א וְאַתָּ֡ה הַקְרֵ֣ב אֵלֶיךָ֩ אֶת־אַהֲרֹ֨ן אָחִ֜יךָ וְאֶת־בָּנָ֣יו אִתּ֔וֹ מִתּ֛וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לְכַהֲנוֹ־לִ֑י אַהֲרֹ֕ן נָדָ֧ב וַאֲבִיה֛וּא אֶלְעָזָ֥ר וְאִיתָמָ֖ר בְּנֵ֥י אַהֲרֹֽן׃ ב וְעָשִׂ֥יתָ בִגְדֵי־קֹ֖דֶשׁ לְאַהֲרֹ֣ן אָחִ֑יךָ לְכָב֖וֹד וּלְתִפְאָֽרֶת׃ ג וְאַתָּ֗ה תְּדַבֵּר֙ אֶל־כָּל־חַכְמֵי־לֵ֔ב אֲשֶׁ֥ר מִלֵּאתִ֖יו ר֣וּחַ חָכְמָ֑ה וְעָשׂ֞וּ אֶת־בִּגְדֵ֧י אַהֲרֹ֛ן לְקַדְּשׁ֖וֹ לְכַהֲנוֹ־לִֽי׃ ד וְאֵ֨לֶּה הַבְּגָדִ֜ים אֲשֶׁ֣ר יַעֲשׂ֗וּ חֹ֤שֶׁן וְאֵפוֹד֙ וּמְעִ֔יל וּכְתֹ֥נֶת תַּשְׁבֵּ֖ץ מִצְנֶ֣פֶת וְאַבְנֵ֑ט וְעָשׂ֨וּ בִגְדֵי־קֹ֜דֶשׁ לְאַהֲרֹ֥ן אָחִ֛יךָ וּלְבָנָ֖יו לְכַהֲנוֹ־לִֽי׃ ה וְהֵם֙ יִקְח֣וּ אֶת־הַזָּהָ֔ב וְאֶת־הַתְּכֵ֖לֶת וְאֶת־הָֽאַרְגָּמָ֑ן וְאֶת־תּוֹלַ֥עַת הַשָּׁנִ֖י וְאֶת־הַשֵּֽׁשׁ׃ ו וְעָשׂ֖וּ אֶת־הָאֵפֹ֑ד זָ֠הָב תְּכֵ֨לֶת וְאַרְגָּמָ֜ן תּוֹלַ֧עַת שָׁנִ֛י וְשֵׁ֥שׁ מָשְׁזָ֖ר מַעֲשֵׂ֥ה חֹשֵֽׁב׃ ז שְׁתֵּ֧י כְתֵפֹ֣ת חֹֽבְרֹ֗ת יִֽהְיֶה־לּ֛וֹ אֶל־שְׁנֵ֥י קְצוֹתָ֖יו וְחֻבָּֽר׃ ח וְחֵ֤שֶׁב אֲפֻדָּתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר עָלָ֔יו כְּמַעֲשֵׂ֖הוּ מִמֶּ֣נּוּ יִהְיֶ֑ה זָהָ֗ב תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ מָשְׁזָֽר׃ ט וְלָ֣קַחְתָּ֔ אֶת־שְׁתֵּ֖י אַבְנֵי־שֹׁ֑הַם וּפִתַּחְתָּ֣ עֲלֵיהֶ֔ם שְׁמ֖וֹת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ י שִׁשָּׁה֙ מִשְּׁמֹתָ֔ם עַ֖ל הָאֶ֣בֶן הָאֶחָ֑ת וְאֶת־שְׁמ֞וֹת הַשִּׁשָּׁ֧ה הַנּוֹתָרִ֛ים עַל־הָאֶ֥בֶן הַשֵּׁנִ֖ית כְּתוֹלְדֹתָֽם׃ יא מַעֲשֵׂ֣ה חָרַשׁ֮ אֶבֶן֒ פִּתּוּחֵ֣י חֹתָ֗ם תְּפַתַּח֙ אֶת־שְׁתֵּ֣י הָאֲבָנִ֔ים עַל־שְׁמֹ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מֻסַבֹּ֛ת מִשְׁבְּצ֥וֹת זָהָ֖ב תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתָֽם׃ יב וְשַׂמְתָּ֞ אֶת־שְׁתֵּ֣י הָאֲבָנִ֗ים עַ֚ל כִּתְפֹ֣ת הָֽאֵפֹ֔ד אַבְנֵ֥י זִכָּרֹ֖ן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְנָשָׂא֩ אַהֲרֹ֨ן אֶת־שְׁמוֹתָ֜ם לִפְנֵ֧י יְהוָ֛ה עַל־שְׁתֵּ֥י כְתֵפָ֖יו לְזִכָּרֹֽן׃ יג וְעָשִׂ֥יתָ מִשְׁבְּצֹ֖ת זָהָֽב׃ יד וּשְׁתֵּ֤י שַׁרְשְׁרֹת֙ זָהָ֣ב טָה֔וֹר מִגְבָּלֹ֛ת תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתָ֖ם מַעֲשֵׂ֣ה עֲבֹ֑ת וְנָתַתָּ֛ה אֶת־שַׁרְשְׁרֹ֥ת הָעֲבֹתֹ֖ת עַל־הַֽמִּשְׁבְּצֹֽת׃ טו וְעָשִׂ֜יתָ חֹ֤שֶׁן מִשְׁפָּט֙ מַעֲשֵׂ֣ה חֹשֵׁ֔ב כְּמַעֲשֵׂ֥ה אֵפֹ֖ד תַּעֲשֶׂ֑נּוּ זָ֠הָב תְּכֵ֨לֶת וְאַרְגָּמָ֜ן וְתוֹלַ֧עַת שָׁנִ֛י וְשֵׁ֥שׁ מָשְׁזָ֖ר תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתֽוֹ׃ טז רָב֥וּעַ יִֽהְיֶ֖ה כָּפ֑וּל זֶ֥רֶת אָרְכּ֖וֹ וְזֶ֥רֶת רָחְבּֽוֹ׃ יז וּמִלֵּאתָ֥ בוֹ֙ מִלֻּ֣אַת אֶ֔בֶן אַרְבָּעָ֖ה טוּרִ֣ים אָ֑בֶן ט֗וּר אֹ֤דֶם פִּטְדָה֙ וּבָרֶ֔קֶת הַטּ֖וּר הָאֶחָֽד׃ יח וְהַטּ֖וּר הַשֵּׁנִ֑י נֹ֥פֶךְ סַפִּ֖יר וְיָהֲלֹֽם׃ יט וְהַטּ֖וּר הַשְּׁלִישִׁ֑י לֶ֥שֶׁם שְׁב֖וֹ וְאַחְלָֽמָה׃ כ וְהַטּוּר֙ הָרְבִיעִ֔י תַּרְשִׁ֥ישׁ וְשֹׁ֖הַם וְיָשְׁפֵ֑ה מְשֻׁבָּצִ֥ים זָהָ֛ב יִהְי֖וּ בְּמִלּוּאֹתָֽם׃ כא וְ֠הָאֲבָנִים תִּֽהְיֶ֜יןָ עַל־שְׁמֹ֧ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֖ה עַל־שְׁמֹתָ֑ם פִּתּוּחֵ֤י חוֹתָם֙ אִ֣ישׁ עַל־שְׁמ֔וֹ תִּֽהְיֶ֕יןָ לִשְׁנֵ֥י עָשָׂ֖ר שָֽׁבֶט׃ כב וְעָשִׂ֧יתָ עַל־הַחֹ֛שֶׁן שַֽׁרְשֹׁ֥ת גַּבְלֻ֖ת מַעֲשֵׂ֣ה עֲבֹ֑ת זָהָ֖ב טָהֽוֹר׃ כג וְעָשִׂ֙יתָ֙ עַל־הַחֹ֔שֶׁן שְׁתֵּ֖י טַבְּע֣וֹת זָהָ֑ב וְנָתַתָּ֗ אֶת־שְׁתֵּי֙ הַטַּבָּע֔וֹת עַל־שְׁנֵ֖י קְצ֥וֹת הַחֹֽשֶׁן׃ כד וְנָתַתָּ֗ה אֶת־שְׁתֵּי֙ עֲבֹתֹ֣ת הַזָּהָ֔ב עַל־שְׁתֵּ֖י הַטַּבָּעֹ֑ת אֶל־קְצ֖וֹת הַחֹֽשֶׁן׃ כה וְאֵ֨ת שְׁתֵּ֤י קְצוֹת֙ שְׁתֵּ֣י הָעֲבֹתֹ֔ת תִּתֵּ֖ן עַל־שְׁתֵּ֣י הַֽמִּשְׁבְּצ֑וֹת וְנָתַתָּ֛ה עַל־כִּתְפ֥וֹת הָאֵפֹ֖ד אֶל־מ֥וּל פָּנָֽיו׃ כו וְעָשִׂ֗יתָ שְׁתֵּי֙ טַבְּע֣וֹת זָהָ֔ב וְשַׂמְתָּ֣ אֹתָ֔ם עַל־שְׁנֵ֖י קְצ֣וֹת הַחֹ֑שֶׁן עַל־שְׂפָת֕וֹ אֲשֶׁ֛ר אֶל־עֵ֥בֶר הָאֵפֹ֖ד בָּֽיְתָה׃ כז וְעָשִׂיתָ֮ שְׁתֵּ֣י טַבְּע֣וֹת זָהָב֒ וְנָתַתָּ֣ה אֹתָ֡ם עַל־שְׁתֵּי֩ כִתְפ֨וֹת הָאֵפ֤וֹד מִלְּמַ֙טָּה֙ מִמּ֣וּל פָּנָ֔יו לְעֻמַּ֖ת מֶחְבַּרְתּ֑וֹ מִמַּ֕עַל לְחֵ֖שֶׁב הָאֵפֽוֹד׃ כח וְיִרְכְּס֣וּ אֶת־הַ֠חֹשֶׁן מטבעתו (מִֽטַּבְּעֹתָ֞יו) אֶל־טַבְּעֹ֤ת הָאֵפֹד֙ בִּפְתִ֣יל תְּכֵ֔לֶת לִֽהְי֖וֹת עַל־חֵ֣שֶׁב הָאֵפ֑וֹד וְלֹֽא־יִזַּ֣ח הַחֹ֔שֶׁן מֵעַ֖ל הָאֵפֽוֹד׃ כט וְנָשָׂ֣א אַ֠הֲרֹן אֶת־שְׁמ֨וֹת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל בְּחֹ֧שֶׁן הַמִּשְׁפָּ֛ט עַל־לִבּ֖וֹ בְּבֹא֣וֹ אֶל־הַקֹּ֑דֶשׁ לְזִכָּרֹ֥ן לִפְנֵֽי־יְהוָ֖ה תָּמִֽיד׃ ל וְנָתַתָּ֞ אֶל־חֹ֣שֶׁן הַמִּשְׁפָּ֗ט אֶת־הָאוּרִים֙ וְאֶת־הַתֻּמִּ֔ים וְהָיוּ֙ עַל־לֵ֣ב אַהֲרֹ֔ן בְּבֹא֖וֹ לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְנָשָׂ֣א אַ֠הֲרֹן אֶת־מִשְׁפַּ֨ט בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֧ל עַל־לִבּ֛וֹ לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה תָּמִֽיד׃ לא וְעָשִׂ֛יתָ אֶת־מְעִ֥יל הָאֵפ֖וֹד כְּלִ֥יל תְּכֵֽלֶת׃ לב וְהָיָ֥ה פִֽי־רֹאשׁ֖וֹ בְּתוֹכ֑וֹ שָׂפָ֡ה יִֽהְיֶה֩ לְפִ֨יו סָבִ֜יב מַעֲשֵׂ֣ה אֹרֵ֗ג כְּפִ֥י תַחְרָ֛א יִֽהְיֶה־לּ֖וֹ לֹ֥א יִקָּרֵֽעַ׃ לג וְעָשִׂ֣יתָ עַל־שׁוּלָ֗יו רִמֹּנֵי֙ תְּכֵ֤לֶת וְאַרְגָּמָן֙ וְתוֹלַ֣עַת שָׁנִ֔י עַל־שׁוּלָ֖יו סָבִ֑יב וּפַעֲמֹנֵ֥י זָהָ֛ב בְּתוֹכָ֖ם סָבִֽיב׃ לד פַּעֲמֹ֤ן זָהָב֙ וְרִמּ֔וֹן פַּֽעֲמֹ֥ן זָהָ֖ב וְרִמּ֑וֹן עַל־שׁוּלֵ֥י הַמְּעִ֖יל סָבִֽיב׃ לה וְהָיָ֥ה עַֽל־אַהֲרֹ֖ן לְשָׁרֵ֑ת וְנִשְׁמַ֣ע ק֠וֹלוֹ בְּבֹא֨וֹ אֶל־הַקֹּ֜דֶשׁ לִפְנֵ֧י יְהוָ֛ה וּבְצֵאת֖וֹ וְלֹ֥א יָמֽוּת׃ לו וְעָשִׂ֥יתָ צִּ֖יץ זָהָ֣ב טָה֑וֹר וּפִתַּחְתָּ֤ עָלָיו֙ פִּתּוּחֵ֣י חֹתָ֔ם קֹ֖דֶשׁ לַֽיהוָֽה׃ לז וְשַׂמְתָּ֤ אֹתוֹ֙ עַל־פְּתִ֣יל תְּכֵ֔לֶת וְהָיָ֖ה עַל־הַמִּצְנָ֑פֶת אֶל־מ֥וּל פְּנֵֽי־הַמִּצְנֶ֖פֶת יִהְיֶֽה׃ לח וְהָיָה֮ עַל־מֵ֣צַח אַהֲרֹן֒ וְנָשָׂ֨א אַהֲרֹ֜ן אֶת־עֲוֺ֣ן הַקֳּדָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֤ר יַקְדִּ֙ישׁוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לְכָֽל־מַתְּנֹ֖ת קָדְשֵׁיהֶ֑ם וְהָיָ֤ה עַל־מִצְחוֹ֙ תָּמִ֔יד לְרָצ֥וֹן לָהֶ֖ם לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ לט וְשִׁבַּצְתָּ֙ הַכְּתֹ֣נֶת שֵׁ֔שׁ וְעָשִׂ֖יתָ מִצְנֶ֣פֶת שֵׁ֑שׁ וְאַבְנֵ֥ט תַּעֲשֶׂ֖ה מַעֲשֵׂ֥ה רֹקֵֽם׃ מ וְלִבְנֵ֤י אַהֲרֹן֙ תַּעֲשֶׂ֣ה כֻתֳּנֹ֔ת וְעָשִׂ֥יתָ לָהֶ֖ם אַבְנֵטִ֑ים וּמִגְבָּעוֹת֙ תַּעֲשֶׂ֣ה לָהֶ֔ם לְכָב֖וֹד וּלְתִפְאָֽרֶת׃ מא וְהִלְבַּשְׁתָּ֤ אֹתָם֙ אֶת־אַהֲרֹ֣ן אָחִ֔יךָ וְאֶת־בָּנָ֖יו אִתּ֑וֹ וּמָשַׁחְתָּ֨ אֹתָ֜ם וּמִלֵּאתָ֧ אֶת־יָדָ֛ם וְקִדַּשְׁתָּ֥ אֹתָ֖ם וְכִהֲנ֥וּ לִֽי׃ מב וַעֲשֵׂ֤ה לָהֶם֙ מִכְנְסֵי־בָ֔ד לְכַסּ֖וֹת בְּשַׂ֣ר עֶרְוָ֑ה מִמָּתְנַ֥יִם וְעַד־יְרֵכַ֖יִם יִהְיֽוּ׃ מג וְהָיוּ֩ עַל־אַהֲרֹ֨ן וְעַל־בָּנָ֜יו בְּבֹאָ֣ם ׀ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֗ד א֣וֹ בְגִשְׁתָּ֤ם אֶל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ לְשָׁרֵ֣ת בַּקֹּ֔דֶשׁ וְלֹא־יִשְׂא֥וּ עָוֺ֖ן וָמֵ֑תוּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֛ם ל֖וֹ וּלְזַרְע֥וֹ אַחֲרָֽיו׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

פרדס יוסף

לא ידוע

פסוק א:
ואתה הקרב אליך את אהרן, הרה"ק מראפשיץ ז"ל אמר דמשה הי' נוטה להתבודדות כמ"ש בתשא (ל"ג ז'), ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה, אבל אהרן הי' מעורב בין הבריות ורודף שלום, ואמר ה' למשה ואתה כו' שיקריב עצמו למדת אהרן להתקרב אל העם, מנהיג הדור אינו יכול להיות מתבודד ועמש"ל בפ' תרומה (כ"ה ב'):
פסוק ב:
ועשית ובמד"ר חקת ויפשט משה כו', והלא כ"ג שיצא חוץ מהר הבית לוקה שלבש כלאים אלא כו' א"ל לעלות ההרה, ותמוה מה תירץ על שהי' כלאים, וע' נבחר מפנינים על מד' שם, ושאג"א סוס"י ל', ובקו"ד חוב' ו' סי' א' הובא בשם זקיני הגז"ל מלאסק, ע"פ משה"ק דו"ז בברית אברהם או"ח סי' ג', למה צריך קרא דבגדי כהונה דחי ל"ת דכלאים דעדל"ת, ת"ל דבכלאים תלה בהנאה, ומצות לאו לה"נ, ות' לר"ן דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה, אבל יקשה לרשב"א נדרים ט"ו. דהנאת הגוף בטל לגבי מצוה, ואף הנאת הגוף בהדי מצוה לאו לה"נ, וי"ל דהחרדים ודאי הנאת הגוף בטל אצלם, רק התורה אמרה כ"ג היוצא בבגדים שהם כלאים חוץ להר הבית לוקה דאין לחשוב עצמו לצ"ג, אבל באהרן שנאמר למשה קח את אהרן קחהו בדברים, והוצרך משה לפייסו שירצה ללבוש בגדים שהם לכבוד ולתפארת, והיה מונע אהרן מזה של"ה נחשב בעיני' הנאת הגוף, ול"ה אצלו איסור כלאים כיון של"ה נהנה כלל מלבישת בגדים ע"ש אריכות וע"ל (כ"ח מ"ג):
פסוק ב:
ולתפארת י"ל כשאדם פשוט ילבש מלבוש נאה, הלבוש נאה לאדם ואין האדם נאה ללבושו, וכשאדם חשוב לובש בגדי פשוט הוא נאה ללבושו ואין המלבוש נאה לו, אולם כשחשוב לובש בגד נאה שניהם מתאימים זל"ז, וז"ש כי יהי' בגדי קודש, בגדים חשובים, והלובש יהי אהרן אחיך, זה לכבוד ולתפארת. - ובאוה"ח צל"ד כו' אבל לצד עבודה כו', ובס' אתוון דאורייתא כלל י"ט נסתפק אי הבגדים נצרכים רק מפאת הכהן העובד וזולת בגדים אינו נחשב כהן כזבחים כ"ד: הכהן בכיהונו כו', ובדי"ז: בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אבל גוף העבודה אינה נצרכת בעצמותה כלל לבגדים, וגם בלי בגדים אינו חסרון רק מה שעבד זר, א"ד גם גוף עבודה צריך לבגדים והם פועלים בגוף עבודה כו', ובספרו בית האוצר ח"ב כלל יו"ד הביא מזבחים קי"ב: בבמת יחיד וכו', ובספרו גבירות שמונים אות ו', והביא ג"כ מהרי"ט קידושין ל"ו בתוס' דנשים לא נצטוו בבג"כ ל"ה מחוסרי בגדים, וכ' דתוס' לא כ' אלא לענין חילול עבודה, דלא קים לן דמחלל אלא כהן ששימש במחוסר בגדים, אבל דמקריא עבודה פשיטא דל"מ כלל כל של"ה בבגדי שרת, ואשה ליתא בבגדים וכו', ומבואר מדברי' דאף דלא נצטוות כהנת על בגדים ואין בה חסרון מ"מ גוף העבודה מיהת צריכת בגדים, ומאוה"ח מבואר דאין הבגדים נצרכים לגוף עבודה כלל, ורק לכבוד ולתפארת למשרת הקבוע לעבודה, היינו לאהרן ובני' שנעשו מפואר ע"י הבגדים וכשחסר לו זה הכבוד והפאר הוא חסרון במעלת כהונתו, והו"ל כאינו כהן ופסול לעבודה דהוי זר, אבל גוף העבודה א"צ לבגדים, ולכן כל שהעבודה נעשית שלא ע"י אהרן ובני' אין צורך לבגדים כיון דגוף עבודה א"צ להם ורק לכבוד יפאר, ואוה"ח היפך המהרי"ט - וגוף דברי אוה"ח דלמה נבחר לכבוד ולתפארת מה יצא לנו מזה, צ"ע מרש"י זבחים י"ח: דפסול בג"כ מקורעין מהאי קרא נפיק, וכ"כ תוס' יומא י"ב: ד"ה ולבש, וער"מ פ"ח ה"ד מכל"מ בג"כ מצותן חדשים שנ' לכבוד ולתפארת, ולכאו' לא כרש"י ותוס', דלהם לכבוד ולתפארת לעיכוב, דמטושטשין או מקורעין אפי' בדיעבד פסולין, ולר"מ חדשים רק לכבוד, ובדיעבד כשר אפי' משוחקין כזבחים שם, וא"כ סברות ר"מ להצריך לכתחילה חדשים וצ"ע, וע"ע בס' משך חכמה דכל דבר שיש בו כבוד בהיותו, לא יהי' בחסרונו פחיתות, ומדבר שבהעדרו יהי' פחיתות, לא יהי בהיותו שלימות וכבוד, ובגדים בהויתם כבוד ומכנסים אינם לכבוד, ורק בהעדרם פחיתות לכן מיתה על מכנסים דיהי' פחיתות וחייב על בלא מכנסים, אבל על שאר בג"כ א"ח בחסרונם רק על עבודה משום זרות, דאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והוי כזרים, וכר"י מאורלייניש בתוס' זבחים י"ז: ד"ה אין, וכ"ד, ד"ה אימא, וסנהד' פ"ג. ד"ה ולא, וע"ב ד"ה אין, ויומא ה': ד"ה להביא עש"ה:
ויש ג' מינים, בגדי כה"ד, בגדי כ"ג בגדי זהב, ובגדי לבן ביה"כ בק"ק, וכתונת הי' של פשתים, ואבנט כלאים, והר"מ כ' רק בשעת עבודה מותר ושלא בשעת עבודה לוקה, וראב"ד ס"ל אף בשלא בשעת עבודה אינו לוקה בפ"י הל' ל"ב מכלאים, ופ"ח מכל"מ, ובגדי כ"ג ח' היו שעטנז, וע' ערכין ג':, ושאג"א כ"ט בזה, ובגדי לבן המיוחדים לכ"ג אחר יה"כ נגנזים יומא כ"ג: ור"מ, והבגדים היו משל ציבור מתרומת לשכה בפ"ד משקלים, וביומא ל"ה. דהי' מנהגם בכ"ג שיעשו לו הקרובים בגדים של עצמם, והיו רק לנוי ולא לכהן בהם בעבודת ציבור, עמנ"ח, והמדרש והמעשה אריכות:
וראיתי בשם הגרי"ש מלבוב ז"ל הא דכ' בפסוק ה' והם יקחו, דהו"ל ויקחו, דביומא ל"ה: חיישינן שמא לא ימסרנה יפה קמ"ל, וכ' תוס' אפי' לרבנן בב"מ קי"ח דחיישינן, בכ"ג שאני שגדול בתורה ליודע שיש למסור יפה, וז"ש ועשית בג"ק, ויוכל להיות גם משלך כי אתה יודע למסור יפה, אבל והם יקחו מאחרים דאם יעשו משלהם יש לחוש שמא ל"י יפה, אך בר"מ פ"ח ה"ז מכל"מ לא שני בין כה"ד לכ"ג ול"ח שמא ל"י יפה, וע"ס ד"ח שמחלק שאם יעשה הרבה איסורים חיישי' אבל באיסור א' ל"ח ע"ש באריכות, ובס' הדוה"ע הק' לתוס' גיטין מ"ה: ד"ע כל, דאשה אינה אוגדת לולב ועושית ציצית דלא מיפקדא, וע' או"ח י"ד ס"א ברמ"א, ומג"א תרמ"ט סק"ח דאשה לא תאגד לולב, ומדוע עשיית בג"כ כשרה בזרים, דלא מצינו שיהי' צריכה כהן נימא כל שאינו בלבישה אינו בעשי', וצ"ל דאשה שאינה כלל ממין החיוב, משא"כ בזר וכתוס' ר"ה ל"ג. ד"ה הא, דמה"ט סומא חייב במצות דרבנן ואשה לא במ"ע שהז"ג, וע"ע נזיר ט': עכ"פ יש במינו קרב במזבח, וסוטה כ"ט: שכן במינו אב הטומאה, וט"ז יו"ד ב' סק"א חילוק בין עכו"ם דל"מ עומד ע"ג השחיטה, ובין מומר דמהני דעכ"פ הוי בר זביחה, ובאמ"כ ת' דכל זמן של"ה בגדי כהונה בעולם ל"ש לומר כל שאינו בלבישה אינו בעשי' דהרי גם כהנים ל"ה אז בלבישה, ואין ללמוד מכאן למקום שכבר ישנם המחויבים בהם, ושפיר כ' תוס' בגיטין דמי שאינו מחויב לא יעשה בעד המחויב ע"ש:
אולם בפסיקתא זוטרתא דרש על ואתה תדבר אל כל חכמי ישראל לרבות הנשים, ונר' דרק בציצית ולולב בעשיותן, דרק סניפים ממצות ציצית, וכיון דפטורים מעיקר המצוה ל"ש הסניפים, אבל עשית בג"כ ל"ה סניף ממצות לבישת בג"כ רק הוא מצוה בפ"ע, וי"ל גם נשים וזרים חייבים, ובבי"צ או"ח סי' ג' האריך אי נשים חייבות בבנין בהמ"ק, והק' מר"מ פ"א הי"ב מבהב"ח שאין בונין בלילה, ותיכף כ' שנשים חייבות הא הוי מעשהז"ג, וכ' רק לטוות יריעות הי' יכולין בלילה, ואיסור מלאכה בלילה רק במשכן עצמו כהעמדת קרשים, א"כ ל"ה טווי' הז"ג, עוד כ' ע"פ טו"א חגיגה ט"ז: דהז"ג רק במצות שחייבין בה לעולם כציצית תפילין ובלילה פטור, אבל מצוה שא"ח לעשות רק פ"א כמילה וסמיכה, ואם לא עשה בלילה יעשה ביום ואם יעשה בלילה א"צ לעשות יותר, ל"ה הלילה רק מפסקת ולא מבטלת, ממילא בבנין בהמ"ק מחויב רק פ"א ל"ה הז"ג, אך ק' מברכות כ': דק"ש הוי הז"ג אף דק"ש חייב בלילה מ"מ כיון דק"ש של יום יש זמן עד ג' שעות מקרי הז"ג, ולטו"א ק' והרי אינו חייב ביום רק פ"א ומ"מ הו"ל הז"ג, ה"ה שאר מצות שחייב פ"א ונקצב זמן ביום ולא בלילה הוי הז"ג, אך י"ל סברתו דבק"ש אי לא קרא עד ג' שעות הפסיד ומבטל המצוה, כמג"א סנ"ח סק"ז לא ככ"מ, ומה שביום השני יקרא מתחיל חיוב חדש (ע' חגיגה ט'.) הוי הז"ג, אבל מילה אי לא מל ביום אמת שלא ימול בלילה, אבל אותה מצוה עצמה קיים ביום השני, דאם הי' מל אתמול או בלילה ל"ה למול עתה, הלילה רק מפסקת ולא מבטלת, ושפיר בנין בהמ"ק רק מפסקת, ועתוס' שבת קל"א. ד"ה ושווין שכ' כעין סברות הטו"א עש"ה. וגם י"ל לפמ"ש בפנים יפות פ' ויקהל דכמו דהי' מצוה בבנין הי' מצוה בעשיית הכלים, א"כ י"ל דרק הבנין נתמעט מביום הקים, אבל לא עשיית הכלים, א"כ בלילה נוהג מצות המשכן, וע' עוד בזה בס' מקרא מפורש פ' ויקהל:
ובחמד"י במלאכת שבת אות כ"ב כ' אף שטווי' ל"ה מלאכה רק חכמה יתירה בשבת ע"ד:, ואינו בכלל ל"ת כל מלאכה, מ"מ עובר בעשה דשבתון כיון דלא שבת, ואינו דומה לכל מלאכות כלאחר יד שאינן דרך המלאכה, משא"כ מה שאין בגדר המלאכה משום דרוב בנ"א א"י לעשות בדרך חכמה כזה, אין סברא שיהי' נקרא שביתה כיון שהחכם היכול לעשות הוי אצלו מלאכה חשובה ולא שבת, ודעת ר"מ דגם נשים בכלל עשה שבתון, לכן גם טווי' ל"ה דוחה שבת ואעפ"כ טוו, וא"כ ה"ה בכל בנין חייבות נשים:
פסוק ב:
רמב"ן הבגדים הי' צריכים עשיי' לשמן וגם כוונה, וכ"כ בספורני, ובירושלמי יומא פ"ג ה"ו יש פלוג' בזה, ובמנ"ח מצ"ט הביא ר"מ פ"א ה"כ מבהב"ח דכלים הנעשין להדיוט אין עושין לגבוה, וזה רק בכלי שרת ולא בג"כ, ויש פלוג' בזה עתוס' קידושין נ"ד. ד"ה בכתנות דבג"כ אחר שנתחנכו להם דין כלי שרת, והריטב"א חולק, ועמל"מ פ"ח ה"ה מכל"מ, ובהמקנה הביא ראי' ממגילה י"ב: ואת יקר תפארת גדולתו שלבש בג"כ, ואמאי לא נענש כמו שנענש שהשתמש בכלי מקדש, וע"כ דכ"ש דלהם קדושת הגוף לא יצאו לחולין אבל בג"כ ל"ה קדושת הגוף, ובהדוה"ע האריך בזה וברמב"ן שצריך כוונה מ"ש מכל מצות שאצ"כ, וכ' דמפורש ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי רצה ה' שיעשו בכוונה, דאל"כ ל"ה מגלה טעם המצוה, ועב"ח או"ח תרכ"ה דבסוכה דכ' למען ידעו דורותיכם לא קיים אם לא ידע כונת המצוה, וכן בציצית למען תזכרו, ובתפילין למען תהי' תורת ה' בפיך - וע' מנחות מ"ב: בתולעת שני אפי' מראה שני כו' וע"ש בתוס' ובגליוני הש"ס ירו' זרעים כ"ד אות י"ח:
וברמב"ן הנ"ל יש סתירה ממלחמות סוכה ד"ט דלהלכה ל"צ עשיי' לשמן, ע"ס זכר החיים דע"ח בזה, ובחמד"י ח"ב סי' ב' כ' דמספורני שכ' לקדשו לשם כך יעשו הבגדים, נר' שלמד מן לקדשו שצריך לשמה וזה רק בבגדי כה"ג, ובמקור חיים בחי' אביו ז"ל כריתות ד"ו כ' לתרץ קו' מל"מ פ"ה ממעילה, הא דבג"כ שבלו מועלין ואפי' בג"כ הדיוט, וק' מנלן כיון דוהניחם לא כ' רק בבגדי כ"ג, וכ' דיש ב' קדושת הגוף, א' בהקדש בהמה למזבח דעשה מחולין קדה"ג, וכשנעשה מצותו לית בי' מעילה, ב' קדוה"ג הבא מקדושת דמים, כבג"כ הנקחין מתרומת הלשכה ל"ש לומר דאחר שנעשו מצותן פקע מעילה, דנהי דלא חזי למלתא, מ"מ לא נפקע רק קדוה"ג אבל קדושת דמים שהי' בהן היכן הלכה, ולכן בג"כ שבלו מועלין בהם ול"צ קרא ע"ז, והא דדרשי' והניחם דטעינן גנוזה, היינו דגלי קרא דבכה"ג אע"ג דלא חזי למלתא נשארין בקדה"ג, משא"כ בגדי הדיוט נפקע קדוה"ג, אך אעפ"כ מועלין בהם משום קדושת דמים ע"ש, וכן י"ל לענין עיבוד לשמן לרמב"ן דבגליונות, דכל קדושתן מכח הכתב וכשאזיל הכתב אזיל קדושתן אינן גופן קדושה, וא"צ עבוד לשמן, א"כ י"ל ה"ה בג"כ כיון דאינן קדה"ג רק כל זמן שראוין לבג"כ, וכשבלו פקע קדושתן ממילא אינן גופי קדושה ול"צ על"ש, א"כ ז"ד בבגדי הדיוט, אבל בכ"ג כיון דגלי קרא דנשארין בקדושתן לעולם, וא"כ שוב הוי קדושה עצמיית, ואמרי' דצריך על"ש כיון דהוי גוף קדושה, וי"ל דרמב"ן עה"ת קאי על כ"ג וס"ל דבזה ליכא פליג' ולכן צריך על"ש, וע' בבכורי שלמה או"ח סי' מ' אות י"א אריכות בזה:
פסוק ד:
ואלה ע' ערכין ט"ז. למה נסמכה פ' בג"כ וכו', וזבחים פ"ח: ומ"ש בדרשות ראנ"ח תצוה דל"ט, ופקודי דע"א, יפ"ת ויק"ר פ"י סי' ו', משנת חכמים ה' עכו"ם סי' נ"ט, ובית שמואל פ' תצוה:
פסוק ד:
חשן ואפוד ומעיל וכתנת תשבץ ומצנפת ואבנט, בתו"מ הביא שבסליחה של מוסף יה"כ הכתנת הי' של כלאים בכ"ג, ותמוה שהי' בד בלבד, וכ' דביו"ד סי' ש' ס"ד שאם א"י לפשוט בגד תחתון מבלי לפשוט העליון תחלה, אם א' צמר וב' פשתן אסור ללבוש משום כלאים, ומעיל הי' תכלת וא"א לפשוט הכתנת בלתי שיפשוט מעיל תחלה והוי כלאים - ובפני"פ כ' בש"ב (א' ט') כי אחזתו השבץ, ופרש"י משום עון הכהנים דכ' כתנת תשבץ, וק' למה הזכיר כתנת יותר משאר בג"כ, וי"ל דבזבחים פ"ח: כשם שקרבנות מכפרים כך בג"כ, ואי' שם כתנת מכפר על שפ"ד שנ' ויטבל הכתנת בדם, וכיון ששאול נכשל בשפ"ד צריך לכתנת שיכפר וכפרתו כתנת, ובא"ע כ' דלכן לא הזכיר ציץ שאינו בגד, ומשה שחשבו בין בג"כ שרוב הי' בגדים קרי לכולהו בגדים, וכ"כ בר' בחיי שהי' מזהב ובבעה"ט, וכן לא הזכיר מכנסים של"ה לכבוד ולתפארת, ובשו"ת מהרש"ם ח"ב רכ"ד הביא תו"כ נזיר נ"ד: ד"ה ח"ש שכ' להיפך דתכשיטי כלי מתכות מקרי בגדים, כמו בבג"כ דחשב ציץ, ובאמת צ"ע דבקרא לא נזכר ציץ וע' בהדוה"ע בזה, ועתשו' הרשב"א תרנ"ו מי שהקדיש בגדים בתוך התבה אם הי' בתוכו כלי כסף וזהב ותכשיטין אינם בכלל, ועשבו"י ח"א כ"ד אי טבעת בכלל בגדים ובמהרש"ם שם סי' רפ"א, ובתיב"ע משפטים (כ"א י') שארה כסותה מזוני' ותכשיטה, הרי דתכשיטין בכלל בגדים, וברש"י סוכה ה' ד"ה תכשיט מלבוש לאדם, ובפ' בראשית דל"ה, הבאתי הרבה מזה, ואי תפילין מלבוש, וע"ע בת"י תצא (כ"ב ה'), ל"י כלי גבר על אשה ל"י גוליין בציצית ותפילין דהני תקוני גבר על איתתא, וע"ע זה"ק בראשית כ"ח: ורצועין דתפילין, ור"ש אהלות פ"א מ"ב דתכשיטי זהב וכסף מלבושים, ועשד"ח כללים מער' ל' ס' קט"ז, גליוני הש"ס עירובין צ"ו. ודרכי תשובה סי' קפ"ד, וע"ע תשו' הרא"ש כלל ע"ה אם צוה שיתנו לאשה מלבושים אף העשויין להתעטף בכלל, וע' רבה"ז שהביא דיש חולקין בזה דמה שאינו תפור לא בגד מקרי, ועשו"ת שער אפרים קכ"ד אי מנעלים בכלל מלבוש, וע' בזה באה"ע ק"ט ס"ד, ופ"ת שם, ויו"ד רי"ח ס"ב:
ובעניני בג"כ ע' ר' בחיי ומד' תלפיות אות אפוד ובג"כ, ובס' שמע שלמה ו' שיטות בענין אפוד וציורו ותבניתו על סדר השבטים, וכן במנ"ח מצ"ט בירור הדבר, וע"ע באוה"ח פסוק י', ותורת העולה ח"ב, וביפה מראה על ירו' יומא פ"ו אות ג', ומענין או"ת ומהאריכות לא העתקתי, וע"ע בקונ' בגדי קדש מתפא"י, ואכתוב הקיצור: "כתנת" אריג מפשתן ומשובץ וארכו עד העקב ונקב עגול למעלה להכנס הראש, - "מכנסים" מגיע מתחת ללב עד ברכים (נדה י"ג:), ולובשין תחלה והכתנת למעלה עלי' לכסות המכנסים, - "מצנפת" ל"ה כובע רק חתיכת בגד פשתן לבן ארוך ט"ז אמה, כה"ד צונפו כמגדל חד, לכן נקרא מגבעות, וכ"ג צונפו כלופף על שבר אילך ואילך, ער"מ פ"ח מכל"מ ורמב"ן ותוס' גיטין ז'., סוכה ה'., וסמ"ג סי' קע"ג כ' שכה"ד שלא לבש ציץ, והי' יכול ללבוש תפילין במקום ציץ, הי' הצניפה שבראשו גדול, וכ"ג מחמת ציץ ותפילין הי' מוכרח לרחוק הצניפה אחורי ראש והי' קטנה וקרי לה מצנפת, ועס' כנסת ישראל מאבי התפא"י ובמסגרת זהב מבנו שם - "אבנט" של פשתן לבן רקום בצמר, ארכו ל"ב אמה, ולמל"מ רפ"ח מכל"מ הי' האבנט מד' מינים תכלת וארגמן תולעת שני ושש, וכ' ביוסיפין שהי' חליל, וכ"כ בסליחה מוסף יה"כ ד"ה אבל אנחנו, ואבנט של כ"ג ביה"כ הי' כולו פשתן, וע' קול תורה שנה א' סי' ל"ט, וש"ב סי' ה', בכ"ג בכל השנה אי נכנס בפנים אי צריך אבנט בוץ כמו ביה"כ או של כלאים דכל השנה - "חשן ואפד" כל חוט הי' כפול מכ"ח חוטין, וחשן הי' בגד מרובע ארכו אמה ורחבו חצי אמה וכופלו לשנים ומניח בין כפלי' - "אורים ותומים" לרש"י ורמב"ן ותיב"ע הי' שם המפורש, שע"י שהונח שם הי' בכח האותיות שבאבני חשן בולטות כפי התשובה הנצרכה כיומא ע"ג:, וראב"ע ורלב"ג כ' דברים אשר אין כפי קבלתינו בגמ', - "מעיל" כולו תכלת, ולר"מ פ"ט ה"ג מכל"מ עשה מחתיכת בגד שארכו פעמים כגובה כהן ונקב רחוב באמצע, וכשמכניס ראשו יהי' כנף א' לפני' וא' לאחריו כתמונת ארבע כנפות, ולרש"י וראב"ד שם, הי' כעין כתונת בלי בתי ידים, וכ"כ רמב"ן פסוק ל"א, וער"מ שם וראב"ד פליג' בזה, וע' רוקח רל"ג, - ביומא א"ר יוסי למה כ"ג אינו נכנס בחלוק שיש בו שפה מפני החשד והייתם נקיים, ובמס' יומא אינו ולא בכל הש"ס, ועמג"א ופמ"ג או"ח כ"ז בא"א כק"ו, וע' רש"י תענית י"א:, ובהגהות על סה"מ מ"ע קכ"ה מהגר"ח העליר נ"י:
רש"י כ' כתנת סמוך לבשרו, והמנ"ח הק' למה ל"צ ציצית לר"מ ות' חוץ מה שהוי בגד עבודה, וגם טלית שאולה פטור וזה הי' של הקדש, או קדושת דמים או קדוה"ג, ובשפ"צ אות כ"ג כ' דטלית שאולה עיקר לבעלים ורק לפעמים משאיל לאחר והשואל טפל, אבל מעיל עיקרו לכ"ג, ויש לדמות ליומא נ': בפר כ"ג, וע"ש בתד"ה אחי' שאם ל"ה שייך שעיקר כפרה לצורך כ"ג הי' נקרא חטאת של כל הכהנים אף שלא הובא ממעותיהם, - ובס' עין התכלת דף ק"ט הק' על המנ"ח דבג"כ להנות נתנו, כר"מ פ"ח הי"א מכל"מ, ושפיר כסותך נקרא ולא הקדש, ותי' דרמונים התלוים בשולי המעיל שעשוים מחוטי תכלת וארגמן, ותולעת שני הי' במקום ציצית, וכמ"ש במנחות מ"א: טלית שכולה תכלת מביא תכלת ודבר אחר ותולה בה, וכ"כ בתקוני זהר תיקון עשירי עש"ה. ובטו"א מגילה כ"ד: הוכיח דאם מניח תפילין על הכתנת לא יצא, דאל"כ הי' לכהנים להניח על הכתנת ע"ש, וי"ל בישראל שראוי לבילה להניח על היד אינו חוצץ, אבל בכהנים דא"ר לבילה שלא יהי' חוצץ בין ידו לבג"כ לכן בג"כ חוצץ, ועמג"א כ"ז סק"ו וקול סופר פ"ב מ"א דזבחים:
פסוק ה:
והם יקחו, בב"ב ח': אין עושין שררות על צבור פחות מ"ב ויליף מכאן, וק' מכתו' ח', בתד"ה שהכל דעל פחות מג' ל"ש לשון כל, ולא כן דעת יד מלאכי סי' של"ו, ועיי"ש בזה בפ' וישלח דר"מ, וביתרו (דף קל"ה):
פסוק ו:
האפד בס' הלכה אדם מישראל הביא גמ' קידושין ל"א, וע"ז כ"ג: פ"א בקשו אבנים לאפד ופי' תוס' שישפה הי' חסר ותמוה מנלי', וי"ל דאי' דאבני אפד צ"ל כסדרן קבוע באפד, כמו פרשיות בתפילין, וע"כ מוכח שחסר ישפה שהוא משבט בנימין שהי' אחרון ורשאין למלאות חסרונו, אבל אם הי' נחסר אבן אחר ל"ה לו תקנה דל"ה כסדרן, וע' ראב"ע ושם כתוב שמונים איש נושא אפוד וכו', פלא דהפסוק הוא בש"א (כ"ב י"ח), ושם כ' בפירוש שמונים וחמשה איש וצ"ע:
פסוק ו:
ארגמן עא"ע ובס' נטריקן קו ה'.
פסוק ח:
וחשב אפודתו אשר עליו כמעשהו ממנו יהי', בס' דרוש שמואל כ' דרמז דבכל עבירות אין מחשבה מצרף חוץ מע"ז בקידושין ל"ט:, ואפד מכפר על ע"ז כמ"ש ויק"ר צו, וזבחים פ"ח:, וז"ש וחשב אפדתו שמכפר על מחשבה כמעשהו יהי' דבע"ז מחשבה כמעשה וע"ע בנח"ק:
פסוק י:
ששה ע' סוטה ל"ו. ומהרש"א ושכנה"ג בלשונות הר"מ פ"ט מכל"מ, וברה"ז הק' על רשב"א בתה"א בחולין נ"ה. בטחול שניקב אי אשתייר כדינר זהב כשר, וכ' דהוא פחות מחציו, וכאן קרי ששה נותרים והיו שווים אפי' באותיות, וכ' דיש שיור אף שהוא רוב כמו ברות (א' ג') וימת אלימלך ותשאר האשה ובניה, ובמדרש כשירי מנחות, ור"ל אל יקשה על לשון ותשאר דהוי לעולם פחות וכאן נשארו יותר דאלימלך רק אחד מת, ורק כמו בשירי מנחות (בויקרא ב' י'), והנותרת מן המנחה לאהרן ובניו כו', שנוטלין קומץ שהוא העיקר, והנשאר אף שהוא רוב נקרא שיריים כמו כן אלימלך עיקר, וכ"כ בפ' שמיני (י' י"ב) באלעזר ואיתמר בניו הנותרים לפי שנדו"א גדולים בשנים ע"ש, וכן ה"נ חשוב כתולדותם ושייך על הצעירים הנותרים, ועט"ז יו"ד מ"ג סק"ט שכ' ג"כ דשיור רק פחות מחציו, וכל הנ"ל כ' בס' דרוש שמואל בשם ר"ר העשיל ז"ל, וכ"ה בחנוכת התורה סי' קע"א, ובס' גשמי ברכה רות כ' כל זאת מפי עצמו ול"ה שכבר קדמו בזה, ובמגלת ספר שם כ' עפ"ז בויקרא (ב' ב') והקטיר את אזכרתה שכוונה על הקומץ עיקר הכפרה, ומצינו לשון אזכרתה עיקר, בבכורות נ"ה. זכרותה דירדנא עיקרו של ירדן, זכרות דדמא, ותוס' חולין ס"ד: והוא זכרותה של חלמון, וירושלמי שבת פי"ב ה"ב זכרותה של חטה, וגיטין פ"ג ה"ג זכרותו של קרן, וע' ירחון בהמ"ד החדש תרפ"ט חוב' ט'., וע"ע ברש"י ויצא (ל' ל"ו), ויעקב ראה את צאן לבן הנותרת ופרש"י הרעועות, וע"ש בגו"א שפי' דא"כ הוי למכתב הנשארות, והנותרות משמע שהם מותר לבד, וע' אמרי שפר שמינו הביא דבכור נוטל פי שנים וצ"ל דבכור חשוב כשנים פשוטים, ונדב הי' בכור וחשובים כשלשה ונשאר שנים, והוי פחות ממחצה ע"ש, וגם כאן בפ' תצוה י"ל דשמו של ראובן הי' נכתב באבן הראשון והי' בכור, אף דניתנה בכורה ליוסף, מ"מ אי' בר"ת פ"ט ה"ט מכל"מ דהי' כותבים שם של יוסף באבן הראשון, וע' אוה"ח בפסוק י', וא"ש דנחשב כאלו הי' נכתב באבן הראשון ז' שמות, ונקראו ששה על אבן השני נותרים, וע"ס חוט של חסד וישב (ל"ז ב'), ובס' גן רוה וד"ח פ' ויקרא, ופרד"י ויגש דף שי"ט:
פסוק יב:
לזכרון ערש"י והם דברי תוס' ר"ה כ"ו. ד"ה כיון ע"ש:
פסוק יד:
עבות ערש"י ושפ"ח ובביצה כ"ב: וברש"י ושם אפרים מ"ש בזה:
פסוק טו:
חשן רש"י על קלקול הדין, ע' מהרש"א זבחים פ"ח: ומכל ענין בג"כ, וירושלמי יומא פ"ז ה"ג, ורש"י ישעי' (ל"ב ז') ובת"י דבי' יהודע דינהון כו', וע' יומא ע"א: ועירובין מ"ה., ות"י במדבר (כ"ז כ"א), ונר' דאו"ת יכול לברר ספיקות בהוראה, וק' הא תורה לא בשמים, וע"ע רמב"ן בסה"מ בהוספות מצוה י"ז במלחמות הרשות אי מצוה לשאול באו"ת, ובר"מ פ"ה ה"ד מסנהדרין לא הזכיר רק סנהדרין צריך במלחמות רשות ולא או"ת, וע"ע בר"מ פ"י מכל"מ, ובחמד"י בנר מצוה אות צ"ה הק' דבמלחמת מצוה היינו עמלק וז' אומות ומה שייך לשאול באו"ת, אם יאמר שלא לעלות ודאי שאין לשמוע דתורה לאו בשמים, ונר' מזה ראי' לחינוך מ' תכ"ה במלחמות ז' עממין העובר ע"ז ויכול להרגו מבלי שיסתכן בדבר ולא הרגו ביטל עשה זו עכ"ל, ותמה במנ"ח נהי דכל המצות נדחים מפני סכנה מ"מ כאן צותה התורה ללחום, וידוע דתוה"ק לא תסמוך דינים על נס, ובדרך העולם במלחמה נהרגין מב' הצדדים א"כ חזינן דתורה גזרה להלחם אף דהוי סכנה א"כ מצוה להרגו אף שיסתכן ע"ש, וי"ל דדעת רמב"ן כחינוך, ולכן ס"ל דגם במלחמת מצוה הי' שואלים באו"ת אם ילכו דאם לא יצליחו ליכא מצוה לסכן עצמם, וכמו בכל התורה נדחה מפני סכ"נ כן מלחמת מצוה, לכן צריך שאלה באו"ת וע"ז שפיר סומכין על או"ת כיון דאינו לברר הדין רק להגיד עתידות, ועמש"ל בזה (כ"ז כ"א). ובבעה"ט מה משפט ביום אף שאלות או"ת ביום, ובס' נחלת בנימין והדו"ע דנו דה"ה דאין שואלין באו"ת בשבת דאין דנין בשבת וג"כ הוי ככותב בשבת, וע' יומא ע"ג: ח"א בולטות וח"א מצטרפות, וע' מנחות צ"ה: דדוד בבריחתו משאול בא לנוב בשבת ואחימלך שאל לו באו"ת, וש"מ דשואלין בשבת וממילא גם בלילה שואלין, ויש לחלק דבלילה דאין דנין מה"ת משום דנקרא משפט (פנחס כ"ז כ"א) וכן הוא באו"ת אין שואלין, אבל בשבת דרק מדרבנן שמא יכתב, עסמ"ע ה' סק"א י"ל באו"ת לא חששו, וכמו אם ראו ב"ד בלילה אין דנין ע"פ עצמם, כיון דלילה לאו זמן דין אין עד נעשה דיין בחו"מ ז' ס"ה, ואם ראו בשבת יש פלוג' עש"ך חו"מ ז' סק"ה וטו"ז וקצה"ח, וי"ל בשבת רק איסורא יש וכמו אריה רביע עלה, ועתוס' חגיגה ב'. ד"ה איזהו, חילק בין חיגר שנתפשט בשני אינו מקריב, וקטן יכול להקריב בחוה"מ דחיגר גברא לא חזי אבל קטן יום גרם, ובעירובין ע"ח: אריה רביע, ושבועות כ"ב: נבלה בת אכילה ואריה רביע עלה, וע"ע בשבת קכ"ז: תד"ה כיון אבל בש"א (י"ד ל"ז) וישאל שאול באלקים והי' בלילה כמ"ש ויגשו כל העם איש שורו בידו בלילה וגו', ואז שאל שאול באלקים, הרי דשאלו באו"ת בלילה וצ"ע, ועמ"ש באמ"כ בזה, וע' מחנה אפרים ה' שלוחין סי' ט' הא דכ"מ דל"מ עביד ל"מ למשוי שליח רק אם בעצם א"י לעשות, אבל אם רק איסור רביע עלי' ל"ש זה, ועשד"ח מער' כ' סי' פ"ט בזה, ובשו"ת הרד"ד או"ח מ"ק בקונ' אמ"כ סי' ג', ובשו"ת זכרון צבי מנחם בהסכמת הגרי"ש ז"ל:
פסוק טז:
זרת ירו' פשך, (וע"ל כ"ה כ"ה, ול"ט ט') ומנחות י"א. ברש"י, ובאה"י הק' כי זרת חצי אמה וטפח כף יד סגורה, אך בהגר"א ערלה פ"ג מ"ב כ' דפליגי בזה לירו' זרת שליש אמה ולבבלי חצי אמה, ומחלוקותם רק באיכות המדידה כשמודדים מאגודל לזרת כשפושטים היד הוי שליש אמה, וכשמודדים דרך שאר אצבעות בעקומה אז חצי אמה, וע' ערוך פשך:
פסוק יז:
ארבעה טורים עבעה"ט דעל כל אבן הי' כ' ו' אותיות, ואברהם יצחק ויעקב ושבטי ישורין הי' נחלקין לכל האבנים, אך דעת הר"מ אינו כן רק אי"י נכתבין על אבן ראובן למעלה, ושבטי יה לא שבטי ישורין נכתב למטה מבנימין, וע' מד' תלפיות, תולדות יצחק, ור' בחיי ענינים נפלאים מסגולת אבנים, וג"כ הנושא אותם בטומאה יתבטל כחן, ואם ישוב ויטהר תחזור אבן לכחה הראשון, ובהדו"ע הק' דאבנים טובים ומרגליות אין מקבלים טומאה וכמ"ש בכלים פי"א מ"ח, ויש לחלק דאף שאין מקבלין טומאה רק מחמת חסרון הנושא הטמא, לא יפעלו האבנים, ועשו"ת מהרש"ם ח"ב רכ"ד, וער"ש שם שכ' דה"ט דלא מקבלי טומאה דהוי כלי אבנים, ובשו"ת מהרי"א הלוי ח"ב פ"ז, כ' דבלא"ה כאן דבאים מים וכל שבים טהור כמ"ש בכלים פי"ז, מי"ג ע"ש, אבל תמוה מרגליות באות מים אבל אבנים טובים נחצבים ביבשה, וכה"ק שם בתשו' מהרש"ם, וע' ירו' פ"ה ה"ב משקלים מחצב של אבנים טובות ומרגליות ברא ה' למשה מתוך אהלו וממנו העשיר וצ"ע, וע' ר"ה כ"ג. מרגנייתא ופרש"י מקרקעות הים, ובויק"ר פל"ב הגי' מחצב של סנפירונין:
ובגוף הדבר דכל שבים טהור הארכתי בפ' בראשית די"ב, והבאתי רש"י שבת נ"ט: בטבעות של אלמוג וחותם מתכות טהורה דהוי פשוטי כלי עץ, ות"ל בלא"ה אלמוג בא ממים, וי"ל לפמ"ש בפי"ז מי"ג דכלים אם עשה כלים מן הגדל בים, וחיבר עם הגדל בארץ אפי' חוט טמא, ועתי"ט פי"א מ"א דנגעים בזה, ומל"מ פ"א ה"ג מכלים, א"כ בטבעת אלמוג וחותם מתכות טמא, - גם י"ל דיש ב' מינים, אלמוג לבנין כמ"ש בדהי"ב (ב' ז'), ושל ים כמ"ש בר"ה כ"ג: ומתני' טבעת של אלמוג מיירי במין יבשה, ועשו"ת חבלים בנעימים ח"ג סי' ס', וח"ד ע' בזה, שו"ת משיב שלום רצ"א, ובת"י כאן דהעולם מרובע עמ"ש בפ' בשלח (י"ד ב'):
פסוק יז:
והאבנים וביומא ע"ג. ר"ל כל האותיות א"ב על אפוד, ומק' הא לא כ' צ' ומשני איו"י כתב שם, והא לא כ' ט' ומשני שבטי ישורין כ', והק' מפו' למה לא הק' ברישא מט' שקדם לצ', ותי' ע"פ מד', והאבנים ח"א שמות אבנים עצמן, על אודם כ' אודם ראובן וכו', וח"א דכ' שמות אבות אי"י, ודרוש אבות אב ובן, וגם אבות יכונה בשם אבנים רועה אבן ישראל (ברא' מ"ט כ"ד), וא"ש דקודם ל"ה ילה"ק מט', די"ל דסובר שמות אבנים הי' כותב וכ' ט' בפטדה, ופריך מצ' ותי' שכ' אי"י, וכיון דדרשו האבנים על אבות א"כ נחסר ט' ומשני שבטי ישורין - ובירו' פריך והא לא כ' צ' ח' ק', וע' מהרש"א והגהות הגר"א, וגם תירצו הא דלא הק' מט' ברישא, דגמ' קאי אלעיל בע"א שהשיב באו"ת עלה והצלח, וע"ז פריך והא לא כ' צ', ובתיבת הצל"ח צ' קודם לח', אבל מתבה דכ' בה ט' לא מצינו שהשיבו, ועח"ס, גרש כרמל, ילקוט האורים, אמ"ב, ונפש יהונתן אריכות - ובמהרש"א הק' שכ' שבטי ישורין ולא ישראל, ותי' דשם ישראל היינו שם יעקב, משא"כ ישורין הוא שם המקום כפרש"י בחומש, ומצרף שמו ית' עם אבות ושבטים, וענבי"ת או"ח קכ"ו שהק' דלא מצינו ברש"י שישורין שם המקום, וע"ש שכ' ע"פ רש"י וישלח (ל"ג כ') וע"ש בפרד"י:
פסוק כ:
תרשיש ע' תרגום ואה"י וס' ערך חיים מ"ש הרבה מזה, ובהקדמה לשו"ת חסד לאברהם מ"ת ד"ה אמנם, ורש"ש ב"ב, ושו"ת מהרש"ם ח"ב סי' רכ"ד:
פסוק כב:
על החשן ולקמן (כ"ט ל"ו) ועל הכפורים, על הוראתה בשביל, ויקרא (כ"ג י"ח) על הלחם, ישעי' (ל' ה') על עם, ושבת ל"ב על קולך בשביל קול נדריך, וע' ס' מגלת ספר איכה (א' ב') על לחיה על מה שחטאה בלחיים באכילת איסור, על צוארני נרדפני (שם ה' ה') בשביל החטאים שעשינו בצוארינו, בושט וקנה, ושבת פ"ב מ"ג על ג' עבירות נשים מתות בשביל, ואבות פ"א מ"ב על ג' דברים העולם עומד, (וירא כ' ג') הנך מת על האשה, (כ"א י"ב) אל ירע בעיניך על הנער, תצא (כ"ד ט"ז) לא יומתו אבות על בנים, ירמי' (ט' י"ב) על עזבם את תורתי, אסתר (ו' ג') מה נעשה יקר למרדכי על זה:
פסוק כב:
רש"י כשלשלת בל' המשנה, מקואות פ"י מ"ה, וכלים פי"ד מ"ג, גבול ל' קצה, וכן פרש"י ויחי (מ"ט כ"ו):
פסוק כח:
וירכסו ערש"י ורא"ם, ובס' מרגניתא טבא על סה"מ שורש ה' אות ג' ובכל הפרשה וגם בפסוק ל"ב לא יקרע ע"ש היטב ומהאריכות לא העתקתי:
פסוק כח:
לא יזח החשן, בחינוך מ' ק' כ' דוקא בשעת עבודה, ובמנ"ח הק' ממכות כ"ב. ולחשוב נמי המזיח, ובביה"ק אין הכהנים בשעת עבודה ע"ש, וי"ל דביומא ע"א: כה"ג נשאלין באו"ת בח' בגדים, וזה נקרא עבודה, ושאלו באו"ת במלחמה, והיו אז בשדות:
פסוק לא:
רש"י שאין מין אחר מעורב בו, ע' יומא ע"א: והטעם ע' ברשב"ם כאן:
פסוק לב:
והיה פי ראשו בתוכו שפה, רש"י שיהי' השפה לצד פנים, וסמוך לי' ונשמע קולו בבואו אל הקדש, להבין הסמיכות כ' בס' ברית שלום עפמ"ש ההולך בחלוק הפוך דהיינו בשפה לצד חוץ אין תפילתו נשמעת, וע' או"ח סי' ב' סעי' ג' שיש לדקדק בזה, וזה רמז "שפה" שיהי' השפה לפנים ואז קולו נשמע, דהיינו תפילתו בבואו אל הקודש להתפלל, והיהודי ז"ל אמר דשפה צ"ל לפיו שלא לדבר מה שאינו נצרך, וע"ז רמזו חז"ל בתמיד כ"ו. מצאו נעול בידוע שיש שם אדם, מצאו פתוח בידוע שאין שם אדם, כשפיו נעול סימן שהוא אדם במדרגה, ולא כשפיו פתוח לדבר הרבה:
פסוק לב:
לא יקרע רש"י עובר בל"ת וביומא ע"ב. המקרע לוקה ופריך ודילמא הפשט דיעשה להבגד שפה שלא יקרע ומשני מי כ' שלא יקרע, לא יקרע כ' ומורה על אזהרה, והק' בס' קרבן חגיגה סי' ס"ח ובגליון הש"ס מרע"א מסנהד' כ"א. לא ירבה לו נשים ולא יסיר לבבו, דהפשט למען לא יסיר לבבו ולא פריך מי כ' שלא יסיר ונשאר בצ"ע, ויש לחלק דבשפה ובפתיל תכלת דטבעות אפוד וארון ובדיו, התקנה שלא יקרע ולא יזח הוא בקום ועשה, ושפיר דאי לא ללאו רק נתינת טעם הול"ל שלא יקרע דזה התקנה שיעשה שפה שלא יקרע, אבל בלא ירבה נשים ל"ה תקנה בקו"ע רק אזהרה בשלילה, ואדרבה א"א לא ירבה שלא יסיר לבבו, דהוי משמע איפכא דע"י ריבוי הנשים לא יסור לבבו (דש' שלא יסיר מקשר המלה ירבה) - ובמקו"ב במבוא דף קפ"ד ותו"ת תרומה (כ"ה ט"ו) ת' דו' בא למלאות מלה "למען" ובמלך כ' ולא יסיר לבבו הוא כמפורש למען, אבל כאן כ' לא יקרע בלא ו' ע"כ לציווי עש"ה, וע' הגהות רש"ש, קול תורה מירושלים שנה ב' סי' ס"ד, שו"ת אבני חפץ צ"ז אות ה', שיח יצחק, ואמ"כ מ"ש בזה:
ובשו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב ק"ב אות י"ב כ' דמהא דכ' לא יקרע ולא כ' לא תקרע ש"מ דגרמא אסור עש"ה, ובס' שלחן נגד צוררי דף נ"ט הביא מס' שלחן המלך שהק' מדוע יהי' מעיל חמור לענין גרמא משמות הקדושים, ותי' דבס"ת הותר המחיקה ע"י גרמא כדי שלא נצטרך לגנוז כל הירועה ולהוריד עי"ז הרבה שמות מקדושתן, וכמו שאמרו מוטב שיחלל שבת א' שיקיים שבתות הרבה ע"ש, אך לא דמי דגרמא דמחיקת השם הותר בשבת ק"כ: בשם על בשרו, ושם ל"ש ה"ט שלא נצטרך להוריד הרבה שמות מקדושתן:
פסוק לד:
פעמון ערמב"ן פמ"ג, שישמעו קולו ויכנוס לפני אדונו ברשות (וט"ס שם אדוניו), כי הבא בהיכל המלך פתאום חייב מיתה כמו באחשורוש ע"ש, וגם לבית חבירו אסור לכנוס פתאום בנדה ט"ז:, וע' ויק"ר פכ"א ר"י הוה מבעבע על שום ונשמע קולו, ומשמע ג"כ דהפעמונים להשמיע קול, וערש"י פסחים קי"ב. ובס' הדוה"ע, וע' ירו' יומא ותוס' מנחות ק"ט: ד"ה אזדמן, וכל אדם ל"י באהל אפי' מלאכים, שכ' ודמות פניהם פני אדם, וממדרש שהביא רמב"ן משמע שהי' שם מלאכים, וי"ל פלוג' עפמ"ש בסנהד' ע"ח. הכוהו עשרה ומת פטורים, ריבב"א בזא"ז אחרון חייב שקירב מיתתו, וממקרא א' דרשו, ואיש כי יכה כל נפש אדם, רבנן ס"ל עד דאיכא כל נפש, וריב"ב כל דהוא משמע, דל' כל סובב ב' פירושים, א' כולו, ב' כמו לא תעשה כל מלאכה, כל פסל וכל תמונה, כל המחלה אשר שמתי במצרים, כל חלב וכל דם ל"ת, ובפסחים מ"ג. כל מחמצת ל"ת רבנן סברו כולו משמע דהיינו בעין ולא ע"י תערובות ובא למעט, ור"א סובר דבא לרבות כ"ש מחמצת, וזה פלוג' בברכות י"ב: כל ימי חייך אי ריבוי דכל לכלול כל הימים, או יום תמים עם הלילה, ולכן המד' סובר וכל אדם ל"י באוהל כל כולו שכולו אדם, אבל מלאכים רק פניהם פני אדם, וירו' סובר כל אפי' מקצת משמע, וע"ע במנחות י"א: בכורות ג'., תוס' פסחים ס"א: ד"ה דלמא, לח"מ פ"ב ה"ו מק"פ, הכתב והקבלה פ' בא ע"פ כל מחמצת, ס' ילקוט דוד, ושער בת רבים, וע"ע באוה"ח ומלא העומר וישב, לכו ונהרגהו, כלנו יחד וליכא כל נפש ונהי' פטורים וכמו ב' שעשאו מלאכה בשבת דפטורים (שבת צ"ג.) וראובן אמר לא נכנו נפש דאפי' מקצת נפש חייב ועמ"ש בפ' שמות (א' ט"ז), וברמב"ן עכל"ח אמאי כהן הדיוט ל"ה צריך לפעמונים:
פסוק לה:
ונשמע קולו עירו' יומא פ"ז ה"ג וכ' רשב"ם לפי שכ' וכל אדם ל"י באה"מ צוה ונשמע קולו בבואו ויתרחקו השומעים משם, וק' דזה כ' ביה"כ וכה"ג משמש בבגדי לבן ואין ביניהם המעיל ע' בכוה"ק, אך פשוט שנתכוון לעבודת כ"ג ביה"כ באוה"מ דכל עבודת היום בכ"ג ועובד בח' בגדים, וכ"כ רמב"ן בסו"פ מ"ג וע' ברש"ש. ובא"ע אחרי (ט"ז ד') כתנת ולא הוזכר אפוד וחשן ומעיל כי כבר הזכיר ונשמע קולו בבואו אל הקדש, והגרי"ש מלבוב ז"ל הקשה דמפורש בר"ה כ"ו. דבשעת עבודת יה"כ הכהן שימש רק בד' בגדים ולא תי', ולחומר הנושא י"ל קצת דקאי על עבודה באוה"מ, גם לפמ"ש במד"ר כאן פל"ח, ואחרי פכ"א דאהרן הי' יכול לכנוס בכל השנה לק"ק, ועמ"ש בזה בפ' תרומה (כ"ו ל"ג), אפשר דהי' יכול לכנוס בח' בגדים, ואף דבאמת הדין אף בכל השנה נכנס רק בבגדי לבן, אכן הא"ע אפשר דלא ס"ל כן שלא יהי' כ"כ לפלא, וע' בזה בקול תורה שנה א' סי' ל"ט מ"ש בזה הג' כל"ח ז"ל. - ובמד' הזה, י"ל לקמן (ל' מ') וכפר אהרן מדם חטאת הכפורים אחת בשנה לדורותיכם דביו"כ רק מדם חטאת הכפורים, אבל בכל השנה ג"כ יכול לכפר, אבל לדורותיכם הוי באמת רק א'. בשנה - וראיתי להקשות הא השמעת קול אסור ביו"כ כמו בשבת משום שבות, ורק דאין שבות במקדש, וע' סוכה נ': תד"ה ורבנן, ותמיד פ"ה מ"ו דהי' זורק המגרפה להשמיע קול, ועמג"א של"ח סק"א דלצורך מצוה מותר השמעות קול ומכל שכן הכא:
ובבעה"ט מסורה נעשה ונשמע, ונשמע פתגם המלך (אסתר א' כ'), ובנת"ק כ' לפמ"ש בשבת פ"ח. מודעא והדר קבלוה בימי אחשורוש והק' תוס' דכבר אמרו נו"נ, ובתנחומא בראשית כ' דכפי' הי' על תורה שבע"פ וכ"כ הרשב"א ופנ"י שם, והרשב"א כ' עוד דמודעא הי' עד שלא באו לארץ, ואח"כ נתבטל המודעא, דכ' ויתן להם ארצות גוים בעבור ישמרו חוקיו (תהלים ק"ה מ"ד), וזה המסורה נו"נ ול"ק איך אח"כ לא רצו, ונשמע פתגם המלך דרק על תורה בכתב אמרו נו"נ ומודעא על בע"פ, מיהו כ"ז קודם שבאו לא"י, אך אח"כ ונשמע קולו בבואו אל הקודש - עוד ראיתי דביבמות צ"ו: ר"י הקפיד שלא אמר שמעתא מפיו דשפתותיו דובבות בקבר והולך אז מעולם לעולם, וז"ש ונשמע קולו בבואו אל הקודש, אחר פטירתו והוא ע"י נו"נ, וע"י ונשמע פתגם המלך מלכו של עולם היינו תורה שחידש, גם בעולם העליון נשמע קולו:
עי"ל עפמ"ש בפ"ה מי"ד מאבות ג' מדות הולך וא"ע שכר הליכה בידו, עושה וא"ה שכר מעשה בידו, הולך ועושה חסיד, כת א' אומרת ונשמע קולו בבואו אה"ק שהולך לשמוע הדרוש ואינו עושה רושם בלבו, כת ב' אומרת ונשמע פתגם המלך שעושה מצות המלך אבל אינו הולך לשמוע מוסר, כת ג' אומרת נו"נ הולך ועושה, - וע' דברי יוסף והדו"ע דאף דענוה משובח ועי"כ כבודו יגדיל (משלי כ"ט כ"ג) גאות אדם תשפלנו ושפל רוח יתמך כבוד, ודרך עני להיות נחבא אל הכלים כמגילה י"ב: הדיוט קופץ בראש, ובב"מ פ"ה. אסתרא בלגינא קיש קיש קריא אבל לאיש המורם מעם ורועה ישראל הנכון להתנשא למעלה ראש ולנהוג נשיאותו ברמים ככתו' ק"ג: (ועמ"ש בשמות א' ו'), ובגיטין נ"ז. ענותנותו של ר"ז החריבה ביתנו, וז"ש ונשמע קולו בבואו אה"ק, כנגיד ומצוה, קול ענות גבורה, ואז דברי' יהי' נשמעים, וכן ראיתי בשם הח"ס עפמ"ש בערכין ט"ז: דציץ מכפר על עזות פנים, וכ"ה בזבחים פ"ח: אבל לפעמים נחוץ מדת עזות כפ"ה מ"ז מאבות הוי עז כנמר, ובא הציץ לכפר על מדת העזות אכן שיהי' קודש לה' ולא לדבר רשות, וכמו פלפלן שנצרכים לתבשיל ויוסיפו טעם לשבח, כן מדת עזות וכעס - ושמעתי ע"פ צחות באבות שם, עז פנים לגיהנם ובושת פנים לג"ע יה"ר שיבנה בהמ"ק וק' השייכות זל"ז, ורק בגלות א"א לקיים התורה בלי קצת עזות, וגם בענין חינוך בנים, כי שועלים מחבלים כרם הדת, ומנהוגי בורים, וקלים מקלים שונים, ינהיגו מנהגי זרים בבהכ"נ ואם ימצא איש עז פנים לאמור לשפלי נפש אלה לכו מכאן בוזי קדש בודאי מוכן לג"ע, והאיש אשר ישתמש נגדם כבושת פנים בודאי ינחול גיהנם, וכמ"ש בסנהד' ק"ו. איוב ששתק כו', אך יה"ר שיבנה בהמ"ק וכאשר כל הרשעה כעשן תכלה אז יהי' הכלל, כי עז פנים לגיהנם כו', ולא עתה בדורות עקבא דמשיחא:
ומהגר"י ליפשיץ ז"ל מקאליש שמעתי הא דציץ מכפר על עזות, וכתנת על שפ"ד, מכנסים על עריות, ובזבחים פ"ח. כ' תוס' כי לא על עושי עבירה מכפרים כי עונו ישא, רק על מי שהי' בידו למחות ולא מיחה, ובכפרת ציץ אין אנו יודעים כנגד מי, אם לעזי פנים מכפר, ק' וכי בשביל שאהרן נשא ציץ הותר לזה עזות, ואם על הדור מכפר ג"כ ק', הלא כל החטא שלא מיחה ולא הוכיח, וכי עזי פנים מקבלי תוכחה הם, ורק כונתם דכל החומר בעזות, דבשאר עבירות חוטא מתבייש בפרסם, ועכ"פ אינו מתגאה בו, וע"פ לא די שאינו מתבייש אלא שעוד מעיז להרים ראש, זאת הוא בחינת מצח אשה זונה, ובכל עבירה צ"ל התיקון בעצם החטא, וכאן כשבא לתקן החטא ע"פ שבדור, צריך שיגביה לבו וירום ראשו בגאון, ולא יתבייש בפני המלעיגים שבא לעשות רצון קונו, וזה בחינת מצחו של אהרן, בנשאו בגאון נזר הקדש על ראשו, ובגליוני הש"ס שבת ל': הביא בשם המהר"ל הא דמעזי פנים ועזות פנים שם, דעזי פנים יחד אף שאין בכל אחד מהם עזות כ"כ, מ"מ בהיותם רבים קשה, כמ"ש בגיטין ס"ד. כיון דאיכא עד מסייע מעיז, ואמר עוד ומעזות פנים, מי שגבר עלי' מדת עזות שמעיז אף יחידי, - וע' מהרש"א שבת ס"ג: ד"ה ומוקף, וא"ע כאן ומ"ש בבשלח (דף ק"ז.), - וברא"ם ע' אריכות בכנה"ג בלשונות הרמב"ם באו"ח, פ"י מכל"מ - ובתהל' (ל"ו י"ב) אל תבואני רגל גאוה ויד כו' ר"ת אתרוג על הקונים אתרוג לגיאות וג"כ הפי' ויד רשעים אל תנידני, שהלולב רוצה להיות ביד צדיק עי' עשר אורות די"ז: ובברכות כ"ח: ששמת חלקי מיושבי בהמ"ד ולא מיושבי קרנות, קאי על הלומדים שיש להם קרנות לנגח ולחבל בעת הפלפול עם ת"ח, - ובתהל' (ל"ז ל') פי צדיק יהגה חכמה ולשונו תדבר משפט, כמו בחולה רופא יביט על הלשון, כן בחולי נפש סימן הלשון, וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל טמא הוא (חקת י"ט ט"ו):
ובשבת י"ב. ויומא ז': ומה ציץ שאין בו רק אזכרה א' אמרה תורה והי' על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו כ"ש תפילין, משמע דתפילין אלים קדושתי' מציץ, וכ"ש משאר בגדי קדש דאין בהם אזכרה, וק' מיומא ס"ט. תפילין מן הצד שרי מדמותר להניח בג"כ אצלו כשישן, משמע דתפילין לא אלימו קדושתי' מבג"כ, דאל"כ דלמא תפילין דחמירי חיישינן לשמא יפיח, והעיר בזה בבית האוצר ח"ב אות ת', ובתמיד כ"ז. פרש"י באופן אחר מדשרינן בג"כ איסור דאו' דאסור להנות מהם שלא בשעת עבודה, ול"ח שמא יתגלגלו ויבואו כנגד ראשו, ש"מ תפילין הוי איסור דרבנן משום בזיון ע"ש, וא"ש אף דתפילין אלים קדושתי', אבל כאן לענין אה"נ מה"ת רק בג"כ, וערש"י ברכות כ"ד. ד"ה כל כ' ג"כ דאיסור הנחת תפילין תחת מראשותיו משום בזיון, - עוד הביא ס' יראים שנ"ט שהביא משנה סוטה ל"ח. כהנים נושאין ידיהן כנגד כתפיהן ובמקדש ע"ג ראשיהן, חוץ מכ"ג שאין מגביה ידי' למעלה מציץ, והק' למה רק כ"ג הא גם שאר כהנים נמי איכא תפילין, וחמירי מציץ כנ"ל לענין היסח הדעת, וי"ל דלענין שאר כיבוד אין חומר בתפילין מציץ, דריבוי אזכרות ל"מ בהא דמחופין בעיר, ומותר לכנוס לביה"כ בהם אי לאו משום שם שדי שבקמטין ורצועות כמ"ש בשבת ס"ב., וכן לענין היסח הדעת דיש לחוש שיפלו וירמסו ברגליו, ואז גם אזכרות שבפנים נדרסות לכן חמירי תפילין מציץ, משא"כ בשאר כבוד תפילין לא חמירי:
פסוק לו:
פתוחי חתם קדש לה', הגר"א אמר ע"פ תענית ב'. ג' מפתחות בידו של ה' ולא נמסרו לשליח, של חיה, גשמים, תחיית המתים, ורמז פתוחי חת"ם, חיה תחיה מטר, קדש לה' ולא נגע בהם זר - ובסוטה מ"ח: אבנים הללו אין כותבין בדיו ואין מסרטין באיזמל, ובט"ז יו"ד רע"א סק"ח דן או בספרים הנדפסים יש קדושה כמו בנכתבים, והביא ראי' מגמ' הנ"ל דלא יכלו לכתוב שכ' פתוחי חתם ובעינן חקיקה, ולחקוק לא יכלו דבעינן שלמות וע"י חקיקה נחסר, ואי דפוס ג"כ כחקיקה אמאי לא עשו ע"י דפוס דהי' חקיקה ואין חסרון, וע"כ דדפוס כתיבה וממילא ספרים נדפסים יש קדושה, ובשו"ת חו"י קפ"ד דחה דהמצאת דפוס נתחדשה אח"כ בשנת ר' לאלף הששי, ועשו"ת כנסת יחזקאל ל"ז, ושו"ת רצ"ח י"א, וכ' דמ"ש ביומא ל"ח. בן קמצר הי' נוטל ד' קולמסין בין ד' אצבעותי' וכותב, זה הי' מעין מלאכת דפוס, ומה שגינו אותו חז"ל שלא רצה ללמד, זה מפני שלא רצה לגלות ההמצאה הזאת, וע' ס' ידיו אמונה במאמר אין כל חדש תחת השמש, שהרבה חדשות שנתחדשו עתה כבר הי' ידועים לחז"ל, ועמ"ש בפרד"י נח דף ס"ה. ובפ' יתרו (קע"ה.), ובשבת ס"ג: ור"מ פ"ט ה"א מכלהמ"ק, ובגיטין כ'. אותיות היו בולטות ואע"ג דהוי חק תוכות ופסול אך הי' מכה בקורנס מבחוץ ואותיות יוצאות מצד הפנים, ונ"מ בגט דהוי כתב ע' אה"ע קכ"כ ס"ד וכן נ"מ אי דפוס הוי כתב לקדושת ס"ת:
פסוק לו:
ציץ עא"ע ונפ"ח או"ח סי' ב':
פסוק לז:
פתיל ערש"י ושם אפרים, ובגרש כרמל הק' למה כפול לב', וי"ל לרש"י כאן וזבחים י"ט. שערו הי' נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפילין, וק' הא פתיל האמצעי הולך ע"פ רוחב ראש, ואיך לא נדחקו התפילין ממקומם מפני פתיל אמצעי, ומשו"ה הי' כפול שתפילין יהי' בין שני חוטי הפתיל ול"י תפילין נדחקות ממקום הנחתן וע' בצד"ל ובחולין קל"ח:
פסוק לח:
רש"י כבר נא' לא ירצה הוא בויקרא (ז' י"ח):
פסוק לח:
תמיד ערש"י ובכל"ח הק' מנ"ל שכ"ג אסור ללבוש ציץ שלא בשעת עבודה, הא ביומא ז': אי' דא"א לומר דלובש תמיד דהא בעי לעייל לבה"כ, מבואר דמותר לילך לעולם בצי עש"ה, וכן אי' בתוס' יומא ס"ט., קידושין ס"ו. ותו"י יומא ז': דמותר להיות לבוש בציץ כל היום וע' בהגהות אמ"ב על טו"א חגיגה די"ז שהביא ראי' לזה, ובים התלמוד בתשובת הגר"מ בנעט ז"ל, וע"ע בשיח יצחק יומא ז': ד"ה מי, ובאמרי כהן ח"ב במילואים דף ע"ר מ"ש לתרץ זה. ושם ביומא ח'. ועל מצחו ונשא, אתי לומר ראוי למצח מרצה שאינו ראוי למצח אינו מרצה, לאפוקי נשבר הציץ דלא מרצה, ובאמ"כ כאן הקשה למ"ל פסוק על זה דשאינו ראוי למצח אינו מרצה הא סברא הוא סברות ר"ז, ומקורה ממנחות ק"ג: כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת, והוא סברא כמ"ש בקידושין כ"ה. לענין ראוי לביאת מים, ויבמות ק"ד: חליצת אלם, ונדרים ע"ג. בחרש, ואולי י"ל דמקור דברי ר"ז כל ראוי כו' הוא מכאן דעל מצחו ונשא ראוי למצח מרצה, אך זה דוחק דחולין מקדשים לא ילפי' בפסחים מ"ה. ויל"ע בזה:
ובפרד"י נח דנ"ה. הבאתי בית האוצר ח"א כלל קל"א שחקר אי מצינו איסור מצד סברא ע"ש בזה, ואציין הרבה מקומות בש"ס שנמצא זה, בשבת ע"ד: השתא לפני מלך בו"ד כו', וכן בפסחים ע"ה:, שבת צ"ו: הכנסה מנ"ל סברא הוא, פסחים כ"א: ל"צ קרא סברא, ודכ"ח: דלא גרע מערל וב"נ, יומא י"א: הני בעי חיי, ומ"ז, השתא לפני מלך כו', ומנחות ס"ב., כתו' כ"ב. למ"ל קרא סרכא, קידושין ל"ד. אטו נשי ל"ב חיי, ומ"א: ברש"י ד"ה לפי שאינו, ונזיר ס"ב., גיטין ו': מילתא דתלי' בסברא, וע"ג:, ב"ק מ"ו. למ"ל קרא סברא הוא, שבועות ל"ו. סברא מדלאו שבועה הן שבועה, מנחות י"ג: מה לי ממילא וילפי' קומץ בכלי כמקבל דם וחייב חטאת, מבואר דסברא דאו' דבדרבנן אין מביאין קרבן, בנזיר כ"ט., ומנחות ס"ב. דרך בזיון כו', חולין קי"ד:, ונדה כ"ה., וע"ע בפ' ויקהל (ל"ו ו') מ"ש בזה, וע"ע נמ"י פ' הזהב על מה שפי' הרי"ף אהך דר"י ד"ת מעות קונה דלאו מקרא יליף אלא מסברא בעלמא הרי דקרינן לסברא ד"ת, ועשו"ת חיים שאל סי' ע"ה, שהביא דעות אי ברכת המוציא דאו', וכ"כ בשו"ת הלכות קטנות ח"ב קפ"ט, וע' שבו"י ח"ג קל"ה, וגליוני הש"ס ברכות ל"ה:
פסוק מ:
כתנות בירו' יומא פ"ג ה"ו שתי כתנות לכאו"א, וע' מגילה ז'. ומתנות לאביונים ב' מתנות לב' עניים, והר"מ השמיט זה, ועמ"ש בתו"ת, - ובס' משך חכמה כ' לפ"ז הלא בפקודי (מ' י"ד) כ' והלבשת אותם כתנות וזה אי אפשר שילבש לכל אחד ב' כתנות דהוי יתור בגדים, ונר' דכאן משום דמסתברא טעמא היו עושין להם ב' כתנות משום דהכהנים צריכין לב' בגדים, א' לעבודת הבוקר להרמת הדשן, ובגדים לעבודת התמידין כמו שפרש"י (צו ו' ד') על ולבש בגדים אחרים פחותין, לכן היו עושין שני חליפות בגדים:
פסוק מא:
והלבשת ביומא ה': ח"א אהרן ואח"כ בני' וח"א בב"א, ומקשה בב"א מי משכחת ומשני ל"צ דאקדים בזא"ז אבל בסדר א' ולא הפסיק בגד אחר, וע"ס אדני פז בזה, ומשמע דאם עושים בזא"ז בלי הפסק חשוב בב"א, ועשו"ת שבות יעקב אה"ע ח"א קכ"ט שמביא ראי' מזה לחליצת איטר שהדין שחולץ בשתי רגליו, ונחלקו הפו' אי יחליץ בשתיהן כאחד או בזא"ז, ומכאן מוכח דאף בזא"ז בלי הפסק חשיב בב"א, ועב"ש קס"ט סקכ"ד, ופ"ת סקכ"ד הרבה מזה, ובהדו"ע הביא ראי' מזבחים ל"א. כביצה אוכל כו' נפלו שניהם כאחת וכ' רש"י דה"ה בזא"ז, הרי דב' דברים תכופים זא"ז חשיבי בב"א, וע"ע בכריתות י"ח. תד"ה אפשר דמ"ש בד"ט: דכל בב"א תרוויי' קדשו, לאו בב"א ממש רק אפי' קודם משהו מחבירו הוי בב"א, ועמ"ש בפ' וארא דף מ"ז. בד' כוסות שתאן בב"א לא יצא בפסחים ק"ח:, וכ' רשב"ם בלי הפסק הוי ג"כ בב"א, וע"ש הרבה חדשות דהיכי דהוזכר קדימה ואיחור אם נעשה בב"א אי יצא, וערש"י תשא (ל' י"ט) ורחצו כו' בב"א הי' מקדש ידיו ורגליו, ובגו"א וז"ל דאל"כ אין לרחוץ הידים תחלה ואח"כ רגלים דמעלין בקדש, והו"ל להקדים רגל ואח"כ יד כמו בתפילין אלא כאחת הי' מקדש, נשמע מזה דעושה בב"א יוצא הכל, והוי ידים תחלה והוי ג"כ רגלים תחלה, והוי מעלין בקודש וג"כ כסדרן, וע' מצורע (י"ד י"ד) בהן ידו הימנית ובהן רגלו הימנית, וקיי"ל דצריך כסדרן ול"מ בב"א, וער"מ פ"ד ה"ב ממחוסרי כפרה וצ"ע. - וביומא ה': בלבישה זא"ז הוי כבב"א, ועתוס' כתו' ל': ד"ה ל"צ, וזבחים ל"א. ברש"י דה"ה בזא"ז הוי ביחד, וכ"כ תוס' בכורות י"ח. ד"ה אפשר, ויבמות צ"ח. ד"ה על, ומג"א א' סק"ג, ועשו"ת אבני חפץ צ"ד:
ובמגילה ב': אי הוי כ' את יום י"ד וט"ו כדקאמרת, השתא דכ' את יום י"ד ואת יום ט"ו אתי את ופסיק, והק' בשו"ת שער אפרים סמ"ח, מזבחים י"ט: ורחצו אהרן ובניו את ידיהם ואת רגליהם, נימא נמי הכי ידיהם לחוד ורגליהם לחוד דאתי את ופסיק, ושם משמע בהיפך דבעי ידיהם ורגליהם בב"א, ופרש"י דמשמע הכי מפי' הקרא, וכ"פ הר"מ בפ"ה ה"א מביאת מקדש, ותירץ דהול"ל את יום י"ד ואת יום ט"ו לחדש אדר, ומדכ' את יום י"ד לחדש אדר, ואח"כ ואת יום ט"ו והפסיק לחדש אדר באמצע, אמרי' שהפסיק הענין ע"ש עוד ב' תירוצים. ובתוה"מ למלב"ם תשא (ל' י"ט) תי' לפמ"ש באחרי שכ"מ שלא כפל שם היחוס מורה שהוא טפל לחבירו ועז"א אם אי' שיום י"ד עיקר, לא לכתוב ואת יום ונדע שהוא טפל ליום י"ד שבו קורים הכל אבל פה אם יכתוב ורגליהם נאמר שרחיצת רגלים טפל, וז"א שהוא עיקר ומעכב - ומצאתי ג"כ בחת"ס או"ח קצ"ד שהק' כן ויען שהס' מצוי לא העתקתי, ורק אבוא מס' טעם מן בס' עמק הלכה מהזרע ברוך, חגיגה י"ב. יליף את הארץ להקדים שמים לארץ, ובתשא פרש"י ובב"א כו' ול"ת קו' ש"א הנ"ל, י"ל עפחז"ל בכ"ד לפעמים אמרי' או לרבות כלאים ולפעמים או למעט כלאים, ומשני הכא מענינא דקרא והתם מענינא דקרא, דהיכי דדעת מכרעת למעט בא הכ' לרבות, וכ"ה דמכרעת לרבות בא למעט, ויל"ד במגילה אריכות הל', אי הוי כ' את יום י"ד כו' הו"ל בקיצור אתי את ופסיק, ונ' דחדא מתורצת בחברתה, דלפ"ז הוי ק' קו' הנ"ל, ואמר אי הוי כ' ויום ט"ו כדקאמרת, נמצא אי ל"ה כ' את הדעת מכרעת שלא לחלק, והשתא דכ' את פסק כנ"ל, אבל בורחצו כו' אי ל"ה כ' את מהיכי תיתי הו"א שיהי' בב"א לכך פרש"י את לומר שיהי' בב"א. עי"ל דידוע את בצירי יש טעם על תיבת את ואינו דבוק לתיבה שלאחרי', ואת בסגל אינו נקוד בטעם ודבוק לתיבה שלאחריו, ויובן בשלמא בפ' בראשית כ' את בצירי ואינו דבוק לאחריו לכך דרשי' להקדים, וכן נמי בקרא את יום י"ד ואת יום ט"ו כ' את בצירי לכך אתי את ופסיק, אבל בורחצו את כו' כ' בסגל דרשי' בב"א, וע"ע באו"ח בכת"א פ' תשא בזה אריכות וכל"ח ומנ"ח מ' ק"ו:
עי"ל דעיקר מצות מגילה רק ביום, וכמ"ש בנובי"ק או"ח סמ"א ובטו"א, ומ"מ בהספד ותענית אסור אף בלילה, וכ' בט"א דכעין יו"ט דאו' איתקן דאין מצות שמחה בליל א' שאין שמחה לפני', כמ"ש בפסחים ד"מ מ"מ אסור בהספד ותענית, וא"כ אי נימא דמוקפין יעשו בי"ד וט"ו, וא"א לומר שהב' ימים יהי' יו"ט א' דהא כ' יום י"ד, ויום ט"ו, ואם הוי יו"ט א' א"כ בליל ט"ו הי' צריך לנהוג משתה ושמחה כמו בלילות האמצעות של כל יו"ט, ועכצ"ל דלאו יו"ט אחד הוא, אלא דמ"מ אי לא כ' את ס"ד דבאמת כל יום ויום הוי יו"ט בפני עצמו, כמו שמ"ע שהוא רגל בפ"ע, ואיצטריך ריבוי דליל יו"ט אחרון לשמחה, וכאן כיון דהוא יו"ט בפ"ע אין מצות שמחה רק ביום ולא בלילה, והשתא דכ' את משמע דזמנו של זה כזמנו ש"ז, כיון דא"א לומר דאתי' שיהי' יו"ט א' מדכ' יום ולא לילה עכצ"ל להיפך ודו"ק:
פסוק מא:
ומלאת ערש"י ובשופטים (י"ז ה') ורמב"ן כאן, ובפרד"י וישלח דר"מ. כתבתי בזה הרבה, ומענין הסרת כובע סימן להכנעה, וע"ע בפ' שמות דף כ"ה:
פסוק מב:
מכנסי באוה"ח מכנסים רק שלא תגלה ערוה ואין בהם קדושת עבודה כו', וכ' בבית האוצר ח"ב כלל י"א דק' מנ"ל לחלק בין בגד לבגד, רק לקו' תוס' סנהד' פ"ג: ד"ה אין, י"ל כיון דשם לא כ' לא מיתה ולא זרות רק והיתה להם כהונה, דנשמע מכללו דאם אין בגדים עליהם אין כהונתם עליהם, ומעצמינו אומרים כיון דאין כהונתם עליהם ה"ל זרים וזר ששימש במיתה, והנה ק' ע"ז הא ל"ה זר מעיקרא אם עבד רק פ"א, וי"ל דבגדים בטלים לגופו וחשובים חלק מגוף, וכשפושטים וחסר לו חלק גוף דהבגדים הו"ל אשתני גופא והוי זר מעיקרא דזה הגוף כמו שהוא עתה בחסרון חלק הבגד ל"ה כהן מעולם, וע"כ לענין זה יש לטעות ולחלק מסברא דרק הבגד הפועל שבח בגוף בחיוב הוא הנכלל בו וחשב חלק ממנו, כגון בגד הבא לחמם או לקרר או לנוי ופאר שפועל פעולה בגוף, משא"כ בגד שרק ענינו בשלילה סילק הגנות לכסות הערוה, והו"א דאין חשיבות לפעולה זו בגוף והוא רק מציל מגנות, וע' שבת י"א: כל אצילו טינוף לא קא חשיב, והו"א דאם עובד בשאר בגדים וחסר רק מכנסים אינו זר, ואין ראי' מקרא דכ' רק והיתה להם כהונה וקאי גם אמכנסים, דאף דאין כהונה עליהם, מ"מ זרים נמי ל"ה דאין זרות מעיקרא, וע"כ שפיר צריך קרא בהדי' לחייב מיתה בחסרון מכנסים דייקא:
פסוק מג:
בבואם וכ' בשו"ת זכרון יצחק בח"ת מכאן רמז לשי' הר"מ סוף הל' כלאים, ופ"ח הי"א מכל"מ דלא הותר לכהנים ללבוש בג"כ רק בשעת עבודה דעדל"ת דכלאים, וז"פ דוקא בבואם אל אה"מ ולא בחוץ, ובשאג"א סכ"ט הק' מחטאת עוף הבא על ספק אינו נאכל, הא לובש כלאים בספק, ותי' למ"ש בנזיר כ"ט. מה זכר מביא קרבן על ספק אף נקבה, אבל אין איסור דמקשי' נקבה לזכר, ואף דאי' שם לא אם אמרת בזכר שכן איסור א', ול"ק דבזכר ג"כ יש כלאים, י"ל דלא חשוב רק איסורין הבאים ע"י אכילה ע"ש, ולכאו"ק מהא דר"ל בנזיר כ"ח: איש מדיר בנו בנזיר לחנכו, ופריך איך מביא קרבנותיו לעזרה ואיך אוכל מליקה, וק' ג"כ איך לובש בג"כ, ואי"ל דר"ל ס"ל כמ"ד ביומא י"ב: דבגדי כה"ד ל"ה כלאים, אבל ק' במסקנא דכ"ט: דגם רבי ס"ל מדיר בנו בנזיר, וס"ל דאבנט כה"ד כלאים, ועוד דקיי"ל כרבי מחביריו, ומסתמא גם ר"ל ס"ל כן, ונ' עפמ"ש ביבמות צ': דיש כח ביד חכמים לעקור בשוא"ת, ומשכחת שלבש הבגדים לצורך עבודה דאו', ורשאי להקריב אח"כ קרבן נזיר וקטן ג"כ, ואף שהולך בכלאים לא חשיב כמעשה ורק שוא"ת, ומכאן תשובה למה שנסתפק המל"מ בפ"ג הכ"א מביה"מ אם תחלת המעשה הי' בהיתר אם נחשב השהיי' באיסור אח"כ כמו מעשה או לא, וע"ע בשאג"א ל"ב, ומשנת חסידים ריש ה' יסוה"ת אריכות, וע' בשו"ת חדות יעקב תנינא סי' ס"ג, וע' בים התלמוד בסופו בתשו' הגר"מ בנעט ז"ל דלבישת הבגדים בפ"ע מ"ע ולא מצד עבודה, וע' מגן גבורים סי' י"ח, ובאמת כ"כ בס' המצות מ"ע ל"ג ורמב"ן חולק שם דרק הכשר מצוה וע' מה שהאריך בזה בשו"מ תנינא ח"ב סי' ט':
וביד המלך תי' קו' שאג"א דר"מ לא אמר אלא כהן המכוון ללבוש כלאים בשאט נפש לוקה, משא"כ בכל הנ"ל דמתכוון לעבודה ולא גרע ממוכרי כסות דמוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה כו', אך בפה"מ פ"ט דכלאים במוכרי כסות בנושאין על גביהן ולא דרך לבישה, ולא כר"ש דדבר שאינו מתכון בכלאים מותר, והדק"ל ר"מ לשיטתו וע"ש בק"א לשאג"א:
ובמנחות א'. סדין בציצית ב"ש פוטרין דל"ל סמוכין, וב"ב מחייבין דכלאים בציצית מותר ורק פטורין מגזרה דכסות לילה, ופריך כיבמות צ': איך עקרו חז"ל דמה"ת אסור ומשני בשוא"ת יכולין לעקר, והק' תוס' דכי מתכסה הוי קו"ע, ות' חיוב ציצית רק לאחר שנתעטף ואז הוי שוא"ת, והק' דבברכות כ'. לובש כלאים עובר בקו"ע, וחילקו דכלאים בשעת לבישה ומצות ציצית אחר לבישה, והסברא י"ל דכלאים אסור גם העלאה דכ' ובגד כלאים לא יעלה עליך, אבל בציצית לא חייב רק בלובש ולאחר עיטוף, והק' בטו"א ריש חגיגה ושאג"א סי' ל' לפ"ז כלאים בציצית איך מותר דעדל"ת הא ל"ה בעידנא, ונ"ל ונקדים קו' דו"ז הברית אברהם או"ח סי' ג' והבאתי לעיל (כ"ח ב'), דלמ"ל סמוכין להתיר כלאים בציצית, ת"ל דכלאים רק בדרך הנאת לבישה, ולרשב"א נדרים ט"ו. אף הנאת הגוף בהדי מצוה ל"ה הנאה דמצללה"נ ול"ה הנאה ול"ה כלאים, וי"ל דר"מ פ"י הט"ז מכלאים כ' תופרי כסות תופרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו כו', ובהל' י"ח כ' לא ילבש כלאים עראי ואפי' ע"ג י' בגדים שאינו נהנה, ואפי' לגנוב מכס ואם לבש לוקה עכ"ל, וסותר זא"ז דלעיל כ' דדשא"מ מותר, וכאן כ' אף לגנוב מכס, ות' כ"מ דאף לר"ש רק בהעלאה שא"מ מותר, אבל בלבישה אסור דלא תלבוש כ', וצ"ע מהיכן הוציא הכ"מ כן, ושארי בשו"ת נודע בשערים מ"ת בחי' על יבמות ד"ד ביאר, דלמ"ל ל"ת שעטנז ובגד כלאים ל"י עליך, דאי לא כ' רק ל"ת הו"א לבישה דנפיש הנייתה אבל העלאה לא, ואי כ' לא יעלה הו"א כל דרך העלאה אסור אפי' מוכרי כסות כ' ל"ת לבישה שיש הנאה, ופרש"י אפי' מוכרי כסות דאין מתכוונים להנאת חימום, והק' רמב"ן ורשב"א שם דדשא"מ פליגי ר"ש ור"י ולא יליף מלא תלבוש דמותר דשא"מ, וי"ל דרש"י ורמב"ם בחדא מיחתא קיימי דהעלאה אסור רק בהנאה, אבל לבישה אף בלא הנאה אסור כמ"ש הר"מ אפי' ע"ג י' בגדים, וזה דאמרו אי כ' לא יעלה הו"א כל דרך העלאה אפי' בלא הנאה כ' ל"ת, ולא למימרא דלבישה אינו אסור רק מצד הנאה, רק דבסתם לבישה איכא הנאה, ואתי לאגלויי אהעלאה דכל שנהנה הוי דומי' בלבישה דמסתמא אית בי' הנאה, וכיון דהעלאה רק משום הנאה אם לא מתכוון ל"ה הנאה, וכר"ן פג"ה דאף דפסיק רישא, שא"א שלא יהנה מ"מ מותר הנאה בפ"ר ע"ש, אבל לבישה אסור לגנוב המכס דלבישה ל"צ הנאה והוי פ"ר, דא"א לגנוב מכס בלי לבישה ואסור אף אינו מתכוון ללבוש ופח"ח, וא"ש קו' הבר"א דצריך סמוכים בכלאים, ואי"ל דמללה"נ, הא בלבישה אסור אף בלא הנאה, ורק משום עדל"ת ומותר אף לבישה, וא"ש קו' שאג"א דהוי בעידנא דבשעת העלאה אף דעובר, מ"מ הגם דל"א עדל"ת דאינו מקיים עשה בהעלאה, מ"מ בלא"ה אינו עובר דמללה"נ דבהעלאה צריך הנאה וזה עוסק במצוה (אף דעדיין לא גמר העלאה מצוה) לא חשיב הנאה דמללה"נ, ורק הל"ת אח"כ בגמר הלבישה דל"ש מללה"נ, דלבישה אסור אף בלא הנאה ואז איכא עשה ועדל"ת, וזה נכון מאד:
ובחת"ס יו"ד סי' ס"ט הק' הא דגיטין נ"ג: כהנים שפיגלו מזידין חייבין, הא חייב מלקות דלבש כלאים שלא במקום מצוה לר"מ הנ"ל וקלבד"מ ופטור מממון, וע"ע בעמק יהושע סי' א' בזה, ובספרי פרי יוסף על גיטין הבאתי פמ"ג יו"ד ה' מ"ז סק"ז דמפגל אמאי נאמן הא אין שום אדם רואה ונימא אאמע"ר, ורק התי' לפמ"ש רמ"א חו"מ שפ"ח ס"ח היכי דחייב עצמו ממון משים עצמו רשע, וער"ן וריטב"א כתו' ע"ב. ומכות ג', ר"מ פי"ב ה"כ מעדות, ב"ש אה"ע קט"ו סק"ג, נבי"ת אה"ע כ"ג, שו"ת שמן רוקח סי' ס"א, מהר"ם מינץ כ"ז, אהבת דוד לזקיני ז"ל ה' עדות דף כ"ה, ושם בפרי יוסף בזה, ובשו"ת בנין דוד סי' כ"ב בזה, ובירחון הפרדס שנה ב' סי' כ"ג:
פסוק מג:
חקת ערש"י ונבי"ת או"ח פ"ז, ובכל"ח במדבר בקונ' מיד ולדורות: