דחייה עכ"ל. ואשתומם כשעה חדא על המראה הזה, דס"ל להרא"ם דאם נסקל ומת בעינן אח"כ דחייה, ומבואר הוא שאינו כן דמאי שנא מדחייה ומת דדי בכך ה"נ אם נסקל ומת. ותו דא"כ למה פירש"י על מ"ש ומנין שבסקילה ודחייה היינו אם לא מת בדחייה ולא פירש כפשוטו שאם מת בסקילה צריך אח"כ דחייה אלא ברור דאם סקלוהו ומת יצא, והא דכתב רש"י כאן מכאן שכל הנסקלים נדחים, פירושו קודם הסקילה הם נדחים ואם ימות די בכך ואם לאו יסקל, אבל אם אירע שלא דחוהו ונסקל ומת ודאי אין עליו דחייה אח"כ, ואע"ג דגבי לשון המשנה שם כל הנסקלים נתלים פירושו אחר הסקילה נתלים מ"מ לשון רש"י כאן אינו מתפרש כן, דלא נקט רש"י כל הנסקלים נדחים אלא הנסקלים שהן נדחים ר"ל שהם נדחים כבר. והרא"ם העתיק בלשון כל הנסקלים נדחים והוא שלא בדקדוק. ואפילו אם היה גם כאן הלשון כך אינו דומה לההוא דנסקלים, נתלים דשם הוה עיקר הדין כן בכל פעם משא"כ בנסקלין, קודם הדחייה זה א"א דהדחייה קודמת, אלא אם אירע שלא נדחה ונסקל ועל זה ודאי לא התנו רבותינו כלל, אלא ברור הוא דלא דק כאן הרא"ם ז"ל:
פסוק יג:במשוך היובל, כשימשוך היובל קול ארוך הוא סימן סילוק שכינה והפסקת קול פירש הרא"ם שהמשכת הקול הארוך היא הוראה על הפסקת הקול שכן דרך המנגנים הן בפה הן בכלי שיאריכו הקול וימשיכוהו בעת הפסקת הקול, והפסקת הקול היא הוראה על סילוק שכינה שלא באה אלא בקולות וברקים:
פסוק יג:היובל כו', ושופר אילו של יצחק היה. הרמב"ן הקשה על זה כי אילו של יצחק הקריבו עולה והקרנים והטלפים כולם נשרפים בעולות, ואולי גבל הקב"ה עפר קרנו והחזירו למה שהיה. והרא"ם תירץ שפירש הקרן ממקום חבורו ששוב אינו ראוי להקטרה, והביא ראיה מזבחים (דף פ"ה) ולא נתיישב בזה דהא איתא בפרקי ר"א איל שנברא בין השמשות לא יצא ממנו דבר לבטלה, גידין שלו נעשו ממנו נימין לכנור של דוד, עורו לאזור מתניו של אליהו, קרנו של שמאל שתקע בו בהר סיני, קרנו של ימין שהוא גדול משל שמאל יתקע בו לעתיד ע"כ. ודברי הרמב"ן בזה הם אמת אע"פ שאמר ע"ז אולי מ"מ הוא האמת הגמור, ומצינו בטיטוס הרשע שצברו את עפרו בכל יום ודנו אותו, ק"ו למדה טובה שהוא יתב' נוטל עפר השריפה הקדושה ובורא ממנו בריה חדשה, ואין כאן להאריך בזה עוד:
פסוק טו:היו נכונים לשלשת ימים, לסוף שלשת ימים. פלוגתא דר' יוסי ורבנן בפ' ר"ע (דף פ"ו) בזה דכ"ע ס"ל בר"ח אתו למדבר סיני ודכ"ע בשבת ניתנה תורה לישראל כ"פ בקיבוע דירחא ר' יוסי ס"ל באחד בשבת איקבע ירחא ולא אמר להו מידי משום חולשא דאורחא, ובשני אמר להו ואתם תהיו לי כו' שבהשכמה עלה וקבל זה ובערב אמר זה לישראל בג' בהשכמה הוגד לו מצות הגבלה ולערב אמרה לישראל בד' בהשכמה הוגד לו מצות פרישה וקדשתם היום ומחר, ואע"פ שיש עוד שלשה ימים עד יום השבת ס"ל לר' יוסי דמשה הוסיף יום אחד מדעתו. מיתיבי וקדשתם היום ומחר משמעבה' נאמר לו לפרוש, חמישי וששי, קשיא לר' יוסי אמר לך יום אחד הוסיף משה מדעתו והסכים לו הקב"ה שלא באה שכינה עד יום השבת מה דרש משה דרש היום ומחר היום כמחר מה מחר לילו עמו אף היום לילו עמו ולילה דהאידנא נפקא ליה ש"מ תרי יומי לבר מהאידנא ולשלשת ימים היינו אחר ג' ימים. ורבנן ס"ל בשני בשבת איקבע ר"ח, בג' אמר ואתם תהיו, בד' מצות הגבלה, בה' מצות פרישה, נמצא מ"ש לשלשת ימים, שהוא שבת היינו ג' ימים עם יומא דהאידנא שהוא בלא לילה שלפניו.
פסוק טו:אל תגשו אל אשה כו' דשמא תפלוט לאשה ש"ז, דוקא בש"ז החמיר הקב"ה שהוא בא מקלות ראש, משא"כ בזבין ומצורעים ובועלי נדות דאמרינן בפ' מי שמתו (דף כ"ב) דמותרים לקרות בתורה שיכולים לקרות באימה ויראה, ופירש"י דבעל קרי אינו אלא מתוך קלות ראש ונראה דהך בועלי נדות היינו שוגגים דאז אין בא מקלות ראש לאפוקי קרי אע"ג שיוצא באונס מ"מ בא מכח הרהור. אבל בועלי נדות במזיד פשיטא דגרע טפי מקרי:
פסוק יז:בתחתית ההר, כפה עליהם הר כגיגית. בגמרא פ' ר"ע (דף פ"ח) אמר ר' אבדימי מלמד שכפה עליהם כו', אמר, ר' אחא בר יעקב מכאן מודעא רבא לאורייתא (שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם יש להם תשובה באונס) אמר רבא אע"פ כן הדור קבלוה בימי אחשורוש כו' וקשה א"כ למה נענשו כל הדורות עד אחשורוש הא היתה שם מודעה ונראה לתרץ ע"פ המדרש שמביא בג"א וז"ל, ובמדרש מצאתי כיון שבא הקב"ה ליתן תורה לישראל כפה עליהם הר כגיגית עד שהיו אנוסים לקבל בריתו של הקב"ה, וכתוב אצל אונס ולו תהיה לאשה לא יוכל שלחה כל ימיו ע"כ נשארו להקב"ה שלא יוכל לשלח אותם לעולם ע"כ. ומש"ה ניחא קושיא שזכרנו דבדין האונס שלא יוכל שלחה, פירוש לגמרי בדין גירושין, אבל מ"מ יוכל לייסרה ביסורין אם יצטרך לכן דלא עדיפא משאר אשה, ה"נ לא יוכל הקב"ה לשלח ישראל לגמרי אלא מייסרם ביסורים קשים וסופה לחזור אליו בימי בן דוד במהרה בימינו: