פסוק א:קום עשה לנו אלהים. שופט דיין מנהיג ודבר. וחס ושלום לא נתכוונו לע"ז והקרא מוכיח כי אמרו כי זה משה האיש אלמא דבמקום משה רצו להעמידו. ומה שאמר דוד וימירו את כבודם בתבנית שור ה"ק שהמירו את משה שעשה להם הקב"ה על ידו כמה נסים. וקשה שהרי כתי' בתקיעתא דאהללה אלהי. דמשמע אל הקב"ה. וישתחו למסכה. לכבודה ולא לשם ע"ז:
פסוק ב:פרקו את נזמי הזהב. אהרן לשם שמים נתכוון אמר אם אומר להם כלב בן יפונה או נחשון בן עמינדב יהיה לכם לראש. כשיבא משה אם לא ירד מגדולתו תרבה קטטה ביניהם ויבא לידי שפיכות דמים. ואם לא אתן עליהם ראשים הם יתנו מעצמם ותרבה קטטה. ואם אומר אהיה לכם לראש שמא יקשה בעיני משה אעסיקם בדבר שאין בו ממש עד יבא משה ותתבטל הדבר מאליו. ולכך אמר פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם כי היה דעתו לאחר הדבר ע"י עכוב נשים שתהיינה מונעות לפרוק נזמיהן. וכל כוונתו של אהרן לטובה היתה:
פסוק ג:ויצר אותו בחרט. חרט גריפ"א והיה צר צורה כדי לאחר אותם עד ביאת משה. ופשטיה של מקרא פרשה זו מוכיח שלא כדברי המפרש בפ"ק דסנהדרין דקאמר התם לא נאמר מקרא זה אלא כנגד מעשה העגל. ומפרש ליה לגנאי וקאי אקרא ובוצע ברך נאץ ה'. ואינו דח"ו לא נתכוון אהרן אלא לשם שמים כדפירשנו. ומצינו שהכתוב משבחו דכתיב ביה כי שפתי כהן ישמרו דעת וכתיב בשלום ובמישור וכו' ורבים השיב מעון פי' מעון העגל דאלו הרגוהו לא היה להם תקנה בתשובה דמתקיים בהו אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא. כהן זה אהרן ונביא זה חור:
פסוק ה:וירא אהרן. ראה שטעו אמ' מתיירא אני שמא ישימו לב לאמר מה יושיענו זה וישימו להם ראש. לפי' בנה להם מזבח להטעותם עד שיבא משה:
פסוק ה:חג לה' מחר. כלומר למחר נעמידהו על המלוכה ונעשה חג לשמים עד שיתן לנו מנהיג. ואחר עד למחרת:
פסוק ו:ויעלו עולות לשמים בשבילו. כמו שמצינו בשאול כשנתחדשה המלוכה ויזבחו שם שלמים לפני ה' וישתחוו לו לכבודו ולא לשם מלכות:
פסוק ז:כי שחת עמך. ישראל עמך הם בעל כרחך אתה הוצאתם ממצרים והם שחתו החליפו מנהיג ודבר שנתתי להם. וגם מה שאמרתי להם לא תעשה לך פסל וכל תמונה אפי' לשמים כדפירשנו בפרשת יתרו. ויש במדרש כשא"ל הקב"ה למשה לך רד כי שחת עמך. א"ל משה והם עמך ונחלתך. א"ל הקב"ה המעשה יוכיח ידע שור קונהו העגל ידע מי עשהו. בא הקב"ה ושאל לעגל מי עשהו. א"ל חמור כלומר ערב רב שעלו עם ישראל ממצרים והם נקראים חמורים שנאמר בשר חמורים בשרם. א"ל הקב"ה לא כן אמרתי לך עמך שהוצאת מדעתך ואין זה מעמי לכך נאמר ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו:
פסוק יא:ויחל משה. הרבה בתפלה עד שאחזהו חולי. למה ה' יחרה אפך בעמך כלום גבור מתקנא אלא בגבור. אתה מוציא ומוריד טללים והוא מוציא גללים. משל למלך שיש לו אשה אחת וזנתה תחתיו. ומצאה עם הבועל חשב המלך לשרפם. עד שבא אצלו יועץ שלו וא"ל אדוני המלך למה אתה כועס כל כך עליה. הלא בניה שיצאו ממנה יעשו מלחמותיך ויצאו ויבאו לפניך במלחמה. א"ל המלך שוטה עקרה היא ואינה ראויה להוליד בנים אמר לו אם כן למה אתה כועס עליה כיון שאינה ראויה לילד לא יהיה לך ממזרים. כך אמר משה לפני הקב"ה למה אתה כועס על עמך בעבור מעשה העגל הוא יסייעך להוריד טללים וגשמים. א"ל הקב"ה למשה טועה אתה וכי סבור אתה שיש בו ממשות. א"ל משה וכי מאחר שאין בו לא כח ולא ממשות למה יחלה אפך בהם כלום גבור מתקנא אלא בגבור כמוהו:
פסוק יא:להרוג אותם בהרים. ולא בגבעות בתמיה אלא נקט הרים לפי שדרכו לעשות כן. שהרי במתן תורה כתיב ויתיצבו בתחתית ההר. שכפה עליהם ההר כגיגית:
פסוק יג:זכור לעבדיך לאברהם ליצחק. תנחומא. לא היה זוית בקרקע שלא היה מתחבט עליו לחון עליהם ולומר אם נתחייבו שריפה זכור לאברהם שמסר עצמו לשרפה. אם נתחייבו הריגה זכור ליצחק שמסר עצמו להריגה ולישחט. ואם נתחייבו גלות זכור ליעקב שגלה: אשר נשבעת להם. גבי עקידה דכתיב בי נשבעתי:
פסוק טז:והלוחות מעשה אלהים המה. פי' ה"ר יוסי מקרט"ש דלכך מזכיר שם אצל העגל שהלוחות מעשה אלהים המה. להראות להם כמה אבדו בחטאתם. שאלמלא לא נשתברו לא שלטה בהם כל אומה ולשון:
פסוק יח:קול ענות אנכי שומע. קול חרופין וגדופין המענים נפשו של אדם. ובחנם דחק לומר כן שהרי מצינו שהוא לשון שיר. כמו כרם חמר ענו לה:
פסוק כ:וישק את בני ישראל. בג' מיתות נדונו עדים והתראה וסייף כמשפט עיר הנדחת. שהם מרבים. ולא נראה כי מה שייך כאן משפט עיר הנדחת. ועוד אם באת לומר כן אם כן יהיה ממונם אבד. לכך נראה לפרש שנדונו בסייף כדין בני נח שדינם בסייף כדאמר בסנהדרין:
פסוק כד:ויצא העגל הזה. נראה שהתיך זהב ויצק בדפוס ויצא משם בבת אחת. וי"מ מיכה היה שם שיצא מתוך הבנין שנתמעך במצרים. וצריך פי' לפי' זה שהיו משקעים תינוקות ישראלים בבנין והיה משה מצטער. א"ל הקב"ה אל תצטער כי כל המשוקעים סופם היה לקלקל מעשיהם. וזרוק שמי המפורש להעלות אחד מהם משם ותראה מה אחריתו. לקח משם והשליכו והעלה מיכה ואותו השם בידו השליכו תוך הכור ויצא העגל ולכך נקרא מיכה שנתמכמך בבנין:
פסוק כה:כי פרוע הוא. ואם לא עשו להם זאת היו מעמידים להם מלך ומרה תהיה באחרונה:
פסוק כה:לשמצה בקמיהם. שאומות העולם מלעיגים עלינו על מעשה העגל. ויש משל להשיב על זה שהם עושים פסילים תלי תלים והם מלעיגים עלינו בשביל אחד משל לאדם אחד שהיה לו אשה יפת תואר ושפחותיו אומרות אדונינו המלך גרש אותה וקח אותנו לנשים. והעולם אומרים להם למה והם אומרות אתמול כשבא אדונינו מן השוק ראה אותה מלוכלכת על ידה מפחם אחד שנגעה ונמאסה בעיניו כל כך. אמרו להן שוטות מה אתם אומרות מפני רושם הפחם יניח אשתו החשובה והיפת תואר. ואתם המלוכלכות בטיט ופחמים מן הקדרות והיורות שאתם שופתות עד שאין ניכר בכם לא פה ולא חוטם וישא אתכם לנשים:
פסוק כו:ויאספו אליו כל בני לוי. מי שעמד ביראת השם שלא פשע בעגל יבא אלי. ויאספו אליו כל בני לוי כל השבט שלם ולא נפקד ממנו איש. אבל שאר השבטים לא היה בהם שבט שלם שלא היו במעשה העגל מקצתם. ולכך הוא אומר בוזאת הברכה האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו כלומר במעשה העגל. ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע. כי כולם שמרו אמרתך מה שאין כן בשאר שבטים. ונראה לפי שהיו בני לוי קרובים של משה לכך לא נתרצה אחד מהם שיעמידו מנהיג במקומו של משה. ובספר הרמ"בם קאמר שאברהם אבינו מסר כל התורה ליצחק וליעקב וללוי. ולוי וזרעו הושיבו ישיבות. ושאר השבטים מקצתם ע"ז עובדים. ולכך דבקו ביוצרם יותר מן האחרים שלא פסקה מהם תורה כלל וניחא בהכי מה שמקשינן מה נשתנה שבטו של לוי שלא היה בכלל השעבוד שהרי משה ואהרן היו יוצאים ובאים. אלא ודאי לפי שלא ניסו במלאכה אלא בתורה. נראה דעל מעשה העגל נחלקו ישראל לג' מחלקות. חלק אחד אמרו אשר ילכו לפנינו ולא נתכוונו כי אם למנהיג ודבר. וחלק אחר קבלוהו לע"ז ועבדוהו והם ג' אלפים שנדונו ונהרגו כדין עיר הנדחת. וחלק ג' הוא חלק שבטו של לוי שהיה כולו לה'. ג"ן:
פסוק כו:ולתת עליכם היום ברכה. מכאן זכו בני לוי שברכם משה בוזאת הברכה. אע"פ שלא ברכם יעקב ובני ראובן. לפי שקיימו מצותם לעבור חלוצים. הר"בש:
פסוק לב:מחני נא מספרך אשר כתבת. פ"ה מכל התורה. וקשה כי עדיין לא נכתבה התורה ונראה לרשב"ם לפרש מספרך מספר החיים שאדם נכתב בו בר"ה בכל שנה ונגזר עליו אם ימות אם יחיה ובעת שהגיע זמנו למות הוא נמחק ממנו. והכי נמי בר"ה אמרי' מספרך אלו בינונים. אשר כתבת. אלו הצדיקים שהצדיקים נכתבים לחיים. ומ"מ קשיא לי דח"ו שלא היה משה מתפלל שיהא מחוי מספר החיים. לכך נראה לפרש הכי ואם אין מחני נא אני לבדי כי לי העונש ולא לישראל. ואני אוכיח לך מספרך אשר כתבת שאין הדין עמך להענישם שהרי אמרת לא תעשה לך פסל ולא אמרת לא תעשו לכם. והניגון מוכיח שיש בנא נגינת זקף קטון ואינו דבוק אחריו. והג"ן מפרש הכי מחני נא מספרך אשר כתבת אם לא תמחל להם היאך תמחל לי על ספרך אשר כתבת וששברתי ואתה שופט צדק אם תמחול לי מחל להם כי אין משוא פנים בדבר:
פסוק לב:מי אשר חטא לי. הם גרמו והפשיעה שלהם ואתה בדין עשית כי לא היו ראוים לקבל הלוחות: