א בַּחֹ֙דֶשׁ֙ הַשְּׁלִישִׁ֔י לְצֵ֥את בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה בָּ֖אוּ מִדְבַּ֥ר סִינָֽי׃ ב וַיִּסְע֣וּ מֵרְפִידִ֗ים וַיָּבֹ֙אוּ֙ מִדְבַּ֣ר סִינַ֔י וַֽיַּחֲנ֖וּ בַּמִּדְבָּ֑ר וַיִּֽחַן־שָׁ֥ם יִשְׂרָאֵ֖ל נֶ֥גֶד הָהָֽר׃ ג וּמֹשֶׁ֥ה עָלָ֖ה אֶל־הָאֱלֹהִ֑ים וַיִּקְרָ֨א אֵלָ֤יו יְהוָה֙ מִן־הָהָ֣ר לֵאמֹ֔ר כֹּ֤ה תֹאמַר֙ לְבֵ֣ית יַעֲקֹ֔ב וְתַגֵּ֖יד לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ד אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתִי לְמִצְרָ֑יִם וָאֶשָּׂ֤א אֶתְכֶם֙ עַל־כַּנְפֵ֣י נְשָׁרִ֔ים וָאָבִ֥א אֶתְכֶ֖ם אֵלָֽי׃ ה וְעַתָּ֗ה אִם־שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמְעוּ֙ בְּקֹלִ֔י וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־בְּרִיתִ֑י וִהְיִ֨יתֶם לִ֤י סְגֻלָּה֙ מִכָּל־הָ֣עַמִּ֔ים כִּי־לִ֖י כָּל־הָאָֽרֶץ׃ ו וְאַתֶּ֧ם תִּהְיוּ־לִ֛י מַמְלֶ֥כֶת כֹּהֲנִ֖ים וְג֣וֹי קָד֑וֹשׁ אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תְּדַבֵּ֖ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ז וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֔ה וַיִּקְרָ֖א לְזִקְנֵ֣י הָעָ֑ם וַיָּ֣שֶׂם לִפְנֵיהֶ֗ם אֵ֚ת כָּל־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֖הוּ יְהוָֽה׃ ח וַיַּעֲנ֨וּ כָל־הָעָ֤ם יַחְדָּו֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֹּ֛ל אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה נַעֲשֶׂ֑ה וַיָּ֧שֶׁב מֹשֶׁ֛ה אֶת־דִּבְרֵ֥י הָעָ֖ם אֶל־יְהוָֽה׃ ט וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י בָּ֣א אֵלֶיךָ֮ בְּעַ֣ב הֶֽעָנָן֒ בַּעֲב֞וּר יִשְׁמַ֤ע הָעָם֙ בְּדַבְּרִ֣י עִמָּ֔ךְ וְגַם־בְּךָ֖ יַאֲמִ֣ינוּ לְעוֹלָ֑ם וַיַּגֵּ֥ד מֹשֶׁ֛ה אֶת־דִּבְרֵ֥י הָעָ֖ם אֶל־יְהוָֽה׃ י וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֤ה אֶל־מֹשֶׁה֙ לֵ֣ךְ אֶל־הָעָ֔ם וְקִדַּשְׁתָּ֥ם הַיּ֖וֹם וּמָחָ֑ר וְכִבְּס֖וּ שִׂמְלֹתָֽם׃ יא וְהָי֥וּ נְכֹנִ֖ים לַיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י כִּ֣י ׀ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֗י יֵרֵ֧ד יְהוָ֛ה לְעֵינֵ֥י כָל־הָעָ֖ם עַל־הַ֥ר סִינָֽי׃ יב וְהִגְבַּלְתָּ֤ אֶת־הָעָם֙ סָבִ֣יב לֵאמֹ֔ר הִשָּׁמְר֥וּ לָכֶ֛ם עֲל֥וֹת בָּהָ֖ר וּנְגֹ֣עַ בְּקָצֵ֑הוּ כָּל־הַנֹּגֵ֥עַ בָּהָ֖ר מ֥וֹת יוּמָֽת׃ יג לֹא־תִגַּ֨ע בּ֜וֹ יָ֗ד כִּֽי־סָק֤וֹל יִסָּקֵל֙ אוֹ־יָרֹ֣ה יִיָּרֶ֔ה אִם־בְּהֵמָ֥ה אִם־אִ֖ישׁ לֹ֣א יִחְיֶ֑ה בִּמְשֹׁךְ֙ הַיֹּבֵ֔ל הֵ֖מָּה יַעֲל֥וּ בָהָֽר׃ יד וַיֵּ֧רֶד מֹשֶׁ֛ה מִן־הָהָ֖ר אֶל־הָעָ֑ם וַיְקַדֵּשׁ֙ אֶת־הָעָ֔ם וַֽיְכַבְּס֖וּ שִׂמְלֹתָֽם׃ טו וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־הָעָ֔ם הֱי֥וּ נְכֹנִ֖ים לִשְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֑ים אַֽל־תִּגְּשׁ֖וּ אֶל־אִשָּֽׁה׃ טז וַיְהִי֩ בַיּ֨וֹם הַשְּׁלִישִׁ֜י בִּֽהְיֹ֣ת הַבֹּ֗קֶר וַיְהִי֩ קֹלֹ֨ת וּבְרָקִ֜ים וְעָנָ֤ן כָּבֵד֙ עַל־הָהָ֔ר וְקֹ֥ל שֹׁפָ֖ר חָזָ֣ק מְאֹ֑ד וַיֶּחֱרַ֥ד כָּל־הָעָ֖ם אֲשֶׁ֥ר בַּֽמַּחֲנֶֽה׃ יז וַיּוֹצֵ֨א מֹשֶׁ֧ה אֶת־הָעָ֛ם לִקְרַ֥את הָֽאֱלֹהִ֖ים מִן־הַֽמַּחֲנֶ֑ה וַיִּֽתְיַצְּב֖וּ בְּתַחְתִּ֥ית הָהָֽר׃ יח וְהַ֤ר סִינַי֙ עָשַׁ֣ן כֻּלּ֔וֹ מִ֠פְּנֵי אֲשֶׁ֨ר יָרַ֥ד עָלָ֛יו יְהוָ֖ה בָּאֵ֑שׁ וַיַּ֤עַל עֲשָׁנוֹ֙ כְּעֶ֣שֶׁן הַכִּבְשָׁ֔ן וַיֶּחֱרַ֥ד כָּל־הָהָ֖ר מְאֹֽד׃ יט וַיְהִי֙ ק֣וֹל הַשּׁוֹפָ֔ר הוֹלֵ֖ךְ וְחָזֵ֣ק מְאֹ֑ד מֹשֶׁ֣ה יְדַבֵּ֔ר וְהָאֱלֹהִ֖ים יַעֲנֶ֥נּוּ בְקֽוֹל׃ כ וַיֵּ֧רֶד יְהוָ֛ה עַל־הַ֥ר סִינַ֖י אֶל־רֹ֣אשׁ הָהָ֑ר וַיִּקְרָ֨א יְהוָ֧ה לְמֹשֶׁ֛ה אֶל־רֹ֥אשׁ הָהָ֖ר וַיַּ֥עַל מֹשֶֽׁה׃ כא וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה רֵ֖ד הָעֵ֣ד בָּעָ֑ם פֶּן־יֶהֶרְס֤וּ אֶל־יְהוָה֙ לִרְא֔וֹת וְנָפַ֥ל מִמֶּ֖נּוּ רָֽב׃ כב וְגַ֧ם הַכֹּהֲנִ֛ים הַנִּגָּשִׁ֥ים אֶל־יְהוָ֖ה יִתְקַדָּ֑שׁוּ פֶּן־יִפְרֹ֥ץ בָּהֶ֖ם יְהוָֽה׃ כג וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־יְהוָ֔ה לֹא־יוּכַ֣ל הָעָ֔ם לַעֲלֹ֖ת אֶל־הַ֣ר סִינָ֑י כִּֽי־אַתָּ֞ה הַעֵדֹ֤תָה בָּ֙נוּ֙ לֵאמֹ֔ר הַגְבֵּ֥ל אֶת־הָהָ֖ר וְקִדַּשְׁתּֽוֹ׃ כד וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֤יו יְהוָה֙ לֶךְ־רֵ֔ד וְעָלִ֥יתָ אַתָּ֖ה וְאַהֲרֹ֣ן עִמָּ֑ךְ וְהַכֹּהֲנִ֣ים וְהָעָ֗ם אַל־יֶֽהֶרְס֛וּ לַעֲלֹ֥ת אֶל־יְהוָ֖ה פֶּן־יִפְרָץ־בָּֽם׃ כה וַיֵּ֥רֶד מֹשֶׁ֖ה אֶל־הָעָ֑ם וַיֹּ֖אמֶר אֲלֵהֶֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ריב"א

יהודה בן אליעזר

פסוק ב:
ויסעו מרפידים. מה ת"ל לחזור ולפרש מהיכן נסעו והלא כתו' וכו' אלא להקיש ולומר מה ביאתם בתשובה אף נסיעתם מרפידים בתשובה והקש' ר"ת מאוריי' דאמ' מפני מה נקרא שמו רפידים שרפו ידיהם מן התורה. ותירץ הרר"א דודאי כשחנו ברפידים רפו ידיהם מן התורה אבל בנסיעה נסעו בתשובה כדפרש"י והיינו דכתיב ויסעו מרפידים כלומר שסלקו עצמם מאותה רפיה שרפו ידיהם מן התורה:
פסוק ז:
את כל הדברים האלה. פרש"י מלמד שאמר הקב"ה י' דברות וכו' א"כ מה ת"ל עוד ל' אנכי ולא יהיה לך שחזר ופירש כל דבור ודבור בפני עצמו. אומר הרר"א שכך פי' על כן אנכי ולא יהיה לך שאמרו ב' פעמים פעם אח' כשאמר הקב"ה עשרת הדברות בדבור אחד. ופעם שני כשנאמרו על סדר המקרא שבסדר המקרא אנכי ולא יהיה לך לבד כתובים בשם הקב"ה שלא נאמר לא תשא את שמי לשוא וכן כולם. וזהו שפרש"י א"כ שאמר הקב"ה עשרת הדברות בדבור אחד מה ת"ל עוד אנכי ולא יהיה לך משמע שאלו לבדם שמעו מפי הקב"ה כמו שפי' ומתרץ רש"י שחזר ופירש כל דבור ודבור בפני עצמו פי' חזקוני חזר המפרש ופירש כל דבור ודבור וכו'. וקאי להקב"ה וקאי אמשה שבתחלה אמר הקב"ה כל הדברות בדבור אחד ולא הבינום וחזר ואמר הקב"ה אנכי ולא יהיה לך כל אחד בפני עצמו כדי שיבינום ולא יכלו לשמוע יותר מפי הקב"ה כמו שנאמר דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות ובא משה ואמר להם שאר הדברות כל אחד ואחד בפני עצמה. וכן אמרו רבותינו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום. ותדע שהרי אנכי ולא יהיה לך כתובים בשם הקב"ה מה שאין כן בשאר הדברות שנאמר לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא וגו' ולא אמר את שמי לשוא. וכן כלם ע"כ דעת חזקוני:
פסוק ט:
ויגד משה את דברי העם אל ה'. פרש"י תשובה על זה שמעתי מהם שרצונם לשמוע ממך אינו דומה שומע מפי שליח לשומע מפי המלך רצוננו לראות מלכנו וק' מנין לו לרש"י לפרש כן אלא משום תשובתו של מקום שאמר כי ביום השלישי ירד ה' וגו' אנו למדין שאמרו רצוננו לראות את מלכנו כפ"ח ובמס' שבת אמרי' פ' ר' עקיבא פרש"י ויגד משה את דברי העם אל ה' הוא שקיבלו עליהם ישראל מצות הגבלה. וזה לשונו הדברי' שנאמרו לו בשני ירד ואמרן לישראל ויבא משה ויקרא לזקני העם ולמחרת השכים ועלה. וישב משה את דברי העם אל ה' והוא ככל אשר דבר ה' נעשה ובו ביום נאמר לו הנה אנכי בא אליך בעב הענן ומצות הגבלה דהשמרו לכם לעלות בהר ואע"פ שהיא כתובה אחר וקדשתם היום ומחר שהוא מצות פרישה קודם לכן נאמרה דכתיב בההיא עלייה שעל' בשלישי להשיב להקב"ה דבר העם כאשר דבר ה' נעשה ונשמע הנה אנכי בא אליך בעב הענן וסיפיה דקרא ויגד משה את דברי העם אל ה' וכי מה דברי העם יש כאן אלא מצות הגבלה נאמרה לו בו ביום ולערב אמרה לישראל ולמחרת השכים ועלה והגיד שקיבלו עליהם ונאמרה לו מצות פרישה עכ"ל ובפרק ר' עקיבא פירשו התוספות בענין אחר דהגבלה קדמה לפרישה מטעם אחר וז"ל לכן נרא' דהגבלה קדמה לפרישות דתלתא ויאמר כתיבי וסברא הוא שכל אחד נאמר ביומו. לקמן כתו' ואתם תהיו לי ולבת' כתוב מצות פרישה ומצות הגבלה ובאמצעי לא כתו' מידי שיעשה משה שום שליחות ואית לן למישדי מצות הגבלה אההיא אמירה ולא ממצות פרישה שהרי מיד אחר אמירה אחרונה כתיבה מצות פרישה. שיטת תו"ך. וי"מ המקראות בע"א לכך וישב ואחר ויגד לפי שמתחלה בא משה להשיב דברי העם להקב"ה ואמר לו הקב"ה המתן כי אני רוצה לדבר ואמר לו הנה אנכי בא אליך בעב הענן וכשגמר הקב"ה דבורו השיב משה דברי העם והוא כל אשר דבר ה' נעשה:
פסוק יא:
היו נכונים ליום השלישי. פרש"י הוא יום ד' כלומר היינו שנכנס לסוף ג' ימים מיום רביעי בשבת שהיה משה עומד בו כפ"ח. עו' פי' כאן שהוסיף משה יום אחד מדעתו לא שסתר משה דברי המקום אלא הקב"ה אומר לו ברביעי בשבת וקדשתם היום ומחר והיו נכונים ליום השלישי כי ביום השלישי ירד ה' והוא הבין מדעתו בשלישי לימים שלמים קאמ' ואין יום רביעי בשבת מן המנין לפי שלא היה שלם שכבר מקצתו עברה ולא תוספת ממש קאמר כ"פ התוס' בפר' ר' עקיבא. וא"ת מאי קאמ' דהוסיף מדעתו דאורייתא הוא דדריש ק"ו כדאי' פר' ר' עקיבא הוסיף יום אחד מאי דרש ומה ישראל שלא דברה שכינה עמהם אלא שעה אחת וקבע להם זמן אמרה תורה והיו נכונים ליום השלישי אני שכל שעה ושעה מדברת עמי ולא קבע לי זמן על אחת כמה וכמה. וק"ו ניתן לידרש. וי"ל דלא הוי ק"ו גמור דשאני סתם משום עשרת הדברות. שיטת תו"ך:
פסוק יג:
כי סקול יסקל. פרש"י מכאן לנסקלים שהם נדחים וקשי' א"כ היה לו לכתוב כי סקל יסקל וירה יירה שאין זה בלא זה. וי"ל דאו זה משמע בלשון אשר וחבירו תרגמי' והגישו אל הדלת או אל המזוזה כתרגום ירושלמי ויקרביניה לות דשא די לות מזוזתא וכך פי' כי סקול יסקל אשר ירה יירה. כפ"ח והקשה ר"ת מאורליינא"ש דבפ"ק דפסחים אמרינן אין מוקדם ומאוחר בתורה וקאמר הני מילי בתרי עניני אבל בחד ענינא מאי דמוקדם מוקד' ומאי דמאוח' וכו' ובפרק נגמר הדין אמרינן דדחי' קודם סקילה אע"ג דכתיב כי סקול יסקל או ירה יירה אלמא בחד ענינ' נמי אין מוקדם ומאוחר בתורה. והוא תירץ הא דאמרינ' דבחד ענינא מאי דמוקדם מוקדם וכו' היינו היכא דליכא טעמא אבל היכא דאיכא טעמא שהרי במקום אחד כתוב וסקלתם באבנים ומתו אלמא סקילה בגמר מיתה היא אפי' בחד ענינא כי הכא אין מוקדם ומאוחר כך פירשו התוספות בפ"ק דפסחי' והרב ר' מאיר כוכבי ז"ל פי' דע"כ צריך לכתו' או סקל יסקל או ירה יירה אע"ג דדחיה קודם סקילה דאמרי' פר' נגמר הדין מנין שאם מת בדחיה יצא ת"ל או ירה בלא סקילה ואי כתו' ירה יירה או סקל תו לא ידעינן שאם מת בדחיה יצא למבין והא לא אצטריך למבין למדרש דאם מת בסקילה יצא דפשיטא דבתר סקילה ליכא מידי דדחיה קודמתה עכ"ל:
פסוק טו:
אל תגשו אל אשה. איתא בפר' ר' עקיבא שמשה פירש מדעתו מן האשה. והקשה ר"ת מאי מדעתו איכא הכא והלא הוא היה גם בכלל הפרישה וכשחזר ואמר לכלם שובו לכם לאהליכם עכבו הקב"ה ואמר לו ואתה פה עמד עמדי. ותירץ דמיד אמר לו אל תגשו אל אשה עמד משה וגרש אשתו לגמרי וזה עשה משה מדעתו והיינו דכתו' ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח ומתרגמי' ארי אתתא שפירתא דנסיב רחיק ואף על פי שהסכימה דעתו לדעת המקום מכל מקום דברו בו ר"ל אהרן ומרים דברו במשה שאמ' אלמלא גירשה מדעתו לא היה הקב"ה מצוהו לגרשה שהרי כמה ימים דבר עמו ולא צוהו לגרשה ומיהו משנתבקש בנבואה פירש ממנה כדתניא בספרי אמרה צפורה למרים אוי להן לנשותיהן של אלו שמיום שנתבקש אחיך לנבואה פירש ממני אך במתן תורה גירשה לגמרי על ידי הק"ו. והא דכתי' אחר שלוחיה ומתרגמי' בתר דפטרה היינו דאמרי' יתרו לאחר מתן תורה הוה שאז גרשה. ואי מתרגמי' אחר דשלחה ניחא טפי שעדין לא גרשה אלא פירש ממנה. ובמכילתא תניא אחר שלוחיה ר' יהושע אומ' אחר שפטרה בגט נאמ' כאן שלוח וכו' ר' אליעזר או' אחר שפטרה במאמר שבשעה שאמר לו הקב"ה הוצא ישראל מארץ מצרים וגו' כמו שפרש"י בתחלת הסדר. כך פי' התוספ' במסכת שבת פרק ר' עקיבא. ור"מ מקוצי תירץ שלא היה משה יודע אם ואתה פה עמוד עמדי מוסב על שובו לכם לאהליכם דלעיל מניה ויהיה משמע שצוהו המקום לפרוש מן האשה. או אם היה מוסב על ואדברה אליך את כל המצוה וגו' דבתריה. ויהיה משמ' שעכבו המקום כדי לדבר אליו בלבד ולא שיפרוש מן האש' ובכך ניח' מה שפרש"י בפרשת בהעלותך גבי פה אל פה וגו' אמרתי לו לפרוש מן האשה והיכן אמר לו בסיני שנא' לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי ואין להקשות הרי מדעתו פי' מן האשה. והר"א תירץ שע"כ פירש מדעתו מן האשה דאי ס"ד שגם הוא היה בכלל הפרש' למה לי ואתה פה עמוד עמדי לאסור לו תשמיש הרי כבר נאסר לו עם ישראל במתן תורה וכשהתירו המקום לישראל לא התיר לו עמהם שנא' אמור להם שובו משמע להם ולא לך ועדין היה באסורו הראשון אלא ע"כ פירש מדעתו מן האשה והוצרך ואתה פה עמוד עמדי ללמד שהסכים לו המקום שאין מלות אמור להם משמע להם ולא לך שמאחר שלא היה בכלל הפרישה עם ישראל לא הוצרך הכתוב להתיר לו תשמיש עם ישראל:
פסוק טו:
אל תגשו אל אשה. פרש"י כל ג' ימים הללו שאם ישמשו תוך ג' ימים שמא תפלוט האשה שכב' זרע לאחר טבילתה ותחזור ותטמא אבל וכו' ואעפ"י שלא נתנה עדין התורה מ"מ מסתמ' הקפידה תורה על מה שעתיד להיות טמא אחר מתן תורה. ואע"ג דלא הקפידה על זבין ומצורעין ובועלי נדות היינו משום טעמא דתניא בפרק מי שמתו כתו' והודעתם לבניך ולבני בניך וכתוב יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב וגו' מה להלן באימה ביראה ברתת ובזיע וכו' מכאן אמרו זבין ומצורעין וכו' ובועלי נדות מותרין לקרות בתורה ובנביאים ולשנות במשנה ובתלמוד ובהלכות ובאגדות ובעלי קרין אסורין. פי' דבעלי קריין אינם ביראה דמחמת קלות ראש הוא בא. שיטת חו"ך פר"ע:
פסוק יז:
ויתיצבו בתחתית ההר. פרש"י שנתלש ההר ממקומו ונכפה עליהם כגיגית. וא"ת הרי אמרו נעשה ונשמע. וי"ל דאית' במדרש כשרצה הקב"ה לתת תורה לישראל אמרו כמה תורות יש לך אמר להם אחד בכתב ואחד בעל פה אמרו אין אנו מקבלים אלא אותה שבכתב מיד כפה עליהם ההר כגיגית ובפר' ר' עקיבא פרשו התוספו' בע"א דגבי כפה עליהם ההר כגיגית קאמ' וזה לשונו אע"פ שהקדימו כבר נעשה ונשמע שמא היו חוזרין כשראו האש הגדולה שיצתה נשמתן. שיטת תו"ך. ואמנם למדרש הזה הקש' ר"ת מאורלי"י דאמרי' בפ"ק דע"ז עתידין אומות העולם לומר כלום כפית עלינו הר כגיגית ואי ס"ד שלא היתה הכפייה רק לתורה שבעל פה לבד. א"כ מה תשובה זאת לאומות העולם היה להם לקבל תורה שבכתב בלא כפייה כמו שעשו ישראל. ותירץ הרר"א שיהיו אומות העולם סבורים לקבל שכר מתורה שבכתב שבידם ומה שהם עתידין לומ' כלום כפית וכו' היינו לתורה שבעל פה שאינה בידם. וכן משמע בפר' ר' אליעזר דקאמ' התם לכך כתב הקב"ה זכרון מצות בקוצר בתורה שבכתב ופתרונם ודקדוקיהם בתורה שבעל פה לפי שראה הקב"ה שעתידין אומות העולם לכתוב כ"ד ספרים שיש בתורה בנביאים וכתובים ולהפכן למינות ולרעה מסר למשה סמנים בעל פה ולא הסכימו מן השמים שיכתבו עד שיעמדו אמונת ארם וישמעאל פן יעתיקום העכו"ם ויהפכום לרעה כמו שעשו בתורה שבכתב ולעתיד לבא ישאלו להקב"ה מי הם בניו בני ישראל מביאין ספר תורה אלו אומרים שהם בניו ואלו אומרי' שהם בניו והקב"ה אומר מי שיש לו הסימנים האלו שמסרתי למשה על פה בסיני ואין אומה יודעת כי אם ישראל. ע"כ דעתו. משמ' שיהיו האומות סבורות לקבל שכר על תורה שבכתב שבידם הילכך מה שהם עתידים לומר כלום כפית עלינו הר כגיגית על תורה שבעל פה שאינה בידם אמרו כן:
פסוק יט:
יעננו בקול. פרש"י על דבר הקול. לכך דחק רש"י לדבר כן לפי שכבר פירש גבי משה ידבר שהיה הקב"ה מסייעו לתת בו כח להיות קולו מתגבר והולך כל כך שישמעוהו כל ישראל ואם אתה תפרש יעננו בקול כמשמעו יהיה מוסב הקול על יעקב: