פסוק א:ח (קצ"מ), מהכא משמע ששאר הבהמות השחיתו מעצמן לא על ידי המזקיקין, דאם לא כן מאי זכות של אלו, וכן משמע ממה שאמר אחריו שלא שמשו בתיבה, שזהו פירש על עצמן, (נח"י), והא דאיצטריך לשני מיני זכות, י"ל דבזה שלא השחיתו דרכם קודם לכן לא סגי, משום דאין זה פעולת מצוה אלא מניעת עבירה, ואף על גב דאמרינן במס' מכות (דף כ"ג:) כל היושב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה, הא אמרינן בקדושין (דף ל"ט:) דמיירי כשבא לידו עבירה וניצל ממנה, לכך איצטריך ג"כ לזכות שלא שמשו בתיבה, שזהו פרישות הגוף במותר להם, ובהאי טעמא לחוד נמי לא סגי משום דהוו קצת כמי שאינו מצווה ועושה, דלא מצינו שנאסרו בתשמיש בתיבה דלנח ובניו לחוד אזהר רחמנא, והא דכתב הרב (לקמן ח' י"ז) ושרצו בארץ מגיד שאף הבהמה וחיה נאסרו בתשמיש, י"ל דמעצמם קבלו האיסור ולא בגזירת הש"י:
פסוק א:ט דקשה לרש"י דאי היה רוח ממש הא כתיב אח"כ וישוכו המים, וזה אינו דהא כתיב (תהלים קמ"ח י"ח) ישב רוחו יזלו מים, אי נמי הוכחתו דאי רוח ממש הא כתיב על הארץ, והרי היו המים על הארץ והאיך עבר הרוח על פני הארץ, אבל אם תפרש רוח תנחומין אתי שפיר דעל הארץ פירש על עסקי הארץ, ר"ל דלכך העביר רוח תנחומין בשביל בני האדם שעל הארץ:
פסוק ב:י וא"ת כיון דלצורך עולם הם למה לא נבראו מששת ימי בראשית, וי"ל דקודם המבול לא היה צריך לעולם, לפי שאין הבריות היו צריכים להם לפי שהיו בריאים וחזקים, אבל אחר המבול נעשו חלשים וק"ל:
פסוק ג:כ דלא תימא שאז כבר היו חסרים וזה אי אפשר דנימא שבסוף ק"ן יום כלו לחסור, שהרי המים היו הלוך וחסור עד כ"ז לחודש השני שבו יבשה הארץ, אלא התחילו לחסור:
פסוק ג:ל וא"ת והא לעיל (ז' י"ב) פירש"י בכ"ח בכסליו פסקו הגשמים, י"ל דמה שכתב לעיל בכ"ח בכסליו, לפי שאין יום ראשון מן המנין, היינו לא נחשב כיום שלם לפי שאין לילו עמו, דכתיב (שם י"א) ביום הזה נבקעו וגו' ביום ולא בלילה, אבל מכל מקום יום א' הוא נחשב, א"כ נשאר ממרחשון י"ב יום ויום חסר לילה ומכסליו כ"ז ימים ולילה, כי לא פסק הגשם עד לבוקרו של כ"ח יום, ותצטרף אותו לילה ליום ראשון הרי מ' יום, לכך קרוי כ"ח לפי שהיו עדיין גשמים יורדין בליל כ"ח, וקרוי כ"ז לפי שפסקו ביום כ"ח, הרי ג' מכסליו, רצה לומר עם לילה שלאחריו, וכן כ"ט בטבת עם לילה שלאחריו והוא כ"ז לכסליו שבו פסקו גשמים, דאי אפשר לומר לירידה, שהרי לא כלו מ' יום של גשמים וק"ן יום של תגבורת עד א' בסיון, ואין סברא שהק"ן יום היו מ' של ירידה וק"י של תגבורת, אלא או כולם של גשם או כולם של תגבורת, ואי אפשר שיהיו של גשם, אם כן יחוייב שיהיו כולן של תגבורת, אם כן מ' יום לחוד וק"ן יום לחוד ולא כלו עד אחד בסיון:
פסוק ה:מ ואם כן לא תוכל גם כן ללמוד שהתיבה היתה משוקעת י"א אמה, דמא' בסיון עד אחד באלול צ' יום, הרי אמה לו' ימים, אם כן לפי זה היתה משוקעת י"ב אמות ושליש:
פסוק ה:נ והתיבה לא נחה אלא לאחר שכלה מ' יום של גשמים וק"ן יום של תגבורת המים, וזה היה בסיון ולא באייר, הרי ששים יום משנראו ראשי ההרים וכו', שהרי פירוש מקץ ארבעים יום תחילת מ' יום, שהם ל"ט שלמים ובצרופם עם כ"א שהוחיל בשליחות יונה יעלו ס', ומפני שאב ואלול אינם כי אם נ"ט יום הוכרח שראש חודש תשרי ממנין הכ"א יום:
פסוק ו:ס שאם לומר משנחה התיבה ועשירי עשירי להפסקה דומיא דשביעי שהוא שביעי להפסקה ויהיה שקוע י"ב אמות ושליש, דאם כן היה לו לעיל לכתוב מקרא זה ולא לסמוך על נראו ראשי ההרים, כתב הרא"ם אך קשה מאחר ששלוח יונה היה אחר מ"ז יום משנראו ראשי ההרים, מדוע לא מצאה היונה מנוח לכף רגלה, הרי לא נשאר עד שחרבו המים רק י"ד יום, ומסתמא נראו כל ראשי ההרים הגבוהים והשפלים, וגם קצת מהאילנות הגבוהים וכו', ונראה אף שנראו ראשי ההרים כיון שלא חרבו קצת משום הכי לא יכלה לעמוד על הארץ, וגם האילנות הגבוהים נעקרו ונמחו בימי המבול כדמשמע במדרש, ודוק נראה לי:
פסוק ו:ע רוצה לומר דחלון זו עשויה כדי להאיר:
פסוק ו:פ ר"ל לעיל כתיב פתח וכאן חלון, ומתרץ ולא זהו וכו', (קצ"מ), ואף על פי ששם פירש אותו במסופק יש אומרים חלון ויש אומרים אבן טובה, מהכא משמע שהוא חלון, ויש מפרשים לצוהר לאורה מגזרת צהרים, כאילו אמר אשר עשה לאורה, כלומר לא לביאה וכו', ואם תאמר אם כן למה הוצרך לאורו של אבן טוב, ויש לומר בעבור הלילות ובעבור הימים שהחלון היה סגור, כדמשמע מויפתח וגו':
פסוק ז:צ ורמז לזה שמלת יבשת כתיב חסר שהוא אותיות תשבי דהוא אליהו, ועוד מדלא כתיב יבושת הארץ אלא יבושת המים רוצה לומר שבימי אליהו, (מהרש"ל):
פסוק ח:ק דלא שייך לשון שליחות אלא בבר דעת, ולעיל לא רצה רש"י לפרש שהרי כתוב בהדיא דלאו שליחות היה, שהרי כתיב יצוא ושוב, ופירש רש"י הולך ומקיף וכו', (קצ"מ), דשם לא באה לראות הקלו המים, לכך אפשר לומר דלא שלחו לראות הקלו המים אלא שלחו לילך באשר ימצא בשביל ששימש בתיבה, ומה שלא שלחו מיד אחר המעשה, לפי שהיו המים על פני כל הארץ, ואם היה שלחו אז היה מינו נעדר, ובזה מתורץ נמי למה הוחיל ז' ימים עד ששלח היונה, היה לו לשלוח מיד כיון שלא הלך העורב בשליחות כלל, אלא שלא היה שליחות העורב לראיה, ולפי זה יהיה פירוש וישלח כמו וישלח משה את חותנו ודומיהם, שאין הכוונה להשיב שולחו דבר לכך לא פירש בו כלום, אבל בשליחות היונה ששלחו לראות שהוא כעין שליחות הוצרך לפרש:
פסוק יא:ר כלומר וגם אם היה כתיב טרפה בפיה, מכל מקום היה הלשון משמש גם על זכר, והואיל וזה זכר היה ניחא לו לכתוב טרף לשון זכר:
פסוק יא:ש לא מלשון הריגה כזאב יטרף (לקמן מ"ט כ"ז), אך מפני שכל טורף חוטף נקרא החוטף טורף, והא דשלח את הזכר, והלא יש לחוש שלא יחשדוהו כמו שחשדו העורב, ויש לומר כל הפוסל במומו פוסל (קידושין ע'.) והעורב שימש בתיבה משום הכי חשדו, אבל נח כוונתו היה לגלות זה לכל שהרי היונה גם כן זכר היה והלך בשליחותו, מפני שהיונה גם כן לא שימש בתיבה, משום הכי לא יחשוד גם את נח שישמש עם בת זוגו, (מהרש"ל):
פסוק יא:ת והכי פירש דקרא עלה זית רוצה לומר מרורים כזית, וטרף רוצה לומר מזונות, בפיה רוצה לומר במאמר פיה:
פסוק יב:א רוצה לומר כי היה דבר שמצייר השכל ואינו צריך עיון על זה מאחר שיבשו בז' ימים שימתין עוד ז' ימים וייבשו יותר, (מהרש"ל):
פסוק יז:ב מהרש"ל פירש כי גם בלא ו' הוא הוצא, והוי הוי"ו פועל נח, לכך אמר שיקרא אותו ביו"ד כי ו' וי' מתחלפים והוה היוצא, (קצ"מ), כי פירש היצא שיצאו מעצמן, אבל הוצא פירש הוציאם בעצמו:
פסוק כ:ג (הרא"ם), דבלא זה מנא ידע שצריך להקריב קרבן, והלא לא מצינו שצוה הקדוש ברוך הוא לנח על זה, ועל זה פירש שהסברא מוכחת על זה שלא ציוה הקדוש ברוך הוא להכניס וכו', אלא דקשה לפי זה שראוי היה לפרש זה על ויבן מזבח או על ויעל עולות, ונראה לי לפרש דודאי ידע נח שיקריב קרבן לה', כמו הבל שהקריב קרבן על הטובה שהיה לו מאת השם יתברך, מכל שכן נח שניצול ממבול שיביא קרבן במקום תודה דארבעה צריכין להודות (ברכות נ"ד:), אך קשה לרש"י מה שכתוב שהביא עולה מכל הבהמה הטהורה ומכל עוף הטהור, די לו שיביא קרבן בשבילו ובשביל אשתו ובניו וכלותיו, למה הביא מכל המינים, ועל זה תירץ אמר לא ציוה וכו' וק"ל:
פסוק כא:ד דאין לומר דלא אוסיף חד לקללת האדמה להשחית ג' טפחים של מחרישה וחד להכות כל חי, דהיה לו לכלול בחד לא אוסיף והוה ליה למימר לא אוסיף עוד לקלל את האדמה ולהכות את כל חי, אלא כפל לא אוסיף לשבועה כן נראה לי, ודלא כהרא"ם שפירש לא אוסיף לקלל משמע להשחית ג' טפחים של מחרישה, וגם משמע להכות כל חי, אלא כופלו לשבועה:
פסוק כא:ה כתב הרא"ם ואם תאמר ולמה לא הביא לראיה על כפל לשבועה מקרא (לקמן ט' י"א) דוהקמותי את בריתי, דהכא משמע דכבר כרת ברית ורוצה לקיימו, אבל הוכרחו להביא מדברי קבלה דאשר נשבעתי וכו' וצריך עיון, ושמא יש לומר דמלשון הברית לא משתמע שהוא לשון שבועה אלא הבטחה בעלמא, משום הכי הוכרחו להביא ראיה מקרא דאשר נשבעתי, וק"ל נ"ל:
פסוק כב:ו צריך לומר חורף, (הרא"ם):
פסוק כב:ז הכי גרסינן חצי סיון תמוז וחצי אב, והוא כו', כך צריך להיות:
פסוק כב:ח ולפי שכל הקיץ הבריות עדיין קרים הם מחמת קור החורף אלא שבסוף הקיץ נתחממו, ונמצא שסוף הקיץ קשה מעיקרו של קיץ וכן הקור קשה מחורף גם כן על זה הדרך, דהא בפרק המקבל (ב"מ ק"ו: ברש"י ד"ה קציר) משמע שהחורף הוא חזקו וחרפו של סתיו וימי צינה, ואיך כתב הכא שקור קשה מחורף, אלא שמפרש גם כן על זה הדרך, וכן משמע מדברי הרא"ם:
פסוק כב:ט ואף דקאי על כל הו' עתים, משום דמלתא דפשיטא הוא דכל אותן שש עתים תלויין בארץ דגם הקור והחום סיבת מציאותם מתהפכות מהנצוץ ההוא בזמן הקיץ יותר מבחורף, ובהיות הארץ מכוסה במים אין שם הפוך הנצוץ, והרי המים היו על כל פני הארץ, אלא נקט אפילו יום ולילה שאינן תלויין בארץ, (וראיה מיום א' וב' מו' ימי בראשית ששמשו המאורות הראשונים אף שהיה הארץ מכוסה במים), לא הוי לפי שלא שמשו וכו':
פסוק כב:י כתב הרא"ם ואם כן איך יוכל לראות באחד בתשרי אם חרבו המים שהוא תוך י"ב חודש, ועוד מהיכן ידע מספר ימים שאמר ויהי מקץ מ' יום וגו', ועוד וישלח את היונה וגו' איך פרחה בלתי אור ואיך ראתה אם יש מקום לנוח, ומה תועלת התיבה בחלון אם לא היה אור וכו', והניח הדבר בקושיא, ולי נראה דמה שכתוב שלא שמשו המזלות היינו שלא היתה תנועת הגלגלים, אלא במקום שהיה השמש עומד שם היה אור כל י"ב חדש, ולא היו יום ולילה כשאר ימים שהוא י"ב שעות יום וי"ב שעות לילה, אלא חצי הכדור היה אור וחצי כדור היה חושך כל י"ב חדש, כמו שהיה בתחילת הבריאה קודם שנתלו המאורות בגלגלים, ונח כשנכנס בתיבה מפני מי המבול היה השמש על הארץ כדכתיב (לעיל ז' י"ג) בעצם היום הזה וגו', וכן דייק לישנא שאמרו שלא שמשו המזלות ולא אמרו שלא האירו המאורות, אלא ודאי המאורות האירו, אך יום ולילה לא היו כשאר ימים, וזה שנקט רש"י ולא ניכר בין יום ובין לילה כלומר במקום אחד היה כולו יום ובמקום אחד היה כולו חשך, ומפני שהשמש היה על הארץ חרבו פני האדמה מחום השמש, אף שהיה בתוך י"ב חדש, ובזה יתורצו כל קושיות הרא"ם, אך מה שהקשה מאין ידע מספר הימים וכו', אפשר שהיה משער הימים על ידי שיעור הזמן, כמו שכתב בעל העקידה בפרשת בראשית, או על ידי כלי שיעור שקורין בלשון אשכנז (זינין זייגר), שהיה לו כיון שהחמה היתה זורחת בחלון התיבה, כי לא לחנם עשאו כי לא היה נח יושב בחושך למ"ד דצהר היינו חלון, או על ידי בעלי החיים כמו דאמרינן (ברכות ג'.) משמורה ראשונה חמור נוער וכו', או על ידי עורבים ותרנגולים כמו דאמרינן (ברכות ס':) הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה, או על ידי סגולת אבן טוב, (כן משמע בבראשית רבה ע"ש ג"א), או דבר אחר וכמו שאמר גבי משה רבינו עליו השלום מנין היה יודע אימת יום ואימת לילה וכו', ודוק, וה' יראני נפלאות מתורתו:
פסוק כב:כ שלא תפרש ישבותו לשון שביתה ומנוחה, משום דלא שייך לשון מנוחה אלא על הפועל שעושה דבר, בו שייך לשון מנוחה ששבת ממלאכה זו, אבל הפעולה עצמה כגון הכא על עתים אין שייך לומר שבתו, אלא פירושו לשון הפסקה:
