פסוק א:ועשית. כל צורה שהיא ארכה כרחבה נקראת רבוע, וזה המרובע באמה, כי על חמש צורות הם המרובעות:
פסוק א:הנה אם אמרנו כי אין צורך לכבש, כאשר אמרו קדמונינו בעבור ששלש אמות קומה, הנה מה יעשו המכחישים במזבח שעשה שלמה שהיתה קומתו עשר אמות וקומת האדם איננה רק ארבע אמות:
פסוק א:וטעם רבוע. בעבור היות הארך כרחב:
פסוק ג:וטעם לדשנו. להסיר הדשן ממנו ומלת ידשנה סלה (תה' כ, ד) יעשה ממנה דשן, וטעם שתהיה נשרפת על גבי המזבח ומקובלת, והנה תדשן עצם (משלי טו ל) מבנין אחר שהוא הכבד הדגוש, והוא מגזרת מאשר שמנה לחמו (ברא' מט כ):
פסוק ג:ויעיו. כמו ויעה ברד (ישעי' כח, יז):
פסוק ג:ולמ"ד לכל כליו. נוסף, כמו למן היום אשר יוסד בית ה' (חגי ב יח):
פסוק ד:מכבר. כמו כברה (עמוס ט):
פסוק ד:ונחשת. דבק כאילו כתוב מכבר נחשת כמעשה רשת:
פסוק ה:ומלת כרכב. אין ריע לו במקום אחר:
פסוק ח:ומלת נבוב לחת. כמתורגם ארמית וכמוהו ואיש נבוב ילבב (איוב יא יב) שהוא ריק בלי לבב על דרך האומרים ראש בלי מוח, והנה לא נזכר הכיור כי לא נעשה מנדבת כל ישראל, רק מנדבת הנשים לבדם, על כן הזכירו עם פרשת הבשמים שכל ישראל לא הביאום רק הנשיאים לבדם:
פסוק ט:ועשית. מצאנו כתוב קדמה מזרחה (למטה פ' יג), וידענו כי ראשי המזרחים שלשה, האחת כנגד נקודת ראש מזל גדי, שהוא סוף נטות השמש בפאת דרום והשני כנגד הקו השוה שהוא ראש טלה ומאזנים והשלישי כנגד ראש סרטן שהוא סוף נטות השמש לצפון, וככה נגבה תימנה דרום:
פסוק ט:ותימנה. מגזרת ימין צפון וימין אתה בראתם (תה' פט יג):
פסוק י:ומלת חשקיהם. דבוקיהם, כי הווים ידבקו אל העמודים כי ותדבק נפשו (ברא' לד ג) כמו חשקה נפשו:
פסוק יב:ורחב. הנה הרוחב חצי האורך, והמפרשים אמרו כי המשכן הושם במרחק חמשים במערב והנה רחבו חמשים, וזהו ורחב חמשים בחמשים, ולפי דעתי כי הטעם שהוא מרוב אורך זויותיו נצבות, כי רחבו בכל צד חמשים ואין טעם להיות פי' חמשים בחמשים מצד החצר, כי לא כפל האורך על הרוחב כמשפט:
פסוק יט:לכל. טעם לכל כלי המשכן, כל הכלים שהם לצורך המשכן ויתדות האהל ויתדות החצר נחשת וכן ההולמים:
פסוק כ:לדעת אמת אם לבבך יאוה ראה כל גויה לנכבד בנוה ואורים ותומים וסודם אחוה בסתר בסדר ואתה תצוה
פסוק כ:ואתה תצוה. אזכיר בתחלה טעם לדבק הפרשה, כי כאשר השלים לספר כל כלי הקדש, והפרוכת והמשכן והאהל והמכסה ומזבח העולה והחצר והמסך החל לפרש משרת המשכן, ומה היא עבודתם בעצמם אין זר אתם, והחל שיעלו נרות בשמן זית, לא בשמן זר, ואלה המשרתים ראוים להיות נכרים ונבדלים במשפחותם, גם במלבושיהם והזכיר הכתוב זה אחר זה, ואחר כן הזכיר שהם חייבים ללמד שבעת ימי המלואים שילמדם משה וירגילם, ואחר כן ישרתו ויעלו עולות התמיד על מזבח העולה, לא על מזבח הזהב, רק שיקטירו עליו ויכפרו על קרנותיו אחת בשנה:
פסוק כ:וטעם ואתה תצוה. שהיא מצוה עולמית על הצבור לתת תמיד שמן זית להעלות נר תמיד, ואל תשתומם בעבור השמן שהביאו הנשיאים, כי הוא היה שמן המשחה, רק שמן למאור חיוב הצבור, ויש מנהג במקומות ששם זיתים, שיבחרו הזית הזך, והטעם הגרגרים שאין בהם עפוש, או שלא נאכלה קצתם, וממנו יעשו שמן למאכל המלכים, על כן הזכיר הכתוב זך לפני כתית:
פסוק כ:למאור. לצורך האור בלילה:
פסוק כ:להעלות. להדליק הנרות, ועל מנורת שלמה כתוב לבערם כמשפט (דה"ב ד כ):
פסוק כ:וטעם תמיד. כל לילה ולילה ויש מלת תמיד קשה מזאת והיה על מצחו תמיד (למטה כח לח) כאשר הושם המצנפת על ראשו, לעולם ישימו עליה ציץ הקדש:
פסוק כא:אשר על העדות. דרך קצרה על ארון העדות, אמר יפת, כי יערוך כמו כערכך הכהן (ויקרא כז יב) שיערוך שמן שיספיק להיות הנרות מאירים מערב ועד בקר, וככה נרות המערכה (למטה לט לז), ונכון הוא להיות טעם יערוך בעבור היות הנרות כחצי עגול, ועוד אדבר על זה: